אמירותיו של המשיח של אחרית הימים-קטעים נבחרים

תוכן

האמירה השבע עשרה

קולי מהדהד כרעם ומאיר את ארבע כנפות העולם ואת העולם כולו, ובעיצומם של הרעם והברק, האנושות מוכה אפיים ארצה. אף אדם לא עמד איתן בעיצומם של רעם וברק: רוב בני האדם מאבדים את העשתונות מרוב פחד בבוא אורי, והם לא יודעים מה לעשות. כשנצנוץ קלוש של אור מתחיל להבליח במזרח, בני אדם רבים מתעוררים בן-רגע מאשליותיהם, משום הנהרה המרגשת. אולם איש מעולם לא הבין שבא היום שבו אורי יורד ארצה. רוב רובם של בני האדם מוכים בהלם לנוכח הופעת האור. חלקם צופים במבט של ריתוק מסוקרן בתנועת האור ובוחנים את יעדו. אחרים עומדים דרוכים אל מול האור, כדי להיטיב להבין את מקורו. כך או כך, האם מישהו אי-פעם גילה עד כמה האור יקר ערך? האם מישהו אי-פעם הבחין במוזרות של אור? רוב רובם של בני האדם פשוט מבולבלים. האור פוצע את עיניהם ומשליך אותם לבוץ. אפשר לומר שתחת האור המעורפל הזה, הארץ מכוסה בתוהו ובוהו, והמראה כה עלוב שכל מי שבוחן אותו מקרוב נתקף מרה שחורה מוחצת. מכך אפשר להסיק שכאשר האור יגיע לשיא עוצמתו, מצבה של הארץ לא יאפשר לאנושות להתייצב בפניי. האור קורן על האנושות. שוב, הישועה של האור קורנת על האנושות אך האור גם פוצע. האם יש מישהו שהאור לא מכה אותו למוות? האם יש מישהו שיכול למצוא מפלט מבעירת האור? אני פסעתי על פני האדמה לאורכם ולרוחבם ופיזרתי בידיי את זרעי רוחי, כדי שכל האנושות על פני האדמה תתרגש ממני. ממרום השמיים, אני מביט מטה על כל פני האדמה וצופה בתופעות הגרוטסקיות והמופלאות של היצורים שעל פני האדמה. נראה שפני האוקיינוסים סובלים מזעזועי רעידת אדמה: עופות ים מתעופפים אנה ואנה בחיפוש אחר דגים לבלוע. לעומת זאת, הדבר לא ידוע כלל בקרקעית הים, שהתנאים על פני הים כלל לא מצליחים לעורר בה כל תגובה, משום שקרקעית האוקיינוס שלווה כמו הרקיע השלישי: כאן, בעלי חיים קטנים כגדולים חיים יחד בהרמוניה ולעולם לא שרויים ב"קונפליקטים של פה ולשון". מבין שפע התופעות המשונות והבלתי צפויות, האנושות היא זו שהכי מתקשה לְרַצות אותי. זאת משום שהמעמד שנתתי לאדם גבוה מדי, ולכן השאיפות שלו גדולות מדי, ובעיניו יש תמיד מרדנות כלשהי. אני מטיל משמעת ושופט את האדם בקפדנות רבה וברחמים רבים, אך האנושות לא מודעת לכך כלל וכלל. מעולם לא נהגתי באף בן אנוש בקשיחות – רק כשהאנושות המרתה את פי, הבאתי עליה עונש הולם, ורק כשהאנושות הייתה חלשה, הגשתי לה עזרה הולמת. אולם כשהאנושות תתנכר לי, ויתרה מזאת, כשהיא תשתמש בתכסיסים הערמומיים של השטן כדי להתמרד בי, אני אשמיד את האנושות תכף ומיד מבלי להותיר לבני האדם אף הזדמנות להפגין את כישוריהם בפניי, כדי שהם לעולם לא יהיו מסוגלים להתהלך ביהירות בהוד והדר ולהתעמר בזולת על פני האדמה.

