מאת יאנג יי, מחוז ג'יאנגסו

אני משיחית מכנסיית האל הכול יכול ואני מאמינה באל הכול יכול למעלה מעשר שנים. במהלך תקופה זו ישנו דבר אחד שלעולם לא אשכח – את מצוקתי הנוראה כשנעצרתי על ידי המשטרה של הממשלה הסינית הקומוניסטית לפני עשור. למרות שעוניתי ונרמסתי אז על ידי שדים מרושעים והייתי על סף מוות כמה פעמים, האל הכול יכול השתמש בידו האדירה כדי להדריך אותי ולהגן עליי, להשיב אותי לחיים ולהחזיר אותי למקום מבטחים... באופן זה, חוויתי באמת ובתמים את ההתעלות והגדולה של כוח החיים של אלוהים, וזכיתי בעושר החיים יקר-הערך שהעניק לי האל.

זה היה ב-23 בינואר 2004 (היום השני של השנה הסינית החדשה). היה עליי ללכת לבקר אחות מהכנסייה שהייתה בצרה ונזקקה לעזרה דחופה. מאחר שהיא התגוררה רחוק ממקום מגוריי, נאלצתי לקום מוקדם ולתפוס מונית, כדי לחזור עוד באותו יום. עזבתי את הבית בדיוק כשעלה אור יום. כמעט לא היה איש ברחובות מלבד עובדי הניקיון. חיפשתי בקדחתנות מונית, אבל לא היו כאלה בסביבה. הלכתי לחכות בחניית מוניות וכשראיתי מונית מגיעה, ירדתי לכביש לסמן לה. אבל התברר שהיה זה רכב של הלשכה להגנת הסביבה. הם שאלו אותי מדוע סימנתי להם. אמרתי, "אני מצטערת, זו הייתה טעות. חשבתי שאתם מונית". הם ענו, "אנחנו חושבים שתלית כרזות לא חוקיות". "ראיתם אותי עושה את זה? איפה הכרזות שתליתי?" שאלתי אותם. בלי לתת לי את הזדמנות להתגונן, שלושתם זינקו קדימה וחיפשו בכוח בתיקי. הם חיטטו בכל התיק שלי – עותק של דרשה, פנקס רשימות, ארנק, טלפון סלולרי, איתורן שכבר לא השתמשתי בו, ועוד דברים. אחר כך, הם בחנו מקרוב את עותק הדרשה והפנקס. כשראו שאין בתיק כרזות, הם הניפו את עותק הדרשה ואמרו: "אולי לא תלית כרזות לא חוקיות, אבל את מאמינה באל הכול יכול". אחר כך, הם התקשרו לאגף הדתות של החטיבה לביטחון לאומי. זמן קצר לאחר מכן, הגיעו למקום ארבעה אנשים מחטיבה לביטחון לאומי. ברגע שהם ראו את הדברים בתיק שלי, הם ידעו שאני מאמינה באל הכול יכול. בלי לאפשר לי להגיד דבר, הם דחסו אותי לרכב שלהם ואז נעלו את הדלת כדי למנוע ממני לברוח.

כשהגענו ללשכה לביטחון פנים, השוטרים הכניסו אותי לחדר. אחד מהם התעסק עם האיתורן והטלפון הנייד שלי וחיפש ראיות. הוא הפעיל את הטלפון, אבל הסוללה הייתה חלשה, ואז הסוללה שבקה חיים. ככל שהוא ניסה, הוא לא הצליח לגרום לטלפון לפעול. הוא החזיק את הטלפון ונראה מודאג. גם אני התפלאתי – עוד באותו בוקר טענתי את הטלפון. איך ייתכן שאין לו מתח? פתאום הבנתי שאלוהים סידר זאת באורח פלא, כדי למנוע מהמשטרה למצוא מידע על האחים והאחיות האחרים. הבנתי גם את המלים שהאל אמר: "כל הדברים, החיים והמתים כאחד, ישתנו, יתחלפו, יתחדשו וייעלמו על פי מחשבותיו של אלוהים. כך אלוהים מושל בכל" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, אלוהים הוא מקור חיי האדם). אכן, כל הדברים וכל האירועים נתונים ביד האל. כל הדברים, חיים או דוממים, משתנים על פי מחשבותיו של האל. באותו רגע רכשתי הבנה אמיתית אודות האופן שבו אלוהים שולט בכל הדברים ומתזמר אותם. יתר על כן, קיבלתי את הביטחון שהייתי זקוקה לו להסתמך על אלוהים ולהתמודד עם החקירה הקרובה. השוטר הצביע על הדברים שבתיק ושאל בתוכחה: "הדברים האלה מצביעים בבירור על כך שאת לא חברת כנסייה פשוטה. את ודאי משתייכת להנהגה הבכירה, מישהי חשובה, כי למנהיגים הזוטרים אין איתורן או טלפון סלולרי. אני צודק?" "אני לא מבינה מה אתה אומר", עניתי. "את מעמידה פנים שאת לא מבינה!" הוא שאג, ואז הורה לי להשתופף ולהתחיל לדבר. כשהם ראו שאני לא מתכוונת לשתף איתם פעולה, הם הקיפו אותי והחלו לחבוט בי באגרופים ולבעוט בי – כאילו שבכוונתם להרוג אותי. פניי התכסו בדם והתנפחו, כל גופי כאב באופן בלתי נסבל והתמוטטתי על הרצפה. התרתחתי. רציתי לדבר איתם בהיגיון, להציג את טיעוניי: במה חטאתי? למה הכיתם אותי ככה? אבל לא הייתה לי שום דרך לדבר איתם בהיגיון, כי הממשלה הסינית הקומוניסטית לא מדברת בהיגיון. הייתי מבולבלת, אבל לא רציתי להיכנע למכות שלהם. בדיוק כשהייתי אובדת עצות, חשבתי לפתע שמאחר שהשוטרים הרשעים האלה של הממשלה הסינית הקומוניסטית אבסורדיים כל כך ואינם מניחים לי לדבר אף מילה בהיגיון, אני לא צריכה לומר להם דבר. מוטב לי לשתוק – כך לא אביא להם תועלת. כשחשבתי על כך, הפסקתי להתייחס למה שהם אמרו.

כשהשוטרים הרשעים ראו שהגישה הזו לא משפיעה עליי, הם נתקפו בחמת זעם ונעשו אפילו עוד יותר ברבריים. הם עברו לעינויים כדי לחלץ ממני הודאה. הם אזקו אותי לכיסא מתכת שהוברג לרצפה, באופן שלא יכולתי להשתופף או לעמוד. אחד מהם הניח את ידי הלא-אזוקה על הכיסא והיכה אותה בנעל, והפסיק רק כאשר גב כף ידי נעשה שחור-כחול. באותו זמן, שוטר אחר דרך על כף רגלי בנעלי העור שלו, כשהוא מסובב את נעליו על בהונותיי כדי למחוץ אותן. הדבר הסב לי כאב חד שחדר היישר אל לבי. לאחר מכן, שישה או שבעה שוטרים התחלפו בטיפול בי. אחד מהם התרכז במפרקים שלי וצבט אותם חזק כל כך עד שכחודש לאחר מכן עדיין לא יכולתי לכופף את זרועי. אחר תפס את השיער שלי וניער את ראשי מצד לצד, ואז משך אותו לאחור כך שמבטי הופנה כלפי מעלה. "הסתכלי לשמיים ותראי האם יש אלוהים!" הוא אמר ברשעות. הם המשיכו עד רדת הלילה. כשהם ראו שלא יוציאו ממני דבר, וכיוון שהיה זה ראש השנה הסיני, הם שלחו אותי ישר לבית המעצר.

