עבודתו של אלוהים, טבעו של אלוהים ואלוהים עצמו ב'

חלק 3

מהראשית ועד היום, רק האדם היה מסוגל לשוחח עם אלוהים. כלומר מקרב כל היצורים החיים וברואי האל, רק האדם היה מסוגל לשוחח עם אלוהים. לאדם יש אוזניים לשמוע ועיניים לראות, יש לו שפה ורעיונות משלו ורצון חופשי. יש בידיו כל הדרוש כדי לשמוע את אלוהים מדבר, להבין את רצון האל ולקבל את התפקיד שאלוהים מטיל עליו. לכן, אלוהים נותן את כל משאלותיו לאדם, ולכן ברצונו להפוך את האדם לבן לוויה שהוא בעצה אחת עמו ואשר יכול ללכת לצדו. מאז שאלוהים החל בניהול, הוא ממתין לאדם שימסור לו את לבו, שיאפשר לאלוהים לטהר ולצייד אותו, כך שאלוהים יוכל להתרצות ממנו ולאהוב אותו, ולגרום לו לירוא את אלוהים ולסור מרע. אלוהים ציפה וחיכה לתוצאה הזו מאז ומתמיד. האם ישנם אנשים כאלו המתועדים בכתבי הקודש? כלומר האם יש בכתבי הקודש אנשים המסוגלים לתת את לבם לאלוהים? האם יש תקדים לפני העידן הנוכחי? היום, בואו נמשיך לקרוא את המתואר בכתבי הקודש ונראה האם מה שעשתה הדמות הזו – איוב – קשור בדרך כלשהי לנושא של "נתינת לבכם לאלוהים", שעליו אנחנו מדברים היום. בואו נראה אם איוב היה משביע רצון בעיני אלוהים ונאהב על ידו.

מה התרשמותכם מאיוב? יש כאלה שמצטטים מכתבי הקודש ואומרים שאיוב "ירא את אלוהים וסר מרע". "ירא את אלוהים וסר מרע": זוהי ההערכה הראשונית של איוב המתועדת בכתבי הקודש. אם הייתם משתמשים במילים שלכם, כיצד הייתם מתארים את איוב? יש כאלה שאומרים שאיוב היה איש טוב והגיוני. יש כאלה שאומרים שהוא היה בעל אמונה אמיתית באלוהים. יש כאלה שאומרים שאיוב היה צדיק ואנושי. ראיתם את אמונתו של איוב, כלומר בלבכם אתם מיחסים חשיבות רבה לאמונתו של איוב ואתם מקנאים בה. אם כן, היום, בואו נראה מה היה לאיוב שגרם לאלוהים להיות כה מרוצה ממנו. עכשיו, בואו נקרא את הפסוקים הבאים מכתבי הקודש.

<

ג. איוב

1. האופן שבו אלוהים העריך את איוב והערכתו של איוב בכתבי הקודש

(איוב א' 1) איש היה בארץ-עוץ, איוב שמו; והיה האיש ההוא, תם וישר וירא אלֹהים – וסר מרע.

(איוב א' 5) ויהי כי הקיפו ימי המשתה וישלח איוב ויקדשם, והשכים בבֹקר והעלה עלות מספר כֻּלם – כי אמר איוב, אולי חטאו בנַי וברכו אלֹהים בלבבם: ככה יעשה איוב, כל-הימים.

(איוב א' 8) ויאמר יהוה אל-השטן, השמת לבך על-עבדי איוב: כי אין כמהו בארץ, איש תם וישר ירא אלֹהים וסר מרע.

מהי הנקודה המרכזית שאתם רואים בפסוקים האלה? שלושת הפסוקים הקצרים האלה מתייחסים כולם לאיוב. הם אומנם קצרים, אך הם קובעים בבירור איזה מן אדם הוא היה. באמצעות תיאורם את התנהגותו היום-יומית של איוב ואת התנהלותו, הם מספרים לכולם שבמקום להיות חסר יסוד, האופן שבו אלוהים העריך את איוב היה מבוסס מאוד. הם מספרים לנו שגם האופן שבו האדם מעריך את איוב (איוב א' 1) וגם האופן שבו אלוהים מעריך אותו (איוב א' 8) נובעים ממעשיו של איוב בפני אלוהים והאדם (איוב א' 5).

