חלק 4

הגינותו הבלתי מעורערת של איוב מביישת את השטן וגורמת לו לנוס בבהלה

ומה אלוהים עשה כשאיוב נחשף לעינוי זה? אלוהים הביט וצפה, והמתין לתוצאה. בעת שאלוהים הביט וצפה, כיצד הוא הרגיש? הוא חש מוכה יגון כמובן. אולם כתוצאה מיגונו, האם הוא יכול היה להתחרט על כך שהוא הרשה לשטן לפתות את איוב? התשובה היא לא. זאת משום שהוא היה איתן באמונתו שאיוב הוא תם וישר, וירא אלוהים וסר מרע. אלוהים פשוט נתן לשטן הזדמנות לאמת את יושרו של איוב בפני אלוהים ולחשוף את העובדה שהוא עצמו רשע ובזוי. נוסף על כך, זו הייתה הזדמנות לאיוב להעיד על יושרו ועל יראתו את אלוהים והישמרותו מרע בפני אנשי העולם, בפני השטן ואפילו בפני חסידי האל. האם התוצאה הסופית הוכיחה שהאופן שבו אלוהים העריך את איוב היה נכון וללא רבב? האם איוב באמת גבר על השטן? כאן אנחנו קוראים את הדברים האבטיפוסיים שאיוב אמר, דברים המוכיחים שהוא גבר על השטן. הוא אמר: "ערֹם יצאתי מבטן אמי, וערֹם אשוב שמה." זו גישתו של איוב של ציות לאלוהים. לאחר מכן, הוא אמר: "יהוה נתן, ויהוה לקח; יהי שם יהוה, מבֹורך." הדברים הללו שאיוב אמר מוכיחים שאלוהים צופה בעומקי לבו של האדם, ושהוא מסוגל להביט אל תוך מחשבותיו, והם מוכיחים שקבלתו את איוב היא ללא רבב, שהאיש הזה שזכה לאישורו של אלוהים היה צדיק. "יהוה נתן, ויהוה לקח; יהי שם יהוה, מבֹורך." הדברים האלה הם עדותו של איוב על אלוהים. הדברים הפשוטים האלה הם מה שהפחיד את השטן, שבייש אותו ושגרם לו לנוס בבהלה. יתרה מזו, הם מה שכבל את השטן והותיר אותו ללא משאבים. הדברים האלה גם גרמו לשטן להרגיש את מופלאותם ועוצמתם של מעשי יהוה אלוהים ואפשרו לו לתפוס את שאר הרוח יוצא הדופן של מי שדרכו של אלוהים מושלת בלבו. יתרה מזו, הם הדגימו לשטן את החיות העוצמתית שהראה אדם קטן וחסר משמעות בדבקותו בדרך של יראת אל והישמרות מרע. כך השטן הובס בתחרות הראשונה. חרף ה"תובנות שהוא הרוויח ביושר", לשטן לא הייתה כל כוונה להניח לאיוב וגם לא היה כל שינוי בטבעו הזדוני. השטן ניסה להמשיך לתקוף את איוב ולכן הוא בא שוב לפני אלוהים.

עכשיו, בואו נקרא בכתבי הקודש על הפעם השנייה שבה איוב פותה.

3. השטן מפתה שנית את איוב (איוב מוכה שחין בכל גופו)

א. הדברים שאלוהים אמר

(איוב ב' 3) ויאמר יהוה אל-השטן, השמת לבך אל-עבדי איוב – כי אין כמהו בארץ איש תם וישר ירא אלהים, וסר מרע; ועדנו מחזיק בתמתו, ותסיתני בו לבלעו חנם.

(איוב ב' 6) ויאמר יהוה אל-השטן, הנו בידך: אך, את-נפשו שמר.

ב. הדברים שהשטן אמר

(איוב ב' 4-5) ויען השטן את-יהוה, ויאמר: עור בעד-עור, וכל אשר לאיש – יתן, בעד נפשו. אולם שלח-נא ידך, וגע אל-עצמו ואל-בשרו – אם-לא אל-פניך, יברכך.

ג. כיצד איוב מתמודד עם הניסיון

(איוב ב' 9-10) ותאמר לו אשתו, עדך מחזיק בתמתך; ברך אלהים, ומת. ויאמר אליה, כדבר אחת הנבלות תדברי – גם את-הטוב נקבל מאת האלהים, ואת-הרע לא נקבל; בכל-זאת לא-חטא איוב, בשפתיו.