כשהגעתי לבית המעצר, סוהרת אחת הורתה לאסירה לקחת את כל בגדיי ולזרוק אותם לפח האשפה. ואז הן הכריחו אותי ללבוש מדי כלא מלוכלכים ומסריחים. הסוהרות הכניסו אותי לתא ואז שיקרו לשאר האסירות ואמרו: "היא יצאה מגדרה כדי לפרק משפחות של אחרים. הרבה משפחות נהרסו על ידיה. היא שקרנית. היא מרמה אנשים ישרים ומערערת את הסדר הציבורי..." "למה היא נראית דבילית?" אחת האסירות שאלה. הסוהרות ענו על כך: "היא מעמידה פנים כדי להתחמק מגזר דין. אף אחת מכם לא הייתה פיקחת מספיק כדי לחשוב לעשות זאת. מי שחושבת שהיא דבילית היא בעצמה האידיוטית הכי גדולה". וכך, כל שאר האסירות, שהולכו שולל על ידי הסוהרות, אמרו שמוותרים לי בקלות רבה מדי, וכי הדבר היחידי הראוי למישהי רעה כמוני הוא הוצאה להורג בירייה! כששמעתי זאת, רתחתי, אבל לא יכולתי לעשות דבר. ניסיונותיי להתנגד לא הועילו. הם רק המיטו עליי יותר עינויים ופראות. בבית המעצר, הסוהרות הכריחו את האסירות לדקלם את הכללים בכל יום: "הודו בפשעיכן וצייתו לחוק. אסור להסית אחרים לבצע פשעים. אסור לארגן כנופיות. אסור ללכת מכות. אסור להציק לאחרים או להעליב אותם. אסור לטעון האשמות כוזבות כנגד אחרים. אסור לקחת אוכל או רכוש של אחרים. אסור לעשות תרגילים על אחרים. מי שתתנהג בבריונות, תרוסק. יש לדווח מיידית לסוהרות או לאחראיות על כל הפרה של התקנות. אסור להסתיר ראיות או לנסות להגן על אסירים שהפרו את התקנות, ויש ליישם את כללי הכלא בצורה אנושית..." לאמיתו של דבר, הסוהרות עודדו את האסירות האחרות להתעלל בי, ואפשרו להן לעשות לי תרגילים בכל יום: בקור של 8 או 9 מעלות מתחת לאפס, הן הספיגו במים את נעליי. הן שפכו בסתר מים לאוכל שלי. בערב, כשישנתי, הן הספיגו במים את ז'קט הכותנה המרופד שלי. הן הכריחו אותי לישון ליד האסלה, ולעתים קרובות הן הסירו מעליי את השמיכה בלילה ומשכו את שערי כדי שלא אירדם. הן חטפו את הלחמניות המאודות שלי. הן הכריחו אותי לנקות את האסלה ותחבו לפי בכוח את התרופות שנשארו. הן לא אפשרו לי להתפנות... אם לא עשיתי משהו שאמרו לי, הן הקיפו אותי והיכו אותי. לעתים קרובות במקרים כאלה, הסוהרות או האחראיות מיהרו להיעלם מהעין או העמידו פנים שאינן רואות דבר. לפעמים הן אפילו הסתתרו במרחק מה וצפו בכך. אם עברו כמה ימים בלי שהאסירות ייסרו אותי, הסוהרות והאחראיות נהגו לשאול אותן: "הכלבה המטופשת החכימה בימים האחרונים, נכון? ובינתיים, אתן נעשיתן רכרוכיות. כל מי שתחנך את הכלבה המטופשת הזו, עונשה יופחת". הייסורים האכזריים מצד הסוהרות מילאו אותי בשנאה כלפיהן. לולא הייתי עדה לכך במו עיניי וחווה זאת באופן אישי, לעולם לא הייתי מאמינה שהממשלה הסינית הקומוניסטית, שאמורה להיות מלאת חסד ומוסריות, מסוגלת להיות כל כך אפלה, מטילת-אימה ונוראית. לעולם לא הייתי מגלה את פרצופה האמיתי – מוליך שולל ודו-פרצופי. כל הדיבורים שלה על "לשרת את העם, ליצור חברה תרבותית והרמונית" הנם שקרים שנועדו להונות אנשים ולהטעות אותם. אלה רק תחבולות שנועדו ליפות את המראה שלה ולקצור תשבחות שהיא אינה ראויה להן. באותה עת, חשבתי על דברי אלוהים: "אם כן, מה הפלא שאלוהים בהתגלמותו כבשר ודם נשאר חבוי לגמרי? בחברה חשוכה כמו זו, שבה שדים הם חסרי רחמים ואכזריים, איך ייתכן ששר השדים, שהורג בני אדם כהרף עין, יסבול את קיומו של אלוהים, שהוא חביב, אדיב וגם קדוש? כיצד ייתכן שהוא יריע וימחא כפיים לבואו של אלוהים? המשרתים האלה! הם גומלים לאדיבות בשנאה, הם בזים לאלוהים זה מכבר, הם עולבים באלוהים, הם פראיים עד מאוד, הם לא מתייחסים לאלוהים כהוא זה, הם בוזזים ושודדים, הם איבדו כל תודעה, ואין להם זכר לאדיבות, והם מפתים אנשים תמימים להיות חסרי דעת. אבותיהם של הקדמונים? מנהיגים אהובים? הם כולם מתנגדים לאלוהים! ההתערבות שלהם הותירה את כל הדברים מתחת לשמיים במצב של חשיכה ותוהו ובוהו! חופש דת? זכויות והעניין הלגיטימיים של האזרחים? אלה כולם תכסיסים לחיפוי על חטא!" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, עבודה והיווכחות (8)). ההשוואה בין דברי אלוהים לבין המציאות הציגה בפניי באופן ברור ומושלם את המהות האפלה, המרושעת והשטנית של הממשלה הסינית הקומוניסטית. כדי לקיים את שלטונה האפל, היא לופתת את בני עמה בחוזקה ואינה בוחלת בדבר על מנת להשלות ולהונות אותם. כלפי חוץ, היא מתיימרת להעניק חופש דת. אולם בסתר, היא עוצרת, מדכאת, רודפת ורוצחת את המאמינים באלוהים בכל רחבי המדינה. היא אפילו מנסה להוציא את כולם להורג. השטן מרושע, אכזרי וראקציונרי כל כך! היכן החופש? היכן זכויות האדם? האין כל אלה אלא תחבולות להונות אנשים? האם ניתן לצפות לשבריר של תקווה או אור, כשחיים תחת שלטונה האפל? כיצד ניתן להיות חופשיים להאמין באלוהים ולבקש את האמת? רק אז הבנתי שאלוהים איפשר לרדיפות ולייסורים האלה לקרות לי, שהוא השתמש בהם כדי להראות לי את רשעותה ואכזריותה של הממשלה הסינית הקומוניסטית ואת מהותה השטנית הסולדת מהאמת והעוינת את אלוהים, וכדי להראות לי שמשטרת העם – אשר הממשלה מקדמת במרץ ומציגה כמענישת הרעים, כדוגלת בטובים וכמקדמת הצדק – היא בעצם שותפתה לפשע והמשרתת שלה, שאותה היא מטפחת בקפידה. זו חבורת תליינים שפרצופם כשל גברים אבל לבם כלב בהמות – חבורה שתהרוג אנשים בלי להניד עפעף. כדי להכריח אותי להתכחש לאלוהים ולבגוד בו ולהיכנע לעריצותה, הממשלה הסינית הקומוניסטית לא בחלה בדבר כאשר עינתה והרסה אותי. אבל היא לא ידעה שככל שהיא עינתה אותי יותר, כך התחוור לי יותר פרצופה השטני, וכך בזתי לה ודחיתי אותה יותר מעומק לבי, ושהדבר עורר בי כמיהה אמיתית לאלוהים וביטחון באלוהים. יתר על כן, דווקא בגלל העינויים מצד הסוהרות, הבנתי בלי משים מהי המשמעות האמיתית של אהבה לזה אשר אלוהים אוהב ושנאה לזה אשר אלוהים שונא, מהי המשמעות של הפניית הגב לשטן והפניית הלב אל אלוהים, מה פירושו לנהוג בברבריות, מהם כוחות האופל, ובנוסף לכך, מה פירושו לנהוג בצורה זדונית, חתרנית, שקרית וערמומית. הייתי אסירת תודה לאלוהים על שאיפשר לי לחוות את הסביבה הזו, על שאיפשר לי להבחין בין טוב לרע, ואף יותר מכך, להחליט מהו הנתיב הנכון לפסוע בו בחיי. לבי – שהולך שולל על ידי השטן זמן רב כל כך – ניעור סוף סוף בזכות אהבתו של אלוהים. חשתי שישנה משמעות רבה לכך שנתמזל מזלי לחוות את המשפט והייסורים הללו, וכי באמת זכיתי ליחס מיוחד.

