אפליקציית כנסיית האל הכול יכול

הקשב לקולו של אלוהים וקדם את פני ישוע אדוננו בשובו!

אנו מזמינים את כל מבקשי האמת לפנות אלינו

עדויות על חויית משפטו של המשיח

צבעים אחידים

ערכות נושא

גופן

גודל גופן

מרווח בין שורות

רוחב הדף

0 תוצאת(תוצאות) חיפוש

לא נמצאו תוצאות

85. לטעום מאהבתו של אלוהים בעיצומה של פורענות

שן לו מחוז גֶ'גְ'יאנְג

נולדתי בשנת 1980 בכפר קטן למשפחה שעסקה בחקלאות מזה דורות רבים. שקדתי על לימודי כדי שאצליח לעבור את הבחינות, להתקבל למכללה ולהימלט מחיי העוני והנחשלות בכפר. בתחילת התיכון נפתח בפני צוהר להיסטוריה של האמנות המערבית, ורק לאחר שנחשפתי לציורים נפלאים רבים, כמו למשל "בראשית", "גן עדן" ו"הסעודה האחרונה", הבנתי שיש ביקום אלוהים שברא את כל הדברים. נראה שהיה זה בלתי נמנע שלבי יתמלא כיסופים לאלוהים. לאחר סיום לימודי במכללה מצאתי בקלות עבודה טובה מאוד, ואז גם מצאתי בן זוג נפלא. הצלחתי סוף-סוף לממש את כל התקוות שלי ושל משפחתי, ונחלצתי מהגורל של אבותיי שלאורך דורות רבים נאלצו לחיות כשפניהם מופנים אל הקרקע וגבם לשמיים. בשנת 2008 נולד לי ילד שהוסיף לחיי שמחה רבה אף יותר. כשהבטתי על כל מה שהיה לי בחיי, האמנתי שחיי אמורים להיות מאושרים ונוחים, אך גם כאשר נהניתי מאותם חיים מעוררי קנאה ביופיים, לא יכולת להתנער מאיזו תחושה עמומה של ריקנות עמוק בלבי, תחושה שגרמה לי להרגיש בלבול וחוסר אונים.

בנובמבר 2008, בני משפחתי סיפרו לי על הבשורה של אחרית הימים של האל הכול יכול. מתוך דברי אלוהים הבנתי סוף-סוף שאלוהים הוא מקור החיים של האנושות ושדבריו הם הכוח המניע ועמוד התווך של חיינו. אם נזנח את התמיכה וההזנה שאלוהים מספק לחיינו, נשמותינו יהיו ריקות ובודדות, שכן גם כל ההנאות הגשמיות כולן לא יוכלו לעולם להשביע את הצרכים של נפשותינו. ממש כמו שהאל הכול יכול אמר: "אחרי הכל, האדם הוא רק אדם. אף בן אדם לא יכול להחליף את מעמדו וחייו של אלוהים. האנושות לא זקוקה רק לחברה הוגנת שבה כל אדם אוכל לשובע ונהנה משוויון ומחירות – אלא לישועת האל ולחיים שהוא מעניק לאנושות. רק כשהאדם מקבל את ישועת האל והחיים שהוא מעניק לאנושות. יכולים הצרכים, הכמיהה לחקור והריקנות הרוחנית של האדם לבוא על סיפוקם" ('אלוהים שולט בגורל האנושות כולה' ב'הדבר מופיע בבשר'). דברי האל שטפו על פני נשמתי כמו מעיין במדבר והתירו את סבך הבלבול שהיה בלבי. מכאן ואילך המשכתי לקרוא בדברי אלוהים מתוך צמא ורעב גדולים, ובלבי שרתה תמיד תחושה נעימה כאילו הנשמה שלי סוף-סוף הגיעה הביתה. לא עבר זמן רב והכנסייה ארגנה שאפגש עם כמה אחים ואחיות, והמפגשים נמשכו ברציפות בכל תנאי מזג אוויר. באותה העת היו דברים רבים שלא הבנתי, ואותם אחים ואחיות כל הזמן תיקשרו איתי בסבלנות רבה. לא היה אפילו רמז לכך שהם רוצים שאניח להם או שהם רק מנסים לרצות אותי, והגישה הסבלנית שלהם גרמה לי לחוש את הכנות והאהבה של אותם אחים ואחיות. ככל שגדלה הבנתי את האמת, התחלתי להבין את התשוקה הבוערת באלוהים להושיע את האנושות, והבחנתי שהאחים והאחיות השקיעו את כל כולם בהפצת הבשורה למען אלוהים. גם אני רציתי לבצע את חובתי, אבל טפלתי בילד הקטן שלי, ולא היה מי שיעזור לי בטיפול, ולכן הסתפקתי בתפילה לאלוהים שיסלול לי דרך אל מציאת פתרון. בהמשך, לאחר שנודע לי שאחת האחיות ניהלה גן ילדים, רשמתי את הילד שלי לגן שלה. היא הבטיחה ללא היסוס שתעזור לי לטפל בילד שלי ואפילו סירבה לקבל ממני דמי לימוד ותשלום עבור הארוחות. מאז, לא רק שאותה אחות טיפלה בילד שלי בימים, היא גם עזרה לי לפעמים בערבים. מעשיה ממש ריגשו אותי, וידעתי שכל זה בזכות אהבת אלוהים. לכן הצטרפתי ללא היסוס לשורות מפיצי הבשורה כדי להשיב טובה על אהבתו של אלוהים. כאשר לימדתי את הבשורה, נוכחתי עד כמה עלוב מצבם של אנשים רבים שלא זכו להיות מוארים בזוהרו של אלוהים, שמעתי את זעקתם, חזיתי בזמנים הקשים שהם עוברים, וראיתי גם כיצד פניהם מתמלאות אושר ושמחה לאחר שהם זוכים בישועת אחרית הימים של אלוהים. הדחף שהיה לי להפצת הבשורה גדל בעקבות זאת, והחלטתי להביא את בשורת אלוהים לעוד ועוד מהאנשים החיים באפלה וצמאים לאור! אבל ממש באותו הזמן החל הממשל הקומוניסטי הסיני לדכא ולרדוף את האחים והאחיות, וגם בי פגעה הפורענות הזו.