אני מפעיל את סמכותי על פני האדמה וחושף את כלל עבודתי. כל מה ששייך לעבודתי משתקף על פני האדמה. האנושות מעולם לא הייתה מסוגלת לתפוס בארץ את תנועותיי בשמיים, והיא מעולם לא הרהרה באופן יסודי במסלולים ובנתיבים של רוחי. רוב רובם של בני האנוש תופסים רק את פרטי הפרטים שהם מחוץ לרוחי, מבלי להיות מסוגלים להבין את מצבה של רוחי בפועל. את הדרישות שאני מציב לאנושות לא מציב קיומי המעורפל שבשמיים ולא מציב קיומי הקשה לתפיסה שבארץ: אני מציב דרישות ראויות לפי שיעור קומתו של האדם בהיותו על פני האדמה. מעולם לא הקשיתי על אף אחד ומעולם לא דרשתי ממישהו "להקיז את דמו" להנאתי. האם ייתכן שדרישותיי מוגבלות רק לתנאים האלה? מכל שפע היצורים שעל פני האדמה, איזה מהם לא נשמע לטבעם של הדברים שבפי? איזה מהיצורים האלה הבאים אליי לא נשרף כליל על ידי דבריי ועל ידי האש הבוערת שלי? איזה מהיצורים האלה מעז להתייהר בפניי בעליצות גאוותנית? איזה מהיצורים האלה לא משתחווה בפניי? האם אני האל שבסך הכל כופה שקט על הבריאה? מבין שפע הדברים שבבריאה, אני בוחר באלה שעומדים בכוונתי. מבין שפע בני האנוש שבאנושות, אני בוחר באלה שדואגים ללבי. אני בוחר את הכוכבים הטובים ביותר ובכך מוסיף נצנוץ קלוש של אור למלכותי. אני מתהלך על פני האדמה ומפיץ את ניחוחי לכל עבר, ובכל מקום אני מותיר מאחוריי את דמותי. בכל מקום ומקום, קולי מהדהד. בני אדם בכל מקום מביטים בנוסטלגיה במראות היפהפיים של העבר, משום שהאנושות כולה נזכרת בעבר...

האנושות כולה משתוקקת לראות את פניי, אך כשאני יורד ארצה באופן אישי, כל בני האדם מתנגדים לבואי ומגרשים את האור, כאילו הייתי אויבו של האדם בשמיים. האדם מקבל את פניי בעיניים המנצנצות במגננה, והוא נותר דרוך ללא הפסק בחשש עמוק שמא יש לי תוכניות אחרות עבורו. מפני שבני האנוש מתייחסים אליי כאל ידיד לא מוכר, הם מרגישים כאילו שאני מתכנן להרוג אותם ללא אבחנה. בעיני האדם, אני יריב קטלני. אפילו לאחר שהאדם טעם מהחום שלי בעיצומו של אסון, הוא עדיין לא מודע לאהבתי, והוא עדיין נחוש בדעתו להתחמק ממני ולהתריס נגדי. לא רק שאני לא מנצל את מצבו של האדם כדי לפעול נגדו, אלא שאני חובק אותו בחום, ממלא את פיו במתיקות ומכניס לבטנו מזון נחוץ. אולם כשחרון אפי הקוצף ירעיד את ההרים והנהרות, כבר לא אושיט לאדם עזרה באופנים שונים לנוכח פחדנותו. באותו רגע, ארתח מזעם ולא אתן לאף יצור חי להכות על חטא, אזנח את תקוותו של האדם ואטיל את העונשים שכל כך ראויים לו. באותו רגע, רעם וברק מבהיקים ושואגים כמו גלי האוקיינוס הסוערים בזעם וכמו עשרת אלפים הרים מתמוטטים. משום מרדנותה, הרעם והברק משטחים האנושות, כשיצורים אחרים נמחים בפיצוץ הרעם והברק, התבל כולה נכנסת פתאום לתוהו ובוהו, והבריאה לא מסוגלת להשיב לעצמה את נשמת החיים הקדמונית. המון האנושות לא יכול להימלט משאגת הרעם. כשהברק מהיר, ציבור אדיר של בני אנוש נופלים אל תוך הנחל הזורם במהירות ונסחפים בזרמים השוטפים מטה מההרים. לפתע פתאום, במקום מפלטה של האנושות מתכנס עולם של בני אדם. גוויות נסחפות אנה ואנה על פני האוקיינוס. כל האנושות מתרחקת ממני מאוד משום חרון אפי, מפני שהאדם פגע במהותה של רוחי ומרדנותו מרגיזה אותי. אולם במקומות היבשים, בני אדם אחרים עדיין נהנים בצחוק ושיר מההבטחות שהענקתי להם.