אחרי שהמשטרה המרושעת ניסתה את כל האפשרויות, היא הגתה תוכנית אחרת: הם מצאו בוגדת שמכרה את הכנסייה שלי. היא אמרה שאני מאמינה באל הכול יכול, והיא גם ניסתה לגרום לי להפנות עורף לאלוהים. כשראיתי את משרתת הרוע הזו שהלשינה על אחים ואחיות רבים אשר הפיצו את הבשורה, וכששמעתי את כל המלים המרושעות שנפלטו מפיה – מלים שניאצו, הכפישו וחיללו את שם אלוהים – לבי נמלא זעם. רציתי לצעוק עליה ולשאול מדוע היא כל כך עוינת את אלוהים בצורה בלתי מודעת. מדוע היא נהנתה כל כך מחסדו של אלוהים, ובכל זאת חברה עכשיו לשדים הרשעים כדי לרדוף את נבחרי האל? לבי נמלא עצב וכאב בל יתוארו. חוויתי גם תחושה חזקה של חרטה ושל מחויבות. ממש שנאתי את עצמי על כך שבעבר לא ניסיתי לדבוק באמת ועל כך שמעולם לא הכרתי דבר מלבד ההנאה מחסדו של האל ומברכותיו, כמו ילדה תמימה, ולא הקדשתי מחשבה לכאב ולהשפלה שאלוהים סבל למען ישועתנו. רק עכשיו, כשהייתי שקועה עמוק במאורת השדים הזו, חשתי עד כמה קשה היה לאלוהים לעבוד במדינה המטונפת והמושחתת הזאת, וכמה גדול היה הכאב שהוא סבל! אכן, אהבתו של אלוהים לאדם נושאת בחובה כאב גדול. הוא עושה את העבודה להצלת האנושות בעודו סובל מבגידתו של האדם. בגידתו של האדם לא הביאה לו דבר מלבד כאב וסבל. אין פלא שאלוהים אמר פעם: "אפילו תוך לילה אחד בלבד, הם יכולים להפוך מחייכנים ו'טובי לב' לרוצחים מכוערים ופראיים הרואים במי שאתמול תמך בו כאויבו המושבע היום ללא סיבה נראית לעין" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, עבודת האל ונוהגו של האדם). היום, למרות שנפלתי לציפורני השטן, לא אבגוד באלוהים, יהיה מה שיהיה. אין זה משנה עד כמה אסבול, לא אהיה יהודה איש קריות כדי להציל את עורי ולא אגרום כאב וצער לאלוהים. כתוצאה מבגידתה של אותה יהודה איש קריות, השוטרים הרעים החריפו את העינויים שלהם. באותו זמן, היא עמדה בצד ואמרה: "אינך מבחינה בין טוב לרע. זה מגיע לך! את לא מעריכה את טוב הלב שלי. מגיע לך שיענו אותך למוות!" כששמעתי את המלים המרושעות והרעות האלו, רתחתי מזעם, אבל חשתי גם תחושת עצב בלתי מוסברת. רציתי לבכות, אבל ידעתי שאסור לי. לא רציתי לתת לשטן לראות אותי בחולשתי. התפללתי בסתר בלבי: "הו אלוהים! אני מייחלת לכך שלבי ייפול בנחלתך. למרות שאיני יכולה לעשות דבר עבורך כרגע, אני מבקשת לשאת עדות מנצחת עליך בפני השטן והאישה המרושעת הזאת, לבייש אותם לחלוטין, ובכך להביא נחמה ללבך. הו אלוהים! יהי רצון שתגן על לבי ותחזק אותי. אם יהיו לי דמעות, מי ייתן והן יזלגו פנימה – לא אוכל להניח להם לראות את הדמעות שלי. עליי להיות מאושרת כי אני מבינה את האמת, כי אתה פקחת את עיניי והענקת לי את היכולת להבדיל ולראות בבירור את אופיו ומהותו של השטן המתנגד לך ובוגד בך. בעיצומו של הזיכוך, ראיתי גם כיצד ידך החכמה מארגנת את הכול. אני רוצה להסתמך עליך ולהתמודד עם החקירה הבאה ולהביס את השטן, כדי לפאר אותך". לאחר התפילה, לבי התחזק כך שלא אנוח לפני שאשלים את עדותי על אלוהים. ידעתי שכוח זה הוענק לי על ידי האל, שאלוהים העניק לי הגנה רבה, והדבר ריגש אותי מאוד. המשטרה הרעה רצתה להשתמש באישה המרושעת הזו כדי לגרום לי לבגוד באלוהים, אך אלוהים חכם, והוא הפעיל את האישה המרושעת הזו כבבואה – כדי להציג לי לי את אופייה המרדני של האנושות המושחתת ובכך לעורר את נחישותי ואמונתי לרצות את אלוהים. יתר על כן, היה לי ידע מסוים על עבודתו החכמה של אלוהים, וראיתי שאלוהים שולט בכל הקיים ומתמרן אותו כדי לשרת את הפיכתו של עם האלוהים למושלם. זו עובדה שאין עליה עוררין אודות אלוהים המשתמש בחוכמתו כדי להביס את השטן.

