שמי מתייה, וקיבלתי את עבודת האל הכול יכול באחרית הימים לפני שלוש שנים. באוקטובר 2020 נעשיתי מנהיג כנסייה. הבנתי שקיבלתי אחריות גדולה והייתי קצת לחוץ, אבל הייתי גם מאוד גאה בזה. הרגשתי שנבחרתי לחובה הזאת כי הייתה לי איכות טובה יותר מאשר לאחרים. לקחתי את החובה שלי מאוד ברצינות, ועשיתי כמיטב יכולתי לשתף עם אחרים כדי לעזור להם עם בעיות במילוי החובות שלהם. עם הזמן התחלתי להרגיש שאני מסוגל לפתור המון סוגי בעיות, ובכל מקום שהיו צריכים אותי לשיתוף, ישר מיהרתי להגיע לשם, בלי לחשוב פעמיים. רציתי להוכיח לכולם שאני מנהיג מצוין ופותר בעיות ראוי לשמו.

ואז, כמה צוררי משיח התחילו להפיץ שמועות בכנסייה. הם הפיצו בקבוצות מפגש שקרים של המפלגה הקומוניסטית שניאצו את אלוהים, הם עיוותו את העובדות, הציגו הכול הפוך ושפטו את עבודת בית האל. הם רצו להטות אנשים מן הדרך, להרחיק אותם מאלוהים. קיימתי מפגשים ושיתפתי ככל שיכולתי, והרגשתי כמו מפקד בצבא, שמוביל את חייליו מול פלוגות האויב! רציתי להוכיח שאני יכול להגן על כולם כדי שהם יראו שאני מסוגל לשאת עול כבד, שאני אחראי. אבל בפועל הרגשתי חלש מאוד. אני בעצמי לא ידעתי איך להפריך כמה מהטענות של צוררי המשיח, והן השפיעו גם עליי. אבל לא רציתי לחשוף את החולשה שלי בפני האחרים. רציתי להיראות גדול וחזק, במחשבה שכך מתנהג מנהיג אמיתי. אף פעם לא נפתחתי באמת לגבי המצב שלי כי חשבתי שאם אני, כמנהיג, אפגין סימנים של חולשה, אאבד את מראית העין של כוח. ואז מה הם יחשבו עליי? האם הם יחשבו שאני מסוגל רק לדקלם דוקטרינה ושאין לי את מציאות האמת? חשבתי שבתור מנהיג כנסייה אני מוכרח להיות קשוח, כמו נשיא או מפקד בצבא. לא יכולתי לתת לאף אחד לראות את החולשה שלי! אז במפגשים, דיברתי תמיד על ההבנה ה"עמוקה" שלי של דברי האל, ועל ההתנסות האישית שלי, למשל איך אחים ואחיות יכולים להיות יעילים יותר במאמצי הפצת הבשורה שלהם בעזרתי. אבל על הכישלונות ועל השחיתות שלי כמעט לא דיברתי, מיהרתי לעבור לדברים שכן עשיתי כמו שצריך. אם הייתי נעשה ישנוני במפגש לא הייתי מודה בזה, ואם הייתה לי איזושהי בעיה הייתי אומר שאמצא מהר מאוד נתיב לפתור את החולשה שלי. דיברתי על האופן בו השקיתי מאמינים חדשים, ואיך נתתי להם הזדמנויות ללמידה, כדי להתפאר במעשים הטובים שלי. כששיתפתי את ההתנסויות שלי, נהניתי לדבר על מה שהקרבתי עבור אלוהים, לספר איך לא ישנתי כל הלילה למען חובתי, בתקווה שכולם יעריכו אותי. האחות מרינט, השותפה שלי, ממש העריצה אותי כי תמיד עזרתי לה למצוא דברי אל שהיו רלוונטיים למצב שלה. הייתי מאוד מרוצה, מאוד שבע רצון כשהיא הביעה את ההערצה שלה. גם אחים ואחיות שהתאמנו לחובת ההשקיה העריצו אותי מאוד, ופעם אחת אחות התקשרה אליי כדי לומר לי שהיא נעשתה מוכשרת בחובתה הודות לדברים שהיא למדה ממני. זה ממש הזין את היהירות שלי. אף פעם לא אמרתי לה שהשיתוף המועיל שלי היה כולו הנחיה של אלוהים, שהוא הגיע מהנאורות של אלוהים כך שצריך להפנות את כל התהילה אליו. אחרי השיתוף שלי, כמה אחים ואחיות אמרו "אמן", או "מתייה כל כך צודק," או "אני אסיר תודה על השיתוף של מתייה." לפעמים הם דיברו איתי בטון של הערצה, והם תמיד שאלו מה דעתי בהחלטות שהם היו צריכים לקבל במילוי חובתם, שאלות כמו "מתייה, זה בסדר לעשות ככה?" יכולתי להרגיש שאני תופס מקום חשוב בליבם. כשראיתי עד כמה הם העריצו אותי, הרגשתי קצת לא בנוח, אבל אהבתי את התחושה שנושאים אליי עיניים. זה שימח אותי. ואז, יום אחד, ראיתי עדות בווידאו שנקראה "הנזק שנגרם כתוצאה מרברבנות." היא הייתה מאוד מרגשת. אחות, גם היא מנהיגה, תמיד רוממה את עצמה במילוי חובתה. היא פגעה בטבעו של אלוהים והוטלה עליה משמעת באמצעות מחלה. הפואנטה הייתה שהתנהגותה הגעילה את אלוהים. כשצפיתי בסרט הזה, דמעות התחילו לזלוג מהעיניים שלי והבנתי שבכך שהתרברבתי בפני אחרים כדי להשיג את הערצתם, בעצם התנגדתי לאלוהים. הייתי בנתיב של צורר משיח. אף פעם לא תפסתי שרברבנות יכולה להיות בעיה רצינית עד כדי כך. אמרתי לעצמי שוב ושוב, "עוררתי את זעמו של אלוהים." הייתי ממש מפוחד ולא ידעתי מה עליי לעשות.