בבוקרו של ה-21 בדצמבר 2012 התקיים מפגש של מעל תריסר אחים ואחיות באחד הבתים, כשלפתע נשמעו דפיקות רמות על הדלת וצעקות: "תפתחו את הדלת! תפתחו את הדלת! אנחנו עורכים ביקורת בבית הזה!" ברגע שאחת האחיות פתחה את הדלת, שישה שוטרים חמושים באלות פרצו פנימה. הם דחפו אותנו באלימות כדי להפריד בינינו והחלו לחטט במגירות. אחות צעירה ניגשה ושאלה אותם: "אנחנו מבלים יחד בדירה של חברים ולא עברנו על שום חוק, מדוע אתם מבצעים חיפוש בבית?" השוטר ענה בחדות: "תתנהגי יפה! אם אומרים לך לעמוד שם, תעמדי שם. אם לא מבקשים ממך לדבר, תסתמי את הפה!" לאחר מכן הוא השליך אותה על הרצפה באכזריות וצעק בתוקפנות: "אם תנסי להתנגד, נכה אותך!" האצבע שלה דיממה כי הציפורן שלה נשברה וניתקה ממקומה. כשראיתי את האכזריות הניבטת מפני השוטרים, הרגשתי שנאה ופחד, ולכן נשאתי בדממה תפילה לאלוהים שייתן לי כוח וביטחון ושיגן עליי כדי שאשא עדות. בעקבות התפילה נרגעתי במידה ניכרת. השוטרים החרימו חומרים רבים הקשורים לכתבי הקודש ואסופות של דברי האל, ואז הובילו אותנו לתוך מכוניות משטרה.

ברגע שהגענו לתחנת המשטרה הם החרימו את כל החפצים האישיים שלנו, חקרו אותנו לגבי השמות והכתובות שלנו ושאלו מי הם מנהיגי הכנסייה שלנו. חששתי להפליל את משפחתי, ולכן לא אמרתי דבר. אחות נוספת שמרה על שתיקה גם היא, ולכן המשטרה ראתה בנו מנהיגות והתארגנה להתמודד עם כל אחת מאיתנו בנפרד. זה הפחיד אותי מאוד – שמעתי שהמשטרה אכזרית במיוחד כלפי אנשים שאינם מקומיים אם הם סומנו כמטרה לחקירה, והייתי בטוחה שפירוש הדבר יהיה התאכזרות גדולה יותר ופחות מזל. בדיוק ברגע שבו הייתי במצב נוראי, בשיא החרדה, שמעתי את אחותי, שהייתה קרובה אליי מאוד, מתפללת: "אלוהים, אתה הוא סלע קיומנו, אתה מפלטנו. השטן הדום לרגליך, וברצון רב אני אחיה על פי דבריך ואשא עדות כדי לרצות אותך!" לאחר ששמעתי את זה, הלב שלי התמלא באור. חשבתי לעצמי: זה נכון – אלוהים הוא סלע קיומנו, השטן הדום לרגליו, אז ממה אני חוששת? כל עוד אני סומכת על אלוהים ופועלת בשיתוף עמו, אפשר להכריע את השטן! לפתע, כבר לא פחדתי, אבל מצד שני הרגשתי בושה. הבנתי שהאחות הצליחה להתנהל בחייה על פי דברי אלוהים ולא לאבד אמון באלוהים כאשר נקלעה למצב הזה, ואילו אני חששתי ונהגתי כפחדנית. לא היה לי אפילו מעט מהחוסן של אדם המאמין באלוהים. רק תודות לאהבתו של אלוהים ובזכות התפילה שנשאה אותה אחות, תפילה שהמריצה אותי ועזרה לי, הפסקתי לפחד מכוחה הרודני של המשטרה. חרש גמרתי אומר: אף על פי שנעצרתי היום, אני נחושה לשאת עדות כדי לרצות את אלוהים. אני בשום אופן לא אהיה מוגת לב ולא אאכזב את אלוהים!

