דברי ישוע לתלמידיו לאחר תחייתו (קטעים נבחרים)

(יוחנן כ"א 16-17) והוא אמר לו שנית, "שמעון בן יונה, האם אתה אוהב אותי?" והוא אמר לו, "כן, אדוני, אתה יודע שאני אוהב אותך." הוא אמר לו, "רעה את צאני." הוא אמר לו בפעם השלישית, "שמעון בן יונה, האם אתה אוהב אותי?" פטרוס התעצב מפני שהוא אמר לו בפעם השלישית "האם אתה אוהב אותי?" ואמר לו, "אדוני, אתה יודע הכל, ואתה יודע שאני אוהב אותך." ישוע ענה לו, "רעה את צאני."

בשיחה הזו, האדון ישוע חוזר ושואל את פטרוס דבר אחד: "פטרוס, האם אתה אוהב אותי?" זהו רף גבוה יותר שהאדון ישוע דרש מאנשים כמו פטרוס לאחר תחייתו, אנשים שהאמינו במשיח באמת ושאפו לאהוב את אלוהים. השאלה הזו הייתה מעין חקירה, מעין תחקור, אך יותר מכך, זו הייתה דרישה וציפייה מאנשים כמו פטרוס. הוא השתמש בשיטת התשאול הזו כדי שאנשים יחשבו על עצמם ויתבוננו אל תוך עצמם: "מהן דרישותיו של האדון ישוע מאנשים? האם אני אוהב את אלוהים? האם אני אדם שאוהב את אלוהים? כיצד עליי לאהוב את אלוהים?" על אף שהאדון ישוע שאל רק את פטרוס את השאלה הזו, האמת היא שבלבו הוא רצה להשתמש בהזדמנות הזו שבה הוא שאל את פטרוס כדי להפנות את השאלה הזו לעוד אנשים שרוצים לאהוב את אלוהים. פטרוס התברך בזכות לפעול כנציגם של אנשים כאלה ולקבל תשאול מפיו של האדון ישוע.

בהשוואה למשפט "והושט ידך הנה ושים אותה בצדי, ואל תהיה חסר אמונה, אלא תהיה מאמין," שהאדון ישוע אמר לתומא לאחר תחייתו, שלוש הפעמים שבהן הוא שאל את פטרוס: "שמעון בן יונה, האם אתה אוהב אותי?" מאפשרות לאנשים לחוש טוב יותר את חומרת גישתו של האדון ישוע ואת הדחיפות שהוא חש בעת שהוא תשאל אותו. באשר לתומא הספקן וטבעו הערמומי והנכלולי, האדון ישוע אפשר לו להושיט את ידו ולגעת בסימני המסמרים, מה שאפשר לו להאמין שהאדון ישוע הוא בר האנוש שקם לתחייה, ולהכיר בזהותו של האדון ישוע כמשיח. על אף שהאדון ישוע לא נזף בתומא קשות ולא הביע במילים אף שפיטה ברורה שלו, הוא יידע אותו שהוא מבין אותו באמצעות פעולות מעשיות, תוך הצגת גישתו ויחסו כלפי אנשים כאלה. לא ניתן לראות את דרישותיו וציפיותיו של האדון ישוע מאנשים כאלה מדבריו. זאת מכיוון שלאנשים כמו תומא פשוט אין כל שביב של אמונה אמיתית. דרישותיו של האדון ישוע מהם מגולמות רק כאן, אך הגישה שהוא גילה כלפי אנשים כמו פטרוס שונה לגמרי. הוא לא דרש מפטרוס להושיט את ידו ולגעת בסימני המסמרים, וגם לא אמר לו: "ואל תהיה חסר אמונה, אלא תהיה מאמין." במקום זאת, הוא חזר ושאל את פטרוס את אותה שאלה. זו הייתה שאלה משמעותית ומעוררת מחשבה, שבלתי נמנע שהיא תגרום לכל אחד מחסידי המשיח לחוש חרטה ויראה, אך גם את החרדה והצער שבהלך רוחו של האדון ישוע. כאשר הם סובלים ודואבים, הם מסוגלים להבין טוב יותר את חששו ודאגתו של האדון ישוע המשיח. הם מבינים את הלימוד הרציני שלו ואת דרישותיו הנוקשות מאנשים טהורים וישרים. שאלתו של האדון ישוע מאפשרת לאנשים להרגיש שציפיותיו מאנשים, הנגלות במילים פשוטות אלה, אינן רק להאמין בו וללכת אחריו, כי אם להשיג אהבה, את אהבת אדונכם, את אהבת אלוהיכם. אהבה שכזו היא דאגה וציות. פירושה הוא אנשים שחיים למען אלוהים, מתים למען אלוהים, מקדישים הכל לאלוהים ומשקיעים ונותנים הכל למען אלוהים. אהבה כזו פירושה גם לתת נחמה לאלוהים, לאפשר לו ליהנות מעדות ולהיות במנוחה. זה גמולה של האנושות לאלוהים, אלה אחריותה, מחויבותה וחובתה וזו דרך שעל האנושות ללכת בה כל חייה. שלוש השאלות האלה היו דרישה ודחיקה של האדון ישוע בפטרוס ובכל האנשים שרוצים להפוך למושלמים. שלוש השאלות האלה הן אלה שהובילו והניעו את פטרוס להשלים את דרכו בחיים, והשאלות בעת עזיבתו של האדון ישוע הן אלה שהובילו את פטרוס להתחיל בדרך להפיכתו למושלם. הן אלה שהובילו אותו, משום אהבתו לאלוהים, לדאוג ללבו של אלוהים, להישמע לאלוהים, להציע נחמה לאלוהים ולהקדיש את כל חייו ואת כל ישותו, משום האהבה הזו.