ואז קראתי את הקטע הזה מדברי האל, שעזר לי להבין את השחיתות שלי. נאמר בדברי האל: "מרוממים את עצמם ומעידים על עצמם, מתרברבים, מנסים לגרום לאנשים להוקיר אותם – האנושות המושחתת מסוגלת לעשות דברים אלה. כך אנשים מגיבים באופן אינסטינקטיבי כשהם נשלטים על ידי אופיים השטני ודבר זה משותף לכל האנושות המושחתת. כיצד אנשים בדרך כלל מרוממים את עצמם ומעידים על עצמם? כיצד הם משיגים מטרה זו? אחת הדרכים היא להעיד עד כמה הם סבלו, כמה עבודה הם עשו וכמה השקיעו מעצמם. הם מדברים על הדברים הללו כעל צורה של הון אישי. כלומר, הם משתמשים בדברים האלה כהון שבאמצעותו הם מרוממים את עצמם, דבר שמעניק להם עמדה גבוהה יותר, חזקה יותר ובטוחה יותר במחשבה של הזולת, כך שיותר אנשים מוקירים, מעריצים ומכבדים אותם ואף סוגדים להם והופכים לחסידים שלהם. זו ההשפעה הסופית. האם הדברים שהם עושים כדי להשיג מטרה זו – כל הרוממות העצמית והעדות על עצמם – הם סבירים? הם לא. הם מעבר לתחום של הרציונליות. לאנשים האלה אין בושה: הם מעידים ללא בושה על מה שעשו למען אלוהים ועד כמה סבלו בשבילו. הם אפילו מתהדרים ביכולותיהם, בכישרונותיהם, בניסיונם ובכישורים המיוחדים שלהם או בטכניקות ההתנהלות החכמות שלהם ובאמצעים שבהם הם משתמשים כדי לשחק עם אנשים. השיטה שלהם לרומם את עצמם ולהעיד על עצמם היא להתרברב ולהמעיט מערכם של אחרים. הם גם מתחזים ומסווים את עצמם, מסתירים את חולשותיהם, את חסרונותיהם ואת כישלונותיהם מאנשים כדי שאלה יראו תמיד רק עד כמה הם מבריקים. הם אפילו אינם מעזים לספר לאנשים אחרים כשהם מרגישים שליליים. אין להם אומץ להיפתח ולשתף עם אחרים וכאשר הם עושים משהו לא בסדר, הם עושים כמיטב יכולתם להסתיר זאת ולחפות על כך. הם לעולם אינם מציינים את הנזק שהם גורמים לבית האלוהים במהלך מילוי חובתם. אולם כאשר הם תורמים תרומה קטנה כלשהי או נוחלים הצלחה קטנה כלשהי, הם ממהרים להתרברב בכך. הם לא מסוגלים לחכות עד שיכריזו קבל עם ועדה עד כמה הם מוכשרים, עד כמה איכותם גבוהה, עד כמה הם יוצאי דופן ועד כמה הם טובים יותר מאנשים רגילים. האין זו רוממות עצמית ועדות על עצמם? האם רוממות עצמית ועדות על עצמם מצויות בגבולות הרציונליים של האנושיות התקינה? לא. אם כן, כשאנשים עושים זאת, איזה טבע מתגלה בדרך כלל? טבע יהיר הוא אחד הביטויים העיקריים לכך, ואחריה הונאה הכרוכה בעשיית הכול על מנת לגרום לזולת להוקיר אותם. הסיפורים שלהם משכנעים לחלוטין. דבריהם מכילים באופן ברור מוטיבציות ותוכניות והם מוצאים דרך להסתיר את העובדה שהם מתפארים. אולם, התוצאה של דבריהם היא שהם עדיין גורמים לאחרים