בסביבות השעה עשר, שני שוטרים אזקו אותי והכניסו אותי לחדר כדי לחקור אותי ביחידות. אחד השוטרים דיבר איתי בניב מקומי שאותו לא הבנתי. כששאלתי אותו מה אמר, הופתעתי עד כמה השאלה הזו הרגיזה את השוטרים. אחד מהם, שעמד בצד, רץ לקראתי תוך שהוא צועק: "אין לך כבוד אלינו!" הוא תפש בשיערי וטלטל אותי הלוך ושוב. הטלטלה גרמה לי סחרחורת, והרגשתי כאילו הקרקפת שלי מתקלפת מהגולגולת וכל השיער נתלש. מיד לאחר מכן עוד שוטר בא בריצה ובצעקות: "אז אנחנו צריכים להתנהג בקשיחות? דברי! מי שלח אותך להפיץ את הבשורה?" התמלאתי כעס ועניתי: "הפצת הבשורה היא חובתי". ברגע שאמרתי את זה, השוטר הראשון שוב תפס בשיערי, סטר על פניי וצרח: "אני אראה לך מה זה להפיץ את הבשורה! אראה לך מה זה לשאת דרשות!" הוא המשיך להמטיר עליי סטירות איומות עד שפניי נהיו אדומים כסלק והתחילו להתנפח. כשהשוטר התעייף מלהכות אותי, הוא לקח לידיו את הטלפון הנייד ואת נגן המדיה שהיו ברשותי וביקש מידע על הכנסייה. נזקקתי לחוכמה כדי להתמודד איתם. לפתע אחד השוטרים שאל: "את לא מכאן. את דוברת מנדרינית טובה – אין ספק שאת לא סתם אחת. אמרי את האמת! למה באת לכאן? מי שלח אותך לכאן? מי המנהיג שלכם? איך יצרת קשר עם הכנסייה כאן? איפה את גרה?" כששמעתי שהמשטרה רואה בי אישיות חשובה והבנתי שהיא מתעקשת לחלץ ממני מידע על הכנסייה, לבי החסיר פעימה. זעקתי לאלוהים שינסוך בי ביטחון וכוח. התפילה לאט-לאט הרגיעה את לבי והשבתי: "אני לא יודעת כלום". למשמע דברי הוא הלם על השולחן בחמת זעם וצעק: "חכי חכי, נראה איך תרגישי תיכף!" ואז הוא לחץ על מתג ההפעלה של נגן המדיה שלי. נבהלתי מאוד. לא ידעתי אילו אמצעים הם יפעילו כנגדי, לכן קראתי מהר לעזרת אלוהים. לא שיערתי שההקלטה שתישמע תהיה של שיתוף על אודות היווכחות בחיים: "האם אתם חושבים שסוג זה של בן אדם יוכל להיוושע? הוא שאינו מסור למשיח, אינו בדעה אחת עם המשיח. ברגע שאדם כזה נתקל בקשיים, הוא סר מדרכו של המשיח ופונה ללכת בדרכו משלו. הוא מפנה את גבו לאלוהים, וכיוון שכך הוא למעשה נוהה אחר השטן. ... במהלך שלטון התנין הגדול האדום כאש, בעודכם חווים את עבודתו של אלוהים, אם אתם מסוגלים להפנות את גבכם אל התנין הגדול האדום כאש ולעמוד לצדו של אלוהים, למרות הרדיפות, התלאות והדיכוי שלו אתכם, אתם בהחלט יכולים להישמע לאלוהים ולהקדיש את עצמכם לאלוהים עד המוות. רק אנשים מהסוג הזה ראויים להיקרא 'מתגברים' ולהיות מכונים בני אדם שהם בדעה אחת עם אלוהים". ("עשרת היבטי המציאות שבדברי האל, שבהם יש להיווכח כדי להיוושע ולבוא לידי שלמות" מתוך "דרשות ושיתוף על ההיווכחות בחיים, חלק ד'"). כששמעתי את המילים "סר מדרכו" הרגשתי דקירת כאב בלבי. לא יכולתי להימנע מלחשוב על כך שכאשר ישוע אדוננו עשה את עבודתו, רבים הלכו בעקבותיו ונהנו מחסדו, אבל כאשר הוא נצלב והחיילים הרומים עסקו במעצר של נוצרים בכל מקום, הרבה אנשים נמלטו בפחד. דבר זה גרם לאלוהים כאב גדול! אם כך, מה ההבדל ביני לבין אותם אנשים כפויי טובה? כאשר נהניתי מחסדו של אלוהים ומברכותיו, הייתי מלאת ביטחון עצמי באמונתי באלוהים, אבל כשניצבתי בפני קשיים ונדרשתי לסבול ולשלם מחיר, הפכתי פחדנית. כיצד התנהגות כזו תנחם את לבו של אלוהים? חשבתי לעצמי שאלוהים ידע בוודאות שיהיה סיכון עצום בהתגלמות כבשר ודם בסין, מדינה הנמצאת תחת שלטון אתאיסטי, אבל כדי להציל אותנו, בני האדם המושחתים, הוא בכל זאת בא אל המקום שורץ השדים הזה בלי להסס, עמד ברדיפות ובגינוי, והוביל אותנו בכבודו ובעצמו אל נתיב החיפוש אחר האמת. מול נכונותו של אלוהים להקריב הכול ולוותר על הכול כדי להושיע אותנו, למה שגם אני, כמי שנהנתה מחסד הישועה שלו, לא אוכל לשלם מחיר קטן למענו? המצפון שלי היה לא שקט, הרגשתי נזופה ושנאתי את היותי מאוד אנוכית וכל כך חסרת ערך. הרגשתי בכל מאודי שאלוהים היה מלא תקווה עבורי ושהוא דאג לי. הרגשתי שהוא יודע היטב ששיעור הקומה שלי קטן, שאני לא בוגרת ושאני חרדה אל מול פני עריצותו של השטן. הוא אפשר לי לשמוע את הדברים באמצעות השוטר שהשמיע את ההקלטה הזו, כדי שאבין את רצונו, כך שבעיצומם של מצוקה ודיכוי אוכל לשאת עדות לאלוהים ולרצות אותו. לרגע, אהבתו של אלוהים ריגשה אותי עד דמעות, ואמרתי לאלוהים בדממה: "אלוהים! אינני רוצה להיות מהאנשים שסרים מדרכך וגורמים לך כאב. אני רוצה להישאר עמך בכל עת, בטוב וברע. לא משנה כמה השטן יענה אותי, אני נחושה בדעתי לשאת עדות ולנחם את לבך".

