ברגע שמוזכר שמו של פטרוס, כולם משבחים אותו ונזכרים מיד בסיפורים על פטרוס – על כך שהוא סירב שלוש פעמים להכיר את אלוהים, ויתרה מזאת, על כך שהוא שירת את שטן ובכך בחן את אלוהים אך בסופו של דבר הוא מוסמר על הצלב במהופך למען אלוהים, וכן הלאה וכן הלאה. כיום אני רואה חשיבות רבה בתיאור בפניכם כיצד פטרוס הכיר אותי ומה קרה לו בסוף. האיש הזה, פטרוס, היה אדם בעל איכות נפלאה, אבל הנסיבות שלו היו שונות מהנסיבות של פאולוס. ההורים שלו רדפו אותי – הם היו בין השדים שהשטן דבק בהם, ולכן אי-אפשר לומר שהם התוו את הדרך לפטרוס. פטרוס היה חריף ושנון, והייתה לו בינה טבעית שהוריו התגאו בה עוד בילדותו. עם זאת, לאחר שגדל, הוא הפך לאויב שלהם משום שהוא תמיד שאף להכיר אותי, מה שהביא אותו להפנות עורף להוריו. הסיבה לכך הייתה קודם כל, שהוא האמין שהשמיים והארץ וכל צבאם הם בידי האל הכול יכול, ושאלוהים הוא מקור כל הדברים החיוביים ושהם נובעים ישירות ממנו, מבלי שהשטן מעבד אותם בדרך. בזכות דוגמת הנגד של ההורים שלו שעמדה בדרכו, הוא היה מסוגל להכיר ביתר קלות את אהבתי ורחמיי, מה שעורר בו להט עז אף יותר לחפש אותי. הוא לא רק הקפיד לאכול ולשתות את דבריי, אלא יותר מזה, לתפוס את כוונותיי. הוא גם תמיד היה שקול וזהיר במחשבותיו, כך שהוא תמיד היה פיקח וחריף ברוחו, ולכן הוא היה מסוגל לְרַצות אותי בכל מעשיו. בחייו השגרתיים, הוא הקפיד להטמיע את הלקחים של מי שנכשל בעבר, כדי לדרבן את עצמו הלאה לאתגרים גדולים יותר, בחשש רב ליפול ברשתו של הכישלון. הוא גם הקפיד לספוג בתוכו את האמונה והאהבה של כל מי שאהב את אלוהים לאורך העידנים. כך הוא האיץ את תהליך צמיחתו לא רק ביחס להיבטים השליליים, אלא באופן חשוב בהרבה, ביחס להיבטים החיוביים, עד שהוא הפך בפניי לבן האדם שהכיר אותי הכי טוב. לכן קל לדמיין איך הוא יכול היה להפקיד בידיי את כל מה שיש לו, ולא להיות עוד אדון לעצמו אפילו באכילה, בלבוש, בשינה, או בבחירה היכן לשהות, אלא הפך את הרצון לְרַצות אותי בכל דבר ליסוד הנאתו מרוחב לבי. פעמים כה רבות העמדתי אותו בניסיון, מה שכמובן כמעט הרג אותו, אבל אפילו בעיצומם של כל מאות הניסיונות האלה, הוא מעולם לא איבד את האמון בי ומעולם לא התערערה אמונתו. גם כשאמרתי שכבר השלכתי אותו הצדה, הוא לא נעשה רך-לבב ולא התייאש, אלא המשיך כבעבר להוציא לפועל את עקרונותיו כדי לממש את אהבתו כלפיי. כשאמרתי לו את זה, על אף אהבתו כלפיי, לא שיבחתי אותו אלא בסופו של דבר השלכתי אותו לידי השטן. בעיצומי כל הניסיונות האלה, שלא פגעו בבשרו אלא היו ניסיונות של דיבור, הוא עדיין התפלל אליי: "הו, אלוהים! בין השמיים והארץ ושפע צבאם, האם יש בן אדם כלשהו, יצור כשלהו או דבר כלשהו שהוא לא בידיך, האל הכול יכול? כשאתה רוצה להפגין כלפיי רחמים, לבי צוהל מאוד על רחמיך. כשאתה רוצה לשפוט אותי, על אף שאני כלל לא ראוי, אני חש עוד יותר במסתוריות הרבה של מעשיך, מפני שאתה מלא בסמכות ובחוכמה. אף שבשרי סובל, רוחי מתעודדת. איך אוכל שלא להלל את חוכמתך ואת מעשיך? גם אם אמות אחרי שאזכה להכיר אותך, אהיה מוכן ומזומן לכך. הו, האל הכול יכול! האם אתה באמת לא רוצה לאפשר לי לראות אותך? האם אני באמת לא ראוי לקבל את שיפוטך? האם ייתכן שיש בי משהו שאתה לא רוצה לראות?" בעיצומם של הניסיונות השונים האלה, אפילו שפטרוס לא היה מסוגל לתפוס את כוונותיי בדיוק, ניכר שהוא שאב גאווה ותחושה של תהילה מכך שהשתמשתי בו (גם אם רק לקבל את שיפוטי כדי שהאנושות תוכל לראות את מלכותיותי ואת חרון אפי), ולא דוכדך כלל משום שהוא הועמד בניסיון. בזכות נאמנותו בפניי, ובזכות הברכות שהרעפתי עליו, הוא נעשה מופת ודגם לחיקוי לאנושות במשך אלפי שנים. האין זו בדיוק הדוגמה שעליכם לנהוג לפיה? כעת עליכם לחשוב היטב ולנסות לפענח מדוע סיפרתי באריכות כזו את סיפורו של פטרוס. הדבר צריך לשמש לכם קוד התנהגות.

– הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, דברי האל לתבל כולה, פרק 6