הרגשה שהם טובים יותר מהזולת, שאיש אינו משתווה להם, שכל האחרים נחותים מהם. האין זה נכון שתוצאה זו מושגת באמצעים ערמומיים? איזה טבע מצוי מאחורי אמצעים כאלה? והאם יש בו מרכיבים של רשעות? זהו סוג של טבע מרושע" ('חשיפת צוררי המשיח'). הקריאה בדברי האל הייתה כמו אגרוף ישר בלב. יכולתי לראות מאוד בבירור מה היה חבוי בתוכי. רציתי ליצור תדמית של עצמי כאיש חזק, כאדם מושלם. כששיתפתי על ההתנסות שלי, התפארתי ב"מעשי הגבורה" שלי, דיברתי על ההצלחות שלי, אבל כמעט אף פעם לא הזכרתי את הכישלונות שלי. אם הייתי חלש או שלילי, או ניצבתי בפני בעיות מסוימות, או אפילו כשהייתי במצב הגרוע ביותר, הייתי פשוט אומר "אני בסדר גמור. אני עובר ניסיון קטן, אבל בעזרת האל אני אתגבר עליו." בעוד שלמעשה ממש כאב לי. תמיד דיברתי על כמה סבלתי עבור מילוי חובתי, ועשיתי סיפור מכמה שאני אחראי. אבל פני הדברים לא היו ככה באמת. כשהקרבתי במילוי חובתי, זה היה בעיקר בשביל המוניטין והמעמד שלי. כשראיתי את ההערצה של האחרים כלפיי, זה עורר לי משהו בלב, וידעתי שזה לא דבר טוב. אבל בכל זאת לא עשיתי דבר כדי להפסיק את זה. לא אמרתי לאנשים לא להעריץ אותי כי רציתי לקבל את ההערצה ואת השבחים שלהם, ואפילו לתפוס מקום חשוב יותר בליבם מאשר אלוהים. הייתי יהיר ממש כמו הארכי-מלאך, לא? לא הבאתי אחרים בפני אלוהים, אלא הבאתי אותם במקום זה בפניי. כשהבנתי שאני עלול לתפוס את מקומו של אלוהים בלב האחים והאחיות, רעדתי מפחד וידעתי עמוק בלב שאלוהים מתעב את ההתנהגות שלי. כשניצבתי כך מול העובדות, התפללתי לאלוהים: "אלוהים, אני התרברבתי, רציתי שכולם יראו בי מישהו ברמה גבוהה יותר, מישהו שיכול לפתור את כל הבעיות שלהם. אני עושק ממך את התהילה. אלוהים, אני רוצה להכות על חטא בפניך." הייתי מלא חרטה. אז כתבתי מכתב התנצלות בו חשפתי את האני האמיתי שלי ואת ההאדרה העצמית שלי, ושלחתי אותו לכל אחת מקבוצות המפגש. גם אמרתי לכולם באופן חד משמעי שאסור להם להעריץ אותי. הכרתי כמה אנשים שהעריכו אותי במיוחד, אז שלחתי להם הודעות אישיות שבהן ניתחתי את עצמי. כעבור כמה ימים, האחות מרינט אמרה לי בכנות שבעבר היא העריצה אותי, ושהיה לי מקום חשוב בליבה. ממש התביישתי כששמעתי את זה והרגשתי כאילו זו הייתה הוכחה לרוע שבי. באותו רגע ראיתי את הכיעור של עצמי. התפארתי כדי להשיג הערצה של אחרים. איבדתי כל היגיון. באיזה אופן זה היה מילוי החובה שלי? אלוהים רומם אותי לתפקיד הנהגה, וככה אני גמלתי לו? הרגשתי מבויש יותר משהייתי אי פעם. אבל עדיין לא חיפשתי בכנות את האמת כדי לפתור את השחיתות שלי, אז תוך זמן קצר חזרתי לסורי.