כשהם ראו שהם לא יגרמו לי לומר את מה שרצו, הם לא חסכו במאמצים – בין אם היה מדובר בכוח אדם או במשאבים חומריים וכלכליים – לנבור ולחפש בכל פינה כדי למצוא הוכחה לכך שאני מאמינה באלוהים. שלושה חודשים אחר כך, כל ההתרוצצות שלהם הסתיימה בלא כלום. בסופו של דבר הם שיחקו את הקלף המנצח שלהם: הם איתרו חוקר-מומחה. אמרו עליו שכל מי שהובא אליו עבר את שלוש צורות העינויים שלו, ושאיש מעולם לא הצליח לא להתוודות. יום אחד הגיעו ארבעה שוטרים ואמרו לי: "היום אנחנו לוקחים אותך לבית חדש". אחר כך, הם דחפו אותי לרכב שמוביל אסירים, אזקו את ידיי מאחורי גבי וכיסו את עיניי. הדבר גרם לי לחשוב שהם לוקחים אותי להוצאה להורג בחשאי. לא יכולתי שלא לחוש פאניקה בלבי. אבל אחר כך, חשבתי על המנון שנהגתי לשיר מתוך אמונה בישוע: "מאז התקופות הקדומות ביותר של הכנסייה, המאמינים באדוננו נאלצו לשלם מחיר גבוה. עשרות אלפי שארי-בשרי הרוחניים הקריבו עצמם למען הבשורה, ובכך זכו לחיי נצח. הייה קדוש מעונה עבור אלוהים, הייה קדוש מעונה עבור אלוהים, אני מוכן להיות קדוש מעונה עבור אלוהים". באותו יום, הבנתי סוף סוף את השורה באותו מזמור: המאמינים באלוהים נאלצו לשלם מחיר גבוה. גם אני הייתי מוכנה למות על קידוש השם. אחרי שנכנסתי לרכב, שמעתי להפתעתי במקרה שיחה בין השוטרים הרעים. נראה היה שהם לוקחים אותי למקום אחר כדי להיחקר. אהה! הם לא לוקחים אותי להוצאה להורג – ואני כבר התכוננתי למות על קידוש השם! בדיוק כשחשבתי על כך, אחד השוטרים הידק מסיבה לא ברורה את השרוכים של כיסוי העיניים שלי. זמן קצר אחר כך התחלתי להרגיש אי נוחות – הרגשתי כאילו שאני נחנקת. תהיתי האם הם באמת עומדים לענות אותי למוות. באותו רגע, חשבתי כיצד תלמידיו של ישוע הקריבו את עצמם כדי להפיץ את הבשורה. לא התכוונתי להיות מוגת לב. גם אם אמות, לא אתחנן שירפו את הכיסוי, ודאי וודאי שלא אודה בתבוסה. אבל לא יכולתי לשלוט בעצמי: התעלפתי והתמוטטתי בזרועותיהם. כשהשוטרים ראו מה קרה, הם מיהרו להרפות את הכיסוי. התחלתי לפלוט קצף מהפה ואחר כך לא יכולתי להפסיק להקיא. הרגשתי שאני עומדת להקיא את קרביי. הרגשתי סחרחורת, ראשי היה ריק ולא הצלחתי לפקוח את עיניי. כל גופי הפך חסר כוח, כאילו שנעשיתי משותקת. הרגשתי כאילו יש משהו דביק בפי שאיני יכולה לפלוט. תמיד הייתי שברירית, ואחרי שהתעללו בי ככה, הרגשתי שאני בצרה ושאני עלולה להפסיק לנשום בכל רגע. מתוך הכאב התפללתי לאלוהים: "הו אלוהים! בין אם אחייה או אמות, אני מוכנה לציית לך. אני סומכת על כל מה שאתה עושה, זה צודק, ואני מבקשת שתגן על לבי, כדי שאתמסר לכל מה שאתה מתזמר ומארגן". זמן מה אחר כך, הרכב הגיע לבית מלון. אז כבר חשתי חולשה בכל גופי ולא יכולתי לפקוח את עיניי. הם נשאו אותי לחדר אטום. כל מה שיכולתי לשמוע היה את קולם של משרתים רבים של הממשלה הסינית הקומוניסטית שעמדו סביב ושוחחו אודותיי ואמרו שלראות אותי זה כמו לראות את ליו הולאן. "איזה גילוי! כמה מרשים!" הם אמרו. "היא אפילו יותר קשוחה מאשר ליו הולאן הייתה!" כששמעתי את זה, לבי געש מהתרגשות. ראיתי שעל ידי הישענות על אמונה והסתמכות על אלוהים, הניצחון על השטן מובטח, שהשטן נמצא תחת רגליו של אלוהים! הודיתי לאלוהים ושיבחתי אותו. באותו רגע שכחתי את הכאב. הרגשתי סיפוק עצום על כך שאני מאדירה את אלוהים.

זמן קצר לאחר מכן, הגיע "מומחה החקירות" שהשוטרים דיברו עליו. ברגע שהוא נכנס, הוא צעק: "איפה הכלבה המטופשת הזאת? תנו לי לראות!" הוא נעמד מולי ואחז בי. לאחר שסטר לי עשרות פעמים על הפנים, הוא היכה אותי כמה מכות אגרוף חזקות בחזה ובגב, ואז הסיר את אחת מנעלי העור שלו והיכה בפניי בעזרתה. אחרי שהוכיתי כך על ידיו, התחושה שיש משהו שאיני יכולה לפלוט מהפה או מהבטן חלפה. כבר לא הרגשתי מסנוורת ויכולתי לפקוח את עיניי. התחושה חזרה בהדרגה לגפיי, וגופי החל לאזור כוח. אחר כך, הוא אחז בגסות בכתפי ודחף אותי לאחור כנגד הקיר והורה לי להסתכל עליו ולענות על שאלותיו. כשהוא ראה שאני לא מקדישה לו תשומת לב כלשהי, הוא התרתח וניסה לגרום לי להגיב בכך שהשמיץ, הכפיש וקילל את אלוהים. הוא השתמש באמצעים הבזויים והדוחים ביותר כדי לפתות אותי ואמר בקול מבשר רעות, "אני בכוונה מענה אותך בצורה שגופך ונשמתך אינם יכולים לסבול, כדי לגרום לך לסבול כאב ששום אדם נורמלי אינו יכול לסבול. את עומדת לייחל לכך שהיית מתה. בסופו של דבר, את תתחנני שארפה ממך, ואז תדברי בהיגיון ותגידי שגורלך אינו נתון בידי אלוהים אלא בידיי. אם ארצה שתמותי, זה יקרה מיד. אם ארצה שתחיי, את תחיי. ואת תסבלי את כל הסבל שארצה שתסבלי. האל הכול יכול שלך לא יכול להציל אותך – אתה תחיי רק אם תתחנני אלינו שנציל אותך". לנוכח אותם בריונים בזויים, חסרי בושה ועלובים, אותם חיות פרא, אותם שדים מרושעים, רציתי באמת להילחם בהם. חשבתי, "כל הדברים בשמיים ובארץ נוצרו על ידי אלוהים ונשלטים על ידיו. גם גורלי כפוף לריבונותו ולהסדריו של אלוהים. אלוהים הוא הפוסק לחיים ולמוות. אתה חושב שאמות רק בגלל שאתה רוצה שזה יקרה?" באותו רגע, לבי נמלא זעם. הרגשתי שאני לא יכולה להכיל את זה יותר. רציתי לזעוק, להשיב מלחמה, להצהיר בפניהם: "בן אדם לעולם לא יתחנן לרחמים מכלב!" האמנתי שאני היא זו שמפתחת חוש צדק – אבל להפתעתי, ככל שחשבתי כך, כך הפכתי לאפלה יותר בתוך-תוכי. מצאתי את עצמי ללא מלות תפילה, ללא יכולת לחשוב על מזמורים כלשהם. המחשבות שלי התקדרו, לא ידעתי מה לעשות, ובאותו רגע התחלתי להרגיש קצת פחד. הרגעתי את עצמי במהירות בפני אלוהים. הרהרתי על מעשיי וניסיתי להכיר את עצמי, ובאותו רגע נזכרתי בדברי המשפט של אלוהים: "אתם לא מעריצים את הענווה של המשיח... אתם לא אוהבים את חביבותו או חוכמתו של המשיח" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, האם אתם מאמינים באלוהים באמת?). אכן – המשיח היה יותר מדי חסר משמעות בעיניי והערצתי כוח והשפעה, לא את הענווה של המשיח. ועוד פחות מכך הערצתי את חוכמת עבודתו הנסתרת של האל. אלוהים משתמש בחוכמתו כדי להביס את השטן. הוא משתמש בענוותנותו ובהסתר פניו כדי לחשוף את פניו האמיתיות של השטן וכדי לאסוף ראיות להעניש את הרשעים. באופן זה, גם כל המעשים הבזויים שהשוטרים ביצעו נגדי וכל המלים מחללות השם והמתנגדות לאלוהים שהם אמרו היום חשפו בבירור את מהותם השטנית כשונאי האמת וכמתנגדי האל. וזו תהיה הראיה הדרושה להצדיק גינוי, ענישה וחורבן שלהם בידי האל. עם זאת, לא הצלחתי לראות את חוכמתו וענוותו של המשיח, וחשבתי ש"סביר שאדם טוב לב יסבול מהתנכלויות, בדיוק כמו שסוס מאולף משמש תכופות לרכיבה". לא השלמתי עם ההשפלה והדיכוי שספגתי. אפילו האמנתי שהדבר הצודק, המכובד והאמיץ שיכולתי לעשות היה להשיב מלחמה. לא היה לי מושג שהשטן רצה להסית אותי להשיב מלחמה, כדי להכריח אותי להודות בכך שאני מאמינה באלוהים על מנת להרשיע אותי. לו באמת הייתי נלחמת בהם באומץ אימפולסיבי, האם לא הייתי נופלת טרף לתחבולות ההונאה שלהם? הייתי באמת ובתמים אסירת תודה לאלוהים על הייסורים והמשפט שלי, אשר הגיעו במועד הנכון והגנו עליי מפני מרדנותי. כך זיהיתי את תחבולות ההונאה של השטן ואת הארס של השטן בקרבי, ורכשתי מעט ידע אודות אלוהים ואודות מהות החיים הצנועה והנסתרת של אלוהים. חשבתי כיצד המשיח התמודד כאשר נרדף, ניצוד והוצא להורג על ידי השטן של הממשלה הסינית הקומוניסטית, וכיצד האנושות כולה חרצה את דינו, גינתה אותו, השמיצה אותו ונטשה אותו. לאורך כל הדרך, הוא נשא את כל זאת בדממה, וסבל את כל הכאב הזה כדי לבצע את עבודת הישועה שלו, ומעולם לא התלונן. ראיתי עד כמה טבעו של אלוהים נדיב, יפהפה ומכובד! ואילו אני – בת אדם מזוהמת ומושחתת – כאשר נרדפתי בידי השדים הרשעים, רציתי לפעול באומץ אימפולסיבי כדי לשמור על כבודי-כביכול, להילחם על צדקתי, על סמך הרצון שלי. היכן הייתה כאן תחושת הצדק? והיכן היו כאן נחישות האופי והכבוד? האם לא הצגתי בכך את הפרצוף השטני המכוער שלי? האם לא חשפתי את אופיי היהיר? כשחשבתי על כך, לבי נמלא חרטה. גמרתי אומר לחקות את המשיח. קיבלתי על עצמי להרכין ראש בפני סביבה זו ולנסות לשתף פעולה עם אלוהים כמיטב יכולתי, ולא להותיר לשטן שום הזדמנות.