ראשית, בואו נקרא את הפסוק הראשון: "איש היה בארץ-עוץ, איוב שמו; והיה האיש ההוא, תם וישר וירא אלֹהים – וסר מרע." המשפט הזה הוא ההערכה הראשונה של איוב בכתבי הקודש – האופן שבו המחבר מעריך את איוב. הוא מייצג כמובן גם את האופן שבו האדם מעריך את איוב, שהוא "והיה האיש ההוא, תם וישר וירא אלֹהים – וסר מרע." עכשיו, בואו נקרא את האופן שבו אלוהים מעריך את איוב: "אין כמהו בארץ, איש תם וישר ירא אלֹהים וסר מרע" (איוב א' 8). מבין שתי ההערכות, אחת באה מהאדם ואחת מקורה באלוהים. אלה שתי הערכות בעלות אותו תוכן. אם כן, ניתן לראות שהתנהגותו והתנהלותו של איוב היו ידועות לאדם וזכו לשבחים גם מאלוהים. במילים אחרות, התנהלותו של איוב בפני האדם והתנהלותו בפני אלוהים היו זהות. הוא פרש את התנהגותו ומניעיו בפני אלוהים בכל עת, כדי שאלוהים יוכל להתבונן בהם, והוא ירא את אלוהים וסר מרע. לפיכך, בעיני אלוהים, מקרב האנשים שעל פני האדמה רק איוב היה תם וישר, וירא את אלוהים וסר מרע.