היה מפגש אונליין, שגם מנהיגי כנסייה אחרים השתתפו בו. הרגשתי שהשיתוף של האחים והאחיות היה פשטני וזה הטריד אותי. חשבתי שהשיתוף שלהם היה רדוד ושהמנהיגים האחרים לא אמרו שום דבר נשגב. רציתי להראות להם איך נראה שיתוף טוב, לשתף את ההבנה שלי עם כולם כדי שהם יוכלו ללמוד הרבה ממה שהיה לי להגיד. רציתי להראות להם את הדרך. אז הכנתי בראש את מה שרציתי לומר. חשבתי לומר משהו עם יותר נאורות, כדי שאוכל לבלוט מעל השאר ולחלוק שיתוף כבד-משקל. עברתי בראש על הניסוח שידגיש הכי טוב את השיתוף שלי. ממש רציתי להוכיח שיש לי הבנה טובה יותר, כדי שאחרים יעריכו את התובנה שלי. השתמשתי בהמון דוגמאות ומטאפורות כדי שהם ידעו שאני מסוגל לספק שיתוף מפורט ועשיר. כשסיימתי, הייתי ממש מאושר כששמעתי את כולם אומרים "אמן." ואז בדקתי את חלונית הצ'אט כדי לראות אם אחים ואחיות אמרו משהו נחמד על השיתוף שלי. קצת לפני שסיימנו את המפגש, האח דזה-אן חלק שיתוף מסוים בלי לצטט מדברי האל כמו שאנחנו תמיד עושים, כדי לבסס את הדברים שלנו עליהם. במקום זה הוא התבסס על השיתוף שלי, ואמר שאנחנו צריכים לעשות דברים על סמך השיתוף שלי. הוא השתמש בשיתוף שלי בתור הסימוכין היחידים להבנה שלו. ראיתי שאני שוב מרומם את עצמי וגורם לאחרים לסגוד לי. באותו רגע הרגשתי ממש לא בנוח. נזכרתי בכמה מדברי האל ששיתפנו עליהם זמן לא רב לפני כן. נאמר בדברי האל: "אם אחים ואחיות אמורים לגלות סודות זה לזה, לעזור זה לזה ולדאוג זה לצורכי זה, הרי שכל אדם חייב לדבר מתוך החוויות האמיתיות שלו. אם אינכם מדברים מתוך החוויות האמיתיות שלכם, – אם רק תדקלמו מילים צלולות של דוקטרינה ותחקו כתוכי אמרות כנף ומילים נדושות על אמונה באלוהים ולא תיפתחו כלל בקשר למה שמצוי על לבכם – אזי אינכם ישרים ואינכם מסוגלים להיות ישרים" ("הנוהג הבסיסי ביותר של להיות אדם ישר" ב'שיחותיו של המשיח של אחרית הימים'). "כאשר אתם נושאים עדות על אלוהים, עליכם בעיקר לדבר יותר על האופן שבו אלוהים שופט את בני האדם ומטיל עליהם ייסורים, וכן על הניסיונות שהוא משתמש בהם כדי לזכך בני אדם ולשנות את טבעם. עליכם גם לדבר על היקף השחיתות שהתגלה בחווייתכם, על הדברים שסבלתם וכיצד אלוהים כבש אתכם בסופו של דבר, דברו על היקף הידע האמיתי שלכם לגבי עבודתו של אלוהים, וכיצד עליכם לשאת עדות על אלוהים ולגמול לו על אהבתו. עדותכם צריכה להכיל דברי טעם, אך עליכם לנסח אותה בצורה פשוטה. אל תדונו בתיאוריות ריקות. דברו באופן ישיר וכן; דברו מהלב. כך צריכה להיות חווייתכם. אל תצטיידו בתיאוריות נבובות שנשמעות עמוקות במאמץ להתרברב – כך תיראו די שחצנים וחסרי היגיון. עליכם לדבר יותר על דברים אמיתיים הנובעים מניסיונכם הממשי, דברים אמיתיים ומהלב – זה הכי מועיל לאחרים, ומה שהכי מתאים עבורם לראות" ("רק אם האדם יעסוק בחיפוש האמת, הוא יוכל להשיג שינויים בטבעו" ב'שיחותיו של המשיח של אחרית הימים'). "אם אינך עוסק בחיפוש האמת ואתה מנסה תמיד להטות אנשים לצדך, תמיד לספק את שאיפותיך ותשוקותיך ושואף להגשים את כמיהתך למעמד, אזי אתה הולך בנתיבם של צוררי המשיח. האם יש דבר כלשהו בנתיבם של צוררי המשיח שנמצא בהרמוניה עם האמת? (לא.) מה בדרך זו מנוגד לאמת? מהו הדבר אשר לשמו אנשים אלה פועלים? (לשם השגת מעמד.) מהו נגלה באנשים אשר עושים דברים למען מעמד? יש שאומרים, 'הם תמיד משמיעים דוקטרינות, הם לעולם לא משתפים אחרים במציאות האמת, הם מדברים תמיד למען עצמם, הם לעולם לא משבחים את אלוהים או מעידים עליו. אנשים שדברים כאלה נגלים בהם פועלים לשם השגת מעמד.' מדוע הם אומרים