לבי נרגע, וחיכיתי בדממה לסיבוב הבא בקרב עם השדים. הסירוב שלי להתוודות היסב למומחה-כביכול בושת פנים. הוא סובב בזעם את אחת מזרועותיי מאחורי גבי ומשך את השנייה מאחורי כתפי, ואז אזק את ידיי והידק אותן זו לזו. אחרי פחות מחצי שעה, טיפות זיעה גדולות זלגו על פניי ולתוך עיניי ומנעו ממני לפקוח אותן. כשהוא ראה שאני עדיין לא מתכוונת להשיב על שאלותיו, הוא השליך אותי ארצה, ואז הרים אותי באמצעות האזיקים שמאחורי גבי. הרגשתי מייד כאב חד בזרועותיי כאילו הן נשברו. זה כאב כל כך עד שבקושי יכולתי לנשום. אחר כך, הוא הטיח אותי בקיר והכריח אותי לעמוד עם הגב אל הקיר. הזיעה טשטשה את עיניי. כאב לי כל כך עד שכל גופי התכסה בזיעה – אפילו נעליי היו ספוגות זיעה. תמיד הייתי שברירית, ובאותו רגע התמוטטתי. כל שיכולתי לעשות היה להתנשף דרך הפה. השד ההוא עמד בצד והתבונן בי. אני לא יודעת מה הוא ראה – אולי הוא פחד שיאשימו אותו אם אמות – הוא לקח במהירות חופן מגבונים כדי לנגב את הזיעה שלי, ואז השקה אותי בכוס מים. הוא עשה זאת כל חצי שעה לערך. אני לא יודעת איך נראיתי באותו זמן. אני מניחה שהמראה היה מפחיד מאוד, כי יכולתי רק להתנשם בפה פעור. נראה שאיבדתי את היכולת לנשום דרך האף. השפתיים שלי היו יבשות וסדוקות, והנשימה בלבד כילתה את כל כוחותיי. הרגשתי שוב את המוות מתקרב – אולי הפעם באמת אמות. אבל באותו רגע, רוח הקודש הפכה אותי לנאורה. חשבתי על לוקס, אחד מתלמידיו של ישוע, ועל התנסותו כשנתלה למוות. בתוך לבי, השבתי לעצמי באופן ספונטני את כוחותיי, וחזרתי שוב ושוב על אותן מלים כדי להזכיר לעצמי: "לוקס מת כשתלו אותו. גם אני חייבת להיות לוקס, אני חייבת להיות לוקס, להיות לוקס... אני מצייתת ברצון לתזמוריו ולהסדריו של אלוהים, ואני רוצה להיות נאמנה לאלוהים עד מוות, כמו לוקס". בדיוק ברגע שהכאב נעשה בלתי נסבל והייתי על סף מוות, שמעתי לפתע את אחד השוטרים הרשעים אומר שכמה אחים ואחיות המאמינים באל הכול יכול נעצרו. הוכיתי בהלם בעומק לבי: עוד כמה אחים ואחיות יעונו. הם צפויים להתייחס בקשיחות יתרה אל האחים. לבי נמלא דאגה. המשכתי להתפלל בשקט למענם וביקשתי מאלוהים שישמור עליהם ויאפשר להם לשאת עדות מנצחת לנוכח השטן ולעולם לא לבגוד באלוהים, כי לא רציתי שאף אח או אחות אחרים יסבלו כמו שאני סבלתי. ייתכן שרוח הקודש נגעה בי. התפללתי בלי הפסקה, וככל שהתפללתי, כך קיבלתי יותר השראה. באופן בלתי מודע, שכחתי את הכאב שלי. ידעתי היטב שאילו הסדריו החכמים של אלוהים. אלוהים היה מודע לחולשתי והוא הנחה אותי בשעתי המיוסרת ביותר. באותו לילה, כבר לא היה אכפת לי איך השוטרים הרשעים יתייחסו אליי ולא הקדשתי כל תשומת לב לשאלות שלהם. כשהשוטרים הרשעים ראו זאת, הם השתמשו באגרופיהם כדי להכות בפראות בפניי, ואז כרכו את השיער שליד הרקה שלי סביב אצבעותיהם ומשכו אותו חזק. אוזניי התנפחו מרוב שהתעוותו, פניי השתנו ללא היכר, הישבן והירכיים שלי נותרו חבולים ופצועים לאחר שהם היכו אותי בפיסת עץ עבה, וגם בהונותיי נותרו שחורות-כחולות לאחר שניפצו אותן בעזרת פיסת עץ. אחרי שהייתי תלויה מהאזיקים במשך שש שעות, כאשר השוטרים הרשעים שחררו את האזיקים, הבשר מתחת לאגודל השמאלי שלי נשחק לגמרי ונותרה רק שכבה דקה שכיסתה את העצם. האזיקים הותירו גם את מפרקי ידיי מכוסים בשלפוחיות צהובות, ולא הייתה שום דרך להחזיר אותם למקומם. באותו רגע נכנסה לחדר שוטרת שנראתה כמו מישהי חשובה. היא סקרה אותי מלמעלה למטה, ואז אמרה להם: "כבר לא תוכלו להביס את זאת – נראה שהיא עומדת למות".

