איוב מקלל את יום היוולדו מכיוון שאינו רוצה לגרום כאב לאלוהים

לעתים קרובות אני אומר שאלוהים מביט אל תוך לב האנשים, בעוד שאנשים מביטים בחיצוניות של אנשים. מכיוון שאלוהים מביט אל תוך לב האנשים, הוא מבין את מהותם, בעוד שאנשים מגדירים את מהותם של אנשים אחרים על סמך חיצוניותם. כשאיוב פתח את פיו וקילל את יום היוולדו, הפעולה הזו הפתיעה את כל הדמויות הרוחניות, לרבות שלושת חבריו של איוב. האדם בא מאלוהים ועליו להכיר תודה על החיים והבשר, כמו גם על יום היוולדו שאלוהים העניק לו. אסור לו לקלל אותם. הדבר מובן ומתקבל על דעתם של רוב האנשים. עבור כל חסיד של אלוהים, ההבנה הזו היא קדושה ואסור להפר אותה – זוהי אמת שלעולם אינה יכולה להשתנות. מנגד, איוב הפר את הכללים: הוא קילל את יום היוולדו. זו פעולה שרוב האנשים מחשיבים לחציית הגבול אל התחום האסור. לא רק שהוא אינו זכאי להבנה ולאהדה מצד אנשים, הוא גם אינו זכאי למחילתו של אלוהים. בו בזמן, עוד יותר אנשים נמלאים ספקות לגבי צדיקותו של איוב, משום שנראה שחיבתו של אלוהים כלפיו גרמה לו להתמכר לסיפוק תאוותיו האישיות, ועשתה אותו כה עז מצח ונמהר שלא רק שלא הודה לאלוהים על שבירך אותו ודאג לו בחייו, אלא קילל את יום היוולדו. מה זה אם לא התנגדות לאלוהים? שטחיות שכזו מספקת לאנשים את ההוכחה לגנות את מעשהו של איוב, אך מי יכול לדעת מה איוב חשב באמת באותו הזמן? ומי יכול לדעת את הסיבה להתנהגותו של איוב? רק אלוהים ואיוב עצמו מכירים את הסיפור מבפנים ואת הסיבות כאן.

כשהשטן הושיט את ידו והכה את איוב בעצמותיו, איוב נלכד באחיזתו, ללא כל אמצעי בריחה או כוח התנגדות. גופו ונפשו סבלו כאב עצום, והכאב הזה גרם לו להיות מודע מאוד לחוסר החשיבות, לשבריריות ולחוסר האונים של האדם החי כבשר ודם. במקביל, הוא גם השיג הבנה עמוקה של הסיבה לכך שאלוהים מעוניין לדאוג לאנושות ולטפל בה. בידיו של השטן, איוב הבין שהאדם העשוי בשר ודם למעשה כה חסר אונים וחלש. כשהוא נפל על ברכיו והתפלל לאלוהים, הוא חש כאילו אלוהים כיסה את פניו והתחבא, משום שאלוהים מסר אותו לחלוטין לידי השטן. באותו הזמן, אלוהים גם בכה עליו, ויותר מכך, התאבל בעבורו. אלוהים כאב בכאבו וסבל בסבלו... איוב חש בכאבו של אלוהים, כמו גם עד כמה בלתי נסבל היה הדבר בעבור אלוהים... איוב לא רצה לגרום לאלוהים להתאבל עוד יותר ולא רצה שאלוהים יבכה עליו, לא כל שכן לראות סבל נגרם לאלוהים בגללו. ברגע הזה, איוב רצה רק להיפרד מבשרו, לא לסבול עוד את הכאב שהביא לו הבשר, משום שהדבר ימנע מאלוהים מלהתענות בסבלו – אך הוא לא יכול היה, והיה עליו לסבול לא רק את ייסורי הבשר, אלא גם את העינוי שבחוסר רצונו לגרום לאלוהים חרדה. שני הכאבים הללו – אחד מהגוף ואחד מהנפש – הביאו לאיוב כאב שובר לב וגרמו לו להרגיש כיצד מגבלותיו של האדם שהוא בשר ודם יכולות לגרום לו לחוש מתוסכל וחסר ישע. בנסיבות האלה, כמיהתו לאלוהים גברה ותיעובו כלפי השטן התעצם. באותו הזמן, איוב היה מעדיף שלא להיוולד כלל אל עולם האדם, והיה מעדיף אילו מעולם לא היה מתקיים, על פני לראות את אלוהים בוכה או דואב בגללו. הוא החל לתעב קשות את בשרו, למאוס בעצמו, ביום היוולדו, ואפילו בכל מה שהיה קשור אליו. הוא לא רצה שיהיה עוד כל אזכור של יום היוולדו או כל דבר שקשור אליו, לכן הוא פצה את פיו לקלל את יום היוולדו: "יאבד יום, אולד בו; והלילה אמר, הרה גבר. היום ההוא, יהי-חשך: אל-ידרשהו אלוה ממעל; ואל-תופע עליו נהרה" (איוב ג' 3-4). דבריו של איוב טומנים בחובם את תיעובו העצמי, "יאבד יום, אולד בו; והלילה אמר, הרה גבר", כמו גם את גערתו בעצמו ואת תחושת החובה על כך שהוא גרם כאב לאלוהים, "היום ההוא, יהי-חשך: אל-ידרשהו אלוה ממעל; ואל-תופע עליו נהרה." שני הפסוקים האלה הם הביטוי האולטימטיבי לתחושותיו של איוב באותו הרגע, והם ממחישים לכולם במלואם את תומתו ויושרו. בו בזמן, בדיוק כפי שאיוב ייחל, אמונתו וציותו לאלוהים, כמו גם יראתו את אלוהים, התרוממו באמת. מובן שהתרוממות זו היא בדיוק ההשפעה שאלוהים צפה.

– הדבר, כרך שני: על הכרת אלוהים, עבודתו של אלוהים, טבעו של אלוהים ואלוהים עצמו ב'