(איוב ג' 3) יאבד יום, אולד בו; והלילה אמר, הרה גבר.

אהבת איוב לדרכו של אלוהים מתעלה מעל הכול

בכתבי הקודש מתועדים חילופי הדברים בין אלוהים לבין השטן כך: "ויאמר יהוה אל-השטן, השמת לבך אל-עבדי איוב – כי אין כמהו בארץ איש תם וישר ירא אלהים, וסר מרע; ועדנו מחזיק בתמתו, ותסיתני בו לבלעו חנם " (איוב ב' 3). בחילופי הדברים האלה, אלוהים חוזר על שאלתו לשטן. זו שאלה שמוכיחה לנו שאלוהים מעריך באופן חיובי את מה שאיוב הפגין והביא לידי ביטוי במהלך הניסיון הראשון, ושההערכה הזו זהה לאופן שבו אלוהים העריך את איוב לפני שהוא הועמד בפיתוי השטן. כלומר לפני שהפיתוי פקד אותו, איוב היה מושלם בעיני אלוהים, לכן אלוהים הגן עליו ועל משפחתו וברך אותו. הוא היה ראוי לברכה בעיני אלוהים. לאחר הפיתוי, איוב לא חטא בשפתיו כי איבד את רכושו ואת ילדיו, אלא המשיך להלל את שמו של יהוה. התנהלותו בפועל גרמה לאלוהים להריע לו ולתת לו ציון מעולה. זאת משום שבעיני איוב, צאצאיו או נכסיו לא היו מספיקים כדי לגרום לו לזנוח את אלוהים. במילים אחרות, ילדיו או רכושו לא היו יכולים למלא את מקומו של אלוהים בלבו. במהלך פיתויו הראשון של איוב, הוא הראה לאלוהים שאהבתו לאלוהים ולדרך של יראת אל והישמרות מרע היא מעל לכול. הניסיון הזה פשוט נתן לאיוב חוויה של קבלת גמול מיהוה אלוהים ושל אובדן רכושו וילדיו בידי אלוהים.

עבור איוב, זו הייתה חוויה אמיתית שטיהרה את נפשו, זו הייתה טבילת חיים שהגשימה את קיומו, ונוסף על כך, זו הייתה סעודה מענגת שבחנה את הציות שלו ואת יראתו את אלוהים. פיתוי זה שינה את מעמדו של איוב ממעמד של איש עשיר לזה של חסר כול, וגם אפשר לו לחוות את התעללות השטן באנושות. אביונותו לא גרמה לו לתעב את השטן. במקום זאת, במעשיו הנתעבים של השטן הוא ראה כמה הוא מכוער ובזוי, כמו גם את איבתו ומרדנותו כלפי אלוהים, והדבר עודד אותו עוד להתמיד לעד בדרך של יראת אל והישמרות מרע. הוא נשבע שהוא לעולם לא יזנח את אלוהים ולא יפנה את גבו לדרכו של אלוהים בגלל גורמים חיצוניים כמו רכוש, ילדים או שארי בשר, ושהוא לעולם לא יהיה עבד לשטן, לרכוש או לכל אדם. מלבד יהוה אלוהים, אף אחד לא יוכל להיות אדונו או אלוהיו. אלה היו שאיפותיו של איוב. על פניו האחרים של הפיתוי, איוב גם השיג דבר מה: הוא השיג עושר רב לנוכח הניסיונות שאלוהים הציב לו.