רעש פתאומי נשמע כאשר השוטר כיבה את המכשיר, ואז הוא מיהר אליי וסינן בשנאה: "נכון מאוד, אני התנין האדום הגדול כאש, והיום באתי לענות אותך!" לאחר מכן הוא הורה לי לעמוד יחפה ואזק את ידי הימנית אל טבעת ברזל השקועה בלבנת בטון. נאלצתי לעמוד מכופפת כי הלבנה הייתה נמוכה. הם לא הרשו לי לכרוע וגם לא אפשרו לי להיעזר ביד שמאל כדי לתמוך ברגליים שלי. אחרי זמן מה לא יכולתי להמשיך וכשניסיתי לכרוע השוטר בא לעברי וצעק: "אסור לכרוע! אם את רוצה לסבול פחות, קדימה, תתוודי!" כל מה שיכולתי לעשות היה לחרוק שיניים ולשאת את זה. אני לא יודעת כמה זמן עבר. הרגליים שלי היו קפואות, חסרות תחושה וכואבות, וכשלא הצלחתי עוד להישאר עומדת, קרסתי. השוטר הרים אותי, הביא כוס עם מים קרים ושפך אותם במורד הצוואר שלי. התחלתי לרעוד מקור. הם הוריד ממני את האזיקים, דחפו אתי אל כיסא מעץ, אזקו את ידי לפינות העליונות של הכיסא, ואז פתחו את החלונות והדליקו מזגן. הרגשתי משב פתאומי של רוח קרה, וכל גופי רעד מקור. לא יכולתי שלא לחוש חולשה כלשהי בקרבי, אבל בזמן שסבלתי, התפללתי ללא הפסקה והתחננתי לאלוהים שיעניק לי את הנחישות והכוח לשאת את הכאב הזה, שיאפשר לי להתגבר על חולשת הבשר. בדיוק אז דברי האל הדריכו אותי מבפנים: "אפילו כשגופכם חווה ייסורים, אל תקבלו רעיונות מהשטן. … האמונה היא כמו גשר העשוי מקורה בודדת – מי שדבק בחיים באופן עלוב יתקשה לחצות אותו, אך מי שמוכן להקריב את עצמו יוכל לעבור ללא חשש" ('האמירה השישית' מתוך 'אמירותיו של המשיח בראשית' ב'הדבר מופיע בבשר'). (פרק ו' של "אמרות המשיח מבראשית" מתוך "הדבר מופיע בבשר"). דברי אלוהים גרמו לי להבין שהשטן רוצה לענות את בשרי כדי לגרום לי לבגוד באלוהים, ושאם אתמקד בבשר, אפול קורבן לתכסיסים שלו. שני המשפטים הללו המשיכו להתנגן בראשי, ואמרתי לעצמי שעליי לעמוד על המשמר ולהתגונן מפני תחבולות השטן ולדחות את רעיונותיו. לאחר מכן, השוטרים לקחו סיר גדול עם מים קרים ושפכו עליי את כל תכולתו. הבגדים שלי היו ספוגים לגמרי במים, ובאותו הרגע הרגשתי כאילו נכנסתי למקפיא. כשראיתי את המשטרה נוהגת בנבזות וברשעות איומות, הרגשתי מלאת זעם. חשבתי לעצמי: להקת השדים הזו תנקוט בכל האמצעים האפשריים כדי לגרום לי לבגוד באלוהים – אני בשום אופן לא אתן למזימה שלהם להצליח! השוטר, שראה אותי רועדת כולי, אחז בשיערי וכופף את ראשי כך שאסתכל על השמיים דרך החלון, ואז אמר בלעג: "לא קר לך? נראה אם אלוהים שלך יבוא להציל אותך!" כשהוא ראה שאני לא מגיבה, הוא שוב שפך עליי סיר גדול מלא מים קרים וכיוון את המזגן לקירור מרבי. משב אחרי משב של קור מקפיא עצמות נשבו ישירות עליי, בנוסף לרוח הקרה מבחוץ. היה לי כל כך קר עד שהתכרבלתי לכדי כדור. הייתי קפואה כמו גוש קרח והרגשתי את כל גופי הולך ומקשיח. הביטחון שלי התחיל לדעוך בהדרגה, ולא יכולתי לעצור את המחשבות המטורפות שעברו בראשי: כל כך קר היום, ובכל זאת הם מרטיבים אותי במים קרים ומדליקים את הקירור. האם הם מנסים להקפיא אותי? אם אמות פה, בני המשפחה שלי אפילו לא יידעו על כך. ממש אז, כשהתחלתי לשקוע לתוך החשיכה, חשבתי לפתע על הסבל שחווה ישוע כאשר נצלב כדי לגאול את האנושות. הוא אמר: "אל תפחדו מאלה שהורגים את הגוף, אבל לא יכולים להרוג את הנפש, אלא פחדו ממי שיכול להשמיד הן את הנפש והן את הגוף בגיהינום" (מתי י' 28). ואז, נזכרתי בדברי אלוהים מהשיר הבא: "לפיכך, במהלך אחרית הימים, אתם חייבים לשאת עדות על אלוהים. בלי קשר לגודל הסבל שלכם, עליכם להמשיך ממש עד הסוף, ואפילו בנשמת אפכם האחרונה, עליכם להיות נאמנים לאלוהים ובחסדו של אלוהים. רק זה נחשב אהבה אמיתית לאלוהים, ורק זה נחשב לעדות חזקה ומהדהדת." מתוך 'עקבו אחר השה ושירו שירים חדשים' דבריו אלו של אלוהים ממש דרבנו אותי – כן! באותו היום, משמעותה של האפשרות לשאת עדות לאלוהים הייתה שהאל מרומם את רוחי – איך בכלל יכולתי לעסוק בבשר? גם אם הדבר כרוך באובדן חיי, הייתי נחושה לשמור על נאמנות לאלוהים. נחשול פתאומי גאה בלבי, והתעוררה בי השראה. בדממה התפללתי לאלוהים: "אלוהים! נתת נשמה באפי, אני מעדיפה למות מאשר להיאחז בחיים ולפעול בדרך שמהווה בגידה בך"! בהדרגה הרגשתי את הקור פחות ופחות, וכך יכולתי באמת ובתמים לחוש בליווי ובנחמה של אלוהים. מהצהריים ועד שבע בערב בקירוב, המשטרה המשיכה לחקור אותי. כשהשוטרים ראו שאין לי כל כוונה לפתוח את פי, הם נעלו אותי בחדר החקירות נתונה לרחמי משבי האוויר הקר.

