אמירותיו של המשיח של אחרית הימים-קטעים נבחרים

תוכן

האמירה העשרים ושבע

ההתנהגות האנושית מעולם לא נגעה ללבי ומעולם גם לא נראתה לי יקרת ערך. בעיני האדם, תמיד נהגתי בו בחומרה, ובעיניו, אני רודה בו. בכל מעשיו של האדם, כמעט אין דבר שנעשה למעני; כמעט אין דבר שיעמוד איתן אל מול עיניי. בסופו של דבר, כל דבר שקשור לאדם התפורר באופן בלתי מורגש בפניי, ורק ברגעים כאלה, מעשיי מתבררים וגורמים לכולם להכיר אותי, איש איש באמצעות כישלונו שלו. האופי האנושי לא השתנה. מה שיש בלב בני האדם לא תואם את רצוני – זה לא מה שאני צריך. מה שאני מתעב יותר מכל הוא עקשנותם של בני האדם והידרדרותם שוב ושוב לפשע, אבל איזה כוח יכול לגרום להם להמשיך להתכחש אליי, תמיד לשמור מרחק, אף-פעם לא לפעול בפניי על פי רצוני, ובמקום זאת להתנגד אליי מאחורי גבי? האם זו נאמנותם? האם זו אהבתם כלפיי? מדוע הם לא יכולים להכות על חטא ולהיוולד מחדש? מדוע בני האדם תמיד מוכנים לחיות בביצה ולא בְּמָקום נקי מבוץ? האם ייתכן שהתנהגתי אליהם לא יפה? האם ייתכן שהולכתי אותם שולל? האם ייתכן שהובלתי אותם לגיהינום? כולם מוכנים לחיות ב"גיהינום". כשהאור יבוא, הם יתעוורו מיד, משום שכל מה שהם צברו בתוכם בא מהגיהינום. עם זאת, הם לא יודעים זאת, והם רק נהנים מ"תענוגות הגיהינום". הם אפילו מחשיבים אותם לאוצרות ומאמצים אותם אל לבם בפחד עז שמא אגנוב להם אותם ואותיר אותם בלי מקור קיום. בני האדם פוחדים ממני, וזו הסיבה שהם מתרחקים ממני ושונאים להתקרב אליי כשאני יורד ארצה. זאת משום שהם לא מוכנים "להביא על עצמם צרות", אלא רוצים לנהל חיי משפחה שלווים כדי ליהנות מ"אושר על פני האדמה". אולם אני לא יכול לאפשר להם להגשים את רצונם, משום שהרס משפחתם הוא בדיוק המעשה שלכבודו אני כאן. מרגע בואי, יופרע השלום בבתיהם. אני אנפץ את כל האומות, ועל אחת כמה וכמה אנפץ את המשפחות. מי יוכל להימלט מידיי? איך ייתכן שמי שמקבל ברכות יוכל להימלט הודות לאי-נכונותו? איך ייתכן שמי שסובל מהייסורים שאני מטיל עליו יוכל לזכות לאהדתי הודות לפחד שלו? בני האדם ראו את רצוני וראו את מעשיי בכל דבריי, אך מי יוכל להיחלץ אי-פעם מתסבוכת מחשבותיו שלו? מי יוכל למצוא אי-פעם מוצא מתוך דבריי או מחוץ להם?

