אמירותיו של אלוהים לתבל כולה: האמירה התשע עשרה

יאה לאנושות להשתמש בדבריי כתשתית להישרדותה. האדם חייב לבסס את חלקו האישי בכל חלק מדבריי – אחרת האדם ימיט על עצמו אסון, כאילו הוא שאף להשמדתו שלו. האנושות לא מכירה אותי, ומשום כך, במקום להציע לי את חייהם בתמורה, כל מה שבני האדם עושים הוא להתהלך לפניי עם אשפה בידיהם במטרה לְרַצות אותי. אולם אני לא מרוצה כלל וכלל מהמצב הקיים, ואני ממשיך להציב דרישות לאנושות. אני אוהב את המחוות של האדם, אבל אני שונא את הסחיטות שלו. לכל בני האדם יש לב מלא בתאוות בצע – נדמה שהלב האנושי משועבד לשטן והאדם לא מסוגל לצאת לחופשי ולהעניק לי את לבו כקורבן מנחה. כשאני מדבר, האדם מקשיב לקולי בריתוק, אך כשאני מפסיק לדבר, הוא ממשיך שוב ב"עסקים" שלו וחדל לגמרי להתייחס לדבריי, כאילו דבריי הם נספח לעסקים שלו. תמיד החמרתי עם האנושות, אך עם זאת הייתי סבלני ורחב לב אל האנושות. לכן, בזכות רחמיי, בני האנוש הפכו כולם לגאוותנים שלא מסוגלים למודעות עצמית ולאינטרוספקטיבה, והם מנצלים את הבלגתי כדי להונות אותי. לאף אחד מהם לא אכפת ממני באמת, ואף אחד מהם לא נוצר אותי באמת כדבר יקר ללבו – רק כשיש להם רגע פנאי, הם מביעים כלפיי כבוד שטחי. גם כך, המאמץ שהשקעתי באדם הוא רב לאין ערוך. הקדשתי לאדם עבודה מסוג חסר תקדים, ומלבד זאת, הענקתי לו עול נוסף כדי שהאדם יוכל לרכוש ידע ולהשתנות באמצעות מה שיש לאלוהים ומה שאלוהים הינו. אני לא דורש מהאדם להיות צרכן בלבד, אלא שאני דורש ממנו להפוך אותו ליצרן המסוגל להביס את השטן. אני אומנם לא דורש דבר מהאדם, אך כן יש לי אמות מידה לדרישות שלי, מכיוון שיש למעשיי תכלית ועקרונות: אני לא משתעשע באקראי כפי שהאדם מדמיין, ואני לא מעצב את השמיים והארץ וכל צבא הבריאה מתוך גחמה. דרך עבודתי, האדם אמור להיות מסוגל לראות דבר מה ולהשיג דבר מה. אסור לו לבזבז את אביב נעוריו, או להתייחס לחייו כאל בגד שמצטבר עליו אבק מבלי משים. במקום זאת, עליו לעמוד על המשמר ולהגן על עצמו, ולקחת לעצמו מהשפע שלי כדי להסב לעצמו הנאה. עליו לעשות זאת למעני, עד אשר לא יוכל לשוב אל השטן, ולמעני, הוא יפתח במתקפה על השטן. מה שאני דורש מהאדם פשוט כל כך, הלא כן?