ביטויים מפורשים של האופן שבו איוב ירא את אלוהים וסר מרע בחייו היום-יומיים

כעת, בואו נביט בביטויים מפורשים של האופן שבו איוב ירא את אלוהים וסר מרע. בנוסף לפסוקים הבאים לפניו ואחריו, בואו נקרא גם את איוב א' 5, שהוא אחד מהביטויים המפורשים של האופן שבו איוב ירא את אלוהים וסר מרע. הוא מתייחס לאופן שבו הוא ירא את אלוהים וסר מרע בחייו היום-יומיים. הדבר הבולט ביותר הוא שאיוב לא רק נהג כראוי משום האופן שבו הוא עצמו ירא את אלוהים וסר מרע, אלא שהוא גם העלה עולות לאלוהים בשם בניו באופן קבוע. הוא חשש שהם "חטאו וברכו אלוהים בלבבם" בעת סעודה. וכיצד החשש הזה התבטא באיוב? הטקסט המקורי מתאר לנו את הדברים כך: "ויהי כי הקיפו ימי המשתה וישלח איוב ויקדשם, והשכים בבֹקר והעלה עלות מספר כֻּלם." התנהלותו של איוב מראה לנו שבמקום להתבטא בהתנהגותו כלפי חוץ, יראתו את אלוהים נבעה מתוך לבו ושניתן למצוא את היראה הזו בכל היבט של חייו היום-יומיים בכל עת, משום שלא רק שהוא עצמו סר מרע, אלא שהוא לעתים קרובות העלה עולות למען בניו. במילים אחרות, איוב לא רק פחד עמוקות מחטאים נגד אלוהים ומהתכחשות לאלוהים בלבו שלו, אלא שהוא גם חשש שבניו חטאו נגד אלוהים והתכחשו לו בלבם. מכך ניתן לראות שהאמת של יראת איוב את אלוהים עומדת במבחן ושאף אדם לא יכול לפקפק בה. האם הוא עשה זאת מדי פעם, או לעתים קרובות? המשפט האחרון בקטע זה הוא "ככה יעשה איוב, כל-הימים". פירוש המילים האלה הוא שאיוב לא הלך לבדוק מה קורה עם בניו מדי פעם, או כשהוא התרצה לעשות את זה, ושהוא לא התוודה בפני אלוהים באמצעות תפילה. במקום זאת, הוא לעתים קרובות שלח וקידש את בניו והעלה עולות למענם. הביטוי "כל הימים" כאן, אין פירושו שהוא עשה זאת למשך יום או יומיים, או לרגע. הפירוש הוא שביטוי יראת האל של איוב לא היה זמני ולא הסתכם בידע או במילים. במקום זאת, הדרך של יראת אל והישמרות מרע הנחתה את לבו, היא הכתיבה את התנהגותו, וזה היה שורש קיומו בלבו. העובדה שהוא עשה זאת כל הימים מראה שבלבו הוא חשש לעתים קרובות שהוא עצמו יחטא נגד אלוהים וגם שבניו ובנותיו חטאו נגד אלוהים. היא מייצגת את כובד המשקל שנשאה בלבו הדרך של יראת אל והישמרות מרע. הוא עשה זאת כל הימים מכיוון שבלבו הוא חשש ופחד – פחד שהוא עשה דברים ראים וחטא נגד אלוהים, ושהוא סטה מדרכו של אלוהים ושמשום כך הוא לא יכול לְרַצות את אלוהים. במקביל לכך, הוא גם דאג לבניו ולבנותיו וחשש שהם פגעו באלוהים. זו הייתה התנהלותו הרגילה של איוב בחייו היום-יומיים. ההתנהלות הרגילה הזו היא בדיוק מה שמוכיח שיראת האל של איוב והישמרותו מרע אינם מילים ריקות, שאיוב באמת חי מציאות כזו. "ככה יעשה איוב, כל-הימים": הדברים האלה מספרים לנו על מעשיו היום-יומיים של איוב לפני אלוהים. כאשר הוא עשה זאת כל הימים, האם התנהגותו ולבו הגיעו אל אלוהים? במילים אחרות, האם אלוהים התרצה לעתים קרובות מלבו ומהתנהגותו? באיזה מצב ובאיזה הקשר איוב עשה זאת כל הימים? יש כאלה שאומרים שאיוב נהג כך מפני שאלוהים נגלה אליו לעתים קרובות. יש כאלה שאומרים שהוא נהג כך כל הימים מכיוון שרצה לסור מרע. יש כאלה שאומרים שאולי הוא חשב שגורלו לא שפר עליו בקלות ושהוא ידע שאלוהים נתן לו את גורלו הטוב, ולכן הוא פחד עמוקות לאבד את רכושו בעקבות חטאים נגד אלוהים או פגיעה בו. האם איזו מהטענות האלה נכונה? מבן שלא. זאת מפני שבעיני אלוהים, מה שאלוהים קיבל והוקיר ביותר לגבי איוב היה לא רק העובדה שהוא עשה זאת כל הימים. יותר מכך, זו הייתה התנהגותו לפני אלוהים, האדם והשטן כשהוא נמסר לידי השטן ופוצה. הקטעים הבאים מספקים את הראיות המשכנעות ביותר, ראיות המראות לנו את האמת שבאופן שבו אלוהים העריך את איוב. עכשיו, בואו נקרא את הפסוקים הבאים מכתבי הקודש.

2. השטן מפתה את איוב בפעם הראשונה (מקנהו נגנב ואסונות באים על ילדיו)

א. הדברים שאלוהים אמר

(איוב א' 8) השמת לבך על-עבדי איוב: כי אין כמהו בארץ, איש תם וישר ירא אלֹהים וסר מרע.

(איוב א' 12) ויאמר יהוה אל-השטן, הנה כל-אשר-לו בידך – רק אליו, אל-תשלח ידך; ויצא, השטן, מעִם, פני יהוה.

ב. תשובת השטן

(איוב א' 9-11) ויען השטן את-יהוה, ויאמר: החנם, ירא איוב אלֹהים. הלא-את (אתה) שכת בעדו ובעד-ביתו, ובעד כל-אשר-לו – מסביב: מעשה ידיו ברכת, ומקנהו פרץ בארץ. ואולם שלח-נא ידך, וגע בכל-אשר-לו – אם-לא על-פניך, יברכך.