לאחר ארוחת הערב השוטרים הגבירו את עוצמת החקירות. הם חזרו ושאלו בצורה אכזרית ומאיימת: ספרי לנו! מי מנהיג את הכנסייה שלך? אם לא תספרי לנו, יש לנו אמצעים אחרים לנסות. אנחנו יכולים להשקות אותך מיץ פלפלים חריפים או מי סבון, לאלץ אותך לאכול צואה, להפשיט אותך ולהשליך אותך למרתף שבו תקפאי למוות! אם לא תדברי היום, נשאל אותך שוב מחר, הזמן עובד לטובתנו!" כשהשוטרים דיברו כך, ממש ראיתי שהם בכלל אינם בני אדם, אלא חבורה של שדים בגוף אדם. ככל שהם איימו עליי יותר, כך שנאתי אותם יותר, וכך התחזקה בי ההחלטה שלא להיכנע להם. כשהם ראו שאני לא נכנעת, הם מצאו שק מבד, הספיגו אותו במים והלבישו אותו על ראשי. הם לחצו אותו על ראשי ולא אפשרו לי לזוז, ואז הידקו אותו עוד יותר. לא יכולתי לזוז בכלל כי הידיים שלי היו כבולות באזיקים לכיסא, ותוך זמן קצר מאוד הגעתי לסף חנק והרגשתי שכל הגוף שלי נהיה נוקשה. אבל לא היה בכך די כדי לשכך את השנאה שלהם. הם לקחו קנקן מים קרים, שפכו אותו לתוך אפי ואיימו עליי שאם לא אדבר, אני איחנק. השק הרטוב כשלעצמו לא אפשר כניסת אוויר, ועם המים שהם שפכו לי לתוך האף התקשיתי מאוד לנשום והרגשתי את המוות סוגר עליי. בדממה התפללתי לאלוהים: "אלוהים, אתה נתת נשמה באפי והיום עליי לחיות בעבורך. לא משנה עד כמה המשטרה תענה אותי, אני לא אבגוד בך. אם אתה צריך שאקריב את חיי, אני מוכנה להישמע לתכניות ולהסדרים שלך בלי להתלונן כלל וכלל..." השוטרים עדיין המשיכו לענות אותי, וברגע שבו התחלתי לאבד את ההכרה ולהפסיק לנשום, הם פתאום הסירו ממני את ידיהם. לא יכולתי שלא להודות עוד ועוד לאלוהים בלבי. חוויתי בבהירות את העובדה שאלוהים אדון הכול, שהוא שומר ומגן עליי, ואף על פי שהיה נדמה לי שנפלתי בידי המשטרה, אלוהים רק הרשה להם לענות את בשרי, אבל לא התיר להם לקחת את חיי. לאחר מכן, הביטחון העצמי שלי גדל.

למחרת בסביבות הצהריים, כמה שוטרים העלו אחות נוספת ואותי אל רכב משטרה ולקחו אותנו לבית המעצר. אחד מהם אמר לי באופן מאיים: "את לא מכאן. אנחנו נשליך אותך לכלא למשך שישה חודשים ואז נגזור עלייך שלוש עד חמש שנות מאסר, ובכל מקרה אף אחד לא ידע מכך". "גזר דין?" ברגע ששמעתי שאני צפויה להישפט, לא יכולתי שלא לחוש חלשה. הרגשתי שאם אשב בכלא, אנשים יבוזו לי. ממש ברגע הזה שבו סבלתי וחשתי חלשה, אלוהים שוב הראה לי את חסדו. כל האסירות האחרות בתא שבו שיכנו אותי היו אחיות שהאמינו באל הכול יכול. על אף שהן שהו בתוך מאורת השדים הזו, הן לא הפגינו ולו שמץ של פחד. הן תמכו ועודדו זו את זו, וכשהן ראו שאני שלילית וחלשה, הן דיברו איתי על ההתנסויות שהן עברו ונשאו בפני את עדותן כדי להשיב את ביטחוני באלוהים. הן גם שרו את המנון ההתנסות כדי לעודד אותי: "אתם משקיעים את כל כולכם עבור אלוהים, אני מקדישה את עצמי לאלוהים. יקירינו מתנכרים לנו, ואנשים ארציים משמיצים אותנו. דרך חתחתים היא ההליכה בעקבות האל האמיתי, ועלינו להקריב את כל שיש לנו כדי להפיץ את הבשורה של מלכות האלוהים. לוותר על אביב, קיץ, סתיו וחורף ולקדם בברכה את המריר והמתוק כדי לרצות את אלוהים ולהישמע להסדריו. עלו על נתיב אהבת האלוהים, הרגישו את הכאב של חיי אנוש, התמודדו עם סכנות בלי להתלונן, סבלו מתלאות הבשר בעודכם אוהבים את אלוהים בלבכם, שאו עדות בכל מקום, שאו עדות למעשיו של אלוהים. ... עומדות בפני דיכוי וסבל, מתמודדת עם העליות והמורדות של החיים, אני ערוכה ומוכנה להשקיע את כל כוח החיות שבי כדי לבצע את רצון האל. גם אם אסבול כל ימיי, הריני נכונה למלא אחר רצון האל." ("דרך החתחתים היא ההליכה בעקבות אלוהים" מתוך 'לכו בעקבות השה ושירו שירים חדשים חדשים'). השיר הזה גרם לי לחוש את כוח החיים של אותן האחיות, והתעודדתי מאוד. זה היה נכון, הלכנו בעקבות האל האמיתי וצעדנו בנתיב החיים הנכון במדינה הנשלטת בידי מפלגה אתאיסטית והרואה באלוהים אויב. נועדנו לסבול קשיים, אבל כולם היו בעלי משמעות. אפילו הישיבה בכלא הייתה ראויה לשבח משום שאנחנו נרדפים בגלל חיפושנו אחר האמת והליכתנו בדרכו של אלוהים. זה שונה לחלוטין מכך שאנשים ארציים מרצים עונשי מאסר על ביצוע פשעים נוראיים. לאחר מכן חשבתי על דור אחרי דור של קדושים רבים כל כך שסבלו מרדיפות והשפלות בגלל שדבקו בדרך האמת. אבל עכשיו זכיתי באספקה גדולה של דברי אלוהים – הבנתי אמיתות שדורות על דורות של בני אדם לא יכלו להבין והכרתי תעלומות שדורות רבים לא הכירו. אם כן, איך ייתכן שאינני מסוגלת להתמודד עם קצת סבל כדי לשאת עדות לאלוהים? כשמחשבות אלו עברו בראשי, שוב נחלצתי מתוך החולשה שלי. לבי התמלא ביטחון ועוצמה וגמרתי אומר לסמוך על אלוהים ולעמוד בראש מורם מול הדרישות שאתוודה והעינויים הצפויים לי למחרת.