מילים של דוקטרינה? מדוע הם לא מתעלים ומעידים על אלוהים? משום שבלבם יש רק מעמד ועמדה – אלוהים נעדר מלבם לחלוטין. אנשים כאלה מעריצים מעמד וסמכות, לעמדה יש חשיבות עצומה עבורם. עמדה ומעמד הפכו להיות החיים שלהם. אלוהים נעדר מלבם. הם אינם יראים את אלוהים ועל אחת כמה וכמה אינם נשמעים לו. כל מה שהם עושים נועד לרומם את עצמם, להעיד על עצמם ולהתרברב כדי לזכות בהערצה מצד הזולת. לכן, הם מרבים להתפאר בעצמם, על מה שעשו, עד כמה הם סבלו, איך הם ריצו את אלוהים, כמה סבלניים הם היו כשהם טופלו, הכול כדי לזכות באהדה ובהערצה מצד הזולת. האנשים האלה הם מאותו סוג כמו צוררי משיח. הם הולכים בדרכו של פאולוס. ומה סופם? (הם הופכים לצוררי משיח ומסולקים.)" ("אדם זקוק לנוהג ספציפי כדי למצוא מזור לטבעו המושחת" ב'שיחותיו של המשיח של אחרית הימים'). מדברי האל ראיתי, שעליי לפתוח את ליבי ולשתף בהתנסות האמיתית שלי, לדבר בכנות, להימנע ממילים ריקות ומאמירות נדושות שנועדו להתפארות. מנהיג אמיתי משתף בהתנסויות שלו ובהבנה שלו את דברי האל, מדריך אחרים להבין את האמת ומביא אותם בפני אלוהים. צוררי משיח משתפים מילים ריקות כדי להשוויץ, כדי להשיג שבחים והערצה וכדי להביא אחרים בפניהם. בנוגע לי, פשוט פלטתי תיאוריות ריקות בלי להעניק לאנשים נתיב ליישום בפועל. לא פתרתי שום בעיה אמיתית. המטרה שלי לא הייתה לעזור להם להבין את האמת ולהיווכח במציאות של דברי האל, אלא לגרום להם להעריץ אותי. התוצאות של ההתפארות היו ברורות מאוד. האחרים נשאו אליי את עיניהם ולא נשאו עדות לדברי האל, אלא השתמשו במקום זה בשיתוף שלי בתור סימוכין. אנשים תמיד אמרו דברים כמו "הודות לשיתוף של מתייה" או "בדיוק כמו שהאח מתייה אמר." חשבתי על פאולוס, שתמיד היה יומרני ולא נשא עדות לדבריו של ישוע אדוננו. זה גרם לאנשים לסגוד לדבריו של פאולוס ולשאת עדות להם במשך 2,000 שנה. האם לא עשיתי אותו הדבר כמו פאולוס, והייתי באותו נתיב של צורר משיח נגד אלוהים? ממש פחדתי, ופשוט שנאתי את עצמי. נשאתי תפילה, "אלוהים, אני עושה את אותה הטעות. דבריך הראו לי את הדרך, אבל אני עדיין הולך בעקבות השטן ומספק את היוהרה שלי. אני שוב משחק את תפקיד השטן. אלוהים, אנא עזור לי, אנא הושע אותי!"

ערב אחד, כשהתכוננתי למפגש, ראיתי את הקטע הזה: "מהו הנושא הגדול ביותר שאסור לדבר עליו בהקשר של השירות שבני אדם מעניקים לאלוהים? אתם יודעים? כמה מאלו שמכהנים כמנהיגים תמיד מנסים להיות שונים, להיות הרחק מעל כל היתר ולמצוא תעלולים חדשים כדי שאלוהים יוכל לראות עד כמה הם כשירים. עם זאת, הם אינם מתמקדים בהבנת האמת ובהיווכחות במציאות של דברי אלוהים. הם תמיד מנסים להתרברב, האם לא מדובר בגילוי מובהק של אופי יהיר? ...כשבני אדם משרתים את אלוהים, הם רוצים להתקדם בצעדי ענק, לעשות דברים אדירים, לומר דברים נהדרים, לעשות עבודה נהדרת, לערוך פגישות נהדרות ולהיות מנהיגים דגולים. אם תמיד יהיו לכם שאיפות גדולות כאלה, אתם תפרו את הצווים המנהליים של אלוהים; אנשים שעושים זאת ימותו מהר. אם אינכם מתנהגים היטב, אדוקים ושקולים בשירותכם את אלוהים, אזי במוקדם או במאוחר תפגעו בטבעו של אלוהים" ("קל לפגוע באלוהים בהיעדר האמת" ב'שיחותיו של המשיח של אחרית הימים'). דברי האל האלה השאירו אותי משותק. דרך ההתגלות הזו ראיתי את האמביציה והתשוקה הפרועות שלי להשיג גדולות ונצורות. רציתי לנהל את המפגשים כדי להפגין את הרהיטות שלי. אהבתי להשוויץ ולא פספסתי שום הזדמנות לעשות זאת. רציתי הערצה, ושאחרים יגידו "האח מתייה מקיים כאלה מפגשים נהדרים! אין מנהיג