אמירותיו של המשיח של אחרית הימים-קטעים נבחרים

תוכן
  • חלק א' אמירותיו של אלוהים לתבל כולה (אמירותיו של המשיח בראשית) (קטעים נבחרים)
    • חלק ב' דבריו של בר האנוש בהתגלמותו כבשר ודם כשהוא נכנס לכנסיות (קטעים נבחרים)
      • חלק ג' אמירותיו של המשיח בימים המאוחרים של עבודתו

        האמירה העשרים ושלוש

        כשקולי נישא ועיניי יורות אש, אני משגיח על כל פני האדמה ומשקיף על התבל כולה. האנושות כולה מתפללת אליי, נושאת עיניים אליי, מפצירה בי להפסיק לכעוס ונשבעת שלא להתמרד בי עוד. אולם אנחנו כבר לא בעבר – אנחנו בהווה. מי יכול להשיב את רצוני? התפילה שבלבם של בני האדם או מוצא פיהם ודאי לא יכולים לעשות זאת, הלא כן? מי הצליח לשרוד עד הווה שלא בזכותי? מי שורד שלא בזכות מוצא פי? על מי אני לא משגיח? כשאני מבצע את עבודתי החדשה על פני כל האדמה, מי יכול היה להתחמק ממנה אי-פעם? האם ייתכן שההרים מסוגלים לחמוק על שום גובהם? האם ייתכן שהמים מסוגלים להתגונן ממנה על שום מרחביהם העצומים? בתוכניתי, מעולם לא הנחתי לאף יצור להימלט, ולכן מעולם לא היה אף אדם ואף יצור שהחליק מבין אצבעותיי. כיום, שמי הקדוש זוכה להלל באנושות כולה, ושוב, דברי מחאה מועלים נגדי באנושות כולה, ונפוצות אגדות באנושות כולה על היותי על פני האדמה. אני לא סובלני כלפי בני אדם המותחים עליי ביקורת, ואני גם לא סובלני כלפי האופן שבו הם מפרידים את גופי, ויתרה מזאת, אני לא סובלני ההשמצות נגדי. משום שהאדם מעולם לא הכיר אותי, הוא תמיד התנגד אליי והונה אותי, ולא הוקיר את רוחי או נצר את דבריי בלבו. על כל מעשה ופעולה של האדם, ועל היחס שלו כלפיי, אני נותן לו את "הגמול" הראוי. לכן כל בני האדם פועלים בציפייה ל"גמול," ואף אחד מהם מעולם לא עשה כל עבודה הכרוכה בהקרבה עצמית. בני אנוש לא מוכנים להתמסר אליי באופן שאינו אנוכי, ובמקום זאת, הם מתענגים על הגמול שניתן לקבל בחינם. על אף שפטרוס הקדיש את עצמו בפניי, הוא לא עשה זאת כדי לקבל גמול מחר, אלא כדי להכיר אותי היום. האנושות מעולם לא יצרה איתי קשר אמיתי, אלא שוב ושוב באה איתי במגע באופן שטחי במחשבה שכך, ללא מאמץ כלשהו, היא תוכל לזכות ממני לאישור. התבוננתי עמוק בלבו של האדם, וכך גיליתי בעומקי עומקו "מכרה מלא שפע." זה דבר שאפילו האדם עצמו עוד לא מודע לו, אך שאני גיליתי מחדש. לכן, רק לאחר שבני האנוש רואים את "הראיות החותכות," הם חדלים מההתבזות הצדקנית שלהם ומודים בטומאתם בכפות ידיים מושטות. לבני האדם יש הרבה דברים חדשים וטריים שאני יכול "לסחוט" להנאת האנושות כולה. לא רק שאני לא מפסיק את עבודתי משום שהאדם מנוטרל, אלא שאני ממשיך לתקן ולקיים אותו על פי התוכנית המקורית שלי. האדם הוא כמו עץ פרי: ללא קיצוץ וגיזום, העץ לא יניב פירות, והתוצאה היא ענפים קמלים ועלים נושרים, ללא פירות הנופלים ארצה.

