יחסו של אלוהים כלפי מי שבורח במהלך עבודתו

תיתקלו בבני אדם כאלה בכל מקום: לאחר שהוא היה בטוח בנוגע לדרכו של אלוהים, מסיבות שונות, הוא עוזב בשקט מבלי לומר שלום והולך לעשות את מה שהוא רוצה. בינתיים לא נדבר על הסיבה שהאדם הזה עזב. קודם כל נבחן את יחסו של אלוהים לבני אדם כאלה. הוא מאוד ברור! מהרגע שהאדם הזה עוזב, בעיני אלוהים, כל אמונתו חלפה. לא האדם הזה הוא שסיים אותה, אלא אלוהים. העובדה שהאדם הזה עזב את אלוהים פירושה שהוא כבר דחה את אלוהים, ושהוא כבר לא רוצה את אלוהים. פירוש הדבר שהוא כבר לא מקבל את ישועתו של אלוהים. מכיוון שהאדם הזה לא רוצה את אלוהים, האם ייתכן שאלוהים עדיין ירצה אותו? יתרה מזאת, כשיש לאדם הזה יחס כזה והשקפה כזו, וכשהוא נחוש בדעתו לעזוב את אלוהים, הוא כבר עורר את זעמו של אלוהים. אף על פי שהאדם הזה לא נתקף בזעם וקילל את אלוהים, ואף על פי שהוא לא הפגין אף התנהגות גסה או מוגזמת, ואף על פי שהאדם הזה חושב, "אם יבוא יום שבו יימאס לי מההנאה בחוץ, או שבו עדיין אזדקק לאלוהים מסיבה כלשהי, אני אחזור. לחלופין, אם אלוהים יקרא לי, אני אחזור", או שהוא אומר, "כשאפגע בחוץ, או כשאראה שהעולם החיצון חשוך מדי ומרושע מדי, ולא ארצה עוד לנהות אחר ההמון, אני אחזור לאלוהים." אפילו שהאדם הזה חישב בדעתו מתי הוא ישוב, ואפילו שהוא משאיר את הדלת פתוחה למקרה שהוא יחזור, הוא לא מבין שמחשבותיו ותוכניותיו לא חשובות, ושזו רק תקוות שווא. הטעות הכי גדולה שלו היא אי-הבנתו לגבי הרגשתו של אלוהים כשהוא רוצה לעזוב. החל מאותו רגע שבו האדם הזה גומר בדעתו לעזוב את אלוהים, אלוהים נטש אותו לגמרי. אלוהים כבר קבע את סופו בלבו. איזה סוף הוא קבע? הוא קבע שהאדם הזה הוא אחד מהאוגרים, והוא יימחה ביחד איתם. לכן, בני האדם רואים את המצב הבא לעתים קרובות: מישהו נוטש את אלוהים, אך הוא לא מקבל עונש. אלוהים פועל על פי עקרונות משלו. בני האדם מסוגלים לראות דברים מסוימים, ואלוהים מכריע לגבי דברים מסוימים בלבו, כך שבני האדם לא יכולים לראות את התוצאה. מה שבני האדם רואים הוא לא בהכרח הצד הממשי של הדברים. אולם מצד שני, הצד שאתם לא רואים הוא הצד של המחשבות וההכרעות שבלבו של אלוהים.

בני אדם שבורחים במהלך עבודתו של אלוהים הם אלה שיורדים מהדרך האמיתית

אם כן, מדוע אלוהים יכול לתת לבני אדם כאלה עונש כה כבד? מדוע אלוהים כל כך זועם עליהם? קודם כל, אנחנו יודעים שטבעו של אלוהים הוא מלכותיות וחרון אף. הוא לא צאן שכל אחד יכול להוביל לטבח. יתרה מזאת, הוא לא בובה על חוט שבני האדם שולטים בה כרצונם. הוא גם לא אוויר שבני האדם יכולים לרדות בו. אם אתם באמת מאמינים שאלוהים קיים, צריך להיות לכם לב שירא את אלוהים, ועליכם לדעת שאין לעורר את כעסו של מהות האל. הכעס הזה יכול להיגרם ממילה, ממחשבה, מהתנהגות מתועבת מסוימת, או שמא מהתנהגות מתונה – כזו שעומדת באמות המידה של האדם וברף המוסרי שלו – או מדוקטרינה או מתיאוריה. עם זאת, לאחר שאתם מכעיסים את אלוהים, ההזדמנות שלכם אובדת וימיכם האחרונים מגיעים. זה דבר נורא! אם אתם לא מבינים שאסור לפגוע באלוהים, אולי אתם לא מפחדים מאלוהים, ואולי אתם פוגעים בו כל הזמן. אם אתם לא יודעים איך לירוא את אלוהים, אתם לא מסוגלים לירוא את אלוהים, ואתם לא יודעים איך להגיע למצב שבו אתם צועדים בדרכו של אלוהים – לירוא את אלוהים ולסור מרע. ברגע שתהיו מודעים לכך, תוכלו להיות מודעים לכך שאסור לפגוע באלוהים, ואז תדעו מה פירוש הדבר לירוא את אלוהים ולסור מרע.

