אמירותיו של המשיח של אחרית הימים-קטעים נבחרים

תוכן

האמירה העשרים ושמונה

כשבאתי מציון, כל הדברים ציפו לי, וכששבתי לציון, כל בני האדם קידמו את פניי בברכה. גם כשבאתי וגם כשעזבתי, דברים שהיו עוינים כלפיי מעולם לא ניסו להכשיל אותי, ולכן עבודתי התקדמה באופן חלקה. כיום, כשאני מצוי בקרב כל הברואים, כל הדברים מקדמים את פניי בשקט, מפחד עז שאעזוב אותם שוב ואפסיק לתמוך בהם. כל הדברים מצייתים להכוונתי וכולם מביטים לכיוון שאני מצביע אליו. מוצא פי הפך ברואים רבים למושלמים והטיל ייסורים על בני מרדנות רבים. לכן כל בני האדם מביטים בתשומת לב בדבריי, מקשיבים היטב לאמירות פי, ומפחדים עמוקות שהם יחמיצו את ההזדמנות הטובה הזאת. זו הסיבה שהמשכתי לדבר, כדי שעבודתי תתבצע מהר יותר, וכדי שהתנאים הנאותים יופיעו על פני האדמה בתוך זמן קצר יותר ויתקנו את מראות ההרס שעל פני האדמה. אביט ברקיע רק כשאשוב אל האנושות. כל הארצות יתמלאו בחיים בן-רגע, כבר לא יהיה אבק באוויר, ורפש כבר לא יכסה את הקרקע. עיניי יבריקו מיד ויגרמו לבני האדם בכל הארצות להרים מבטם אליי ולמצוא בי מחסה. מי מבין כל בני האדם בעולם הנוכחי, לרבות בני ביתי, באמת ימצא בי מחסה? מי מהם ימסור את לבו בתמורה למחיר שאני שילמתי? מי מהם התגורר אי-פעם בביתי? מי מהם באמת העלה את עצמו כקורבן מנחה בפניי? כשאני מציב דרישות לאדם, הוא מיד סוגר את "המחסן הקטן" שלו בפניי. כשאני מעניק דברים לאדם, הוא מיד פותח את פיו כדי לקבל את השפע בחשאי, ולעיתים קרובות לבו רועד מחשש עמוק שאני אכה אותו בחזרה. לכן פיו של האדם חצי פתוח וחצי סגור, והוא לא מסוגל ליהנות באמת מהשפע שאני מעניק. אני לא ממהר לגנות את האדם, אך הוא תמיד נאחז בידי ומבקש שאעניק לו רחמים. רק כשהאדם מתחנן בפניי, אני שוב מעניק לו מ"רחמיי," וגוער בו חריפות, כדי שהוא יתבייש מיד. משום שהוא לא מסוגל לקבל את "רחמיי" באופן ישיר, הוא גורם לאחרים להעביר אותם אליו. כשהאדם תופס את כל דבריי באופן יסודי, שיעור קומתו של האדם הולם את רצוני, ובקשותיו מניבות פירות, ואינן לחינם או ללא תועלת. אני מברך את בקשותיה הכנות של האנושות , שאינן העמדת פנים.

