המוני האדם מריעים לכבודי, המוני האדם מהללים אותי. כל פה קורא בשם האל האחד האמיתי, כל בני האדם מרימים מבטם כדי לראות את מעשיי. המלכות יורדת אל עולם האדם, וגופי עשיר ושופע. מי לא יחגוג זאת? מי לא ירקוד משמחה? הו, ציון! הרימי את נס הניצחון שלך כדי לחגוג אותי! שירי את שיר הניצחון שלך והפיצי את שמי הקדוש! כל הברואים על פני האדמה! מהרו להיטהר כדי להקריב עצמכם למעני! כוכבי השמיים! מהרו לחזור למקומותיכם והראו את עוצמתי הגדולה בכיפת הרקיע! אטה אוזני אל קולותיהם של בני האדם על פני האדמה, המשתפכים באינסוף אהבה ויראה אליי בשירה! ביום הזה, כשכל הברואים מתחיים, אני יורד אל עולם האדם. ברגע זה, בשעה מופלאה זו, הפרחים מלבלבים, הציפורים מזמרות, וכל הדברים מלאים רינה! למשמע הצדעת המלכות, מלכותו של השטן קורסת ומושמדת לצליליו של המנון המלכות. והיא לעולם לא תוקם בשנית!

מי על פני האדמה מעז להתקומם ולהתנגד? כשאני יורד ארצה, אני מביא אש, חימה וכל מיני אסונות. המלכויות הארציות הן עכשיו מלכותי שלי! למעלה ברקיע, העננים נופלים ונערמים. מתחת לרקיע, אגמים ונהרות גועים וקוצפים בנעימה מרגשת. בעלי חיים שישנו יוצאים ממאורותיהם, ואני מעיר את כל בני האדם הישנים. היום לו ציפו כל בני האדם הגיע סוף-סוף! הם מקדישים לי את השירים היפים ביותר!

ברגע היפהפה הזה, בשעה המרגשת הזו,

השמיים מעל וכל הדברים מתחת השמיים מהללים אותי. מי לא יתרגש מכך?

מי לא יתרונן על כך? מי לא יבכה במאורע הזה?

הרקיע אינו אותו רקיע – עכשיו הוא רקיע המלכות.

הארץ אינה אותה ארץ שהייתה, היא ארץ קדושה כעת.

לאחר שגשם זלעפות חלף, העולם הישן והמטונף מתחדש לגמרי.

ההרים משתנים... הימים משתנים...

גם בני אדם משתנים... כל הדברים משתנים...

הרים דוממים, קומו ורקדו בפניי!

מים שקטים, פרצו וזרמו בחופשיות!

בני אדם השקועים בחלומות! קומו עורו!

הגעתי... אני מלך...

כולם יראו פניי במו עיניהם, כולם ישמעו קולי במו אוזניהם,

כולם יחוו בעצמם את חיי המלכות...

כה מתוקים... כה יפהפיים...

בלתי נשכחים... בלתי נשכחים...

בבערת חמתי, התנין הגדול האדום כאש נאבק על חייו.

במשפטי המלכותי, שדים מגלים את דמותם האמיתית.

לדבריי החמורים, כולם מתביישים בושה עמוקה, ולא יודעים היכן יסתירו עצמם.

הם נזכרים בעבר – כיצד לעגו לי,

תמיד התרברבו ותמיד התריסו נגדי.

היום, מי לא יבכה? מי לא ירגיש חרטה?

התבל כולה מלאה בדמעות...

מלאה בשמחה... מלאה בקולות צהלה...

שמחה שאין כמוה... שמחה שאין דומה לה...

גשם קל מטפטף... פתיתי שלג מרפרפים...

בני אדם חווים ערבוביה של צער ושמחה... חלקם צוחקים...

חלקם ממררים בבכי... חלקם מריעים...

כאילו כולם שכחו... אם זהו אביב מעונן וגשום,

קיץ של פרחים מלבלבים, סתיו של קציר שופע,

או חורף קר כקרח וכפור, אף אחד לא יודע...

ברקיע, העננים מרחפים; על הארץ, הימים גועשים.

הבנים מנופפים בזרועותיהם... בני האדם מקפצים בריקוד...

המלאכים עמלים... המלאכים רועים...

אנשי הארץ הומים, וכל הדברים שעל פני האדמה מתרבים.

– הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, דברי האל לתבל כולה, המנון המלכות