יותר טוב ממנו!" מונע על ידי התשוקות האלה, התרוצצתי ממפגש אחד לבא אחריו, עבדתי, נפגשתי, פתרתי בעיות, אהבתי את הסוג הזה של מנהיגות. אבל כשקראתי "אם תמיד יהיו לכם שאיפות גדולות כאלה, אתם תפרו את הצווים המנהליים של אלוהים; אנשים שעושים זאת ימותו מהר," רעדתי בגופי, והרגשתי תחושה חזקה של פחד עמוק בלב. חשבתי שאני משביע את רצון האל, אבל הבנתי שלמעשה הגעלתי אותו. הגעלתי גם את עצמי. רציתי רק לעשות משהו מיוחד, להטיף משהו נשגב. מה שהניע אותי לא היה שאיפה לשאת עדות לאלוהים או ליישם בפועל את האמת, ולא נשאתי עול עבור חייהם של אחים ואחיות. הכול היה כדי לרומם את עצמי וכדי שיהיה לי מקום מיוחד בליבם של אחרים. זו פגיעה בצווים המנהלתיים של אלוהים, שאומרים כך: "אסור לאדם להעצים או לרומם את עצמו. עליו לעבוד ולרומם את אלוהים." "בני אדם שמאמינים באלוהים צריכים לשמוע לאלוהים ולעבוד אותו. אל תרוממו או תעריצו אף אדם. אל תשימו את אלוהים במקום, את האנשים שאתם מעריצים במקום השני, ואת עצמכם במקום השלישי. אף אדם לא אמור לתפוס מקום בלבכם, ואסור לכם להתייחס לבני אדם – במיוחד את אלו שאתם מעריצים – כאל בעלי מעמד זהה לאלוהים או כשווים לו. אלוהים לא יסבול זאת" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, עשרת הצווים המנהליים שבני עמו הנבחר של אלוהים חייבים להישמע להם בעידן המלכות). זה לא היה רק הרימום העצמי שפגע בצווים המנהלתיים, אלא, עוד יותר גרוע, העליתי את האחרים על נתיב שגוי וגרמתי להם להתנגד לאלוהים, כי הם העריצו אדם. ההשלכות הן רציניות וללא ספק ירגיזו את אלוהים. הייתי מבועת. חשבתי שאין סיכוי שאלוהים יסלח לי על כך שפגעתי בטבעו. הייתי אומלל. נשאתי תפילה, "אלוהים, אני שרוי בכאב גדול. אני יודע שעוררתי את זעמך, ואני רוצה להכות על חטא. אלוהים, אנא עזור לי להבין את רצונך."

תוך כדי שאני אבוד בתוך הפחד שלי, קראתי את הקטע הזה בדברי האל: "כיום אלוהים שופט אתכם, וממיט עליכם ייסורים ומגנה אתכם, אך דעו לכם שהגינוי שלכם נועד כדי שתוכלו להכיר את עצמכם. גינוי, קללה, משפט, ייסורים – כל אלה נועדו כדי שתוכלו להכיר את עצמכם, כדי שהטבע שלכם יוכל להשתנות, ויתרה מזאת, כדי שתוכלו לדעת מה אתם שווים ולהבין שמעשיו של אלוהים צודקים, כדי שתוכלו לדעת בהתאם לטבעו ולצורכי עבודתו שהוא עובד לפי תוכניתו למען הישועה של האדם, ושהוא אל צודק שאוהב את האדם, ומושיע את האדם, ואשר שופט את האדם וממיט עליו ייסורים. אם אתם רק יודעים שמעמדכם עלוב ושאתם מושחתים וממרים את פיו, אך אתם לא יודעים שאלוהים רוצה לחשוף את הישועה שלו באמצעות המשפט והייסורים שהוא עושה בכם היום, הרי שאין לכם שום דרך לחוות דברים, וקל וחומר שאתם לא מסוגלים להמשיך קדימה. אלוהים לא בא כדי להרוג או להשמיד, אלא כדי לשפוט, לקלל, להמיט ייסורים ולהושיע. לפני סיום תוכנית הניהול שלו בת 6,000 השנים – לפני שהוא חושף את סופה של כל קטגוריית אדם – עבודתו של אלוהים על פני האדמה נעשית למען הישועה, על מנת להשלים לחלוטין את בני האדם שאוהבים אותו ולגרום להם להישמע לריבונותו" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, עליכם להניח בצד את ברכות המעמד ולהבין את רצונו של אלוהים בנוגע לישועת האדם). הדברים האלה העניקו לי תחושת שלווה. חשבתי שפגעתי באלוהים באופן שלא ניתן לסלוח עליו, אבל זה לא היה המקרה. אלוהים הטיל עליי משמעת, אבל הוא לא שנא אותי. הוא רצה שאני אשתנה. יכולתי לראות את צדקתו של אלוהים, ואת הסובלנות והסלחנות שלו. ידעתי שהפעם עליי לחפש את האמת ולפתור את השחיתות שלי.