בני האדם חוו את חמימותי, הם שירתו אותי בכנות, והם נשמעו לי בכנות ועשו הכל למעני בנוכחותי. אולם בני האדם כיום לא יכולים להגיע לדרך קיום זו משום מה, והדבר היחיד שהם יכולים לעשות הוא להתאבל על אובדן רוחם כאילו לכד אותם זאב משחר לטרף. הם יכולים רק להביט בי בעיניים ממתינות בדאגה, ויתרה מזאת, הם כל הזמן קוראים אליי לעזרה. אולם מראשית ועד תכלית, הם לא יכולים להיחלץ מצרות. אני נזכר בהבטחות שבני האדם הבטיחו בנוכחותי בעבר, בשבועות העולם שהם נשבעו בנוכחותי שהם יכירו לי תודה על חסדי בגילוי חיבה. הם בכו בצער בפניי, וקול בכיים היה שובר לב וקשה מנשוא. לעתים קרובות תמכתי בהם הודות לרצונם. בני האדם התייצבו בפניי אינספור פעמים כדי להישמע לי, ונימוסיהם שובי הלב היו בלתי נשכחים. אינספור פעמים הם פיתחו אהבה כלפיי, באמונה איתנה, ורגשותיהם הכנים היו ראויים להערכה. הם סיכנו את חייהם אינספור פעמים כדי לאהוב אותי, כדי לאהוב אותי יותר מאשר הם אוהבים את עצמם, ולנוכח הכנות שלהם, קיבלתי את אהבתם. הם העלו את עצמם כקורבן מנחה בנוכחותי אינספור פעמים, ללא חשש מהמוות למעני, ואני מחיתי את הדאגה בפניהם ובחנתי את פרצופם בזהירות. היו אינספור פעמים שבהן אהבתי אותם כבבת עיני, והיו אינספור פעמים שבהן שנאתי אותם כאויביי. כזה אני – הם לעולם לא יוכלו לנחש מה אני חושב. כשבני האדם עצובים, אני בא לנחם אותם, וכשהם חלשים אני בא לעזור להם. כשהם אובדים בדרך, אני מכוון אותם, כשהם בוכים, אני מוחה את הדמעות. עם זאת, כשאני עצוב, מי יכול לנחם אותי בלבו? כשאני מודאג מאוד, מי מתחשב ברגשותיי? כשאני עגמומי, מי יכול לנחם אותי על הכאב שאני מרגיש? כשאני זקוק למישהו, מי מציע לשתף איתי פעולה? איך ייתכן שהיחס שהיה להם כלפיי בעבר נמחק כלא היה? מדוע בקושי נותר דבר בזיכרונם? כיצד בני האדם שכחו את כל זה? זה קרה משום שאויבי האנושות השחיתו אותה, נכון?

כשהמלאכים מנגנים ומכים בתוף כדי להלל אותי, הדבר מעורר בי אהדה בלתי נמנעת כלפי האדם. פתאום אני מרגיש צער עז בלבי וקשה לי להיפטר מהרגש הכאוב הזה. בשמחתי ובצערי, ובהיפרדות מהאדם ובהתאחדות מחדש עמו, אסור לי להפוך לנוסטלגי. מכיוון שאנחנו נפרדים זה מזה, בשמיים ממעל ובארץ מתחת, אנחנו לא יכולים להתראות באופן שגרתי. מי יכול אי-פעם להיחלץ מהנוסטלגיה? מי יכול אי-פעם להפסיק להעלות זיכרונות מהעבר? מי לא מצפה בלהט להמשך התחושות הטובות של העבר? מי לא מצפה לשובי? מי לא נכסף להתאחדותי מחדש עם האדם? אני מוטרד מעומק לבי, והאדם מודאג מאוד ברוחו. על אף שאנחנו זהים ברוחנו, אנחנו לא יכולים להיות יחד לעתים קרובות, ואנחנו לא יכולים להתראות לעתים קרובות. לפיכך, חיי האנושות כולה עגמומיים מאוד ואינם מלאי חיים, משום שבני האדם תמיד כמהים אליי. הם כאילו חפצים שנפלו מהשמיים; הם קוראים בשמי מהארץ, נושאים את מבטם מעלה מהקרקע – אך איך הם יוכלו להימלט מפיו של הזאב המשחר לטרף? איך הם יוכלו להיחלץ מאיומו ופיתויו? איך הם יוכלו שלא להקריב את עצמם בהישמעות להוראות התוכנית שלי? כשהם מתחננים בקול, אני מפנה להם את גבי – אני לא יכול לשאת את המראה הזה. אולם איך אוכל שלא לשמוע את קול בכיים של בני האדם האלה? אני רוצה לתקן את העוולות שיש בעולם האנושי. אבצע את עבודתי באופן אישי ברחבי העולם כולו ואאסור על השטן לפגוע שוב בבני עמי – אאסור על האויב לעשות שוב כאוות נפשו. אהפוך למלך על כל הארץ ואעביר את כס מלכותי לשם, ובכך אגרום לכל אויביי ליפול ארצה ולהתוודות על חטאיהם בפניי. בצער מלווה בכעס, אכריע את התבל כולה, לא אחוס על איש, ואעורר יראה בקרב כל אויביי. אני רוצה להפוך את פני האדמה לעי חורבות שבו ישכנו כל אויביי, ומאותו רגע ואילך אמנע מהם להשחית שוב את האנושות. תוכניתי נחרצת, ואיש לא יוכל לשנות אותה, יהיה אשר יהיה. כשארחף מעל התבל בגאווה, כל בני האדם ישנו את השקפתם, וכולם ישובו לחיים. הם לא יבכו עוד וכבר לא יקראו אליי לעזרה. אז אשמח בלבי ובני האדם ישובו אליי בחגיגות. התבל כולה, מן המסד עד הטפחות, תתעורר בצהלה...