כשהאנושות כולה משתתקת, אני פולט קרן אור מול עיניהם של בני האדם. לאחר מכן, דעתם של בני האדם נעשית צלולה ועיניהם מבהירות, והם כבר לא מוכנים להישאר אדישים. כך, רגש רוחני חודר מיד אל לבם. ברגע הזה, האנושות קמה לתחייה. כל בני האדם משליכים הצדה את התלונות שהם לא ביטאו ובאים לפניי, לאחר שהם זכו בהזדמנות נוספת להינצל באמצעות הדברים שאני מכריז. זאת משום שכל בני האנוש רוצים לחיות על פני האדמה. אולם מי מביניהם אי-פעם התכוון לחיות למעני? מי מביניהם אי-פעם גילה דברים נהדרים בתוכו כדי להסב לי נחת? מי מביניהם אי-פעם הבחין בניחוח המפתה שלי? כל בני האנוש עשויים מחומר גס ולא מזוקק: מבחוץ, נדמה שהם מסנוורים, אך בעצם מהותם, הם לא אוהבים אותי בכנות, משום שעמוק בלב האנושי, מעולם לא היה אפילו שמץ שלי. האדם יותר מדי לוקה בחסר: בהשוואה אליי, נראה שאנחנו רחוקים זה מזה כרחוק שמיים וארץ. אולם אף על פי כן, אני לא תוקף את האדם בנקודות התורפה הרגישות שלו ולא צוחק עליו בלעג על ליקוייו. ידיי עובדות[א] על פני האדמה מזה אלפי שנים, וכל אותה עת, עיניי משגיחות על האנושות, אך מעולם לא לקחתי חיים אפילו של אדם אחד כבדרך אגב כדי לשחק בהם כמו בצעצוע. אני מבין ללבו של האדם, ואני תופס את המחיר שהוא שילם. כשהוא ניצב לפניי, אני לא רוצה לנצל את הפגיעות של האדם כדי לייסר אותו, וגם לא כדי להעניק לו דברים לא רצויים. במקום זאת, כל הזמן הזה רק קיימתי אל האדם והענקתי לו דברים. לפיכך, כל דבר שהאד נהנה ממנו נובע לחלוטין מחסדי ומנדיבותי. משום שאני על פני האדמה, האדם מעולם לא היה צריך לסבול את ייסורי הרעב. במקום זאת, אני מאפשר לאדם לקבל ממני את הדברים שהוא יכולים ליהנות מהם, ומאפשר לאנושות לחיות בברכתי. האנושות כולה חיה תחת הייסורים שאני מטיל, הלא כן? כשם שההרים טומנים בחובם שפע ועושר, וכשם שהמים רחבי הידיים כוללים דברים שאפשר ליהנות מהם, על אחת כמה וכמה שלכל בני האדם החיים בתוך דבריי יש מזון מעריכים ואוכלים ממנו, הלא כן? אני על פני האדמה, והאנושות נהנית מברכותיי על פני האדמה. כשאעזוב את פני האדמה – וזה גם הרגע שבו עבודתי תושלם – האנושות כבר לא תזכה לתנאים מיוחדים ממני משום חולשתה.

16 במרץ, 1992

הערות שוליים:

א. הטקסט המקורי משמיט את המילה "עובדות."