במהלך העשורים הקודמים של חייו, איוב חזה במעשי יהוה והשיג לעצמו את ברכות יהוה אלוהים. אלה היו ברכות שנתנו לו הרגשה מאוד לא נוחה ותחושת חובה, משום שהוא האמין שהוא לא עשה דבר למען אלוהים, אך בכל זאת הוענקו לו ברכות כה רבות והוא זכה לחסד כה רב. משום כך, הוא לעתים קרובות התפלל בלבו, בתקווה שהוא יוכל לגמול לאלוהים, בתקווה שתהיה לו הזדמנות לשאת עדות על מעשיו של אלוהים ועל גדולתו, ובתקווה שאלוהים ינסה את הציות שלו, ונוסף על כך, שאמונתו תוכל להיטהר עד שהציות והאמונה שלו יזכו לאישורו של אלוהים. וכשהניסיון פקד את איוב, הוא האמין שאלוהים שמע את תפילותיו. איוב נצר את ההזדמנות הזו מעל לכול, לכן לא העז להתייחס אליה בקלות דעת, משום שמשאלת לבו הגדולה ביותר תוכל להתגשם. הגעתה של ההזדמנות הזו משמעותה שהציות שלו ויראתו את אלוהים יוכלו להיבחן ולהיטהר. יתר על כן, המשמעות הייתה שלאיוב הייתה הזדמנות להשיג את אישורו של אלוהים, ובכך הוא יוכל להתקרב אליו עוד יותר. במהלך הניסיון, אמונה ועיסוק כאלה אפשרו לו להפוך למושלם ולהבין טוב יותר את רצון האל. איוב נעשה גם יותר אסיר תודה על ברכותיו וחסדיו של אלוהים, הוא שיבח עוד יותר בלבו את מעשיו של אלוהים, והוא נמלא עוד יותר יראת קודש, ונכסף עוד יותר לחביבותו, גדולתו וקדושתו של אלוהים. באותו הזמן, על אף שאיוב עדיין היה ירא אלוהים וסר מרע בעיני אלוהים, ביחס לחווייתו, אמונתו של איוב והידע שלו התקדמו בצעדי ענק: אמונתו גברה, הציות שלו השיג דריסת רגל ויראתו את אלוהים העמיקה. על אף שניסיון זה שינה את נפשו ואת חייו של איוב, שינוי שכזה לא סיפק את איוב ולא האט את התקדמותו. בה בעת שהוא חישב מה הוא הרוויח מהניסיון הזה ושקל את ליקוייו שלו, הוא התפלל בשקט והמתין לניסיון הבא שיפקוד אותו, מכיוון שהוא ייחל להתרוממות אמונתו, ציותו ויראתו את אלוהים במהלך הניסיון הבא של אלוהים.

אלוהים רואה את המחשבות הפנימיות ביותר של האדם ואת כל מה שהאדם אומר ועושה. מחשבותיו של איוב הגיעו לאוזני יהוה אלוהים, שהאזין לתפילותיו, וכך, כמצופה, הגיע הניסיון הבא שאלוהים הציב לאיוב.

במהלך סבל רב, איוב מבין באמת את דאגתו של אלוהים לאנושות

בעקבות שאלותיו של יהוה אלוהים לשטן, השטן שמח בסתר. זאת מכיוון שהשטן ידע שהוא יורשה שוב לתקוף את האיש אשר היה מושלם בעיני אלוהים – עבור השטן, זו הייתה הזדמנות נדירה. השטן רצה לנצל את ההזדמנות הזו כדי לערער את נחישותו של איוב, לגרום לו לאבד אמון באלוהים, כדי שהוא לא יירא עוד את אלוהים או יברך את שמו של יהוה. הדבר היה נותן לשטן סיכוי: בכל זמן או מקום, הוא יכול היה להפוך את איוב לכלי משחק בידיו. השטן הסתיר את מזימותיו המרושעות ולא הותיר להן עקבות, אך לא יכול היה לרסן את טבעו הרשע. האמת נרמזת בתשובתו לדבריו של יהוה אלוהים, כמתועד בכתבי הקודש: "ויען השטן את-יהוה, ויאמר: עור בעד-עור, וכל אשר לאיש – יתן, בעד נפשו. אולם שלח-נא ידך, וגע אל-עצמו ואל-בשרו – אם-לא אל-פניך, יברכך" (איוב ב' 4-5). בלתי אפשרי שלא להבין היטב את זדוניותו של השטן ולחוש בה מחילופי הדברים שלו עם אלוהים. אין ספק שכל מי שאוהב את האמת ומתעב את הרוע היה שונא עוד יותר את השפלות ואת חוסר הבושה של השטן אחרי שהוא היה שומע את דבריו המופרכים. הוא היה מזדעזע ונגעל מהדברים המופרכים של השטן, ובו בזמן היה נושא תפילות עמוקות ומשאלות אמת לאיוב, בתקווה שהאיש הישר זה ישיג שלמות, שהאיש הזה שירא אלוהים וסר מרע יגבר לנצח על פיתויי השטן ויחיה באור, בקרב ברכותיו והנחייתו של אלוהים. הוא גם היה מייחל שמעשיו הצודקים של איוב יוכלו לדרבן ולעודד את כל מי שעוסק בדרך של יראת אל והישמרות מרע לעולמי עולמים. על אף שניתן לראות את כוונתו הזדונית של השטן בהצהרה הזו, אלוהים הסכים בקלילות ל"בקשתו" של השטן – אך גם היה לו תנאי אחד: "הנו בידך: אך, את-נפשו שמר" (איוב ב' 6). מכיוון שהפעם השטן רצה לשלוח את ידו ולפגוע בבשרו ובעצמותיו, אלוהים אמר, "אך, את-נפשו שמר". פירוש המילים האלה הוא שאלוהים נתן את בשרו של איוב לשטן, אך שמר את חייו. השטן לא יכול היה לקחת את חייו של איוב, אך מלבד זאת השטן יכול היה להשתמש בכל אמצעי או שיטה נגד איוב.

