הקטע הבא תועד בספר יונה ד' 10-11: "וַיֹּ֣אמֶר יְהוָ֔ה: אַתָּ֥ה חַ֙סְתָּ֙ עַל־הַקִּ֣יקָי֔וֹן אֲשֶׁ֛ר לֹא־עָמַ֥לְתָּ בּ֖וֹ וְלֹ֣א גִדַּלְתּ֑וֹ שֶׁבִּן־לַ֥יְלָה הָיָ֖ה וּבִן־לַ֥יְלָה אָבָֽד׃ וַֽאֲנִי֙ לֹ֣א אָח֔וּס עַל־נִינְוֵ֖ה הָעִ֣יר הַגְּדוֹלָ֑ה אֲשֶׁ֣ר יֶשׁ־בָּ֡הּ הַרְבֵּה֩ מִֽשְׁתֵּים־עֶשְׂרֵ֨ה רִבּ֜וֹ אָדָ֗ם אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־יָדַע֙ בֵּין־יְמִינ֣וֹ לִשְׂמֹאל֔וֹ וּבְהֵמָ֖ה רַבָּֽה?" אלה הם דבריו הממשיים של האל יהוה מתוך שיחה בין האל לבין יונה. למרות שחילופי דברים אלה קצרים, הם מלאים עד גדותיהם ברצונו של הבורא לא לוותר על האנושות ובדאגתו לה. דברים אלה מביעים את העמדה ואת הרגשות האמיתיים שאוצר האל בלבו כלפי יצירי הבריאה שלו. הדברים האלה הם גם הצהרת האל על כוונותיו האמיתיות ביחס לאנושות, בשפה מפורשת שנשמעת באוזני אדם רק לעתים רחוקות.

I

הבורא נמצא בכל עת בקרב בני האדם, הוא משוחח תמיד עם האדם ועם כל הדברים, והוא מבצע מעשים חדשים מדי יום. מהותו וצביונו מובעים בדו-השיח שלו עם האדם. מחשבותיו ורעיונותיו מתגלים במלואם במעשיו. הוא מלווה את האנושות וצופה בה בכל עת. הוא משתמש בדבריו השקטים כדי לומר חרש לכל הדברים ולאנושות: "אני בשמיים, ואני בין כל הדברים. אני משגיח, אני מחכה, אני לצדך..."

II

ידיו חמות וחזקות, צעדיו קלים, קולו רך ומלא חן, דמותו חולפת ופונה, מחבקת את האנושות כולה, הופעתו יפהפייה ועדינה. הוא מעולם לא עזב, מעולם לא נעלם. יום וליל הוא בן הלוויה הקבוע של האנושות שלא מש מצדה. טיפולו המסור וחיבתו המיוחדת לאנושות, וכן דאגתו ואהבתו האמיתיות לאדם, הופיעו טיפין טיפין כאשר הושיע את העיר נינוה. בפרט, חילופי הדברים בין האל יהוה ליונה חשפו במלואם את הרוך של הבורא כלפי האנושות שהוא עצמו ברא. באמצעות הדברים הללו אתה יכול להוקיר לעומקם את רגשותיו הכנים של האל כלפי האנושות...

מתוך: הדבר, כרך שני – אודות הכרת האל, האל עצמו, הייחודי ב'