שיקום חייו הרגילים של האדם והובלתו אל יעד נפלא (מובאה א')

האדם מבין מעט את העבודה הנוכחית ואת העבודה העתידית, אך הוא לא מבין את היעד שהאנושות תבוא אליו. כברוא, על האדם למלא את חובתו של ברוא: על האדם להיות חסיד של אלוהים בכל אשר אלוהים עושה, ועליכם לפעול בכל דרך שאצווה עליכם. אתם לא יכולים לערוך סידורים בעצמכם, ואתם לא מסוגלים לשלוט בעצמכם – הכל צריך להיות נתון לחסדו של אלוהים, וידיו הן ששולטות בכל. אילו עבודתו של אלוהים הייתה מראש מספקת לאדם מטרה ויעד סופי ונפלא, ואילו אלוהים היה משתמש בכך כדי לשבות את לבו של האדם ולגרום לו להיות חסיד שלו – אם אלוהים היה חותם הסכם עם האדם – הרי שלא היה זה כיבוש ולא הכנת חיי האדם. אילו אלוהים היה משתמש במטרה כדי לשלוט באדם ולזכות בלבו, הרי שאלוהים לא היה הופך את האדם למושלם, ולא היה מסוגל לזכות באדם, אלא שהוא היה משתמש ביעד שלו כדי לשלוט בו. אין דבר שחשוב לאדם יותר מאשר יעדו הסופי והשאלה אם יש דבר טוב שאפשר לקוות לו. אילו קיבל האדם תקווה יפה במהלך עבודת הכיבוש, ואילו קיבל האדם יעד הולם שאליו ישאף לפני עבודת הכיבוש, לא זו בלבד שכיבוש האדם לא היה משיג את ההשפעה הרצויה, אלא שהדבר היה גם משנה את השפעת עבודת הכיבוש. כלומר, עבודת הכיבוש משיגה את התוצאה הרצויה באמצעות סילוק גורלו וסיכוייו העתידיים של האדם, שיפוט האדם על טבעו המרדני והמטת ייסורים על האדם. היא לא משיגה את השפעתה באמצעות חתימת הסכם עם האדם, כלומר על-ידי הענקת ברכות וחסד לאדם, אלא על-ידי חשיפת נאמנותו של האדם באמצעות גזלת חירותו וסילוק סיכוייו העתידיים. זוהי מהותה של עבודת הכיבוש. אילו ניתנה לאדם תקווה נהדרת מלכתחילה, ועבודת הייסור והשיפוט הייתה נעשית לאחר מכן, האדם היה מקבל על עצמו את הייסורים ואת השיפוט על סמך העובדה שיש לו סיכויים עתידיים, ובסופו של דבר, הברואים לא היו נשמעים לבורא ללא תנאים ולא היו עובדים אותו ללא תנאים. במצב כזה, היה מתקיים רק ציות עיוור, מתוך בורות, או שהאדם היה מציב לאלוהים דרישות מתוך עיוורון, ולכן לא ניתן היה לכבוש את לב האדם באופן מלא. כתוצאה מכך, אין בכוחה של עבודת כיבוש כזו להביא לכך שאלוהים יזכה באדם ולכך שהאדם יעיד על אלוהים. ברואים כאלה לא יוכלו למלא את חובתם ורק ינסו להתמקח עם אלוהים – זה לא יהיה כיבוש, אלא רחמים וברכה. הבעיה הגדולה ביותר עם האדם היא שהוא חושב אך ורק על גורלו וסיכוייו העתידיים, שהוא סוגד אליהם כאלילים. האדם עוסק בחיפוש אחר אלוהים לשם גורלו וסיכוייו העתידיים – הוא לא עובד את אלוהים משום אהבתו כלפי אלוהים. על כן, במהלך כיבוש האדם, יש לסלק את אנוכיותו של האדם, את חמדנותו ואת המחסומים הגדולים ביותר הניצבים בפני עבודתו את אלוהים. כך ניתן יהיה להשיג את ההשפעות הרצויות של כיבוש האדם. כתוצאה מכך, בכיבוש המוקדם ביותר של האדם, יש לטהרו תחילה משאיפותיו המופלגות ומחולשותיו החמורות ביותר, ובכך לחשוף את אהבתו של האדם לאלוהים ולשנות את הכרתו את החיים האנושיים, את השקפתו על אלוהים ואת משמעות קיומו. כך מטוהרת אהבתו של האדם כלפי אלוהים ולבו נכבש. אולם בגישתו של אלוהים כלפי כל ברואיו, הוא לא כובש לשם כיבוש בלבד. במקום זאת, אלוהים כובש כדי לזכות באדם למען כבודו של אלוהים, וכדי להשיב את דמותו המוקדמת ביותר והמקורית של האדם. אילו אלוהים היה כובש אך ורק כדי לכבוש, הייתה אובדת בכך חשיבותה של עבודת הכיבוש. כלומר, אם אלוהים היה מנער את חוצנו מהאדם לאחר שהוא כבש אותו, ונעשה אדיש לחייו ולמותו, זה לא היה ניהול האנושות, וכיבוש האדם לא היה למען ישועתו. לב לבה של עבודת הישועה היא אך ורק לזכות באדם לאחר כיבושו, ולהביאו בסופו של דבר אל יעד נפלא. רק בכך ניתן להשיג את המטרה, שהיא ישועת האדם. במילים אחרות, הציפיות היחידות שמקומן בלבם של כל הברואים הן שהאדם יגיע ליעד יפהפה ויבוא אל המנוחה, וזו העבודה שעל הבורא לעשות. אילו האדם היה עושה את העבודה הזו, היא הייתה מוגבלת מדי: היא הייתה מקדמת את האדם במידת מה, אך היא לא הייתה מסוגלת להביא אותו אל יעדו הנצחי. האדם לא מסוגל לקבוע את גורל האדם, והוא אף לא מסוגל להבטיח את סיכוייו ויעדו העתידיים של האדם. עם זאת, העבודה שאלוהים עושה היא שונה. היות שהוא ברא את האדם, אלוהים מנהיג אותו. היות שהוא מושיע את האדם, אלוהים יושיע אותו כליל ויזכה בו באופן מלא. היות שהוא מנהיג את האדם, אלוהים יביא אותו אל היעד הראוי לו. היות שהוא ברא את האדם ושהוא מנהל אותו, על אלוהים לשאת באחריות לגורלו ולסיכוייו העתידיים של האדם. זו העבודה שעושה הבורא. על אף שעבודת הכיבוש מוגשמת על-ידי טיהור האדם מסיכוייו העתידיים, בסופו של דבר יש להביא את האדם אל היעד הראוי לו, שאותו אלוהים הכין עבורו. הסיבה לכך שיש לאדם יעד ושגורלו מובטח היא בדיוק העובדה שאלוהים מכין אותו. כאן, היעד הראוי שבו מדובר אינו תקוותיו וסיכוייו של האדם שמהם הוא טוהר בימים עברו – יש הבדל בין השניים. הדברים שהאדם מקווה להם ועוסק בהם הם הכמיהות שלו בעיסוקו ברצונות הראוותניים של הבשר והדם ולא יעדו של האדם. לעומת זאת, הדברים שאלוהים הכין עבור האדם הם הברכות וההבטחות שהאדם מקבל לאחר שהוא מטוהר, שאותן הכין אלוהים לאדם לאחר בריאת העולם. הן לא נגועות בבחירותיו, השקפותיו, דמיונו או בשרו ודמו של האדם. היעד הזה לא הוכן עבור אדם מסוים – זהו מקום המנוחה המיועד לכלל האנושות, ולפיכך, זהו היעד הראוי ביותר עבור האנושות.