במהלך עידן החסד. עבודתו של אלוהים נעשתה בעיקר עבור שני סוגים של אנשים. הסוג הראשון היה של אנשים שהאמינו בו והיו חסידים שלו, שיכלו לציית למצוותיו, שיכלו לשאת את עול הצלב ולהתמיד בדרך של עידן החסד. אנשים כאלה יזכו לברכתו של אלוהים ולחסדיו. הסוג השני של אנשים היו כמו פטרוס, אנשים אשר יהפכו למושלמים. לכן, לאחר שהאדון ישוע קם לתחייה, הוא קודם כל עשה את שני הדברים המשמעותיים האלה – האחד לתומא, והאחר לפטרוס. מה מסמלים הדברים האלה? האם הם מסמלים את כוונתו האמיתית של אלוהים להושיע את האנושות? האם הם מסמלים את כנותו של אלוהים כלפי האנושות? העבודה שהוא עשה עם תומא נועדה להזהיר אנשים שלא יהיו ספקנים, אלא פשוט יאמינו. העבודה שהוא עשה עם פטרוס נועדה לחזק את אמונתם של אנשים כמו פטרוס ולהבהיר את הדרישות מאנשים מהסוג הזה, להראות להם באילו מטרות עליהם לעסוק.

לאחר שהאדון ישוע קם לתחייה, הוא הופיע בפני האנשים שבפניהם ראה לנכון להופיע, דיבר עמם והציב בפניהם דרישות, תוך שהוא הותיר מאחור את כוונותיו ואת ציפיותיו מאנשים. כלומר בתור אלוהים בהתגלמותו, הן במהלך חייו כבשר ודם והן בגוף הרוחני לאחר שנצלב וקם לתחייה, דאגתו לאנושות ודרישותיו מאנשים לא השתנו. הוא דאג לתלמידים הללו לפני שהוא נצלב. בלבו, היה ברור לו מצבו של כל אדם ואדם, הוא הבין את ליקוייו של כל אדם ומובן שהבנתו את כל בני האדם נותרה זהה לאחר שהוא מת, קם לתחייה והפך לגוף רוחני, כפי שהיא הייתה כשהוא חי כבשר ודם. הוא ידע שאנשים לא היו בטוחים לחלוטין בזהותו כמשיח, אך במהלך חייו כבשר ודם הוא לא דרש דרישות מחמירות מאנשים. אולם לאחר שהוא קם לתחייה והופיע בפניהם, הוא גרם להם להיות בטוחים לחלוטין שהאדון ישוע בא מאלוהים, ושהוא אלוהים בהתגלמותו. הוא השתמש בעובדת הופעתו ותחייתו כחיזיון וההנעה הגדולים ביותר לעיסוק חייהם של בני האדם. תחייתו לא רק חיזקה את כל חסידיו, אלא הפעילה במלואה את עבודתו בעידן החסד בקרב האנושות, וכך בשורת ישועתו של האדון ישוע בעידן החסד החלה בהדרגה להתפשט לכל פינה באנושות. האם הייתם אומרים שהופעתו של האדון ישוע לאחר תחייתו הייתה בעלת משמעות כלשהי? אילו הייתם תומא או פטרוס באותו הזמן, והייתם