אלוהים מתיר לשטן לפתות את איוב כדי להפוך את אמונתו של איוב למושלמת

איוב א' 8 הוא התיעוד הראשון שאנחנו רואים בכתבי הקודש לחילופי דברים בין יהוה אלוהים לבין השטן. ומה אלוהים אמר? הטקסט המקורי מתאר לנו את הדברים כך: "ויאמר יהוה אל-השטן, השמת לבך על-עבדי איוב: כי אין כמהו בארץ, איש תם וישר ירא אלֹהים וסר מרע." זה היה האופן שבו אלוהים העריך את איוב בפני השטן. אלוהים אמר שהוא איש תם וישר אשר ירא את אלוהים וסר מרע. לפני חילופי הדברים האלה בין אלוהים לשטן, אלוהים החליט שהוא ישתמש בשטן כדי לפתות את איוב – שהוא ימסור את איוב לידי השטן. מבחינה אחת, הדבר יוכיח שתצפיותיו של אלוהים והאופן שבו הוא העריך את איוב היו מדויקים וללא רבב, ויגרום לשטן בושה באמצעות עדותו של איוב. מבחינה אחרת, העדות הזו תהפוך למושלמות את אמונתו של איוב באלוהים ואת יראת האל שלו. לכן, כשהשטן בא לפני אלוהים, אלוהים היה חד-משמעי. הוא דיבר ישר ולעניין ושאל את השטן: "השמת לבך על-עבדי איוב: כי אין כמהו בארץ, איש תם וישר ירא אלֹהים וסר מרע." בשאלתו של אלוהים טמונה המשמעות הבאה: אלוהים ידע שהשטן שוטט בכל המקומות ולעתים קרובות צפה באיוב, שהוא עבד יהוה. הוא לעתים קרובות פיתה אותו ותקף אותו בניסיון למצוא דרך להביא אותו לידי חורבן, כדי להוכיח שאמונתו של איוב באלוהים ויראת האל שלו לא היו איתנות. השטן גם חיפש ברצון הזדמנויות להרוס את איוב ולגרום לו להתכחש לאלוהים ולאפשר לשטן לחטוף אותו מידי אלוהים. אך אלוהים הביט אל תוך לבו של איוב וראה שהוא היה תם, וישר וירא אלוהים וסר מרע. אלוהים השתמש בשאלה כדי לספר לשטן שאיוב איש תם וישר וירא אלוהים וסר מרע, שאיוב לעולם לא יתכחש לאלוהים וילך אחרי השטן. לאחר שהשטן שמע את הערכת אלוהים את איוב, הוא נמלא זעם הנובע מהשפלה, והוא נעשה עוד יותר כועס וחסר סבלנות לחטוף את איוב, משום שהשטן מעולם לא האמין שמישהו יכול להיות תם וישר, וירא אלוהים וסר מרע. באותו הזמן, השטן גם תיעב את התום והיושר שבאדם ושנא אנשים שיכלו לירוא את אלוהים ולסור מרע. וכך כתוב באיוב א' 9-11: "ויען השטן את-יהוה, ויאמר: החנם, ירא איוב אלֹהים. הלא-את (אתה) שכת בעדו ובעד-ביתו, ובעד כל-אשר-לו – מסביב: מעשה ידיו ברכת, ומקנהו פרץ בארץ. ואולם שלח-נא ידך, וגע בכל-אשר-לו – אם-לא על-פניך, יברכך." אלוהים הכיר מקרוב את טבעו המרושע של השטן וידע היטב שהשטן תכנן מזה זמן רב להמיט חורבן על איוב. לכן, אלוהים רצה לומר לשטן שוב שאיוב תם וישר, וירא אלוהים וסר מרע, כדי ליישר קו עם השטן, וכדי לגרום לשטן לגלות את פניו האמיתיים ולתקוף ולפתות את איוב. במילים אחרות, אלוהים הדגיש במתכוון שאיוב הוא איש תם וישר וירא אלוהים וסר מרע, ובאמצעות כך הוא גרם לשטן לתקוף את איוב, משום שהשטן שנא את העובדה שאיוב הוא איש תם וישר, וירא אלוהים וסר מרע. כתוצאה מכך, אלוהים התכוון להמיט קלון על השטן באמצעות העובדה שאיוב היה איש תם וישר אשר ירא את אלוהים וסר מרע. כך הוא ישפיל את והשטן ויביס אותו לחלוטין. לאחר מכן, השטן לא יטיל עוד ספק בתומתו של איוב, ביושרו, ביראתו את אלוהים או בהישמרותו מרע. לכן, ניסיונו של אלוהים ופיתויו של השטן היו כמעט בלתי נמנעים. היחיד שיכול היה לעמוד בניסיונו של אלוהים ובפיתויו של השטן היה איוב. לאחר חילופי דברים אלו, לשטן ניתנה רשות לפתות את איוב. כך החל הסבב הראשון של מתקפות השטן. מטרת המתקפות האלה הייתה רכושו של איוב, משום שהשטן טען נגב איוב: "החנם, ירא איוב אלֹהים. ...מעשה ידיו ברכת, ומקנהו פרץ בארץ." כתוצאה מכך, אלוהים התיר לשטן לקחת את כל מה שיש לאיוב – שזו הייתה למעשה מטרתו של אלוהים כשהוא דיבר עם השטן. ובכל זאת, אלוהים דרש דרישה אחת מהשטן: "הנה כל-אשר-לו בידך – רק אליו, אל-תשלח ידך" (איוב א' 12). זה היה התנאי של אלוהים לאחר שהוא התיר לשטן לפתות את איוב ומסר את איוב לידי השטן, וזה היה הגבול שהוא הציב לשטן: הוא הורה לשטן לא לפגוע באיוב. מכיוון שאלוהים הכיר בכך שאיוב היה תם וישר והוא האמין שתומתו ויושרו של איוב לפניו היו מעל לכל ספק ויוכלו לעמוד במבחן. לפיכך, אלוהים אפשר לשטן לפתות את איוב, אך הוא הטיל מגבלה על השטן: השטן הורשה לקחת את כל רכושו של איוב, אך נאסר עליו לגעת באיוב עצמו. מה פירוש הדבר? פירוש הדבר היא שאלוהים לא מסר את איוב לחלוטין לידי השטן. השטן יכול היה לפתות את איוב בכל דרך שרצה, אך לא לפגוע באיוב עצמו, אף לא בשערה אחת משערות ראשו, מכיוון שאלוהים שולט בכל מה שיש לאדם, מכיוון שחייו ומותו של האדם נתונים בידיו של אלוהים, ולשטן אין כל רשות כזו. לאחר שאלוהים אמר את הדבר הללו לשטן, השטן היה להוט להתחיל. הוא השתמש בכל אמצעי כדי לפתות את איוב ועד מהרה איוב איבד מלוא ההר כבשים ושוורים ואת כל הרכוש שאלוהים העניק לו... כך באו עליו ניסיונותיו של אלוהים.