לאחר שהשטן קיבל את רשותו של אלוהים, השטן מיהר אל איוב והושיט את ידו כדי להכות את עורו בשחין על פני כל גופו, ואיוב חש כאב על פני עורו. איוב שיבח את מופלאותו וקדושתו של יהוה אלוהים, וזה עשה את השטן לבוטה עוד יותר בחוצפתו. מכיוון שהשטן הפיק הנאה מעינוי האדם, הוא הושיט את ידו וגרד את עורו של איוב, מה שגרם לפצעיו לזוב. איוב חש מיד כאב ועינוי מאין כמותם בבשרו ולא יכול היה להתאפק מלעסות את עצמו מכף רגל ועד ראש בידיו, כאילו זה היה יכול להקל את המכה שספגה רוחו מהכאב הזה בבשר. הוא הבין שאלוהים לצדו וצופה בו, והוא ניסה כמיטב יכולתו לחזק עצמו. הוא שוב כרע ארצה ואמר: "אתה זה שרואה אל תוך לב האדם, אתה צופה בייסוריו. מדוע חולשתו מדאיגה אותך? ברוך שם יהוה אלוהים". השטן ראה את כאבו הבלתי נסבל של איוב, אך לא ראה את איוב זונח את שם יהוה אלוהים. לפיכך, הוא מיהר לשלוח את ידו ולהכות את איוב בעצמותיו, משום שהוא נואש לקרוע אותו לגזרים. בן-רגע, איוב חש סבל מאין כמוהו. זה היה כאילו נתלש הבשר מעצמותיו וכאילו עצמותיו מרוסקות בזו אחר זו. הסבל והעינוי האלה גרמו לו לחשוב שעדיף למות... הסבולת שלו הגיעה אל קצה גבול היכולת... הוא רצה לצעוק. הוא רצה לקרוע את עורו מגופו כדי להפחית את הכאב. אך הוא עצר בעד הזעקות ולא קרע את עורו, משום שהוא לא רצה לתת לשטן לראות את חולשתו. לכן הוא כרע פעם נוספת, אך בפעם הזו הוא לא חש בנוכחות יהוה אלוהים. הוא ידע שאלוהים נמצא לעתים קרובות לפניו, מאחוריו ומצדדיו. אולם במהלך כאבו, אלוהים מעולם לא צפה. הוא כיסה את פניו ונחבא, משום שמשמעות בריאתו את האדם לא הייתה להביא עליו סבל ועינוי. באותו הזמן, איוב בכה ועשה כמיטב יכולתו לעמוד בייסורי הגוף הללו, אך הוא לא יכול עוד להתאפק מלהודות לאלוהים: "האדם נופל במכה הראשונה, הוא חלש וחסר כוח, הוא צעיר ונבער – מדוע תרצה לנהוג בו ברכות ובדאגה? אתה מכה אותי, אך הדבר מכאיב לך. מה באדם ראוי לדאגתך?" תפילותיו של איוב הגיעו לאוזני אלוהים ואלוהים שתק, צופה ללא אומר... לאחר שניסה לשווא כל תרגיל אפשרי, השטן עזב בדממה, אך זה לא היה סופם של הניסיונות שאלוהים העמיד בהם את איוב. מכיוון שעוצמתו של אלוהים שנגלתה באיוב לא פורסמה בפומבי, סיפורו של איוב לא הסתיים בנסיגת השטן. עם כניסתן של דמויות חדשות, צפויות היו עוד התרחשויות מרהיבות.

