נדמה שטבעו של אלוהים הוא עניין מופשט מאוד שבני אדם לא מקבלים בקלות, מפני שטבעו שונה מאישיותו של האדם. גם לאלוהים יש רגשות של הנאה, כעס, צער ואושר, אך הרגשות האלה גם שונים מרגשותיו של האדם. יש לאלוהים הוויה ורכוש משל עצמו. כל מה שהוא מביע ומבטא הוא ייצוג של מהותו ושל זהותו. אף אדם לא יכול להחליף את הווייתו, רכושו, מהותו או זהותו. טבעו כולל את אהבתו כלפי האנושות, את הנחמה שהוא נותן לאנושות, את שנאתו כלפי האנושות, ואף יותר מכך, טבעו כולל הבנה עמוקה של האנושות. אולם אישיותו של האדם יכולה להיות אופטימית, מלאת חיים או קשוחה. טבעו של אלוהים הוא טבעו של המושל של היצורים החיים בקרב כל הדברים, אדון הבריאה כולה. טבעו מייצג כבוד, עוצמה, אצילות, גדולה ומעל לכל, עליונות. טבעו הוא הסמל של סמכות ושל כל מה שצודק, יפה וטוב. מעבר לכך, זהו סמל לכך שהחושך או כל כוח אויב לא יכולים לעצור את אלוהים או לתקוף אותו, וכן סמל לכך שאף יציר נברא לא יכול (ולא מורשה) לפגוע באלוהים. טבעו הוא סמל העוצמה העליונה. אף בן אדם או בני אדם לא רשאים או יכולים להפריע לעבודתו או לטבעו. אולם האישיות של האדם אינה אלא סמל לעליונותו הקלה של האדם על הבהמה. כשלעצמו, אין לאדם סמכות, עצמאות או יכולת להתעלות על זהותו. יש לו רק מהות שנשמעת בפחדנות לתמרונים מצד כל אדם, התרחשות או דבר. הנאתו של אלוהים נובעת מהקיום וההופעה של הצדק והאור ומהשמדת החושך והרוע. הוא נהנה משום שהוא נתן לאנושות את האור וחיים טובים. הנאתו היא הנאה של צדק, סמל לקיום של כל הדברים החיוביים, ולמעלה מכך, סמל מבשר טובות. כעסו של אלוהים נובע מקיומו של עוול, ומההפרעות שהדבר גורם, אשר פוגעות באנושות שלו. הוא נובע מקיום הרוע והחושך, מקיום הדברים המגרשים את האמת ואף יותר מכך, מקיום הדברים המתנגדים למה שטוב ויפה. כעסו הוא סמל לכך שכל הדברים השליליים כבר לא קיימים, ומעבר לכך, הוא סמל לקדושתו של אלוהים. צערו נובע מהאנושות, שיש לו תקוות עבורה, אך אשר נפלה אל תוך החשכה, משום שהעבודה שאלוהים עושה על בני האדם לא עומדת בציפיותיו, ומשום שהאנושות שהוא אוהב לא יכולה כולה לחיות באור. הוא חש צער על האנושות התמימה, על האדם הישר והבור, ועל האדם הטוב והאמביוולנטי. צערו הוא סמל לטובו ולרחמיו, סמל ליופי ולאדיבות. אושרו מגיע, כמובן, מהבסת אויביו ומזכייה בתום הלב של האדם. מעבר לכך, הוא מגיע מהגירוש וההשמדה של כל כוחות האויב, ומכך שהאנושות זוכה בחיים טובים ושלווים. אושרו של אלוהים שונה משמחתו של האדם – זו תחושה של קבלת פירות נאים, תחושה חזקה אף יותר משמחה. אושרו של אלוהים הוא סמל לכך שהאנושות נחלצת מסבל מכאן ואילך ונכנסת לעולם של אור. מצד שני, רגשות האנושות קיימים כולם לשם טובתה האישית, ולא לשם צדק, אור, או מה שיפה, וודאי שלא לשם חסדי שמיים. רגשות האנושות אנוכיים, והם שייכים לעולם החושך. הם לא לשם רצונו של אלוהים, וודאי שלא לשם תוכניתו, ולכן לעולם אין לדבר על האדם ועל אלוהים באותה נשימה. אלוהים נעלה ומכובד תמיד, ואילו האדם שפל וחסר ערך תמיד. זאת משום שאלוהים תמיד מקריב קורבנות ומקדיש את עצמו לאנושות, בעוד האדם תמיד מתאמץ רק למען עצמו. אלוהים תמיד עמל למען קיום האנושות, אך האדם לעולם לא תורם דבר לאור או לצדק. אפילו אם האדם עמל זמן מה, הוא חלש והוא לא יכול לעמוד במכה הקטנה ביותר, מפני שעמל האדם הוא תמיד למען עצמו ולא למען הזולת. האדם תמיד אנוכי, ואילו אלוהים תמיד חסר אנוכיות. אלוהים הוא המקור לכל מה שצודק, טוב ויפה, ואילו האדם הוא היורש של כל הכיעור והרוע והוא זה שמבטא אותם. אלוהים לעולם לא ישנה את מהותו, המורכבת מצדק ויופי, אך האדם בהחלט מסוגל לבגוד בצדק ולהתרחק מאלוהים בכל רגע.

– הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, חשוב מאוד להבין את טבעו של אלוהים