על אף שכתבי הקודש מספרים לנו על מקור הפיתוי של איוב, האם איוב עצמו, מי שהיה נתון לפיתויים הללו, היה מודע למה שקורה? איוב היה בן תמותה פשוט. מובן שהוא לא ידע דבר מהסיפור הנגלל מאחוריו. ובכל זאת, יראתו את אלוהים, ותומתו ויושרו גרמו לו להבין שניסיונותיו של אלוהים פוקדים אותו. הוא לא ידע מה ארע בעולם הרוחני, והוא לא ידע מה היו כוונותיו של אלוהים מאחורי ניסיונות אלו. אולם הוא ידע שבלי קשר למה שיקרה לו, עליו להתמיד בתומתו ויושרו, וכן בדרך של יראת אל והישמרות מרע. אלוהים ראה בבירור אתגישתו ואת תגובתו של איוב לעניינים הללו. ומה אלוהים ראה? הוא ראה את לבו של איוב הירא את אלוהים, מכיוון שמההתחלה ועד לרגע שבו שהניסיון פקד את איוב, לבו של איוב נותר פתוח בפני אלוהים, פרוש לפניו, ואיוב לא התכחש לתומתו או ליושרו ולא פנה מהדרך של יראת אל והישמרות מרע – ואין דבר שמשביע יותר את רצונו של אלוהים. עכשיו, נביט בפיתויים שהוצבו בפני איוב ונראה כיצד הוא התייחס לניסיונות האלה. בואו נקרא בכתבי הקודש.

