אמירותיו של המשיח של אחרית הימים-קטעים נבחרים

תוכן

האמירה העשרים וארבע

אני מטיל את ייסוריי על כל בני האדם, אך הם גם מרוחקים מכל בני האדם. כל חייו של כל אדם מלאים באהבה ושנאה כלפיי, ואיש מעולם לא הכיר אותי. אם כן, גישתו של האדם כלפיי משתנה חדשות לבקרים, והיא לא יכולה להישאר אחידה. עם זאת, אני תמיד דאגתי לאדם וגוננתי עליו, ורק משום אווילותו, הוא לא מסוגלים לראות את כל מעשיי ולהבין את כוונותיי הנלהבות. אני המנהיג של כל המדינות, והרשות העליונה ביותר עבור כל בני האדם, אלא שהאדם פשוט לא מכיר אותי. במשך שנים רבות, חייתי בין בני אדם וחוויתי חיים בעולמו של האדם, אך הוא תמיד התעלם ממני והתייחס אליי כאל יצור שבא מהחלל החיצון. אי לכך, משום ההבדל בטבע ובשפה, בני האדם מתייחסים אליי כאל זר. נדמה גם שבגדיי ייחודיים מדי, ולכן האדם לא מעז לגשת אליי. רק אז אני מרגיש את הרס החיים בקרב בני האדם, ורק אז אני מרגיש את חוסר הצדק בעולמו של האדם. אני הולך בין העוברים והשבים ומביט בפניהם של כולם. נדמה שהם חולים במחלה המשווה לפניהם מראה של מרה שחורה, וסובלים מייסורים שאני מטיל, מה שמונע את שחרורם. האדם כובל את עצמו ומשפיל את עצמו. רוב בני האדם יוצרים רושם מוטעה של עצמם בפניי, כדי שאולי אשבח אותם; רוב בני האדם מתחזים בפניי למעוררי רחמים במכוון, כדי שאולי אגיש להם עזרה. מאחורי גבי, כל בני האדם מרמים אותי וממרים את פי. אני לא צודק? האין זו אסטרטגיית ההישרדות של האדם? מי אי-פעם הביא אותי לידי ביטוי בחייו? מי אי-פעם רומם אותי בפני אחרים? מי אי-פעם התחייב בפני הרוח? מי אי-פעם עמד איתן בעדותו עליי בפני השטן? מי אי-פעם הוסיף כנות ל"נאמנותו" כלפיי? מי אי-פעם סולק על ידי התנין הגדול האדום כאש בגללי? בני האדם שמו את מבטחם בשטן; הם מומחים בהתרסה נגדי; הם הממציאים של ההתנגדות אליי; והם מוסמכים בהונאה שלי. למען גורלו שלו, האדם מחפש פה ושם על פני האדמה. כשאני מאותת לו לבוא אליי, הוא נותר אדיש לערכי הרב וממשיך להאמין בעצמאותו, מתוך רצון שלא להיות למעמסה על אחרים. השאיפות של האדם הן יקרות ערך, אך השאיפות של אף אדם מעולם לא זכו בציון מושלם – הן כולן מתפוררות לפניי וקורסות בשקט מוחלט.