השוטרים נעלו אותי באחד מחדרי המלון. הווילונות בחדר היו מוגפים לגמרי עשרים וארבע שעות ביממה. הוטל על מישהו להשגיח על הדלת ואיש מאנשי השירות לא הורשה להיכנס. גם לא הותר לאיש לראות את המראה כשעינו אותי והתעללו בי בפנים. הם התחלפו ביניהם וחקרו אותי ללא הפוגה. במשך חמישה ימים ולילות, הם לא הניחו לי לישון. הם לא הרשו לי לשבת או להשתופף, וגם לא אפשרו לי לאכול לשובעה. הרשו לי רק לעמוד ולהישען על הקיר. יום אחד, הגיע פקיד אחד לחקור אותי. כשהוא ראה שאני מתעלמת ממנו, הוא נתקף בחמת זעם ובעט אותי אל מתחת לשולחן. לאחר מכן, הוא שלף אותי משם וחבט בי באגרוף, וגרם בכך לדם לזלוג מזווית הפה שלי. כדי לחפות על הפראות שלו, הוא סגר במהירות את הדלת כדי למנוע ממישהו להיכנס. אז הוא תלש חופן מגבונים וניגב לי את הדם, שטף במים את הדם מפניי וניקה את הדם מהרצפה. השארתי בכוונה קצת דם על הסוודר הלבן שלי. אולם כשחזרתי לבית המעצר, השוטרים הרשעים אמרו לאסירות האחרות שבגדיי הוכתמו בדם כאשר נתקבלתי לבית החולים לחולי נפש, ושזה המקום שבו שהיתי בימים האחרונים, שהפצעים והדם על גופי נגרמו על ידי החולים, ושהם, השוטרים, לא נגעו בי... עובדות אכזריות אלו הראו לי את חוסר הרחמים, הערמומיות הבוגדנית וחוסר האנושיות של "משטרת העם", והרגשתי את חוסר האונים והייאוש של מי שנופל לידיהם. יחד עם זאת, זכיתי להערכה עמוקה של צדקתו, קדושתו, צלילותו וטוב לבו של אלוהים, והרגשתי שכל מה שמגיע מאלוהים הוא אהבה, הגנה, הארה, הזנה, נחמה ותמיכה. בכל פעם שהכאב שלי היה בשיאו, אלוהים תמיד הפך אותי לנאורה והנחה אותי, הגביר את האמונה והכוח שלי, ואיפשר לי לחקות את רוחם של הקדושים שמתו על קידוש השם בפני אלוהים במשך כל הדורות, ובכך נסך בי את האומץ להתייצב למען האמת. כאשר הפראות של המשטרה הרעה הביאה אותי אל סף המוות, אלוהים הרשה לי לשמוע חדשות על מעצרם של אחים ואחיות אחרים, והשתמש בכך כדי להניע אותי להתפלל למענם, כך ששכחתי את מכאוביי ושלא מדעת התגברתי על לחצי המוות. בזכות השטן שמשמש כבבואה מרושעת ואכזרית, ראיתי שרק אלוהים הוא האמת, הדרך והחיים, וכי רק טבעו של אלוהים הוא סמל לצדק ולטוב. רק אלוהים שולט בכל דבר ומסדיר הכול, והוא השתמש בכוחו ובחוכמתו הרבים כדי להובילני על כל צעד ושעל להיחלץ מהמצור של לגיונות השדים ולהתגבר על חולשת הבשר ולחצי המוות, ובכך איפשר לי לשרוד בעקשות בתוך המאורה האפלה הזו. כשחשבתי על אהבתו וישועתו של אלוהים, הרגשתי השראה רבה והחלטתי להילחם בשטן עד הסוף. גם אם אירקב בכלא, אעמוד איתנה בעדותי וארצה את אלוהים.

יום אחד, הגיעו שוטרים מרושעים רבים שלא פגשתי לפני כן להתבונן בי ולדון במקרה שלי. במקרה, שמעתי את המומחה-כביכול אומר, "מבין כל החקירות שעשיתי, מעולם לא הייתי קשוח כל כך כמו אל הכלבה המטופשת ההיא. דאגתי שייתלו אותה באזיקים במשך שמונה שעות (זה היה למעשה שש שעות, אבל הוא רצה להשוויץ, מחשש שהממונה עליו יגיד שהוא חסר תועלת), ועדיין היא לא הודתה." שמעתי קול נשי אומר, "איך יכולת להכות את האישה הזאת קשה כל כך? אתה אכזרי". התברר שמקרב כל מי שנעצרו, אני סבלתי הכי הרבה. מדוע סבלתי הרבה כל כך? האם הייתי מושחתת יותר מאחרים? האם סבלי היה העונש שלי מאלוהים? אולי הייתה בי יותר מדי שחיתות וכבר הגעתי לשלב הענישה? כשחשבתי על כך, לא יכולתי לעצור את דמעותיי. ידעתי שאסור לי לבכות. לא יכולתי להניח לשטן לראות את דמעותיי – לו ראה אותן, הוא היה מאמין שהובסתי. עם זאת, לא יכולתי להכיל את תחושת האבל בלבי, והדמעות זלגו בלי שיכולתי לשלוט בכך. ממעמקי ייאושי, יכולתי רק לקרוא לאלוהים: "הו אלוהים! כרגע אני חשה מצוקה קשה. אני כל הזמן רוצה לבכות. אנא הגן עלי, מנע ממני להרכין ראש בפני השטן – אינני יכולה להניח לו לראות את הדמעות שלי. אני יודעת שמצבי לא טוב. אני מציבה לך דרישות ומתלוננת. ואני יודעת שכל מהלך שלך הוא הטוב ביותר – אבל שיעור קומתי דל מדי, טבעי המרדני עז מדי, ואני לא מסוגלת לקבל את העובדה הזאת בשמחה, וגם איני יודעת מה עליי לעשות כדי לצאת מהמצב השגוי הזה. אני מבקשת שתדריך אותי ותאפשר לי לציית לתזמור ולהסדרים שלך, ולעולם שוב לא אשגה בהבנתך או אאשים אותך". בעודי מתפללת, צצה בראשי פסקה מדברי אלוהים: "גם אתה חייב לשתות מכוס המרורים שממנה שתיתי (אלה הדברים שאמר לאחר קימתו לתחייה), גם אתה חייב ללכת בנתיב שבו הלכתי. אתה חייב לתת את נפשך בעדי" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, כיצד פטרוס הכיר את ישוע). דמעותיי נעצרו מייד. סבלו של המשיח לא דמה לזה של שום יצור נברא, ושום יצור נברא גם לא היה יכול לשאת אותו – ואילו כאן אני חשה שנעשה לי עוול, וכבר אני מתלוננת בפני אלוהים שאין זה הוגן, לאחר שסבלתי קצת קושי. היכן היו המצפון וההיגיון בכך? כיצד הייתי ראויה להיקרא בת אנוש? לאחר מכן, חשבתי על מה שאלוהים אמר: "אך את השחיתות שבאופיים יש לפתור באמצעות ניסיונות. כל היבט שבו אינכם עוברים טיהור הוא היבט שעליכם לזכך – זה ההסדר של אלוהים. אלוהים יוצר סביבה עבורכם ובכך הוא מכריח אתכם להזדכך, כדי שתכירו את השחיתות שלכם" ("כיצד להשביע את רצונו של אלוהים בעודך נתון בניסיונות" ב'תיעוד נאומיו של המשיח'). כשהרהרתי בדברי אלוהים ועשיתי חשבון נפש, הבנתי שההסדר של אלוהים כוון לשחיתות שלי ולחסרונותיי – וזה בדיוק מה שהיה דרוש לי בחיי. רק באמצעות הסבל והייסורים הבלתי אנושיים האלה, הצלחתי להבין שאני עסוקה מדי בסיפוק הבשר שלי, שאני אנוכית, שפלה, מציבה דרישות בפני אלוהים ושדעתי אינה נוחה מלסבול עבור אלוהים ומלשמש עדות נוצצת עליו. לולא עברתי את הסבל הזה, הייתי נשארת תחת הרושם השגוי שכבר ריציתי את אלוהים, לעולם לא הייתי מבינה שעדיין יש בתוכי כל כך הרבה שחיתות ומרדנות, ודאי וודאי שלא הייתי צוברת ניסיון ממקור ראשון עד כמה קשה לאלוהים לעשות את עבודתו בקרב האנושות המושחתת על מנת להצילה. לעולם לא הייתי נוטשת באמת ובתמים את השטן ושבה להתייצב בפני אלוהים. תלאות אלה היו האהבה של אלוהים אליי. זו הייתה ברכתו המיוחדת בעבורי. משהבנתי את רצון האל, חשתי לפתע צלילות ובהירות בלבי. הבנתי השגויה את אלוהים נעלמה. הרגשתי שיש ערך ומשמעות רבה ליכולת שלי לשאת קושי!