        בעודי מקשט את "הלשכה הפנימית" במלכותי מיום ליום, איש מעולם לא התפרץ פתאום ל"חדר העבודה" שלי להפריע לעבודתי. כל בני האדם עושים כמיטב יכולתם לשתף איתי פעולה מפחד ש"אפטר" אותם ושהם "יאבדו את משרתם," ושבעקבות זאת הם יגיעו למבוי סתום בחייהם ואולי אף ייפלו אל ה"מדבר" שהשטן שוכן בו. משום פחדיו של האדם, אני מנחם אותו בכל יום, גורם לו לאהוב בכל יום, ויתרה מזאת, מדריך אותו במהלך חיי היום-יום שלו. נדמה שכל בני האנוש הם תינוקות בני יומם – אם לא יספקו להם חלב, הם יעזבו את הקיום על פני האדמה לבלי שוב. במהלך תחנוני האנושות, אני בא אל עולמם של בני האדם, והאנושות חיה מיד בעולם של אור וכבר לא סגורה ב"חדר" שממנו היא זועקת את תפילותיה לשמיים. ברגע שבני האדם רואים אותי, הם משטחים בפניי בעיקשות את התלונות שהצטברו בלבם ופותחים את פיהם בפניי ומתחננים שמזון יוכנס בהם. אולם לאחר מכן, אחרי שהפחדים שלהם שוככים והם חוזרים להיות שלווים, הם כבר לא מבקשים ממני דבר, אלא נרדמים וישנים עמוק, או שהם חוזרים לענייניהם ומתכחשים לקיומי. מ"נטישת" האנושות ניכר בבירור האופן שבו בני אנוש חסרי "רגש" שופטים אותי ב"צדק הבלתי-משוחד" שלהם. לפיכך, למראה ההיבט המכוער הזה של האדם, אני עוזב בשקט וכבר לא ארד שוב ברצון בעת תחנוניו הכנים. האדם לא יודע זאת, אך צרותיו מתרבות מיום ליום, ולכן, במהלך העמל והיזע שלו, כשהוא פתאום מגלה שאני קיים, הוא נאחז בי בציפורניו ומוביל אותי לביתו כאורח, ולא מרשה לי לסרב. אך גם אם הוא עורך ארוחה מפוארת להנאתי, הם לעולם לא מתייחס אליי כן בית אלא נוהג בי כאורח כדי לקבל ממני שמץ של עזרה. לכן, בשלב הזה, האדם מציג בפניי ללא גינונים מיותרים את מצבו העגום, בתקווה לקבל את "החתימה" שלי, וכמי שזקוק להלוואה עבור העסק שלו, הם מקשה עליי בכל כוחו. בכל מחווה ותנועה של האדם, אני מזהה במבט חטוף את כוונתו: נדמה שהוא סבור שאני לא יודע איך לפרש את המשמעות הנסתרת של סבר פנים או של מוצא פה, ולא יודע להביט לעומק הלב. על כן, האדם גולל בפניי בביטחון את החוויות מבכל מפגש שהוא אי-פעם קיים, בלי שגיאות והשמטות, ולאחר מכן הוא שוטח בפניי את דרישותיו. אני שונא ומתעב כל מעשה וכל פעולה של האדם. מעולם לא היה באנושות כולה אפילו אדם אחד שעשה עבודה שאני אוהב, כאילו האנושות מנסה במכוון להשניא את עצמה עליי ולעורר את חרון אפי. כל בני האדם צועדים הלוך ושוב בפניי ועושים כאוות נפשם לנגד עיניי. אין באנושות כולה אפילו אדם אחד שחי למעני, ולכן לקיומה של האנושות כולה אין כל ערך ואין כל משמעות, כך שהאנושות חיה בחלל ריק. אף על פי כן, האנושות בכל זאת מסרבת להתעורר, והיא מתמידה ביהירותה וממשיכה להתמרד נגדי.

        בכל הניסיונות שהעברתי את בני האנוש, הם לא ריצו אותי אפילו פעם אחת. משום הרשעות האכזרית של האנושות, היא לא מתכוונת לשאת עדות על שמי. במקום זאת, היא "רצה בכיוון ההפוך" וסומכת עליי שאקיים אותה. לבו של האדם לא פונה אליי לגמרי, ולכן השטן מכה אותו עד שהוא הופך לגוש של פצעים וגופו מתכסה בזוהמה. אך האדם בכל זאת לא מבין כמה דוחים פניו. לכל אורך הדרך, הוא המשיך לעבוד את שטן מאחורי גבי. משום כך, אני משליך את האדם בחרון אפי אל בור התהום ומוודא שהוא לעולם לא יוכל להשתחרר משם. גם כך, האדם מיילל באופן מעורר רחמים ומסרב לתקן את דעתו. כוונתו היא להתנגד אליי עד הסוף המר והוא מקווה שכך הוא יעורר את חרון אפי במכוון. משום מעשיו, אני מתייחס אליו כאל חוטא כפי שהוא באמת ואני לא מעניק לו את החום של החיבוק שלי. מההתחלה, המלאכים שירתו אותי ונשמעו לי ללא שינוי וללא הפסק, אך האדם תמיד עשה את ההיפך הגמור, כאילו לא אני בראתי אותו כי אם השטן הוליד אותו. המלאכים מסורים אליי לחלוטין, כל אחד במקומו. הם חותרים רק למלא את חובתם וכוחות השטן לא משפיעים עליהם כלל. המוני בניי ובני עמי מתחזקים ונעשים בריאים יותר בטיפוח וההזנה של המלאכים, ואף אחד מהם לא חלש או רפה. אני עשיתי זאת, את הנס הזה. בעוד מטח אחר מטח של ירי תותחים חונך את ייסוד מלכותי, המלאכים, הצועדים לקצב הליווי המוזיקלי, באים אל מרגלות הבמה שלי כדי שאסקור אותם, משום שלבם נקי מטומאה מאלילים, והם לא דוחים את סקירתי.