אני מדבר בכל יום, ואני גם עושה בכל יום דברים חדשים. אם האדם לא יאזור את כל כוחו, הוא יתקשה לשמוע את קולי, ויהיה לו קשה לראות את פניי. האל האהוב של האדם כנראה בסדר ודיבורו עדין, אך האדם לא מסוגל לראות את פניו רבי הכבוד ולשמוע את קולו בקלות. במהלך העידנים, איש מעולם לא ראה את פניי בקלות. פעם דיברתי עם פטרוס והופעתי בפני פאולוס, ואף אחד אחר – למעט בני ישראל – לא ראה את פניי באמת אי-פעם. כיום אני מצוי בקרב בני האדם כדי לחיות ביחד איתם. האם אתם לא מרגישים שזה דבר נדיר ויקר ערך? האם אתם לא רוצים לנצל את זמנכם בדרך הטובה ביותר? האם אתם רוצים שהם יחלפו כך על פניכם? האם מחוגי הזמן יכולים לעצור פתאום בדעתם של בני אדם? או שמא יכול הזמן לנוע לאחור? או שמא יכול האדם להפוך שוב לצעיר? האם החיים הברוכים של היום יכולים אי-פעם לשוב? אני לא נותן לאדם "גמול" ראוי על ה"בזבוז" שלו. אני פשוט מתמיד בעבודתי, במנותק מכל דבר אחר, ואני לא עוצר את הזמן מלכת רק משום שהאדם עסוק, או משום קול הבכי שלו. במשך כמה אלפי שנים, איש לא יכול היה לחלק את כוחי, ואיש לא יכול היה לשבש את תוכניתי המקורית. אני אתעלה על החלל ואתפרש על פני כל העידנים, ואצא לדרכי להוציא לפועל את עיקרה של תוכניתי כולה, מעל לכל הדברים ובתוכם. איש לא היה מסוגל לקבל ממני יחס מיוחד ואיש לא היה מסוגל לזכות ב"גמול" בידיי. ואפילו שבני האדם פצו את פיהם והתפללו אליי, ואף על פי שהם הושיטו את ידיהם כדי לבוא אליי בדרישות, בהתעלמות מכל דבר אחר, אף אחד מהם מעולם לא השפיע עליי, וקולי ה"אכזר" הדף אותם לאחור. רוב בני האדם עדיין מאמינים שהם "צעירים מדי," ולכן הם מחכים לי שאנהג בהם בחמלה רבה, שאהיה רחום כלפיהם בפעם השנייה. והם מבקשים שאאפשר להם להיכנס בדלת האחורית. אולם איך ייתכן שאשבש את תוכניתי כבדרך אגב? האם אני יכול לעצור את סיבוב כדור הארץ למען צעירותו של האדם, כדי שהוא יוכל לחיות עוד כמה שנים על פני האדמה? מוחו של האדם הוא כל כך מורכב, אך נראה שיש גם דברים שחסרים בו. כתוצאה מכך, לעתים קרובות עולות בדעתו של האדם "דרכים נפלאות" להפריע במכוון לעבודתי.

אף על פי שסלחתי לאדם על חטאיו פעמים רבות, ונתתי לו יחס מיוחד משום חולשתו, טיפלתי בו באופן הוגן פעמים רבות משום בורותו. העניין הוא שהאדם מעולם לא ידע איך להעריך את אדיבותי, ולכן הוא נכנס למצב הנוכחי: הוא מכוסה באבק, בגדיו מרופטים, שיער ראשו נראה כמו עשבים שוטים, פניו מכוסים בשכבת רפש, רגליו נעולות בנעליים תוצרת בית, ידיו תלויות ברפיון לצדדיו כטפריו של עיט מת. כשאני פוקח את עיניי ומביט, נדמה שהאדם זה עתה טיפש ויצא מתוך בור התהום. אני לא יכול שלא לכעוס: תמיד הייתי סובלני כלפי האדם, אך לא יעלה על הדעת שאתיר לשד הזה להיכנס למלכותי הקדושה ולצאת ממנה כאוות נפשו. איך ייתכן שאתיר לקבצן לאכול בחינם בביתי? איך ייתכן שאסבול רוח טמאה כאורחת בביתי? האדם תמיד היה "קשוח עם עצמו" ו"גמיש כלפי הזולת," אך הוא מעולם לא היה אדיב אליי כהוא זה. זאת משום שאני אלוהים שבשמיים, ולכן הוא מתייחס אליי אחרת, והוא מעולם לא חיבב אותי כלל. נדמה שעיני האדם פיקחות במיוחד: ברגע שהוא פוגש בי, סבר פניו משתנה מיד והוא מוסיף עוד מעט רגש לפרצופו הקר והאדיש. אני לא כופה על האדם את המגבלות הולמות משום יחסו אליי, אלא רק מביט ברקיע ממעל לתבל ומשם אני מבצע את עבודתי על פני האדמה. בזיכרונו של האדם, מעולם לא הייתי אדיב לאף אדם, אך גם מעולם לא התייחסתי לא יפה לאף אדם. משום שהאדם לא משאיר "מקום פנוי" עבורי בלבו, כשאני מסתכן ושוכן בקרבו, הם מסלק אותי משם בגסות ואז מתרץ תירוצים השזורים במחמאות ובחנופה ואומר שהוא לוקה בחסר ולא מסוגל להקדיש את עצמו להנאתי. כשהוא מדבר, פניו מתקדרים לעתים קרובות בצל "עננים שחורים," כאילו אסון עומד ליפול על האדם בכל רגע. אולם הוא בכל זאת מבקש ממני לעזוב, מבלי להתחשב בסיכונים הכרוכים בכך. על אף שאני מעניק לאדם את דבריי ואת חיבוקי החם, נדמה שאין לו איבר שמיעה, ולכן הוא לא שם לב לקולי כהוא זה, ובמקום זאת, הוא אוחז בראשו ונס על נפשו. אני עוזב את האדם ומרגיש מעט מאוכזב, אבל גם קצת זועם. במקביל לכך, האדם נעלם מיד במהלך הסתערותם של סופות גדולות וגלים אדירים. זמן קצר לאחר מכן, הוא קורא אליי, אך איך ייתכן שהוא ישפיע על תנועת הרוח והגלים? בהדרגה, נעלם כל זכר לאדם, עד שהוא נמוג כליל.

