סמכותו של אלוהים ב' חלק 5

מוות: נקודת המפנה הששית

לאחר מהומה כה רבה, תסכולים ואכזבות כה רבים, לאחר שמחות ועצבונות ועליות ומורדות כה רבים, לאחר שנים בלתי נשכחות כה רבות, לאחר שצפה בעונות השנה המתחלפות פעם אחר פעם, עובר האדם את אבני הדרך החשובות בחיים מבלי שישים לב, ובבת אחת הוא מוצא את עצמו בשנות הדעיכה שלו. סימני הזמן טבועים על פני כול גופו: הוא אינו יכול עוד לעמוד זקוף, ראש מלא שיער כהה הופך לבן, עיניים צלולות ומבריקות נעשות עמומות ומתערפלות, ועור חלק וגמיש נעשה מקומט ומכוסה כתמים. השמיעה נחלשת, השיניים מתרופפות ונושרות, התגובות נעשות מעוכבות, התנועות נעשות איטיות... בשלב זה, האדם נפרד לגמרי משנות נעוריו מלאות התשוקה ונכנס לדמדומי חייו: הזיקנה. לאחר מכן הוא יתמודד עם המוות, נקודת המפנה האחרונה בחיי האדם.

1. רק הבורא מחזיק בכוח החיים והמוות על האדם

אם גורל לידתו של האדם נקבע על פי חייו הקודמים, מותו מסמן את סופו של גורל זה. אם לידתו של האדם היא התחלת משימתו בחיים האלה, מותו מסמן את סופה של משימה זו. כיוון שהבורא קבע מערכת נסיבות קבועה ללידתו של האדם, אין צורך לומר שהוא אף סידר מערכת קבועה של נסיבות למותו. במילים אחרות, איש אינו נולד במקרה, מותו של איש אינו בלתי צפוי, והן הלידה והן המוות קשורים בהכרח לחייו הקודמים והנוכחיים של האדם. נסיבות לידתו ומותו של אדם נקבעות בשני המקרים על ידי הבורא. זהו ייעודו של האדם, גורלו של האדם. כפי שניתן לומר על לידתו של האדם, גם מותו של כול אדם יתרחש במסגרת מערכת שונה של נסיבות מיוחדות, ומכאן אורכי החיים השונים של בני האדם והאופנים והמועדים השונים שבהם הם מתים. יש בני אדם חזקים ובריאים, שמתים מוקדם. אחרים חלשים וחולניים, אך הם חיים עד גיל זיקנה והולכים לעולמם בשלווה. יש הנספים מסיבות לא טבעיות, אחרים מסיבות טבעיות. יש המסיימים את חייהם הרחק מביתם, אחרים עוצמים את עיניהם כשיקיריהם לצדם. יש המתים באוויר, אחרים מתחת לאדמה. יש השוקעים אל מתחת למים, אחרים אובדים באסונות. יש המתים בבוקר, אחרים בלילה... הכול רוצים בלידה מהוללת, בחיים נוצצים ובמוות מזהיר, אך איש אינו יכול לחרוג מייעודו, איש אינו יכול לחמוק מריבונותו של הבורא. זהו גורל האדם. האדם יכול לתכנן תוכניות מכול הסוגים לעתידו, אך איש אינו יכול לתכנן את האופן והמועד של לידתו ושל פרידתו מן העולם. על אף שבני אדם עושים כמיטב יכולתם כדי להימנע מבואו של המוות ולהתנגד לו, בכל זאת המוות מתקרב בשקט, ללא ידיעתם. איש אינו יודע מתי וכיצד ימות, לא כל שכן היכן יקרה הדבר. מובן שכוח החיים והמוות אינו בידי האנושות, ולא בידי ישות כלשהי בעולם הטבע, אלא בידי הבורא, שסמכותו הינה ייחודית. חייה ומותה של האנושות אינם תוצר של חוק כלשהו בעולם הטבע, אלא תוצאה של ריבונות סמכותו של אלוהים.