פעלתי ודיברתי במהלך העידנים, אך האדם מעולם לא שמע אמירות כמו אלה שאני אומר כיום, והוא מעולם לא טעם את מלכותיותי ושיפוטי. אף על פי שבני האדם בעולם של העבר שמעו עליי אגדות, איש מעולם לא גילה באמת את היקף השפע שלי. על אף שבני האדם שומעים כיום את מוצא פי, הם עדיין לא יודעים כמה תעלומות יש בפי, ולכן הם מחשיבים זאת לעושר. כל בני האדם רוצים להשיג משהו מפי. כל בני האדם רוצים לזכות בדברים כאלה, בין שמדובר בסודות מדינה, תעלומות השמיים, הדינמיקה של העולם הרוחני, או ייעודה של האנושות. משום כך, אילו הייתי מכנס בני אדם יחדיו ומספר להם "סיפורים," הם היו קמים מיד מ"מיטת חוליים" כדי לשמוע את דרכי. האדם יותר מדי לוקה בחסר: הוא זקוק לא רק ל"תוספי תזונה," אלא גם ל"תמיכה נפשית" ול"אספקה רוחנית." זה מה שכל בני האדם לוקים בו – זו "מחלתם" של כל בני האדם. אני מספק תרופה למחלתו של האדם על מנת להשיג תוצאות טובות יותר, כדי שכולם יחזרו להיות בריאים, וכדי שהם ישובו למצב רגיל הודות לתרופתי. האם אתם באמת שונאים את התנין הגדול האדום כאש? האם אתם שונאים אותו באמת ובתמים? מדוע שאלתי אתכם כל כך הרבה פעמים? מדוע אני שוב ושוב שואל אתכם את השאלה הזאת? מה צלמו של לתנין הגדול האדום כאש בלבכם? האם הוא באמת נעקר מלבכם? האם אתם באמת לא רואים בו אב? כל בני האדם צריכים להבין למה אני מתכוון בשאלות האלה. הן לא נועדו לעורר את כעסם של בני האדם, להצית מרד בקרב בני האדם או לאפשר לאדם למצוא דרך מוצא בכוחות עצמו, אלא לאפשר לכל בני האדם להשתחרר מהשעבוד לתנין הגדול האדום כאש. עם זאת, איש לא צריך לחשוש. הכל יושג באמצעות דבריי – אף אדם לא יכול להשתתף בעבודה שאני אבצע ואף אדם לא יכול לעשות אותה. אני אנקה את האוויר בכל הארצות ואמחה כל זכר לשדים על פני האדמה. כבר התחלתי, ואפתח בשלב הראשון של עבודת הטלת הייסורים שלי במקום משכנו של התנין הגדול האדום כאש. מכך ניתן להבין שהטלתי ייסורים על התבל כולה, ושהתנין הגדול האדום כאש וכל מיני הרוחות בטמאות לא יוכלו להימלט מהייסורים שלי, משום שאני מביט בכל הארצות. כשעבודתי על פני האדמה תושלם, כלומר, כשתקופת המשפט תגיע לקצה, אטיל ייסורים באופן רשמי על התנין הגדול האדום כאש. בני עמי יראו את הייסורים הצודקים שאטיל על התנין הגדול האדום כאש, והם יביעו שלל שבחים משום צדקי, ויהללו את שמי הקדוש לעד משום צדקי. לכן אתם תמלאו את חובתכם באופן רשמי, ותשבחו אותי באופן רשמי בכל הארצות לעולם ועד!