כיום, אני עושה את העבודה שבכוונתי להשלים במגוון ארצות. אני נע סביב כולם ועושה את כל עבודתי כמתוכנן, וכל בני האדם מחלקים את האומות לפי רצוני. תשומת לבם של בני האדם על הקרקע מתמקדת ביעד שלהם עצמם, משום שהיום הולך וקרב ותרועת המלאך כבר נשמעה. לא יהיו עוד עיכובים של שעות או ימים, וכל היצורים יתחילו לרקד בצהלה. מי יוכל למתוח את יומי כאוות נפשו? האם יכול להיות שיהיה זה יצור על פני האדמה? האם יכול להיות שיהיו אלה כוכבי הרקיע או המלאכים? כשאביע אמירה ואתחיל בישועת עם ישראל, יומי יבוא אל האנושות כולה. כולם פוחדים משובו של עם ישראל. כשהוא ישוב, יהיה זה יום כבודי, יום שבו הכול ישתנה ויתחדש. מכיוון שהתבל כולה תזכה למשפט צדק, כולם יתביישו ויחששו, מפני שאין כזה דבר צדק בעולם האנושי. כששמש הצדקה תופיע, המזרח יואר, ואז הוא יאיר את התבל כולה וכל אדם ואדם. אם האדם יוכל באמת לעשות את הצדק שלי, ממה יש לחשוש? כל בני עמי מחכים לבואו של יומי, מצפים להגעתו של יומי. הם מחכים שאבוא לגמול לכל האנושות ולקבוע את יעדה כשמש הצדקה. מלכותי מתגבשת על פני התבל כולה, וכס מלכותי שובה את לבם של טריליוני בני אדם. בסיועם של המלאכים, הישגיי האדירים יושגו בקרוב בהצלחה. כל המוני בניי ובני עמי מחכים בקוצר רוח לשובי, מצפים שאתאחד איתם ושלעולם לא ניפרד שוב. איך יוכל המון האדם במלכותי שלא להתרוצץ יחד בצהלה על כך שאני נמצא יחד איתם? האם ייתכן שזו תהיה התאחדות שלא תגבה מחיר? כולם חושבים שאני מכובד וכולם מהללים אותי. כשאשוב, אביס את כל אויביי עוד יותר. הגיע הרגע! אני אתחיל להניע את עבודתי. אני אמלוך בקרב בני האדם! אני חוזר! אני יוצא! זה מה שכולם ציפו לו ומה שכולם קיוו לו. אני רוצה שכולם יראו את בואו של יומי ושכולם יקבלו בשמחה את הגעתו של יומי!

2 באפריל, 1992