2. מי שאינו מכיר את ריבונות הבורא, יהיה רדוף פחד מוות

כשהאדם מגיע לגיל זיקנה, האתגרים שהוא עומד מולם אינם פרנסת המשפחה או ביסוס שאיפותיו הגדולות בחיים, אלא כיצד להיפרד מחייו, כיצד לפגוש את סוף חייו, כיצד להתייחס לתקופה שבסוף קיומו. על אף שעל פני השטח נדמה כי בני אדם אינם מקדישים למוות תשומת לב רבה, איש אינו יכול להימנע מחקירת הנושא, כי איש אינו יודע אם מעברו האחר של המוות יש עולם אחר, עולם שבני אדם אינם יכולים לתפוס או להרגיש, עולם שעליו אין הם יודעים דבר. הדבר גורם לבני אדם לפחד להתמודד עם המוות פנים אל פנים, לפחד להתעמת עמו כפי שעליהם לעשות, ובמקום זאת הם עושים כמיטב יכולתם כדי להימנע מן הנושא. וכך, הוא ממלא כל אדם ביראת מוות ומוסיף מסך של מסתורין לעובדת חיים בלתי נמנעת זו, מטיל צל תמידי על לבו של כול אדם.

כשהאדם מרגיש שגופו מידרדר, כשהוא חש שהוא מתקרב למוות, הוא מרגיש אימה מעורפלת, פחד שאינו ניתן לביטוי. פחד המוות גורם לאדם להרגיש בודד וחסר אונים מאי-פעם, ובשלב זה הוא שואל את עצמו: מאין בא האדם? לאן הולך האדם? האם כך עומד האדם למות, כשחייו חלפו על פניו ביעף? האם זוהי התקופה המסמנת את סוף חיי האדם? מהי בסופו של דבר משמעות החיים? מהו אחרי הכול ערכם של החיים? האם הוא קשור לעושר ותהילה? האם הוא קשור לגידול משפחה? ... בין אם האדם חשב על שאלות ספציפיות אלה ובין אם לא, ובין אם הוא מרגיש את המוות באופן עמוק ובין אם לא, בעומק לבו של כול אדם יש תמיד רצון לחקור את המסתורין, הרגשה של אי-הבנה באשר לחיים, ובערבוביה עם כול אלה, סנטימנטליות ביחס לעולם, אי-נכונות לעזוב. ייתכן שאיש אינו יכול לבטא בבירור ממה בדיוק פוחד האדם, מהו הדבר שאותו רוצה האדם לחקור, בקשר למה הוא סנטימנטלי ומה אין לו רצון להותיר מאחור...

מכיוון שהם פוחדים מהמוות, בני אדם דואגים הרבה יותר מדי. מכיוון שהם פוחדים מהמוות, יש דברים כה רבים שמהם הם אינם יכולים להרפות. כשהם עומדים למות, יש הדואגים בקשר לדבר זה או אחר. הם דואגים לילדיהם, ליקיריהם, לעושרם, כאילו על ידי הדאגה יוכלו למחוק את הסבל והאימה שהמוות מביא עמו, כאילו על ידי שמירה על מעין אינטימיות עם החיים, ביכולתם להימלט מחוסר האונים והבדידות אשר נלווים למוות. בעומק לבו של האדם, נח פחד לא ברור, פחד מפני הפרידה מיקיריו, מכך שלעולם לא יביט שוב בשמיים הכחולים, לעולם לא יביט שוב בעולם החומרי. נשמה בודדה, הרגילה לחברת יקיריה, מסרבת להרפות מאחיזתה ולעזוב, כשהיא לבדה לגמרי, לעולם לא ידוע ולא מוכר.

3. חיים שעברו בחיפוש אחר עושר ותהילה, יותירו את האדם כשהוא אובד עצות אל מול המוות