כשתקופת המשפט תגיע לשיאה, לא אמהר להשלים את עבודתי, אלא אשלב בה ראיות לתקופת הייסורים ואאפשר לכל בני עמי לראות את הראיות האלה, וכך הן יישאו פרי חשוב הרבה יותר. ההראיות האלה הן הכלי שבאמצעותו אטיל ייסורים על התנין הגדול האדום כאש ואגרום לבני עמי לראות זאת במו-עיניהם, כדי שהם יכירו טוב יותר את טבעי. הזמן שבו בני עמי ייהנו ממני הוא הזמן שבו התנין הגדול האדום כאש יוכה בייסורים. תוכניתי היא לגרום לאנשי התנין הגדול האדום כאש להתקומם ולהתמרד בו. זו גם השיטה שבה אהפוך את בני עמי למושלמים, וזו תהיה הזדמנות טובה לבני עמי לזכות לצמיחה בחייהם. כשהירח הבהיר עולה, הלילה הרגוע מתנפץ מיד. אף על פי שהירח מרופט, רוח טובה שורה על האדם והוא יושב בשלווה לאור הירח ומתפעל מהמחזה היפהפה מתחת לאור. האדם לא יכול לתאר את רגשותיו – נדמה שהוא רוצה להיזכר בעבר, ורוצה להביט בעתיד ונהנה מההווה. חיוך עולה על פניו, ולתוך האוויר הנעים מחלחל ניחוח רענן. כשרוח קלה מתחילה לנשוב, האדם מבחין בניחוח העשיר ונדמה שהוא משתכר ממנו ולא מסוגל לקום ממקומו. זה בדיוק הזמן שבו אני בא באופן אישי אל בני האדם, והאדם קולט ביתר קלות את הריח העשיר, ולכן כל בני האדם חיים בניחוח הזה. אני בשלום עם האדם, והוא חי איתי בהרמוניה – הוא כבר לא סוטה ביחסו אליי, אני כבר לא גוזם את ליקוייו של האדם, סבר פניו של האדם כבר לא מוטרד, והמוות כבר לא מאיים על האנושות כולה. כיום, אני מתקדם ביחד עם האדם לתקופת הייסורים, זה לצד זה. אני עושה את עבודתי, כלומר, אני מכה באדם בשבטי והוא מוטח על בני האדם המרדניים. בעיני האדם, נדמה שיש לשבטי כוחות מיוחדים: הוא מכה את כל אויביי ולא ממהר לחוס עליהם, ושבטי עושה את תפקידו הטבעי בהתקפת כל מי שמתנגד אליי. כל מי שבידיי ממלא את חובתו על פי כוונתי המקורית, והוא מעולם לא קרא תיגר על רצונותיי או שינה את מהותו. כתוצאה מכך, המים ישאגו, ההרים יתמוטטו, הנהרות הגדולים יתפרקו, יתחוללו שינויים באדם, אור השמש יתעמעם, הירח יתכהה, האדם לא יחיה עוד בעתות שלום, לא יהיו עוד רגעי שלווה על פני הקרקע, השמיים לא יהיו עוד רגועים ושקטים ולא עוד יהיו סבלניים. כל הדברים יתחדשו וישחזרו את המראה המקורי שלהם. כל המשפחות על פני האדמה יתפרקו וכל האומות על פני האדמה יתפרדו לחלקים – ימי האיחוד בין בעל ורעיה יחלפו, ואם ובנה לא ייפגשו שוב, ולא תהיה עוד פגישה של אב ובת. אני אנפץ את כל מה שהיה על פני הארץ. אני לא נותן לאדם את ההזדמנות להביע את רגשותיו, משום שאין לי רגשות, ובמידת מה, התחלתי לתעב את רגשותיהם של בני האדם. הרגשות בין בני האדם הם הסיבה לכך שהם השליכו אותי הצדה, ושהפכתי ל"זר" בעיניהם; הרגשות בין בני האדם הם הסיבה לכך שהם שכחו אותי; רגשותיו של האדם הם הסיבה לכך שהוא מנצל את ההזדמנות לשכך את "מצפונו;" רגשותיו של האדם הם הסיבה לכך שהוא תמיד מואס בייסורים שאני מטיל עליו; רגשותיו של האדם הם הסיבה לכך שהוא טוען שאני לא הוגן ולא צודק ואומר שאני מתעלם ברגשותיו של האדם כשאני מטפל בדברים. האם יש גם לי שאר בשר על פני האדמה? מי אי-פעם עבד כמוני יומם ולילה למען כל תוכנית הניהול שלי, מבלי לחשוב על אכילה ושינה? איך אפשר להשוות בין האדם ואלוהים? איך ייתכן שהוא יהיה תואם לאלוהים? איך ייתכן שאלוהים, שבורא, יהיה שייך לאותה קטגוריה שלה שייך האדם, שהוא ברוא? איך ייתכן שאוכל תמיד לחיות ולפעול ביחד עם האדם על פני האדמה? מי דואג ללבי? האם תפילותיו של האדם דואגות לו? פעם הסכמתי להצטרף לאדם ולצעוד איתו – ואכן, עד היום, אני דואג לאדם ומגן עליו, אך מתי יבוא היום שבו האדם יוכל להתנתק מדאגתי? על אף שהאדם מעולם לא דאג ללבי, מי יכול להמשיך לחיות בארץ ללא אור? ברכותיי הן הסיבה שהאדם חי עד היום.

4 באפריל, 1992