קטע מתוך 'הדבר מופיע בבשר'

מהות עבודת הכיבוש

I

הבעיה הגדולה ביותר של האדם היא שהוא חושב אך ורק על גורלו, הופך את סיכוייו העתידיים לאלילים, ועובד את האל למענם. הוא לא עובד את האל בשל אהבתו כלפיו. לכן יש לסלק את האנוכיות והחמדנות, את מה שמפריע לו לעבוד את האל. כך תושג תוצאת כיבוש האדם. עבודת הכיבוש משיגה את תוצאתה באמצעות הסרת גורלו וסיכוייו של האדם, שיפוט טבעו המרדני וייסורו, לא בחתימת הסכמים, הענקת חסד וברכות לאדם, אלא בהסרת חירותו וסיכוייו העתידיים כדי לחשוף את נאמנותו. זו עבודת הכיבוש.

II

בכיבושים הראשונים של האדם, הכרחי לטהרו משאיפותיו הפרועות וחולשותיו הגורליות, ובכך לחשוף את אהבתו לאל, לשנות את השקפתו על החיים ועל האל, ואת משמעות קיומו. בדרך זו, אהבת האדם לאל מטוהרת ולב האדם נכבש באמת. הו, עבודת הכיבוש משיגה את תוצאתה באמצעות הסרת גורלו וסיכוייו של האדם, שיפוט טבעו המרדני וייסורו, לא בחתימת הסכמים, הענקת חסד וברכות לאדם, אלא בהסרת חירותו וסיכוייו העתידיים כדי לחשוף את נאמנותו. זו עבודת הכיבוש.

III

אולם בגישת האל כלפי כל ברואיו הוא לא כובש לשם הכיבוש בלבד. אלא, הוא כובש כדי לזכות באדם, למען כבוד האל, כדי להשיב את צלמו המקורי של האדם. הו, עבודת הכיבוש משיגה את תוצאתה באמצעות הסרת גורלו וסיכוייו של האדם, שיפוט טבעו המרדני וייסורו, לא בחתימת הסכמים, הענקת חסד וברכות לאדם, אלא בהסרת חירותו וסיכוייו העתידיים כדי לחשוף את נאמנותו. זו עבודת הכיבוש.

מתוך 'עקבו אחר השה ושירו שירים חדשים'

אם יש לכם אי-אילו קשיים או שאלות בנוגע לאמונתכם, אנא צרו עמנו קשר בכל עת.
צרו קשר ב-Whatsapp
צרו קשר ב-Messenger

תוכן דומה