עשרה ימים לאחר מכן, המשטרה שלחה אותי לבד למתקן כליאה. שמתי לב שכל מי שהוחזקו שם הואשמו במרמה, גנבה וביצוע עסקים לא חוקיים. מיד כשהגעתי אמרו לי: "מי שמגיעה הנה, לא יוצאת מפה. כולנו מחכות לפסקי דין, וחלקנו ממתינות כבר כמה חודשים." הבטתי באותן נשים והייתי כל כך לחוצה עד שהלב שלי עמד להתפוצץ. פחדתי שהן יתנהגו כלפי בצורה רעה, ואז עברה בי המחשבה שאם המשטרה החליטה להחזיק אותי פה איתן, זה אומר שסביר להניח שאקבל גזר דין של עבריינית. שמעתי שחלק מהאחים והאחיות ישבו בכלא תקופות זמן של עד שמונה שנים. לא ידעתי לכמה זמן ידונו אותי, והייתי רק בת 29! הייתכן שאאלץ לבלות את השנים היפות שלי כשאני כלואה בתא האפל הזה? כיצד אחיה את חיי מפה והלאה? באותו הרגע נדמה היה לי שעיר הולדתי, הורי, בעלי והילד שלי היו פתאום כל כך רחוקים ממני. הרגשתי כאילו סכין ננעצת בלבי, ודמעות נקוו בעיניי. ידעתי שנפלתי קורבן להולכת השולל של השטן, ולכן קראתי לאלוהים בלהט מתוך תקווה שימלט אותי מהסבל הזה. תוך כדי התפילה הרגשתי בקרבי הדרכה בהירה וברורה: "כאשר את עומדת בפני כל זאת, ניתנת לך רשות מאת אלוהים." ממש כמו איוב כאשר הוא נדרש לעמוד בניסיון, אל תתלונני. באופן מיידי, שוב האירו דברי אלוהים את עיניי: "האם תעדיפו להישמע לכל הסדריי (גם אם אלו מוות או חורבן) או שתימלטו באמצע הדרך כדי להימנע מייסוריי?" ('מה אתם יודעים על אמונה?' ב'הדבר מופיע בבשר'). דברי אלוהים המייסרים והשופטים גרמו לי לחוש בושה. נוכחתי לדעת שהייתי רחוקה מלהיות כנה כלפי אלוהים, שרק אמרתי שאני רוצה להיות נושאת עדות טובה עבורו, אך ברגע שעמדתי בפועל בפני סכנת מאסר, רק רציתי לברוח. למעשה, לא הייתה לי יכולת לסבול למען האמת. כאשר אני נזכרת ברגע ההוא שבו עצרו אותי, אלוהים היה לצדי בכל עת. לכל אורך הדרך הוא לא נטש אותי ולא חשש שאאבד את דרכי או אמעד בנתיב. אהבתו של אלוהים כלפיי כלל לא הייתה חלולה, אלא כנה לחלוטין. אבל אני הייתי מרוכזת בעצמי ואנוכית, ולאורך כל הדרך שקלתי רק את הרווח האישי שלי או את המחיר שאני עלולה לשלם. לא הייתה בי נכונות לשלם כל מחיר שיידרש למען אלוהים – האם הייתה בי אנושיות כלשהי? או מצפון? כשהרהרתי בכך הרגשתי מלאת חרטה ואסירת תודה. בדממה התפללתי לאלוהים והבעתי חרטה: "אלוהים! טעיתי, אינני יכולה עוד להסתפק במס-שפתיים ולבגוד בך. יש בי נכונות להביא לידי ביטוי בחיי את המציאות כדי לרצות אותך. לא משנה מה יהיה גזר דיני, אני ללא ספק אשא לך עדות – כל שאבקש הוא רק שתגונן על לבי. בדיוק אז נכנסה האסירה הבכירה ואמרה לי: "אני לא יודעת מה הסיבה לכך שאת כאן, אבל יש לנו אמרה: 'תודי לגבי פריצה, ותשבי עד הסוף; תכחישי באופן גורף, ותוכלי לצאת ולחיות את חייך'. אם את לא רוצה לדבר, אל תדברי". הודיתי לאלוהים בעבור ההסדר המדהים הזה ובעבור התובנה שהוענקה לי על ידי האסירה הבכירה, כך שידעתי איך להתמודד עם החקירה הצפויה לי. הודיתי גם על כך שהאסירות האחרות לא רק שלא התעללו בי, אלא דאגו לי, נתנו לי בגדים, הוסיפו לי מזון בזמני הארוחות, העניקו לי מהפירות והחטיפים שהן קנו לעצמן ואפילו עזרו לי בעבודה היומית שלי. ידעתי שכל זה תוכנן והוסדר על ידי אלוהים. הייתה זו החמלה שאלוהים הפגין כלפי הטבע הילדותי שלי. כאשר ניצבתי מול האהבה והגנה של אלוהים, הנחישות שלי התחזקה: לא משנה כמה זמן מאסר ייגזר עליי, אני אשא עדות לאלוהים!