הצעידה בדרך של יראת אל והישמרות מרע לא בהכרח קשורה לכמות האמת שאתם יודעים, למספר הניסיונות שחוויתם או למספר הפעמים שאלוהים הטיל עליכם משמעת. היא תלויה דווקא במהות הרגשתכם בנוגע לאלוהים וביחסכם אליו. מהותם ויחסם הסובייקטיבית של בני האדם הם חשובים מאוד ומרכזיים מאוד. באשר לבני האדם שהתכחשו לאלוהים ועזבו אותו, יחסם הנתעב לאלוהים ולבם שבז לאמת עוררו את זעמו של אלוהים, כך שהוא לא יסלח להם לעולם. הם ידעו על קיומו של אלוהים, היה להם המידע שאלוהים כבר בא, והם אפילו חוו את עבודתו החדשה של אלוהים. עזיבתם לא נבעה מכך שהם התבדו או משום שהם מבולבלים לגבי זה. קל וחומר שהיא לא נבעה מכך שהם אולצו לעזוב. במקום זאת, הם בחרו לעזוב את אלוהים ביודעין ובדעת צלולה. עזיבתם לא מהווה אובדן דרך, או סילוק. לפיכך, בעיני אלוהים, הם לא שה שתעה מהעדר, וקל וחומר שהם לא בן אובד שתעה בדרך. הם עזבו מבלי להיענש, ומצב כזה ונסיבות כאלה מעוררות את הזעם של טבעו של אלוהים, ובגלל הזעם הזה, הוא נותן להם סוף חסר תוחלת. סוף כזה הוא דבר מפחיד, הלא כן? על כן, אם בני האדם לא מכירים את אלוהים, הם יכולים לפגוע באלוהים. זה לא עניין של מה בכך! אם מישהו לא מתייחס ברצינות ליחסו של אלוהים, ועדיין מאמין שאלוהים ממתין לשובו – משום שהוא אחד מהשיים התועים של אלוהים, ואלוהים עדיין מחכה שהוא יחזור בו – האדם הזה לא רחוק מהיום שבו הוא ייענש. אלוהים לא סתם יסרב לקבל אותו. זו הפעם השנייה שהוא מעורר את זעמו של אלוהים. זה עניין איום עוד יותר! יחסו המזלזל של האדם הזה כבר פגע בצו המנהלי של אלוהים. האם אלוהים בכל זאת יקבל אותו? עקרונותיו של אלוהים בנוגע לעניין הזה הם כדלקמן: אם אדם מסוים הכיר את הדרך האמיתית אך יכול היה לדחות את אלוהים ולהתבדל מאלוהים ביודעין ובדעת צלולה, אלוהים יחסום את מסלול הישועה שלו, ושער המלכות ינעל בפניו מאותו רגע ואילך. כשהאדם הזה יתדפק על דלתו של אלוהים, אלוהים לא יפתח שוב את הדלת בפניו. האדם הזה ינעל בחוץ לעד. ייתכן שחלקכם קראתם את סיפורו של משה בכתבי הקודש. לאחר שאלוהים משח את משה, 250 המנהיגים לא היו מרוצים ממשה משום פעולותיו וסיבות אחרות. למי הם סירבו להישמע? לא למשה. הם סירבו להישמע להסדריו של אלוהים. הם סירבו להישמע לעבודתו של אלוהים בנושא הזה. הם אמרו כך: "רב-לכם – כי כל-העדה כֻּלם קדֹשים, ובתוכם יהוה..." בעיניכם, האם הדברים האלה רציניים מאוד? הם לא רציניים! לפחות הפירוש המילולי של הדברים לא רציני. מבחינה משפטית, הם לא מפרים שום חוק, משום שלמראית עין, זה לא ניסוח עוין, ואלה לא מילים עוינות, וקל וחומר שאין כאן פירוש של חילול קודש. זה רק משפט סתמי ולא יותר. אם כן, מדוע הדברים האלה עוררו את זעמו של אלוהים? זאת מפני שהדברים האלה לא נאמרו אל בני אדם, אלא אל אלוהים. היחס והטבע שמתבטאים בהם הם בדיוק מה שמעורר את זעמו של אלוהים, במיוחד את החלק בטבעו של אלוהים שאסור לפגוע בו. כולנו יודעים מה הייתה תוצאתם הסופית. מה השקפתם של בני האדם שנטשו את אלוהים? מה היחס שלהם? ומדוע ההשקפה והיחס שלהם גורמים לאלוהים לטפל בהם כך? הסיבה לכך היא שהם יודעים היטב שהוא אלוהים, אך הם בוחרים לבגוד בו. זו הסיבה לכך שהם מנושלים לחלוטין מכל סיכוי לישועה. בדיוק כפי שנכתב בכתבי הקודש: "כי אם נחטא בזדון לאחר שקיבלנו את ידיעת האמת, לא יישאר כל קורבן לחטאים" (עברים י' 26). האם העניין הזה ברור לכם עכשיו?

– הדבר, כרך שני: על הכרת אלוהים, כיצד להכיר את טבעו של אלוהים ואת תוצאת עבודתו