כשנצנוץ קלוש של אור מתחיל להופיע ממזרח, כל בני האדם בתבל מפנים את תשומת לבם לאור ממזרח לזמן מה. האנושות כבר אינה שקועה בתרדמה, והיא הולכת להתבונן במקור האור המזרחי, אך משום מגבלות הכוח האנושי, איש לא יכול לראות מה מקור האור. כשהתבל כולה תהיה מוארת, האדם יתעורר משנתו ומחלומו, ורק אז הוא יבין שיומי בא אל העולם אט-אט. באותה העת, כל האנושות חוגגת את בואו של אורי, ומשום כך, היא כבר לא שקועה בשינה עמוקה וכבר לא קהת חושים. לקרינת אורי, דעתה ומראה עיניה של האנושות כולה מצטללים, והיא לפתע מתעוררת אל שמחת החיים. תחת מעטה של ענני ערפל, אני משקיף על האנושות. כל בעלי החיים נחים. משום בואו של נצנוץ האור הקלוש, כל דבר שנברא נהיה מודע לכך שחיים חדשים מפציעים. זו הסיבה שגם כל בעלי החיים יוצאים ממאורותיהם בחיפוש אחר מזון. כמובן, הצמחים אינם יוצאים מהכלל, ולקרינת האור, עליהם הירוקים מבריקים בבוהק נוצץ בציפייה להקדיש לי את חלקם האישי כשאהיה על פני האדמה. כל בני האנוש מייחלים לבוא האור, אך הם כולם חוששים מהופעתו וחרדים שכיעורם שלהם לא יוכל עוד להסתתר, משום שהאדם עירום כביום היוולדו ואין לו מכסה. כמה בני אדם נתקפו בבהלה משום בואו של האור, וכמה בני אדם נתקפו בהלם משום שהאור הופיע? בני אדם כה רבים מתמלאים בחרטה עצומה למראה האור ומתעבים את טומאתם, אך מכיוון שאין להם כל יכולת לשנות את המצב הנתון, הם יכולים רק לחכות עד שאכריז את פסק הדין. בני אדם כה רבים עברו זיכוך על ידי ייסורים בחשכה, ולמראה האור, הם לפתע מבינים את משמעותו העמוקה, ומאותו הרגע, הם חובקים את האור קרוב לחיקם מפחד לאבד אותו שוב. בני אדם כה רבים פשוט ממשיכים בעבודה היומיומית שעל הפרק במקום לצאת מגדרם לנוכח הופעתו הפתאומית של האור, משום שהם היו עיוורים במשך שנים כה רבות לכן הם לא מבחינים בבואו של האור והוא לא מספק אותם. בלבם של בני האדם, אני לא לגמרי למעלה ולא לגמרי למטה. עבור בני האדם, קיומי או חוסר קיומי הוא עניין של שוויון נפש, כאילו חיי האדם לא יהיו אפילו בודדים יותר אם אני לא קיים, וכאילו אם אני קיים, הדבר לא היה מסב לאדם עונג. משום שבני האנוש לא מוקירים אותי, מעטות ההנאות שאני מספק להם. אולם ברגע שהאנושות תעריץ אותי ולו במעט, גם אני אשנה את גישתי כלפי האנושות. זו הסיבה שרק כשהאנושות תתפוס את החוק הזה, יתמזל מזלם של בני האדם להקדיש לי את עצמם ולדרוש את הדברים שבידי. אהבתו של האדם כלפיי לא תלויה רק באינטרסים שלו, נכון? אמונתו בי לא תלויה רק בדברים שאני נותן, נכון? האם ייתכן שמבלי לראות את אורי, האדם לא מסוגל לאהוב אותי בכנות באמונתו? חוזקו ומרצו של האדם לא מוגבלים לתנאים של היום, נכון? האם ייתכן שהאדם זקוק לאומץ לב כדי לאהוב אותי?