קראתי עוד קטע מדברי האל: "כאדם ישר, עליך קודם כול לנהוג בגילוי לב מוחלט, כדי שכולם יוכלו לראות את צפונות לבך, לראות את כל מה שאתה חושב ולהביט בפרצופך האמיתי. אסור לך לנסות להסוות או לכסות את עצמך כדי להיראות טוב. רק אז אנשים יבטחו בך ויחשבו שאתה ישר. זהו הנוהג הבסיסי ביותר של אדם ישר, וזו דרישת הקדם כדי להיות אדם ישר. אתם תמיד מעמידים פנים ותמיד מזייפים קדושה, מידות טובות, גדוּלה, ומעלות מוסריות מצוינות. אתם לא מאפשרים לבני אדם לראות את השחיתות ואת הפגמים שלכם. אתם מציגים תמונה מסולפת לבני האדם, כדי שהם יחשבו שאתם מכובדים, אדירים, מקריבים מעצמכם, ניטרליים וחסרי אנוכיות. זו רמאות. אל תתחפשו ואל תיצרו מארז שקרי לעצמכם. במקום זאת, חשפו את עצמכם ואת לבכם בפני אחרים. אם תוכלו לחשוף את לבכם במערומיו בפני אחרים, כלומר אם תחשפו את כל המחשבות והתוכניות שבלבכם – בין אם הן חיוביות או שליליות – תהיו ישרים, הלא כן? אם תוכלו להיחשף בפני אחרים, אזי גם אלוהים יראה אתכם ויאמר, 'נחשפתם בפני אחרים, ולכן ודאי שאתם ישרים גם בפניי.' אם תיחשפו בפני אלוהים רק כאשר האחרים לא רואים זאת, ובנוכחותם תמיד תעמידו פנים שאתם אדירים ומוסריים או צודקים וחסרי אנוכיות, מה אלוהים יחשוב ומה הוא יאמר? אלוהים יאמר, 'אתם רמאים של ממש; אתם עלובים וצבועים לחלוטין; ואתם לא ישרים.' אלוהים יוקיע אתכם כך. אם אתם רוצים להיות ישרים, הרי שבלי קשר למעשיכם בפני אלוהים או הזולת, עליכם להיות מסוגלים לתת דין וחשבון טהור ופתוח על מה שבא לידי ביטוי בכם ועל המילים שבלבכם. האם זה דבר קל להשגה? זה דורש זמן. זה דורש מאבק פנימי, ועלינו להנהיג ללא הרף. לאט לאט, לבנו ייפתח ונוכל לחשוף את עצמנו" ("הנוהג הבסיסי ביותר של להיות אדם ישר" ב'שיחותיו של המשיח של אחרית הימים'). הקטע הזה עזר לי להבין מה אלוהים רצה ממני. הוא רצה שאני אהיה אדם כן. כלומר, היה עליי ללמוד לחשוף את השחיתות ואת המחשבות הכנות שלי בפני אחרים כדי שהם יוכלו לראות את החולשות ואת הקשיים שלי. אם אמשיך לרומם את עצמי בלי לחשוף את הכישלונות ואת נקודות התורפה שלי, ובמקום זה אבנה תדמיות מזויפת של עצמי דרך השיתופים שלי, זה יהיה שקר. אני לא אהיה כן עם אחרים או עם אלוהים. באותו יום הבנתי שאני פשוט מוכרח להיות אדם כן. גם השגתי הבנה מסוימת של הרעיונות השגויים שלי. חשבתי שמנהיג צריך להיות אדם הירואי, נטול חולשות, כמו איזה מנהל גדול בעולם הרגיל שנמצא דרגה מעל כולם, טוב יותר מאחרים. אבל זה לא מה שאלוהים רוצה. אלוהים רוצה אנשים פשוטים וכנים. אנשים כאלה יכולים להיפתח ולדבר על הפגמים שלהם, הם אוהבים את האמת ומיישמים אותה בפועל. הם מתמקדים בהיווכחות בחיים של אחים ואחיות ומחפשים את עקרונות האמת, לא שואפים להגשים את האמביציות של עצמם. נזכרתי במה שישוע אדוננו אמר: "אַךְ אַתֶּם אַל יִקָּרֵא לָכֶם 'רַבִּי', כִּי אֶחָד הוּא רַבְּכֶם וְאַתֶּם אַחִים כֻּלְּכֶם. ... גַּם אַל תִּקָּרְאוּ 'מוֹרֵי תּוֹרָה', כִּי אֶחָד הוּא