לפני העידנים, הבטתי בכל הארצות ממעל כל היקומים. תכננתי מיזם גדול על פני האדמה – בריאת אנושות כלבבי ובניית מלכות על הארץ כמו זו שבשמיים, כדי לאפשר לעוצמתי למלא את הרקיע ולאפשר לחוכמתי להתפשט על פני התבל כולה. וכך כיום, אלפי שנים לאחר מכן, אני ממשיך בתוכניתי, אך איש לא מודע לתוכניתי ולניהול שלי על פני האדמה, ועל אחת כמה וכמה, איש לא רואה את מלכותי על פני האדמה. לכן האדם רודף אחרי צללים ובא אליי כדי לנסות לרמות אותי ברצון לשלם "מחיר דומם" עבור ברכותיי בשמיים. כתוצאה מכך, הוא מעורר את חרון אפי ואני מביא עליו את משפטי, אך הוא עדיין לא מתעורר. נדמה שהוא עובד מתחת לאדמה, ללא כל מודעות למה שמתרחש על פני השטח, ועוסק רק בסיכוייו העתידיים. מבין כל בני האדם, מעולם לא ראיתי מישהו שחי לאורי הזוהר. הם חיים בעולם של חושך, ונדמה שהם התרגלו לחיים הקודרים האלה. כשהאור בא, הם מתרחקים ממנו, כאילו האור מפריע להם בעבודתם. כתוצאה מכך, הם נראים קצת מוטרדים, כאילו האור ערער את שלוותם וגזל מהם את היכולת לישון שנת ישרים. עקב זאת, האדם אוזר את כל כוחו כדי לגרש את האור. נדמה שגם האור חסר תודעה, ולכן הוא מעיר את האדם משנתו, וכשהאדם מתעורר, הוא עוצם את עיניו ומתמלא בכעס. הוא מרוגז ממני במידת מה, אך בלבי, אני יודע את העובדות האמיתיות. אני מגביר את האור בהדרגה וגורם לכל בני האדם לחיות לאורי, כדי שעד מהרה הם יסתגלו למגע עם האור, וינצרו את האור בלבם. ברגע הזה, מלכותי באה אל האדם, וכל בני האדם רוקדים וחוגגים בשמחה, פני האדמה מתמלאים פתאום בצהלה, ודממה בת כמה אלפי שנים מופרת עם בוא האור...

26 במרץ, 1992