ג. תגובתו של איוב

(איוב א' 20-21) ויקם איוב ויקרע את-מעִלו, ויגז את-ראשו; ויפֹל ארצה, וישתחו. ויאמר ערֹם יצתי מבטן אמי, וערֹם אשוב שמה – יהוה נתן, ויהוה לקח; יהי שם יהוה, מבֹרך.

העובדה שאיוב לקח על עצמו להשיב את כל מה שיש לו נובעת מיראתו את אלוהים

אחרי שאלוהים אמר לשטן, "הנה כל-אשר-לו בידך – רק אליו, אל-תשלח ידך," השטן יצא מלפניו וזמן קצר לאחר מכן איוב החל לספוג מתקפות פתע חריפות: ראשית, שווריו וחמוריו נבזזו ועבדיו נהרגו. בהמשך, צאנו ועבדיו נשרפו כליל. לאחר מכן, גמליו נלקחו ועבדיו נרצחו. ולבסוף, נלקחו חיי בניו ובנותיו. שרשרת המתקפות הזו הייתה העינוי שסבל איוב במהלך הפיתוי הראשון. כפי שאלוהים ציווה אותו, במהלך המתקפות האלה, השטן התמקד רק ברכושו של איוב ובילדיו, ולא פגע באיוב עצמו. ובכל זאת, איוב הפך בן-רגע מאיש עשיר ורב במקנה לעני חסר כל. איש לא יכול היה לעמוד במכת הפתע המהממת הזו או להגיב אליה כראוי, אך איוב הפגין את הצד יוצא הדופן שלו. כתבי הקודש מתארים את הסיפור כך: "ויקם איוב ויקרע את-מעִלו, ויגז את-ראשו; ויפֹל ארצה, וישתחו." זו הייתה תגובתו הראשונה של איוב, לאחר שהוא שמע שהוא איבד את ילדיו ואת כל רכושו. מעל הכל, הוא לא נראה מופתע או מוכה בהלה, לא כל שכן הביע כעס או שנאה. אם כן, אתם רואים שבלבו הוא כבר זיהה שהאסונות האלה לא היו מקריים או מעשה ידי אדם, לא כל שכן נקמה או עונש. במקום זאת, ניסיונות יהוה פקדו אותו. יהוה הוא זה שרצה לקחת את רכושו ואת ילדיו. איוב היה אז רגוע וצלול מאוד. אנושיותו התמה והישרה אפשרה לו לשקול ולהחליט בדיוק באופן טבעי והגיוני לגבי האסונות שפקדו אותו. כתוצאה מכך, הוא התנהג בשלווה יוצאת דופן. "ויקם איוב ויקרע את-מעִלו, ויגז את-ראשו; ויפֹל ארצה, וישתחו." "ויקרע את מעילו", משמע שהוא היה ערום ונטול כל. "ויגז את ראשו", כלומר שהוא שב לפני אלוהים כתינוק בן יומו. "וייפול ארצה, וישתחו", משמע שהוא בא אל העולם עירום, ושהוא עדיין חסר כל היום – הוא שב אל אלוהים כתינוק בן יומו. אף ברוא אל לא יכול לנקוט את הגישה שאיוב נקט כלפי כל מה שארע לו. אמונתו ביהוה הייתה חזקה ממה שאמונה יכולה להיות. אלה היו יראתו את אלוהים והישמעותו לאלוהים, והוא היה מסוגל לא רק להודות לאלוהים על מה שהוא נתן לו, אלא גם על מה שהוא לקח ממנו. בנוסף, הוא היה מסוגל לקבל על עצמו להשיב את כל מה שיש לו, כולל את חייו.