בזכות ריבונותו של אלוהים והדברים שהוא קובע מראש, נשמה בודדה שהחלה את דרכה כשהיא חסרת כול, רוכשת הורים ומשפחה, את ההזדמנות להיות חברה במין האנושי, את ההזדמנות לחוות חיים אנושיים ולראות את העולם. היא אף רוכשת את ההזדמנות לחוות את ריבונות הבורא, להכיר את נפלאות הבריאה על ידי הבורא, ויותר מכל, להכיר את סמכות הבורא ולהיות כפופה לה. אך רוב בני האדם אינם מנצלים באמת את ההזדמנות הנדירה והחולפת הזו. האדם מבזבז אנרגיה של חיים שלמים במאבק נגד הגורל, מבזבז את כול זמנו כשהוא מתרוצץ בניסיון להאכיל את משפחתו ונע הלוך ושוב בין עושר למעמד. הדברים שבני אדם מוקירים הם משפחה, כסף ותהילה. הם רואים בדברים האלה את הערכים החשובים ביותר בחיים. כול בני האדם מתלוננים על גורלם, אך בכול זאת מדחיקים את השאלות שחיוני יותר מכל לבחון ולהבין: מדוע האדם חי, כיצד על האדם לחיות, מהם ערכם ומשמעותם של החיים. כול חייהם, יהיה אשר יהיה מספר שנות החיים האלה, הם רק מתרוצצים בחיפוש אחר עושר ותהילה, עד שנעוריהם חולפים, עד ששיערם מלבין ופניהם מתכסות קמטים, עד שהם מבינים שעושר ותהילה אינם יכולים לעצור את שקיעתם לעבר הסניליות, שכסף אינו יכול למלא את הריקנות שבלב; עד שהם מבינים שאיש אינו פטור מחוק הלידה, ההזדקנות, החולי והמוות, שאיש אינו יכול להימלט ממה שטומן בחובו הגורל. רק כשהם נאלצים לעמוד מול נקודת המפנה האחרונה בחיים, הם תופסים באמת שגם אם בבעלותו רכוש בשווי מיליונים, גם אם הוא בעל פריבילגיות ומעמד גבוה, איש אינו יכול להימלט מן המוות, כול אדם ישוב למעמדו המקורי: נשמה בודדה וחסרת כול. כשיש לאדם הורים, הוא מאמין כי הוריו הם הכול; כשיש לו רכוש, הוא חושב שכסף הוא הגורם העיקרי שתומך בו, שהוא הנכס שלו בחיים; כשלבני אדם יש מעמד, הם נאחזים בו בחוזקה והיו מסכנים את חייהם למענו. רק כשבני האדם עומדים לעזוב את העולם הזה, הם מבינים כי הדברים שהקדישו את חייהם למרדף אחריהם, אינם אלא עננים בני חלוף, שאין ביכולתם להיאחז באף לא אחד מהם, שאין ביכולתם לקחת אף לא אחד עמם, שאף לא אחד מהם יכול לפטור אותם מן המוות, שאף לא אחד מהם יכול לשמש חברה או נחמה לנשמה בודדה בדרכה חזרה, ומעל לכול, אף לא אחד מהם יכול להעניק לאדם ישועה, לאפשר לו להתעלות על המוות. עושר ותהילה שהאדם רוכש בעולם החומרי נותנים לו סיפוק זמני, עונג חולף, תחושה שקרית של נוחות, וגורמים לו לאבד את דרכו. וכך, כשבני האדם מתרוצצים במרחבי ים האנושות הגדול, כמהים לשלווה, לנחמה ולשקט נפשי, שוקעים פעם אחר פעם מתחת לגלים, כשבני האדם טרם ביררו את השאלות שחיוני להבינן – מאין הם באים, מדוע הם חיים, לאן הם הולכים וכן הלאה – הם מתפתים לעושר ותהילה, אשר מטעים אותם ושולטים בהם, הם הולכים לאיבוד באופן בלתי הפיך. הזמן טס, השנים חולפות כהרף עין. בטרם יבין זאת, נפרד האדם מן השנים הטובות ביותר בחייו. כשקרבה שעתו להיפרד מן העולם, הוא מגיע להבנה ההדרגתית שכול דבר בעולם מתרחק ממנו, שאין ביכולתו להיאחז עוד בדברים שהיו ברשותו. אז הוא חש באמת כי עדיין אין בבעלותו דבר, בדומה לתינוק מיילל שהגיח זה עתה אל העולם. בשלב זה, חש האדם כורח להרהר במה שעשה בחייו, בערך החיים, במשמעותם, בסיבה לכך שבא לעולם. ובשלב זה, הוא שואף במידה הולכת וגוברת לדעת, אם יש באמת חיים לאחר המוות, אם גן העדן קיים באמת, אם יש באמת גמול... ככול שהוא מתקרב למוות, כך הוא שואף יותר להבין את משמעותם האמיתית של החיים. ככול שהוא מתקרב למוות, כך נדמה לו יותר שלבו ריק. ככול שהוא מתקרב למוות, כך הוא חש חסר אונים יותר. וכך פחד המוות שלו גדל מיום ליום. יש שתי סיבות לכך שבני אדם מתנהגים באופן הזה כשהם מתקרבים למוות: דבר ראשון, הם עומדים לאבד את העושר והתהילה שבהם היו חייהם תלויים, עומדים להותיר מאחור כל דבר נראה לעין בעולם, ודבר שני, הם עומדים להתעמת, לבדם לגמרי, עם עולם לא מוכר, תחום מסתורי ולא ידוע שבו הם פוחדים לדרוך, שבו אין להם יקירים ואמצעי תמיכה. משתי הסיבות האלה, כול אדם העומד בפני המוות חש אי-נוחות, חווה בהלה ותחושה של חוסר אונים, שמעולם לא ידע כמותן בעבר. רק כשבני אדם מגיעים לשלב הזה בפועל, הם מבינים כי הדבר הראשון שעל האדם להבין כשכף רגלו דורכת לראשונה על פני האדמה, הוא מאין באים בני האדם, מדוע הם חיים, מי מכתיב את הגורל האנושי, מי מקיים את האדם ולמי יש ריבונות על קיומו. אלה הם הנכסים האמיתיים בחיים, הבסיס והתשתית להישרדות האנושית, ולא הלמידה כיצד לפרנס את המשפחה או להשיג עושר ותהילה, לא הלמידה כיצד להתבלט בהמון או לחיות חיים אמידים יותר, לא כול שכן הלמידה כיצד להצטיין ולהתחרות בהצלחה מול אחרים. על אף שכישורי ההישרדות השונים שבני אדם מקדישים את חייהם לרכישת השליטה בהם, יכולים להציע שפע של נוחות חומרית, הם לעולם אינם מביאים ללב האדם שלווה ונחמה אמיתית, אלא גורמים לבני האדם לאבד ללא הרף את הכיוון, להתקשות לשלוט בעצמם, להחמיץ כול הזדמנות ללמוד את משמעות החיים, והם יוצרים זרם תחתי של קושי הקשור לדרך הנכונה להתמודד עם המוות. בדרך זו, נהרסים חייהם של בני אדם. הבורא נותן לכול אדם יחס הוגן, נותן לכול אחד חיים שלמים של הזדמנויות לחוות ולהכיר את ריבונותו, אולם רק כאשר המוות מתקרב, כשצל המוות תלוי מעל ראשו של האדם, הוא מתחיל לראות את האור – ואז כבר מאוחר מדי.

