אלוהים ברא את העולם הזה והביא לתוכו את האדם, יצור חי שאלוהים העניק לו חיים. לאחר מכן, האדם זכה להורים וקרובי משפחה, וכבר לא היה לבד. מהרגע שבו האדם ראה לראשונה את עולם החומרי הזה, גורלו היה להתקיים בהתאם לייעודו של אלוהים. נשמת החיים מאלוהים היא שתומכת בכל יצור חי בצמיחתו והגעתו לבגרות. במהלך התהליך הזה, איש לא מאמין שאדם חי וגדל בהשגחת האל. במקום זאת, הם סבורים שאדם גדל וצומח בחיק אהבתם והשגחתם של הוריו, ושצמיחתו מצייתת לחוקי החיים. זאת משום שהאדם לא יודע מי העניק את החיים ומאין הם באו, וקל וחומר שהוא לא יודע איך מתחוללים נסי החיים. האדם יודע רק שהמזון הוא הבסיס להמשך החיים, שההתמדה היא מקור קיום החיים, ושהאמונה שבדעתו היא הנכס להישרדותו. האדם לא מרגיש את חסד האל ואת תמיכתו. לכן, האדם מבזבז את החיים שהעניק לו אלוהים... אף אדם לא נוקט יוזמה ועובד את אלוהים שמשגיח עליו יומם וליל. אלוהים ממשיך לעבוד על האדם על פי תוכניתו. אין לו כל ציפיות מהאדם, והוא עושה זאת מתוך תקווה שיום אחד, האדם יתעורר מחלומו ויבין לפתע את הערך והתכלית של החיים, יבין את המחיר שאלוהים שילם כדי לתת הכל לאדם ויידע כמה אלוהים משתוקק שהאדם ישוב אליו. איש מעולם לא חשב על הסודות למקור חיי האם ולהמשכיות שלהם. ובכל זאת, רק אלוהים מבין כל זאת ובשקט סובל את הכאב שהאדם גורם ואת המהלומות ממנו – האדם, שקיבל הכל מאלוהים ואינו מודה על כך. האדם מתייחס לכל מה שהחיים מעניקים לו כמובן מאליו וכ"דבר מן השורה." האדם בוגד באלוהים, שוכח אותו וסוחט אותו. האם תוכנית האל באמת כל כך חשובה? האם האדם, היצור החי שנברא ביד אלוהים, באמת בעל חשיבות כזו גדולה? תוכנית האל חשובה מאין כמוה; אך היצור החי שנברא ביד אלוהים קיים עבור תוכנית האל. לפיכך, אלוהים לא יכול להשמיד את תוכניתו מתוך שנאת האנושות. אלוהים סובל את כל העינויים האלה למען התוכנית הזאת, ובשביל נשמת החיים שאלוהים נפח באדם – לא עבור בשרו ודמו של האדם, אלא עבור חייו של האדם. הוא רוצה לקחת בחזרה לא את בשרו ודמו של האדם, אלא את החיים שהוא נפח בו. זוהי תוכניתו.

– הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, אלוהים הוא מקור חיי האדם