יראתו וציותו של איוב כלפי אלוהים הן דוגמה לאנושות, ותומתו ויושרו הן שיא האנושיות שעל כל אדם להשיג. על אף שהוא לא ראה את אלוהים, הוא הבין שאלוהים קיים באמת, ומשום ההבנה זו הוא ירא את אלוהים – ובעקבות היראה הזו הוא היה מסוגל להישמע לאלוהים. הוא נתן לאלוהים יד חופשית לקחת את כל מה שיש לו, אך לא התלונן, ונפל ארצה לפני אלוהים, ואמר לו שבאותו הרגע, אפילו אם אלוהים ייקח את בשרו, איוב יניח לו לעשות זאת בשמחה ומבלי להתלונן. כל התנהלותו נבעה מאנושיותו התמה והישרה. כלומר כתוצאה מתמימותו, כנותו וטוב לבו, איוב נותר איתן בהבנתו ובחווייתו את קיומו של אלוהים. על יסוד זה, הוא דרש מעצמו דרישות ותיקן את חשיבתו, התנהגותו, התנהלותו ועקרונותיו בפעולתו לפני אלוהים בהתאמה לאופן שבו אלוהים הנחה אותו ולמעשים של אלוהים שהוא ראה בקרב כל הדברים. עם הזמן, חוויותיו גרמו לו ליראת אל אמיתית וממשית וגרמו לו לסור מרע. זה היה מקור ההגינות שאיוב התמיד בה בנחישות. איוב היה בעל אנושיות כנה, תמימה וטובת לב והייתה לו חוויה ממשית של יראת אל, ציות לאלוהים והישמרות מרע, כמו גם הידע ש"יהוה נתן, ויהוה לקח." רק בזכות הדברים הללו, הוא היה מסוגל לעמוד איתן ולשאת עדות במהלך מתקפות אכזריות כאלה מצד השטן, ורק בזכותם, הוא היה מסוגל שלא לאכזב את אלוהים ולספק מענה משביע רצון לאלוהים, כשניסיונותיו של אלוהים פקדו אותו. על אף שהתנהלותו של איוב במהלך הפיתוי הראשון הייתה ישירה מאוד, לדורות מאוחרים יותר, לא הובטח שהם ישיגו ישירות שכזו, אפילו לאחר חיים שלמים של מאמצים לא בהכרח תהיה להם ההתנהלות כמו זו של איוב, כפי שהיא מתוארת לעיל. היום, כשאתם ניצבים בפני התנהלותו הישירה של איוב ומשווים אותה לקריאות ולקביעות של "ציות ונאמנות מוחלטים עד המוות" שמפגינים לאלוהים בני האדם שטוענים שהם מאמינים בו ושהם חסידיו, האם אתם לא חשים בושה וכלימה?