אחרי שהשוטרים הרעים ניסו את כל מה שיכלו, הם לא הוציאו ממני דבר. בסופו של דבר, הם אמרו בשכנוע: הממשלה הסינית הקומוניסטית עשויה פלדה, אבל המאמינים באל הכול יכול עשויים יהלום – הם טובים יותר מהממשלה הסינית הקומוניסטית מכל הבחינות". כששמעתי את המלים הללו, לא יכולתי שלא להריע לאלוהים ולהלל אותו בלבי: "אלוהים, אני מודה לך ומהללת אותך! בעזרת כול יכולתך וחוכמתך, התגברת על השטן והבסת את אויביך. אתה בעל הסמכות הגבוהה ביותר, ומי ייתן והתהילה תהיה לך!" רק באותו רגע, ראיתי שאין זה משנה עד כמה הממשלה הסינית הקומוניסטית אכזרית, היא נשלטת ומתוזמרת בידי אלוהים. בדיוק כנאמר בדברי אלוהים: "כל הדברים ברקיע ועל פני הקרקע חייבים להיות תחת ריבונותו. לא יכולה להיות להם ברירה, והם כולם חייבים להישמע לתזמוריו. כך ציווה אלוהים וזו סמכותו של אלוהים" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, הדרך שבה האדם צועד קובעת את הצלחתו או כשלונו).