על סמך קיומי, הברואים הרבים נשמעים לי בצייתנות במקומות מגוריהם, ובהיעדר המשמעת שלי, הם לא משלחים כל רסן מפריצותם. לפיכך, ההרים הופכים לגבולות בין אומות על פני הקרקע, המים הופכים למחסומים המפרידים בני אדם בין הארצות, והאוויר הופך לדבר שזורם מאדם לאדם במרחבים שעל פני האדמה. רק האנושות לא מסוגלת להישמע באמת לדרישות של רצוני. זו הסיבה לכך שאני אומר שמכל הברואים, רק האדם שייך לקטגוריה של מרדן, האדם מעולם לא שמע לי, וזו הסיבה לכך שמלכתחילה הקפדתי להטיל עליו משמעת מחמירה. אם בקרב האנושות, יקרה שכבודי יתפרש על פני התבל כולה, הרי שאקח את כל כבודי ואגלה אותו בפני האנושות. משום שהאדם המסואב לא ראוי להתבונן בכבודי, במשך אלפי שנים, מעולם לא הופעתי בפניו אלא נשארתי נסתר. זו הסיבה שהכבוד שלי מעולם לא התגלה בפני האנושות, והאדם תמיד היה שרוי במעמקיה של תהום החטאים. סלחתי על רשעותה של האנושות, אך בני האנוש לא יודעים כיצד לשמור על עצמם, ובמקום זאת הם תמיד חושפים את עצמם לחטא ומאפשרים לחטא לפצוע אותם. אלה הם חוסר הכבוד העצמי והאהבה העצמית של האדם, הלא כן? האם יש בקרב בני האדם מישהו שמסוגל לאהוב באמת? כמה קורטובים יכולה לכלול מסירותו של האדם? סחורות פגומות מהולות באמיתות המזויפת שלו, הלא כן? ההתמסרות שלו היא ערבוביה גמורה, הלא כן? מה שאני דורש הוא את אהבתו השלמה של האדם. האדם לא מכיר אותי, וגם אם הוא שואף להכיר אותי, הוא לא מוכן להעניק לי את לבו האמיתי והכן. אני לא תובע מהאדם דברים שהוא לא מוכן לתת. אם הוא ייתן לי את מסירותו, אני אקבל אותה ללא התנגדות מנומסת. לעומת זאת, אם הוא לא יבטח בי ולא יסכים להעלות אפילו קמצוץ מעצמו כקורבן מנחה עבורי, לא אתרגז על כך עוד יותר, אלא אפטר ממנו בדרך אחרת ואשלח אותו לבית הראוי לו. הרעם המרעים ברקיע מכה את האדם ארצה; ההרים הגבוהים קוברים את האדם בקריסתם; בהמות הבר טורפות אותו ברעב; והאוקיינוסים הגואים סוגרים עליו. כשהאנושות תיאבק בינה לבין עצמה במלחמת אחים, כל בני האדם ימיטו על עצמם אסונות הנובעים מקרב בני האדם.

המלכות מתפשטת בקרב בני האדם, היא מתגבשת בקרב בני האדם, היא קמה בקרב האנושות – אין אף כוח בעולם שיכול להשמיד את מלכותי. מתוך בני עמי המצויים במלכות כיום, מי מכם אינו בן אנוש בן בני אנוש? מי מכם מצוי מחוץ למצב האנושי? כשנקודת ההתחלה החדשה שלי תוכרז בפני ההמון, איך האנושות תגיב לכך? ראיתם במו עיניכם את מצבה של האנושות. אתם כבר לא מטפחים תקוות לשרוד בעולם הזה לעולמים, נכון? אני מהלך כעת במרחב בקרב בני עמי. אני חי בקרב בני עמי. כיום, בני האדם שאוהבים אותי באמת ובתמים הם ברוכים. בני האדם שנשמעים לי הם ברוכים, והם לבטח ישהו במלכותי. בני האדם שמכירים אותי הם ברוכים, והם לבטח יזכו לכוח במלכותי. בני האדם שמחפשים אותי הם ברוכים, והם לבטח יחלצו מכבלי השטן וייהנו מברכותיי. בני האדם שמסוגלים לזנוח את עצמם הם ברוכים, והם לבטח יזכו ברכושי וינחלו את השפע שבמלכותי. אני אנציח את בני האדם שמתרוצצים למעני, אאמץ ללבי בשמחה את בני האדם שעושים מעל ומעבר למעני, ואעניק הנאה לבני האדם המעלים לי קורבן מנחה. אני אברך את בני האדם שנהנים מדבריי – הם יהיו לבטח עמודי התווך התומכים את קורות מלכותי, הם יזכו לבטח בשפע מאין כמוהו בביתי, ואיש לא יוכל להשתוות אליהם. האם אי-פעם קיבלתם את הברכות שהוענקו לכם? האם אי-פעם דרשתם את הדברים שהובטחו לכם? תחת ההכוונה של אורי, תיחלצו לבטח מאחיזת החנק של כוחות החושך. לבטח לא תאבדו את האור המכוון אתכם בחשכה. לבטח תהיו אדוני הבריאה כולה. לבטח תתגברו על השטן. עם תבוסתה של מלכות התנין הגדול האדום כאש, לבטח תהיו בקרב ההמונים שיישאו עדות על הניצחון שלי. לבטח תהיו נחושים ויציבים בארץ סינים. באמצעות הייסורים שתסבלו, אתם תנחלו את ברכתי, ולבטח תאירו את כל קצווי התבל בכבודי.

19 במרץ, 1992

אסונות הפכו כעת לאירוע שכיח ברחבי העולם. האם תרצו להילקח למלכות השמיים לפני האסונות הגדולים? הצטרפו לקבוצת אונליין כדי לדון בכך ולמצוא את הדרך.