ביטוי נוסף של יראת איוב את אלוהים והישמרותו מרע הוא האופן שבו הוא הילל את שמו של יהוה בכול

איוב סבל חורבן מצד השטן, אך עדיין לא זנח את שמו של יהוה אלוהים. אשתו הייתה הראשונה לצאת ולגלם את דמותו של השטן, מה שניתן לראות באופן שבו היא התקיפה את איוב. הטקסט המקורי מתאר זאת: "ותאמר לו אשתו, עדך מחזיק בתמתך; ברך אלהים, ומת" (איוב ב' 9). אלה הדברים שהשטן אמר במסווה אנושי. הם היו התקפה והאשמה, כמו גם שידול, פיתוי ודיבה. לאחר שהוא כשל בתקיפת בשרו של איוב, השטן תקף ישירות את הגינותו. בכך, הוא רצה לנצל את הדבר כדי לגרום לאיוב לוותר על הגינותו, לזנוח את אלוהים ולהפסיק לחיות. כך השטן רצה גם לפתות את איוב במילים האלה: אם איוב יזנח את שמו של יהוה, לא יהיה עליו לסבול עינויים כאלה – הוא יוכל להשתחרר מעינויי הבשר. למשמע עצתה של אשתו, איוב נזף בה באומרו "כדבר אחת הנבלות תדברי – גם את-הטוב נקבל מאת האלהים, ואת-הרע לא נקבל" (איוב ב' 10). איוב הכיר את המילים האלה זה מכבר, אך ברגע זה, הוכח שהוא מכיר אותן באמת.

כשאשתו יעצה לו לברך אלוהים ולמות, כוונתה הייתה: אלוהיך נוהג בך כך, מדוע אתה לא מקלל אותו? מדוע אתה עדיין חי? אלוהיך כל כך לא הוגן כלפיך, אך אתה עדיין אומר ברוך שם יהוה. איך הוא יכול להמיט עליך אסון כשאתה מברך את שמו? מהר וזנח את שמו של יהוה ואל תלך עוד אחריו. כך יבואו צרותיך אל קצן. ברגע הזה, נוצרה העדות שאלוהים רצה לראות באיוב. אף אדם רגיל לא יכול לשאת עדות כזו, ואנחנו לא קוראים על כך באף סיפור בכתבי הקודש – אך אלוהים ראה זאת זמן רב לפני שאיוב אמר את הדברים הללו. אלוהים פשוט רצה לנצל את ההזדמנות הזו כדי לאפשר לאיוב להוכיח לכולם שאלוהים צדק. לנוכח עצת אשתו, לא רק שאיוב לא ויתר על הגינותו או זנח את אלוהים, אלא שהוא גם אמר לאשתו: "גם את-הטוב נקבל מאת האלהים, ואת-הרע לא נקבל". האם המילים האלה נושאות משקל רב? יש כאן רק עובדה אחת המסוגלת להוכיח את כובד משקלן של המילים האלה. משקלן של המילים האלה הוא שאלוהים מאשר אותן בלבו. הן מה שאלוהים רצה בו, מה שהוא רצה לשמוע, והן התוצאה שאלוהים ייחל לראות. המילים האלה הן גם מהות עדותו של איוב. בכך הוכחו תומתו של איוב, יושרו, יראתו את אלוהים והישמרותו מרע. ערכו הרב של איוב היה טמון בכך שכאשר הוא פותה ואפילו כשכל גופו התכסה בשחין, כשהוא סבל את הגרוע שבעינויים, וכשאשתו ושארי בשרו יעצו לו, הוא עדיין אמר מילים שכאלה. במילים אחרות, הוא האמין בלבו שבלי קשר לפיתויים שייקרו בדרכו, או לחומרת הצרות והעינויים, אפילו יפקוד אותו המוות, הוא לא יזנח את אלוהים ולא ידחה את הדרך של יראת אל והישמרות מרע. אם כן, אתם רואים שאלוהים תפס את המקום החשוב ביותר בלבו, ושרק אלוהים היה בלבו. זו הסיבה שאנחנו קוראים בכתבי הקודש תיאורים כאלה שלו: "בכל-זאת לא-חטא איוב, בשפתיו". לא רק שהוא לא חטא בשפתיו, אלא שהוא לא הלין על אלוהים בלבו. הוא לא אמר מילים קשות נגד אלוהים ולא חטא נגדו. לא רק שפיו ברך את שמו של יהוה, אלא הוא עשה זאת גם בלבו – פיו ולבו היו שווים. זה היה איוב האמיתי שאלוהים ראה, וזו הייתה הסיבה שאלוהים הוקיר את איוב.