יום אחד, השוטרים הרעים באו לחקור אותי שוב. הפעם, כולם נראו קצת מוזר. הם הביטו בי כשדיברו, אבל לא נראה שהם דיברו איתי. נראה שהם דנו על עניין כלשהו. כמו בפעמים הקודמות, גם חקירה זו הסתיימה בכישלון. אחר כך, השוטרים הרעים החזירו אותי לתאי. בדרך, שמעתי אותם אומרים לפתע שנראה שאשתחרר באחד בחודש הבא. כששמעתי את זה, לבי כמעט פקע מהתרגשות: "פירוש הדבר שאשתחרר בעוד שלושה ימים!" חשבתי. "סוף סוף אוכל לעזוב את הגיהינום השטני הזה!" הדחקתי את האושר שבלבי וחיכיתי וציפיתי עם כל שנייה שחלפה. שלושה ימים דמו בעיניי לשלוש שנים. סוף סוף, האחד בחודש הגיע! באותו יום, נעצתי בלי הרף מבטים בדלת, בציפייה שמישהו יקרא בשמי. הבוקר עבר, ולא קרה דבר. תליתי את כל תקוותיי בכך שאעזוב אחר הצוהריים – אבל כשהגיע הערב, עדיין לא קרה דבר. כשהגיע הזמן לארוחת הערב, לא התחשק לי לאכול. חשתי בלבי תחושת אובדן. באותו רגע, זה היה כאילו לבי נפל מגן העדן לגיהינום. "למה היא לא אוכלת?" הסוהרת שאלה את האסירות האחרות. "היא לא אכלה הרבה מאז שהיא חזרה מהחקירה באותו יום", השיבה אחת האסירות. "תיגעי במצח שלה. היא חולה?" הסוהרת שאלה. אסירה אחת ניגשה אליי ונגעה במצחי. היא אמרה שהוא חם מאוד, שיש לי חום. באמת היה לי. המחלה הופיעה לפתע פתאום והיא הייתה קשה מאוד. בו ברגע התמוטטתי. בתוך שעתיים, החום המשיך לעלות. בכיתי! כולן, כולל הסוהרת, התבוננו בי בוכה. כולן היו במבוכה: הן ראו בי מישהי שלא התפתתה לגזר ולא נבהלה מהמקל, אחת שלא הזילה דמעה בודדת תחת עינויים קשים, ואחת שנתלה מהאזיקים במשך שש שעות בלי להיאנח. ובכל זאת, באותו יום, בלי שום עינויים, בכיתי. הן לא ידעו מהיכן הדמעות שלי הגיעו. הן פשוט חשבו שאני בטח חולה מאוד. למעשה, רק אלוהים ואני ידענו את הסיבה. הכול נבע מהמרדנות ומחוסר הציות שלי. הדמעות הללו זלגו מפני שחשתי ייאוש כשהציפיות שלי הושבו ריקם ותקוותיי התנפצו. אלה היו דמעות של מרדנות ושל טרוניה. באותו רגע, כבר לא רציתי להישאר נחושה בדעתי לשאת עדות על אלוהים. אפילו לא היה לי עוד אומץ לעמוד שוב במבחן. באותו ערב בכיתי דמעות של סבל, כי הספיק לי מהחיים בכלא ובזתי לשדים האלה – ואפילו יותר מכך, שנאתי להיות במקום הנורא הזה. לא רציתי לבלות שם עוד שנייה אחת. ככל שחשבתי על כך, כך רוחי נפלה יותר, וכך גברו בי רגשות הטרוניה, העגמומיות והבדידות. הרגשתי שאני כמו סירה בודדה בים, כזו שיכולה להיבלע במים בכל רגע. יתר על כן, הרגשתי שהסובבים אותי בוגדניים ונוראיים כל כך עד שהם עשויים לפרוק את כעסם עלי בכל רגע. לא יכולתי לעצור את עצמי מלזעוק: "הו אלוהים! אני מתחננת שתציל אותי. אני בנקודת השבירה, אני עלולה לבגוד בך בכל רגע ובכל מקום. אני מבקשת שתאחוז בלבי ותאפשר לי לשוב לפניך עוד פעם אחת, ואני מבקשת שתרחם עלי עוד פעם אחת ותאפשר לי לקבל את התזמור וההסדרים שלך. למרות שאני לא יכולה להבין מה אתה עושה עכשיו, אני יודעת שכל מה שאתה עושה הוא טוב, ואני מבקשת שתציל אותי פעם נוספת ותאפשר ללבי לפנות אליך". אחרי שהתפללתי, הפסקתי לפחד. התחלתי להירגע ולעשות חשבון נפש, ובאותו רגע הגיעו אליי דברי המשפט וההתגלות של אלוהים: "האם אתה רוצה את הבשר או את האמת? האם אתה רוצה שיפוט או נוחות? כיצד עליך לנהוג לאחר שחווית כל כך הרבה מעבודתו של אלוהים ולאחר שחזית בקדושתו של אלוהים ובצדק שלו? כיצד עליך ללכת בדרך הזו? כיצד עליך לממש את אהבתך לאלוהים? האם לייסורים ולשיפוט של אלוהים הייתה השפעה כלשהי עליך? הדברים שאתה מביא לידי ביטוי, וכן השאלה באיזו מידה אתה אוהב את אלוהים, קובעים אם יש או אין לך ידע אודות הייסורים והשיפוט של אלוהים! השפתיים שלך אומרות שאתה אוהב את אלוהים, אך אתה מביא לידי ביטוי את טבעך הישן והמושחת – אין בך פחד מפני אלוהים ופחות מכך יש לך מצפון. האם אנשים כאלה אוהבים את אלוהים? האם אנשים כאלה נאמנים לאלוהים? ...האם אדם כזה יכול להיות כפטרוס? האם לאנשים שדומים לפטרוס יש רק ידע אך לא את הביטוי שלו?" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, חוויותיו של פטרוס: הידע שלו על ייסורים ומשפט). כל מילה מדברי המשפט של אלוהים הייתה כמו חרב פיפיות המכה בעקב אכילס שלי ועורמת גינויים על ראשי: כן, פעמים רבות נשבעתי חגיגית לאלוהים ואמרתי שאנטוש את הכול ואשא כל קושי למען האמת. ובכל זאת, היום, כאשר אלוהים השתמש במציאות כדי לבקש ממני משהו, כשהוא היה זקוק לכך שאסבול בפועל ואשלם מחיר כדי לרצות אותו, לא בחרתי באמת או בחיים, אלא לקיתי בעיוורון מרוב חרדה, מצוקה ודאגה בגלל אינטרסים וציפיות של הבשר. לא הייתה בי אפילו אמונה קלה שבקלות באלוהים. איך אוכל לרצות את אלוהים כאשר אני נוהגת כך? אלוהים רצה שהמימוש שלי יהיה פורה. הוא לא חפץ בשבועות נוצצות וריקות מתוכן. למרות זאת, היה לי ידע לנוכח אלוהים, אך לא מציאות, וכלפי אלוהים לא היו בי נאמנות או אהבה אמיתית, ועוד פחות מכך הייתה בי צייתנות כלשהי. לא מימשתי דבר פרט להונאה, מרדנות והתנגדות. האם בכך לא בגדתי באלוהים? האם לא שברתי את לבו של אלוהים? באותו רגע, חשבתי על הזמן שבו ישוע אדוננו נאסר ומוסמר אל הצלב. אלה שנהנו לא פעם מחסדו נטשו אותו בזה אחר זה. לא יכולתי שלא להיות אכולת חרטה בלבי. שנאתי את המרדנות שלי, שנאתי את חוסר האנושיות שלי, רציתי שוב לקום על רגליי ולהוציא לפועל מעשים אמיתיים כדי להפוך את הבטחותיי לאלוהים למציאות. גם אם אירקב בכלא, לעולם לא אפגע שוב בלבו של אלוהים. לא אוכל שוב לבגוד במחיר הדם שאלוהים שילם בעבורי. הפסקתי לבכות והתפללתי בשקט לאלוהים בלבי: "הו אלוהים, תודה שהפכת אותי לנאורה, הנחת אותי ואיפשרת לי להבין את רצונך. אני רואה ששיעור קומתי דל כל כך ושאין בי אהבה או צייתנות קלה שבקלות כלפיך. הו אלוהים, ברגע זה אני רוצה להתמסר לך לחלוטין. גם אם אבלה כל חיי בכלא, לעולם לא אוותר לשטן. אני מבקשת רק להשתמש במעשיי הממשיים כדי לרצות אותך".

כעבור זמן מה, היו שמועות נוספות שאני עומדת להשתחרר. אמרו שזה יקרה בתוך ימים ספורים. בגלל הלקח שלמדתי בפעם הקודמת, הפעם הייתי קצת יותר הגיונית וקרת רוח. למרות שהתרגשתי, רציתי להתפלל ולבקש בפני אלוהים, ולעולם לא לבחור בעצמי. רציתי לבקש מאלוהים רק להגן עליי, כדי שאציית לכל התזמורים וההסדרים שלו. כמה ימים אחר כך, השמועות שוב הסתיימו בלא כלום. יתר על כן, שמעתי את הסוהרת אומרת שאפילו אם אמות בכלא, הם לא יניחו לי ללכת, משום שסירבתי למסור להם את כתובת ביתי ואת שמי – כך שאשאר כלואה לנצח. היה לי קשה מאוד לשמוע את זה, אבל ידעתי שזה הכאב שעליי לסבול. אלוהים רצה שאשא עדות זו עליו, והייתי מוכנה לציית לאלוהים ולהרכין ראש בפני רצונו. בטחתי בכך שכל דבר ועניין נתונים בידיו של האל. זו הייתה דרכו של אלוהים לגלות כלפיי חסד מיוחד ולרומם אותי. לפני כן, למרות שאמרתי שאירקב בכלא, אלה היו רק השאיפות והרצונות שלי – לא הייתה בי את המציאות הזו. באותו יום, הייתי מוכנה לשאת עדות זו במשך כל החיים המציאותיים שלי ולאפשר לאלוהים למצוא בי נחמה. ברגע שנמלאתי שנאה כלפי השטן וגמרתי אומר לנהל קרב נגדו עד יומי האחרון, לשאת עדות אמיתית על ידי כך שאירקב בכלא – חזיתי במעשיו הכול יכולים והנפלאים של אלוהים. ב- 6 בדצמבר 2005, רכב של בית הסוהר הסיע אותי מבית המעצר והשאיר אותי בצד הדרך. כך הסתיימו שתי שנותיי בכלא.

לאחר שחוויתי את התלאה הנוראית הזו, למרות שבשרי סבל קשיים מסוימים, הרווחתי מכך פי מאה ופי אלף: לא רק שפיתחתי תובנות וכושר אבחנה וראיתי באמת שהממשלה הסינית הקומוניסטית היא התגלמות השטן – כנופיית רוצחים שהורגת אנשים בלי להניד עפעף – אלא גם הבנתי לאשורם את כול יכולתו וחוכמתו של אלוהים כמו גם את צדקתו וקדושתו. רכשתי הערכה כלפי כוונותיו הטובות של אלוהים בהצילו אותי וכלפי הטיפול וההגנה שהעניק לי. כך, בזמן שהייתי נתונה לפראותו של השטן, אלוהים איפשר לי לגבור על השטן, צעד אחר צעד, ולעמוד איתנה בעדותי. מהיום ואילך, אני מייחלת להקדיש לאלוהים את כל-כולי, ואדבק באלוהים בעיקשות, כדי שאפול בנחלתו של אלוהים מהר ככל האפשר.