במתקן הכליאה, המשטרה חקרה אותי מדי כמה ימים. כאשר הם ראו שקשיחות לא מביאה תוצאות, הם עברו לשיטות חקירה רכות. השוטר שחקר אותי נהג בנעימות מתוך כוונה תחילה. הוא פטפט איתי, נתן לי אוכל טוב ואמר שהוא יכולים לעזור לי למצוא עבודה טובה. ידעתי שאלו תעתועים של השטן, לכן בכל פעם שהוא חקר אותי, פשוט התפללתי לאלוהים שישמור עליי ולא יאפשר לי ליפול קורבן לתכסיסים הללו. פעם אחת בזמן החקירה, אחד השוטרים חשף בסופו של דבר את כוונותיהם המרושעות: "אין לנו שום דבר נגדך אישית, אנחנו רק רוצים לרסק ולשבור את כנסיית האל הכול יכול, ואנחנו מקווים שתוכלי להצטרף ולעמוד לצדנו". כששמעתי את דברי הבלע האלה, ממש כעסתי. חשבתי לעצמי: אלוהים ברא את האדם, והוא ממשיך לספק את צרכינו ולהוביל אותנו עד עצם היום הזה, ועכשיו הוא בא כדי להושיע את אלו שהוא ברא ולעזור לנו להימלט מתהום הסבל שלנו. מה יכולה להיות הבעיה עם זה? מדוע השדים הללו כל כך שונאים זאת ומכפישים זאת? אנחנו נבראנו על ידי אלוהים. טוב ונכון ללכת בעקבות אלוהים ולסגוד לו, אז מדוע השטן מנסה להניא אותנו מכך ואפילו מונע מאיתנו את החירות ללכת בדרכו של אלוהים? וכעת הם מנסים לגרום לי להיות בובה-על-חוט במלחמה שלהם נגד אלוהים. הממשל הקומוניסטי הסיני הוא ממש להקת שדים הנחושה להמרות את פי אלוהים. הם ממש ריאקציונרים מרושעים! חשתי כאב שלא יתואר בלבי, וכל שרציתי היה לשאת עדות לאלוהים ולפייס את לבו. כאשר השוטרים ראו שאני עדיין מסרבת לדבר, הם התחילו להשתמש נגדי בשיטות של לוחמה פסיכולוגית. הם מצאו את בעלי דרך חברת התקשורת צ'יינה מובייל והפגישו אותי איתו ועם ילדנו כדי לשכנע אותי. בהתחלה לבעלי לא הייתה בעיה עם האמונה שלי באלוהים, אבל אחרי שהמשטרה הוליכה אותו שולל, הוא חזר ואמר לי: "אני מתחנן בפנייך לוותר על האמונה שלך. אם לא בי, תתחשבי לפחות בילד שלנו. הוא עלול לסבול מהשלכות אם את תשבי בכלא..." היה לי ברור שבעלי אומר זאת מתוך בורות, אז קטעתי אותו ואמרתי: "אתה עדיין לא מבין אותי? חיינו יחד במשך שנים כה רבות, מתי ראית אותי עושה משהו מרושע? אם יש משהו שאתה לא מבין, אל תשלוף מהמותן סתם כך". כשבעלי הבין שדבריו לא משנים את דעתי, הוא הנחית עליי את המילים האכזריות הבאות: "את כל כך עקשנית ואת לא מוכנה להקשיב – אני אתגרש ממך אם כן"! המילה "אתגרש" פילחה את לבי והוסיפה דלק למדורת השנאה שלי לממשל הקומוניסטי. הם אלה שהשמיצו וזרעו מחלוקת וגרמו לבעלי לשנוא את עבודתו של אלוהים ולומר לי מילים חסרות רגש שכאלה. הממשל הקומוניסטי הסיני הוא למעשה העבריין כאשר הוא קורא לעם הפשוט לצאת נגד השמיים! הוא גם אשם בחתירה תחת מערכת היחסים שלנו כבעל ואישה! בעקבות ההבנה הזו, לא רציתי להוסיף דבר בשיחה עם בעלי, רק אמרתי בשקט: " אם כן, הזדרז וקח את הילד שלנו בחזרה הביתה". כשהשוטר ראה שהטקטיקה הזו לא הצליחה, הוא התפרץ בכעס וצרח עליי כשהוא פוסע הלוך ושוב מול השולחן שלו: "כל כך התאמצנו ולא קיבלנו ממך שום תגובה! אם תמשיכי לסרב לדבר, נסווג אותך כראש המחוז וכאסירה פוליטית! אם לא תדברי היום, לא תהיה לך הזדמנות נוספת!" אבל לא חשוב כמה הם התרעמו וזעמו, אני רק נשאתי בלבי תפילה לאלוהים שיחזק את אמונתי.

