(בראשית ט' 11-13) והקמתי את־בריתי אתכם, ולא־יכרת כל־בשר עוד ממי המבול, ולא־יהיה עוד מבול לשחת הארץ. ויאמר אלהים: "זאת אות־הברית אשר־אני נתן ביני וביניכם, ובין כל־נפש חיה אשר אתכם לדרת עולם. את־קשתי נתתי בענן והיתה לאות ברית ביני ובין הארץ."

בסוף הסיפור של נח, אנו רואים שאלוהים השתמש בשיטה יוצאת דופן כדי להביע את רגשותיו באותו רגע. השיטה הזו מיוחדת מאוד והשיטה היא לכרות ברית עם האדם. זו שיטה שמצהירה על סיום השימוש של אלוהים במבול כדי להשמיד את העולם. מבחוץ, כריתת ברית נראית דבר רגיל ביותר. זו אינה אלא שימוש במילים כדי למנוע את שני הצדדים מפעולות המפרות את הברית, כדי להשיג את המטרה של הגנת העניינים של שני הצדדים. על פני השטח, זה דבר רגיל מאוד, אך מהסתכלות במניעים ובמשמעות של המעשה הזה של אלוהים, אפשר להבין שזה גילוי אמיתי של טבעו והלך רוחו של אלוהים. אם רק תניחו את המילים האלה בצד ותתעלמו מהן, אם לעולם לא אומר לכם את האמת בנוגע לכך, האנושות באמת לעולם לא תכיר את מחשבותיו של אלוהים. אולי בדמיונכם, אלוהים מחייך כשהוא כורת את הברית הזו, ואולי סבר פניו רציני, אך בלי קשר לסבר הפנים שרוב בני האדם מדמיינים שיש לאלוהים, איש לא יכול לראות את לבו או את כאבו של אלוהים, ועל אחת כמה וכמה שאיש לא יכול לראות את בדידותו. איש לא יכול לזכות באמונו של אלוהים, להיות ראוי לאמונו של אלוהים או להיות מישהו שאלוהים יכול להביע בפניו את מחשבותיו או את כאבו. זו הסיבה שלאלוהים לא הייתה ברירה אלא לעשות דבר כזה. למראית עין, אלוהים עשה דבר קל כדי להיפרד לשלום מהאנושות הקודמת, להסדיר את העבר ולשים קץ מושלם להשמדתו את העולם במבול. עם זאת, אלוהים הסתיר את הכאב שלו מהרגע הזה עמוק בלבו. בתקופה שבה לא היה לאלוהים עם מי לשתף את מה שעל לבו, הוא כרת ברית עם האנושות ואמר לה שהוא לא ישמיד העולם במבול שוב. כשמופיעה קשת בענן, היא מזכירה לבני האדם שקרה פעם דבר כזה כדי להזהיר אותם שלא לעשות מעשים רעים. אפילו מתוך כאב כזה, אלוהים לא שכח את האנושות ועדיין הקדיש לה דאגה כה רבה. אלה אהבתו וחוסר אנוכיותו של אלוהים, הלא כן? אך על מה בני אדם חושבים כשהם סובלים? זה הרי הרגע שבו הם זקוקים לאלוהים יותר מכל, הלא כן? ברגעים כאלה, בני אדם תמיד מביאים את אלוהים כדי שהוא ינחם אותם. אלוהים לעולם לא יאכזב בני אדם בכל זמן שהוא, והוא תמיד יאפשר לבני אדם להיחלץ מצרותיהם ולחיות באור. על אף שאלוהים מקיים כך את האנושות, בלב האדם אלוהים הוא רק גלולת עידוד ושיקוי של נחמה. כשאלוהים סובל, כשלבו פגוע, יציר נברא או כל אדם המנחם אותו או מארח לו חברה הם ללא ספק רק משאלה ראוותנית של אלוהים. האדם לעולם לא שם לב לרגשותיו של אלוהים, ולכן אלוהים לעולם לא מבקש נחמה או מצפה שיהיה מישהו שיוכל לנחם אותו. הוא בסך הכל משתמש בשיטות שלו עצמו כדי להביע את מצב רוחו. בני אדם לא חושבים שקשה לאלוהים במיוחד לעמוד בייסורים כלשהם, אך רק כשאתם מנסים באמת להבין את אלוהים ויכולים באמת להבין את כוונותיו הכנות של אלוהים בכל מעשיו, אתם יכולים להרגיש את גדולתו וחוסר אנוכיותו של אלוהים. על אף שאלוהים כרת ברית עם האנושות באמצעות הקשת בענן, הוא מעולם לא סיפר לאיש מדוע הוא עשה זאת ומדוע הוא כרת את הברית הזו, כלומר, הוא מעולם לא גילה לאיש את מחשבותיו האמיתיות. זאת מפני שאיש לא יכול לתפוס את עומקה של אהבתו של אלוהים כלפי האנושות שהוא ברא במו ידיו, ואיש לא יכול להבין כמה כאב סבל לבו כשהוא השמיד את האנושות. לפיכך, אפילו אם הוא יאמר לבני האדם מה הוא מרגיש, הם לא יכולים לשאת את האמון הזה. על אף שכואב לו, הוא בכל זאת ממשיך בשלב הבא של עבודתו. אלוהים תמיד נותן את הצד הכי טוב שלו ואת הדברים הכי טובים לאנושות, תוך שהוא נושא בדממה את כל הייסורים בעצמו. אלוהים אף-פעם לא מגלה בפתיחות את ייסוריו. במקום זאת, הוא סובל וממתין בדממה. הסיבולת של אלוהים היא לא קרה, אדישה, או חסרת ישע והיא לא סימן לחולשה. אהבתו ומהותו של אלוהים הן תמיד חסרות אנוכיות. זהו גילוי טבעי של מהותו וטבעו והתגלמות אמיתית של זהותו של אלוהים כבורא האמיתי.

– הדבר, כרך שני: על הכרת אלוהים, עבודתו של אלוהים, טבעו של אלוהים ואלוהים עצמו א'