הַמּוֹרֶה שֶׁלָּכֶם – הַמָּשִׁיחַ. הַגָּדוֹל בָּכֶם יִהְיֶה מְשָׁרֶתְכֶם. הַמְרוֹמֵם אֶת עַצְמוֹ יֻשְׁפַּל וְהַמַּשְׁפִּיל אֶת עַצְמוֹ יְרוֹמָם" (מתי כ"ג 8-12). כל הזמן הזה שהייתי מנהיג העמדתי פנים, בתקווה שאנשים יסגדו לי. הבנתי שהייתי רחוק מאוד ממה שאלוהים דורש. מנהיג ממלא תפקיד של משרת, משרת עם אחריות עצומה. הוא חייב תמיד לזכור את האחריות שלו, שהיא להשקות ולתמוך באחים ובאחיות, לחפש את האמת כדי לעזור להם לפתור בעיות. מנהיג הוא לא פקיד בכיר והוא לא מעל אף אחד אחר. אלוהים הוא הבורא, וכל בני האדם הם יצירים נבראים, לא משנה מה תפקידם. על כולנו לעבוד את הבורא. באותו רגע הבנתי את התפקיד ואת האחריות שלי, שעליי להישאר במקום של יציר נברא ולמלא כמו שצריך את חובתי. מאז, דפוס החשיבה שלי השתנה והתחלתי לעבוד על הכנות שלי. כשהבחנתי שאני מרומם את עצמי, הייתי נפתח ומוודא שאני חושף את השחיתות ואת הפגמים שלי. לפעמים החשיפה הזו הכאיבה לי, אבל היא הראתה לי עד כמה באמת הייתי חסר כנות. שיחקתי כל כך הרבה משחקים ושיטיתי באחרים כל כך הרבה. ככל שנפתחתי יותר, כך ראיתי יותר מי אני באמת, ואת שיעור הקומה האמיתי שלי. הבנתי שאני שום דבר. בכל השיתופים שלי שמתי את עצמי על במה גבוהה, ועודדתי ועזרתי לאנשים באמצעות דוקטרינה. אבל כעת התחלתי לשתף את מצבי האמיתי עם אחים ואחיות, ודיברתי בגילוי לב. היו לי אותם הקשיים כמו שהיו להם, אותם סוגים של שחיתות כמו שהיו להם, ואמנם הייתי המנהיג, אבל כולנו היינו אותו הדבר. פשוט היו לנו חובות אחרות למלא. כשעשיתי את זה, לא הרגשתי שאני חכם יותר בשום צורה מהאחרים. במקום זאת, הייתי מסוגל ללמוד מההתנסויות שלהם ולהשיג נאורות משיתופים של אחרים. בעבר בקושי הקדשתי תשומת לב לשיתופים של אחרים, מתוך הנחה יהירה שאני זה שמספק נאורות לאחרים. הודות לדברי האל, פיתחתי מערכת יחסים קרובה יותר עם האחרים, וכך הבנתי אותם טוב יותר ויכולתי לראות את מצבם האמיתי הבנתי שהסדריו של אלוהים איפשרו לי לקבל מהם הרבה מאוד בזמן שעזרתי להם. למדתי כל כך הרבה דברים בזכות השיתוף שלנו יחד. הפסקתי להיות כזה שחצן ומנופח מחשיבות עצמית. יכולתי להתייחס לאחרים כאל שווים, בצורה הגיונית ורגילה יותר, ולפעמים, בזמן שיתוף, הייתי שוכח לגמרי את הסטטוס שלי כמנהיג. אני אסיר תודה כל כך לאלוהים על השינוי הזה בי.

לפעמים אני עדיין תופס את עצמי משוויץ וזה מראה לי עד איזה עומק השטן השחית אותי. זה לא משהו חולף, זה טבוע אצלי בעצמות, בדם שלי. ללא ההזנה של האמת, ללא השיפוט והייסור של אלוהים, החזקתי אחים ואחיות בשליטתי וכל הזמן התחריתי נגד אלוהים. זו עובדה. חוסר היכולת להשתנות הוא מסוכן ממש. רק האמת הצליחה לעזור לי להשתחרר מהטבע השטני שלי. בלעדיה, הייתי הופך לצורר משיח ואלוהים היה מגנה אותי. הודות להנחיית האל, שיניתי את נקודת המבט שלי, וההסתכלות שלי כעת על החובה שלי כמנהיג היא טהורה יותר. וחשוב מכך, אלוהים מושיע אותי כך שהטבע השטני שלי לא ישלוט בי. תודה לאל הכול יכול!