במהלך החקירה, היה מזמור אחד של דברי אלוהים שבעקביות העניק לי הדרכה פנימית: "בשלב העבודה הזה, נדרשות ממנו אמונה אדירה ואהבה אדירה. אנחנו עלולים למעוד מהרשלנות המעטה ביותר משום ששלב העבודה הזה שונה מכל השלבים הקודמים. מה שאלוהים הופך למושלם הוא האמונה של האנושות – איש לא יכול לראות אותה או לגעת בה. מה שאלוהים עושה הוא להמיר מילים לאמונה, לאהבה ולחיים. בני האדם חייבים להגיע לשלב שבו הם עברו מאות זיכוכים ומתאפיינים באמונה רבה מזו של איוב. עליהם לשאת סבל בל יתואר וכל מיני סוגים של עינויים מבלי להיפרד מאלוהים בכל שלב. כשהם יהיו צייתנים עד המוות, וכשהם יאמינו מאוד באלוהים, השלב הזה בעבודתו של אלוהים יושלם. אולם עדיין חשוב לי להזכיר לכם שעבודתו של אלוהים לא פשוטה כפי שאתם מדמיינים שהיא. ככל שהיא פחות עולה בקנה אחד עם תפיסותיהם של בני האדם, כך חשיבותה עמוקה יותר, וככל שהיא עולה בקנה אחד עם תפיסותיהם של בני האדם, כך ערכה קטן יותר, וכך אין לה חשיבות ממשית." מתוך 'עקבו אחר השה ושירו שירים חדשים' האמונה והכוח שקיבלתי מדברי אלוהים גרמו לי להיראות מאוד נחרצת במהלך החקירות, אבל כשחזרתי לתא שלי, לא יכולתי שלא לחוש חלשה ופגועה במידת מה. נראה היה שבעלי באמת עומד להתגרש ממני ושאני עלולה להישאר ללא בית. גם לא ידעתי כמה זמן יימשך מאסרי. בתוך הכאב הזה, עלו בראשי דברי אלוהים הבאים: "עליכם לחוות את הלך רוחו של פטרוס בזמן ההוא: הוא היה שבור צער וכבר לא ביקש עתיד או ברכה. הוא לא חיפש את הרווח, האושר, הפרסום או העושר של העולם, ורק שאף לחיות את החיים המשמעותיים ביותר, ופירוש הדבר היה להשיב לאלוהים על אהבתו ולהקדיש לאלוהים את היקר לו מכל. אז יהיה לבו מסופק" ('כיצד פטרוס הכיר את ישוע' ב'הדבר מופיע בבשר'). מעשיו של פטרוס נגעו מאוד ללבי וגם המריצו בי את הרצון לוותר על הכול כדי לרצות את אלוהים. זו הייתה האמת. גם כאשר פטרוס הגיע לנקודה שבה הוא חש את הכאב בשיאו, הוא עדיין היה מסוגל לשאת אותו ולרצות את אלוהים. הוא לא נהג כך בשביל תקוותיו ושאיפותיו להצלחה, גורלו או טובתו האישית, וגם כאשר הוא נצלב במהופך בסוף, הוא נהג כעד נאמן לאלוהים. אני, לעומת זאת, זכיתי ללכת בעקבות אלוהים בהתגלמותו, ליהנות בחיי גם מאספקתו האינסופית וגם מחסדו ומברכותיו, אבל מעולם לא שילמתי מחיר ממשי בעבור אלוהים. וכאשר הוא נזקק לי שאשא לו עדות, האם יכולתי שלא לספק את רצונו ולו פעם אחת? אילו החמצתי את ההזדמנות הזאת, הייתי מצטערת על כך כל חיי, הלא כן? כשהגיתי בזה, התגבש בי רצון נחוש כלפי אלוהים: "אלוהים, אני ברצון אנהג על פי הדוגמה האישית של פטרוס. לא משנה מה יהיה סופי, ואף אם אאלץ להתגרש או לרצות תקופת מאסר בכלא, לא אבגוד בך!" אחרי התפילה, הרגשתי גל של עוצמה גואה בקרבי. לא עוד אתהה אם ידונו אותי למאסר, ואם כן, לכמה זמן. לא עוד אהרהר בשאלה אם אוכל לחזור הביתה ולהתאחד עם המשפחה שלי. אני אחשוב רק על כך שעוד יום במאורת השדים הוא עוד יום של נשיאת עדות לאלוהים, ואפילו אם אשב בכלא עד יומי האחרון, לא אכנע בפני השטן. כאשר הרמתי ידיים והתמסרתי לאלוהים, קיבלתי באמת ובתמים טעימה מהאהבה ומהחיבה של אלוהים. לאחר כמה ימים, באחד הערבים, אחד השומרים לפתע אמר לי: "אספי את חפצייך, את יכולה ללכת הביתה." לא האמנתי למשמע אוזניי! לפני השחרור, המשטרה דרשה שאחתום על מסמך, וראיתי בבירור את המילים הבאות, שחור על גבי לבן: "חוסר אשמה עקב חוסר בראיות, שחרור". התרגשות עצומה אפפה אותי, ושוב ראיתי את כול-יכולתו של אלוהים ואת נאמנותו, שהרי "…אך מי שמוכן להקריב את עצמו יוכל לעבור ללא חשש." השטן הפסיד בקרב הנוכחי הזה במלחמה הרוחנית, ואלוהים זכה בתהילה בסופו של דבר!

אחרי שלושים ושישה ימים שבמהלכם המשטרה הסינית החזיקה אותי במעצר ורדפה אותי, קיבלתי תמונה מלאה על העריצות האכזרית והמהות הריאקציונית והמרדנית של הממשל הקומוניסטי הסיני, ומאז פיתחתי כלפיו שנאה עמוקה. אני יודעת שבמהלך התלאות הללו, אלוהים היה לצדי תמיד, האיר את עיני, הנחה אותי ואפשר לי להתגבר על הניסיונות של השטן והתאכזרויותיו לאורך כל הדרך. זה אפשר לי להתנסות בפועל בכך שדברי אלוהים באמת מהווים את חיי האנושות ואת עוצמתנו. כמו כן, נוכחתי לדעת שאלוהים הוא אדוננו, השליט על הכול, ולא משנה בכמה תכסיסים השטן ישתמש, הוא תמיד יובס על ידי אלוהים. השטן ניסה לענות את בשרי כדי לאלץ אותי לבגוד באלוהים ולעזוב אותו, אבל העינויים האכזריים שלו לא שברו את רוחי, אלא חיזקו את הנחישות שלי ואפשרו לי להישיר מבט אל פני הרוע ולהכיר מקרוב את האהבה והישועה של אלוהים. אני מודה לאלוהים מעומק לבי על כל מה שהוא הסדיר עבורי, על שאפשר לי לזכות באוצר היקר ביותר של החיים! באופן אישי הגעתי להחלטה הבאה: לא משנה מה צפוי לי בהמשך הדרך, גם אם צפויים לי דיכוי או פורענויות, אני מוכנה ומזומנה לצעוד בנחישות בעקבות אלוהים ולהמשיך להפיץ את הבשורה כמו בעבר כדי לפרוע את חובי לאלוהים לאות תודה על אהבתו הגדולה של אלוהים!

קודם:נעורים שעברו ללא חרטה

הבא:תלוש את המסכה ופתח בחיים חדשים

פוסט בנושא דומה

  • יש אושר גדול בכנות

    גאנ'ן העיר הפיי, מחוז אנהוי בחיי תמיד התנהלתי על פי הביטוי "אין לחפוץ לפגוע באחרים, אך יש לעמוד על המשמר כדי להימנע מפגיעה". לעולם אינני נותן בקלות …

  • מהו טבעה של אהבת האל?

    סיצ'יו העיר סויהואה, מחוז חיילונגג'יאנג בכל פעם שאני רואה את הפסקה הבאה מדברי אלוהים,"אם תמיד הייתם נאמנים אליי ותמיד אהבתם אותי, אך תסבלו ייסורים של…

  • שירות שכזה הוא בזוי באמת

    דברי האל הביאונישוב למודעות, כיצד בשרתי את אלוהים נשאתי למעשה עדות לעצמי ושיבחתי את עצמי. הם סייעו לי לראות את ההשלכות החמורות של התנהגות זו.

  • מקדישה את חיי לעבודת האל

    ז'או סואן | מחוז שנדונג ב-3 באפריל 2003 הלכתי עם אחת האחיות לבקר אצל מאמין חדש. המאמין החדש לא היה בטוח לגבי עבודתו של אלוהים באחרית הימים, ובסופו של…