האנושות זוכה ברחמי אלוהים ובסובלנותו על ידי חרטה כנה (קטעים נבחרים)

אזהרתו של יהוה אלוהים מגיעה לאנשי נינוה

הבה נמשיך לקטע השני, הפרק השלישי בספר יונה: "ויחל יונה לבוא בעיר מהלך יום אחד ויקרא ויאמר עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת". אלה הם הדברים שאלוהים מסר ישירות ליונה, כדי שיאמר אותם לאנשי נינוה. כמו כן, הם כמובן הדברים שיהוה ביקש לומר לאנשי נינוה. דברים אלה אומרים לאנשים כי אלוהים החל לתעב ולשנוא את אנשי העיר מפני שרעתם הגיעה לעיניו, ולכן הוא ביקש להשמיד את העיר הזו. אולם בטרם השמיד אלוהים את העיר, הוא הכריז הכרזה בפני אנשי נינוה, ובה-בעת נתן להם הזדמנות להתחרט על רעתם ולהתחיל מחדש. הזדמנות זו עתידה היתה להימשך ארבעים יום. במילים אחרות, אילו האנשים שבתוך העיר לא היו מתחרטים, מודים בחטאיהם ומשתטחים בפני יהוה אלוהים תוך ארבעים יום, היה אלוהים משמיד את העיר כפי שהשמיד את סדום. זה היה הדבר שיהוה אלוהים ביקש לומר לאנשי נינוה. ברור שלא היתה זו הכרזה פשוטה. היא לא רק ביטאה את כעסו של אלוהים, אלא ביטאה גם את עמדתו כלפי אנשי נינוה. יחד עם זאת, הכרזה פשוטה זו אף שימשה כאזהרה חמורה לאנשים החיים בתוך העיר. אזהרה זו אמרה להם כי מעשיהם הרעים זיכו אותם בשנאתו של יהוה אלוהים וכי מעשיהם הרעים יביאו אותם במהרה אל סף השמדתם. חייהם של כול אנשי נינוה היו אפוא בסכנה מיידית.

ההבדל החד בין תגובתן של נינוה וסדום לאזהרתו של יהוה אלוהים

מה פירוש הדבר, להיהפך? במונחים של שפה פשוטה, פירושו להיעלם. אך באיזו דרך? מי יכול להפוך עיר שלמה? אדם אינו יכול לבצע מעשה שכזה כמובן. האנשים האלה לא היו טיפשים. מייד לאחר ששמעו את ההכרזה הזו, הבינו את הרעיון. הם ידעו שהיא באה מאלוהים, הם ידעו שאלוהים עומד לבצע את עבודתו, הם ידעו כי רעתם עוררה את זעמו של יהוה אלוהים והביאה עליהם את כעסו, כך שבמהרה יושמדו יחד עם עירם. כיצד התנהגו אנשי העיר לאחר שהאזינו לאזהרתו של יהוה אלוהים? בכתבי הקודש מתואר בפרטי פרטים כיצד הגיבו אנשים אלה, החל ממלכם וכלה באדם הפשוט. כפי שמתועד בכתבי הקודש: "ויאמינו אנשי נינוה באלהים ויקראו צום וילבשו שקים מגדולם ועד קטנם. ויגע הדבר אל מלך נינוה ויקם מכסאו ויעבר אדרתו מעליו ויכס שק וישב על האפר. ויזעק ויאמר בנינוה מטעם המלך וגדוליו לאמר האדם והבהמה הבקר והצאן אל יטעמו מאומה אל ירעו ומים אל ישתו. ויתכסו שקים האדם והבהמה ויקראו אל אלהים בחזקה וישובו איש מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפיהם..." (יונה ג' 5-9).

לאחר ששמעו את הכרזתו של יהוה אלוהים, הפגינו אנשי נינוה עמדה מנוגדת לחלוטין לזו של אנשי סדום – אנשי סדום התנגדו לאלוהים בגלוי, הלכו מדחי אל דחי, אך אנשי נינוה, לאחר ששמעו דברים אלה, לא התעלמו מן העניין ולא התנגדו, אלא האמינו באלוהים והכריזו על צום. למה מתייחסת כאן המילה "ויאמינו"? המילה עצמה מרמזת על אמונה וציות. אם ניעזר בהתנהגותם של אנשי נינוה בפועל כדי להסביר את המילה הזו, פירושה הוא שהם האמינו כי אלוהים יכול לעשות כדבריו ואכן יעשה זאת, ושהם היו מוכנים להתחרט. האם אנשי נינוה חשו פחד לנוכח אסון העומד להתרחש? היתה זו אמונתם שהחדירה פחד בלבבם. במה נוכל להיעזר אם כן כדי להוכיח את אמונתם ופחדם של אנשי נינוה? כפי שנאמר עליהם בכתבי הקודש: "ויקראו צום וילבשו שקים מגדולם ועד קטנם". כלומר, אנשי נינוה האמינו באמת, ומתוך האמונה הזו בא הפחד, אשר הוביל לאחר מכן לצום וללבישת שק. כך הם הראו את תחילת החרטה שלהם. בניגוד מוחלט לאנשי סדום, לא זו בלבד שאנשי נינוה לא התנגדו לאלוהים, אלא הם אף הראו בבירור כי הם מתחרטים, באמצעות התנהגותם ומעשיהם. הדבר לא חל כמובן רק על פשוטי העם של נינוה. גם מלכם לא היה יוצא מן הכלל.