בני אדם מקדישים את חייהם למרדף אחר כסף ותהילה. הם נאחזים בקנים הרצוצים האלה, במחשבה שאלה הם אמצעי התמיכה היחידים שלהם, כאילו על ידי הבעלות עליהם יוכלו להמשיך לחיות, יוכלו לפטור את עצמם מן המוות. אך רק כשהם קרובים למוות, הם מבינים עד כמה רחוקים מהם הדברים האלה, עד כמה הם חלשים לנוכח המוות, באיזו קלות הם מתמוטטים, עד כמה הם בודדים וחסרי אונים, מבלי שיהיה להם לאן לפנות. הם מבינים שלא ניתן לקנות את החיים בכסף או תהילה, שאין זה משנה עד כמה האדם עשיר, אין זה משנה עד כמה נשגב מעמדו, כול בני האדם הם עניים וחסרי חשיבות באותה המידה לנוכח המוות. הם מבינים שהכסף אינו יכול לקנות חיים, שתהילה אינה יכולה למחוק את המוות, שלא כסף ולא תהילה יכולים להאריך את חיי האדם ולו בדקה, ולו בשנייה אחת. ככול שבני האדם מרגישים כך יותר, כך הם משתוקקים יותר להמשיך לחיות. ככול שבני האדם מרגישים כך יותר, כך הם יראים יותר מהתקרבותו של המוות. רק בשלב זה הם מבינים באמת, שחייהם אינם שייכים להם, אינם בשליטתם, ושלאיש אין זכות החלטה בשאלה אם יחיה או ימות, שכל הדברים האלה הם מעבר לשליטת האדם.