כשאתם קוראים בכתבי הקודש על כל מה שסבלו איוב ומשפחתו, מה תגובתכם? האם אתם שוקעים במחשבות? האם אתם נדהמים? האם אפשר לתאר את הניסיונות שפקדו את איוב כ"מזעזעים"? במילים אחרות, מחריד מספיק לקרוא על ניסיונותיו של איוב כמתואר בכתבי הקודש – חווייתם במציאות תהיה אפילו יותר גרועה. אם כן, אתם רואים שמה שפקד את איוב לא היה סתם "תרגיל", אלא "קרב" אמיתי, שכלל "רובים" ו"תחמושת" אמיתיים. אולם מי העמיד אותו בניסיונות הללו? השטן ביצע אותם, כמובן. השטן ביצע אותם באופן אישי – אך אלוהים אישר אותם. האם אלוהים אמר לשטן באילו אמצעים לפתות את איוב? לא. אלוהים רק הציב לו תנאי אחד, שאחריו הפיתוי פקד את איוב. כשהפיתוי פקד את איוב, הדבר נתן לאנשים תחושה של הרוע והכיעור של השטן, של זדוניותו ותיעובו כלפי האדם ושל איבתו כלפי אלוהים. בכך אנו רואים שמילים אינן יכולות לתאר עד כמה הפיתוי הזה היה אכזרי. אפשר לומר שהטבע הזדוני שבאמצעותו השטן התעלל באדם ופניו המכוערים של השטן התגלו במלואם באותו רגע. השטן ניצל את ההזדמנות הזו, ההזדמנות שסיפקה רשותו של אלוהים, לחשוף את איוב לעינוי נלהב וחסר רחמים, אשר רמת האכזריות ושיטת האכזריות שלו היו בלתי נתפסות ולחלוטין בלתי נסבלות לאנשים בימינו. במקום לומר שהשטן פיתה את איוב ושאיוב ניצב איתן בעדותו במהלך הפיתוי הזה, עדיף לומר שבניסיונות שאלוהים הציב לו, איוב פתח בתחרות נגד השטן, להגן על תומתו ויושרו ועל דרכו של יראת אל והישמרות מרע. בתחרות הזו, איוב איבד הר של צאן ובקר, הוא איבד את כל רכושו והוא איבד את בניו ובנותיו – אך הוא לא נטש את תומתו, את יושרו או את יראת האל. במילים אחרות, בתחרותו נגד השטן, הוא העדיף לאבד את רכושו ואת ילדיו מאשר לאבד את תומתו, את יושרו ואת יראת האל. הוא העדיף להיאחז בשורש המשמעות של להיות אדם. בכתבי הקודש מסופק תיעוד מדויק של כל התהליך שבו איוב איבד את נכסיו וכן של התנהלותו וגישתו. התיעוד הקצר והתמציתי הזה נותן את התחושה שאיוב היה כמעט נינוח כשהוא עמד בפני הפיתוי הזה, אך אם היינו משחזרים את מה שקרה בפועל, בצירוף טבעו הזדוני של השטן, הדברים לא היו כה פשוטים או קלים כפי שמתואר במשפטים הללו. המציאות הייתה אכזרית בהרבה. זו רמת ההרס והשנאה שבהם השטן נוהג באנושות ובכל מי שזוכה לאישורו של אלוהים. אילו אלוהים לא היה מבקש מהשטן לא לפגוע באיוב, אין ספק שהשטן היה קוטל אותו לא נקיפות מצפון. השטן לא רוצה שאיש יעבוד את אלוהים, וגם אינו רוצה שהצדיקים בעיני אלוהים ובני האדם התמים וישרים יוכלו להמשיך לירוא את אלוהים ולסור מרע. המשמעות של יראתם את אלוהים והישמרותם מרע היא שהאנשים הללו זונחים את השטן וסרים ממנו. לכן השטן ניצל את ההזדמנות שאלוהים נתן לו רשות כדי לשפוך את כל זעמו ושנאתו על איוב ללא רחם. אם כן, אתם רואים כמה רב היה העינוי שאיוב סבל, מנפשו ועד גופו, מהחוץ אל הפנים. כיום, איננו רואים איך היה הדבר באותו הזמן, ומהמסופר בכתבי הקודש, אנחנו יכולים להשיג רק הצצה חטופה לרגשותיו של איוב כשנחשף לעינויים באותו הזמן.

A portion of the Bible verses: quoted from mechon-mamre.org with permission.

אסונות הפכו כעת לאירוע שכיח ברחבי העולם. האם תרצו להילקח למלכות השמיים לפני האסונות הגדולים? הצטרפו לקבוצת אונליין כדי לדון בכך ולמצוא את הדרך.