חרטת מלך נינוה זוכה לשבחי אלוהים

כשמלך נינוה שמע את הבשורות האלה, הוא קם מכיסאו, פשט את אדרתו, לבש שק וישב באפר. לאחר מכן הכריז שאיש מאנשי העיר לא יורשה לטעום דבר, וששום בהמה, בקר וצאן לא ירעו ולא ישתו מים. על האדם והבהמה גם יחד היה ללבוש שק. האנשים יתחננו ברצינות בפני אלוהים. המלך אף הכריז שכול אחד מהם יסור מדרכו הרעה וינטוש את האלימות שבידיו. על פי סדרה זו של מעשים, מלך נינוה הפגין חרטה כנה. סדרת המעשים שנקט – הקימה מכיסאו, פשיטת האדרת, לבישת השק והישיבה באפר – אומרת לבני האדם כי מלך נינוה הניח בצד את מעמדו המלכותי ולבש שק לצד פשוטי העם. כלומר לאחר ששמע את ההכרזה מיהוה אלוהים, מלך נינוה לא תפס את מעמדו המלכותי כדי להמשיך בדרכו הרעה או באלימות שבכפיו, אלא הניח בצד את הסמכות שהיתה בידיו והתחרט בפני יהוה אלוהים. ברגע זה, מלך נינוה לא התחרט כמלך. הוא בא להתוודות ולהתחרט על חטאיו בפני אלוהים, כנתין רגיל של אלוהים. זאת ועוד, הוא אף אמר לעיר כולה להתוודות ולהתחרט על חטאיה בפני יהוה אלוהים באותה הדרך שבה הוא עשה זאת. בנוסף לכך, היתה לו תכנית ספציפית, כיצד לעשות זאת, כפי שניתן לראות בכתבי הקודש: "האדם והבהמה הבקר והצאן אל יטעמו מאומה אל ירעו ומים אל ישתו... ויקראו אל אלהים בחזקה וישובו איש מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפיהם". כשליט העיר, היה מלך נינוה בעל מעמד עליון וסמכות עליונה ויכול היה לעשות כול דבר שחפץ. כשעמד מול הכרזתו של יהוה אלוהים, הוא יכול היה להתעלם מן העניין או רק להתחרט ולהתוודות על חטאיו לבדו. באשר לשאלה אם אנשי העיר יבחרו להתחרט, הוא יכול היה להתעלם לחלוטין מן העניין. אולם מלך נינוה לא עשה זאת כלל. לא זו בלבד שהוא קם מכיסאו, לבש שק ואפר והתוודה והתחרט על חטאיו בפני יהוה אלוהים, אלא הוא אף ציווה על כול בני האדם וחיות המשק שבתוך העיר לעשות כמותו. הוא אף ציווה על האנשים "לקרוא אל אלוהים בחוזקה". באמצעות סדרת פעולות זו, מלך נינוה השיג באמת את אשר על שליט להשיג. סדרת הפעולות שלו היא סדרה שהיה קשה למלך כלשהו בהיסטוריה האנושית להשיג, ואיש אף לא השיג אותה. ניתן לכנות פעולות אלה בשם התחייבויות ללא תקדים בהיסטוריה האנושית. הן ראויות הן להנצחה והן לחיקוי על ידי האנושות. משחר האנושות, כול מלך הוביל את נתיניו להתנגד לאלוהים. איש מעולם לא הוביל את נתיניו להתחנן בפני אלוהים כדי לבקש גאולה על רשעותו, לקבל את מחילתו של יהוה אלוהים ולהימנע מעונש מיידי. אולם מלך נינוה הצליח להוביל את נתיניו לפנות לאלוהים, לזנוח את דרכיהם הרעות ולנטוש את האלימות שבידיהם. זאת ועוד, הוא אף הצליח להניח בצד את כס מלכותו, ובתמורה יהוה אלוהים ניחם והתחרט והשיב את חרון אפו, אפשר לאנשי העיר לשרוד ומנע את השמדתם. את מעשיו של המלך ניתן רק לכנות בשם נס נדיר בהיסטוריה האנושית. ניתן אף לכנותם בשם דוגמה לאנושות מושחתת אשר מתוודה ומתחרטת על חטאיה בפני אלוהים.

– הדבר, כרך שני: על הכרת אלוהים, אלוהים עצמו, הייחודי ב'