        כשהסופה מייללת, השמיים לוחצים כלפי מטה בן-רגע וחונקים את האנושות כולה, כך שבני האנוש לא מסוגלים עוד לקרוא אליי כאוות נפשם. בלא יודעין, האנושות כולה התמוטטה. העצים מתנועעים הלוך ושוב ברוח, מדי פעם בפעם נשברים ענפים, וכל העלים הנבולים עפים ברוח. העולם מרגיש פתאום עגום ושומם, ובני אדם מחבקים את עצמם בחוזקה ונערכים לאסון שבא בעקבות הסתיו[א] שיכה את גופם בכל רגע. הציפורים על הגבעות עפות אנה ואנה כאילו הן מביעות את צערן למישהו, ובמערות שבהרים, שואגים אריות. בני האדם נחרדים למשמע קולם, הם קופאים עד לשד עצמותם ושיערם סומר. זה כמו סימן מבשר רעות המזהיר את האנושות שסופה קרוב. כל בני האדם לא מוכנים להמתין שאפטר מהם בשמחה והם מתפללים חרש ל"אלוהים הריבון" שבשמיים. אולם איך יכול רעש המים הזורמים בפלג קטן להתגבר על הסופה? איך יכולה הסופה להיפסק לנוכח תחנוניהם של בני האדם? איך יכול הזעם שבלב הרעם לשקוט למען ביישנותו של האדם? האדם מתנועע הלוך ושוב ברוח; הוא מתרוצץ אנה ואנה כדי להסתתר מפני הגשם; תחת חרון אפי, בני האנוש נתקפים חיל ורעדה וחרדים עד עמקי נשמתם שאגע בגופם, כאילו אני לוע רובה המכוון כל הזמן על חזהו של האדם, וכן כאילו הוא האויב שלי, בעוד שהוא ידיד שלי. האדם מעולם לא גילה את כוונותיי האמיתיות עבורו, והוא מעולם לא הבין את מטרותיי האמיתיות. לכן, בלא יודעין, הוא חוטא נגדי, ובלא יודעין, הוא מתנגד אליי, אך מבלי להתכוון, הוא גם ראה את אהבתי. קשה לאדם לראות את פניי בשעת חרון אפי. אני נסתר בעננים השחורים של כעסי, ואני ניצב בתוך הרעמים, מעל כל התבל, כדי לשלוח לאדם למטה את רחמיי. מפני שהאדם לא מכיר אותי, אני אטיל עליו ייסורים משום שהוא לא הבין כוונתי. בעיני בני האדם, אני נותן ביטוי לחרון אפי מפעם לפעם, אני מחייך מפעם לפעם, אך אפילו כשהוא רואה אותי, האדם לעולם לא רואים את כל טבעי, והוא עדיין לא מסוגל לשמוע את התרועה העליזה, משום שהוא הפך לאדיש מדי ויותר מדי חסר רגש. נדמה שצלמי קיים בזיכרונו של האדם, ושדמותי קיימת במחשבותיו. עם זאת, מעולם לא היה אפילו אדם אחד שבאמת ראה אותי במהלך התפתחותה של האנושות, משום שהמוח של האדם מדולדל מדי. למרות כל הדרכים שבהן האדם ניתח אותי, המדע של האנושות הוא פרימיטיבי עד כדי כך שעד עכשיו "המחקר המדעי" של האדם לא הניב כל "תוצאות חד-משמעיות." על כן, הנושא של "צלמי" תמיד היה ריק לחלוטין, ואיש לא יכול היה למלא אותו, ואיש לא יכול היה "לשבור שיא עולמי," משום שעבור האנושות, אפילו יכולתה לשמור דריסת רגל בהווה היא נחמה עצומה לצל פורענות קשה.

        23 במרץ, 1992

        הערות שוליים:

        1. "האסון שבא בעקבות הסתיו" פירושו "הפורענות המהווה עונש."