פוגשים בדבר היחיד הזה בחייכם שהיה כה משמעותי, איזה השפעה הייתה לכך עליכם? האם הייתם רואים זאת כחיזיון הגדול והטוב ביותר של חייכם באמונה באלוהים? האם הייתם רואים זאת ככוח המניע אתכם ללכת אחרי אלוהים, לשאוף לספק את רצונו ולחפש את אהבתו של אלוהים בחייכם? האם הייתם משקיעים מאמצים של חיים שלמים כדי להפיץ את הגדול שבחזיונות? האם הייתם הופכים את הפצת ישועתו של האדון ישוע למינוי שקיבלתם מאלוהים? על אף שלא חוויתם זאת, שני המקרים של תומא ושל פטרוס כבר מספיקים בשביל לתת לאנשים בני ימינו הבנה ברורה של רצון האל ושל אלוהים. אפשר לומר שלאחר שאלוהים התגלם כבשר ודם, ולאחר שחווה באופן אישי את החיים בקרב האנושות, את חיי האדם, ולאחר שהוא ראה את השחיתות של האנושות ואת מצב חיי האדם, אלוהים בהתגלמותו חש בצורה עמוקה יותר את חוסר הישע, את העצב ואת האומללות של האנושות. אלוהים רכש חמלה רבה יותר למצב האנושי משום אנושיותו במהלך חייו כבשר ודם, משום חושיו הטבעיים כבשר ודם. הדבר גרם לו לדאוג יותר לחסידיו. אלה ודאי דברים שלא תוכלו להבין, אך ביכולתי לתאר את דאגה ותשומת הלב של אלוהים כבשר ודם לכל אחד מחסידיו באמצעות הביטוי הזה: דאגה עזה. על אף שהביטוי הזה בא משפת בני האדם ועל אף שזהו ביטוי אנושי מאוד, הוא מתאר ומביע באמת את רגשותיו של אלוהים כלפי חסידיו. באשר לדאגתו העזה של אלוהים לבני האדם, במהלך חווייתכם תחושו זאת בהדרגה ותזכו לטעימה מכך. אולם ניתן להשיג זאת רק באמצעות הבנה הדרגתית של טבעו של אלוהים על סמך עריכת שינוי בטבעכם שלכם. הופעתו של האדון ישוע מימשה את דאגתו העזה לחסידיו באנושיות ומסרה אותה לגופו הרוחני, ואפשר לומר לאלוהיותו. הופעתו אפשרה לאנשים חוויה נוספת ותחושה של דאגתו ותשומת לבו של אלוהים, תוך כדי הוכחה עוצמתית שאלוהים הוא האחד שמתחיל עידן, שמפתח עידן, והוא האחד שמסיים עידן. באמצעות הופעתו הוא חיזק את אמונתם של כל האנשים ובאמצעות הופעתו הוא הוכיח לעולם את העובדה שהוא אלוהים עצמו. הדבר נתן לחסידיו אישור נצחי, ובאמצעות הופעתו, הוא גם התחיל שלב חדש של עבודתו בעידן החדש.

– הדבר, כרך שני: על הכרת אלוהים, עבודתו של אלוהים, טבעו של אלוהים ואלוהים עצמו ג'