ג'אנג ייטאו, מחוז חנאן

"הו אלוהים, משפטך אמיתי, צודק וקדוש. דבריך הם האור החושף דרכי האדם הרעות. מרדתי בך אך לא ידעתי כמה צער גרמתי לך. אני חש בושה וחרטה, מחויב לך. הו... היום אני מבין. פעמים כה רבות, הסתכלתי לאחור בדרך בה הלכתי. אם אני רק לעצמי, אני מתריס. אבין את האמת, אגיע לאהבה טהורה יותר כלפיך. אף שאולי אסבול, אני מוכן. הו אלוהים. משפטך מעיר אותי ואני יכול לראות את אהבתך. רק בהכרתי את צדקתך אני מודע לשחיתותי. במבט לאחור, פעמים רבות היית לי מדריך, מגן עלי, לאורך כל הדרך! פעמים כה רבות, הסתכלתי לאחור בדרך בה הלכתי. אם אני רק לעצמי, אני מתריס. אבין את האמת, אגיע לאהבה טהורה יותר כלפיך. אף שאולי אסבול, אני מוכן. אף שאולי אסבול, אני מוכן. אף שאולי אסבול יותר, אני מוכן. הו אלוהים. אמרת מילים רבות, התאמצת הרבה להושיעני. בלא משפטך לא יכולתי להשתנות. בפני אהבתך, אסיר תודה ומחויב אליך. זו עבודתך שמצילה ומשנה אותי! הו, נוהג על פי דבריך, חווה את אמיתם, לבי מתמלא באושר אין סופי. יודע אני שדבריך אמת ושאהבתך ממשית. אני שואף לאהוב ולהכיר אותך. הברכה הכי מתוקה בחיים! פעמים כה רבות, הסתכלתי לאחור בדרך בה הלכתי. אם אני רק לעצמי, אני מתריס. אבין את האמת, אגיע לאהבה טהורה יותר כלפיך. אף שאולי אסבול, אני מוכן. אף שאולי אסבול, אלוהים, אני מוכן. אף שאולי אסבול יותר, אני מוכן. הו אלוהים. הו אלוהים" ("או אלוהים, אתה נותן לי כל כך הרבה אהבה" ב'עקבו אחר השה ושירו שירים חדשים'). בכל פעם שאני שר את השיר הזה, אני חושב כיצד אלוהים הושיע אותי לאורך כל השנים, ולבי נמלא תודה. השיפוט והייסור של אלוהים הם אלה ששינו אותי והפכו אותי מבן מורד, יהיר ושאפתן לבן אדם. אני מודה לאלוהים מכל הלב על שהושיע אותי!

נולדתי באזור כפרי. ההורים שלי היו אנשים הגונים ועניים, ופעמים רבות רימו אותם. מגיל קטן הייתי רגיל ליחס מתנשא, למכות ולהצקות שדיכאו אותי עד כדי דמעות. השקעתי את כל כולי בלימודים כדי שבעתיד לא אצטרך עוד לחיות חיים כאלה, כדי שאקבל משרה כפקיד ממשלתי, אהיה מישהו בעל סמכות ואזכה בכבוד מכולם. אבל בדיוק כשסיימתי את חטיבת הביניים והתכוננתי למבחני הכניסה לתיכון, החלה מהפכת התרבות. המשמרות האדומים מרדו, פועלים הכריזו על שביתות וסטודנטים עזבו את האוניברסיטאות. המהפכה השתלטה על כל תחומי החיים. זו הייתה תקופה קשה של פניקה המונית. שיטת הבחינות לכניסה לאוניברסיטאות הוצאה מחוץ לחוק, לכן איבדתי את ההזדמנות להיבחן. עולמי חרב עליי וממש נפלתי למשכב. בהמשך חשבתי שגם אם לא אוכל ללמוד או לעשות קריירה ממשלתית, אעבוד קשה כדי להרוויח כסף. אם יהיה לי כסף, אנשים יכבדו אותי. מאז התחלתי לחפש כיצד להרוויח כסף. מכיוון שהמשפחה שלי הייתה ענייה, לא היה לי שום מימון לפתיחת עסק. איכשהו, בעזרת קרובי משפחה וחברים, הצלחתי ללוות 500 יואן כדי לפתוח דוכן שמכר תבשילי בשר. הבשר באותה תקופה היה זול, אבל לאחר שרכשתי את כל הציוד הדרוש, הסכום הנותר פשוט לא הספיק. כל ההכנסה שהייתה לי נבלעה מיד במימון העסק, וכל הרווחים הלכו להחזרת החוב. עבדתי קשה מהבוקר עד הערב בלי רגע אחד פנוי, כדי שאוכל לחיות טוב יותר מאחרים. בתום כמה שנים של עבודה קשה הכישורים שלי השתפרו והעסק התחיל להצליח. עד מהרה המצב הכלכלי של משפחתי השתפר, ואנשים החלו להביט בי בקנאה.

באביב 1990, מישהו מאנשי הכפר החל לדבר איתי על האמונה בישוע. הלכתי להקשיב לכמה דרשות מתוך סקרנות, ושמתי לב שכאשר האח שנשא את הדרשות דיבר, אנשים הסתכלו עליו בהערצה. קינאתי מאוד באח שהיה מוקף ונערץ על ידי ההמון. חשבתי לעצמי שאם אוכל להיות כמוהו, לא רק שכולם יעריצו אותי, גם אלוהים יעניק לי חסד ויגמול לי. כמה נהדר זה יהיה! בזכות מחשבות אלה התחלתי להאמין בישוע אדוננו והצטרפתי לכנסייה ביתית. למדתי בחריצות את כתבי הקודש. השתדלתי לרכוש בהם בקיאות ולשנן פסוקים מתוכם. מהר מאוד ידעתי בעל-פה הרבה פרקים ופסוקים ידועים. קראתי את פסוק 26 מפרק טז של הבשורה על פי מתי, שבו ישוע אדוננו אומר: "מַה תּוֹעֶלֶת תִּצְמַח לְאָדָם אִם יַרְוִיחַ אֶת כָּל הָעוֹלָם וְיַפְסִיד אֶת נַפְשׁוֹ, אוֹ מַה יִּתֵּן אָדָם כִּתְמוּרָה בְּעַד נַפְשׁוֹ?" קראתי גם את הקטע שבו ישוע אדוננו קורא לפטרוס, שהשליך מיד את רשתות הדיג שלו והלך אחריו. חשבתי לעצמי: טוב שיש מספיק כסף לפרנסה, אבל גם אם ארוויח עוד, מה זה יעזור לי כשאמות? אם אני רוצה לזכות בשבח האל, אני צריך לנהוג כמו פטרוס. לכן מכרתי את העסק והשקעתי את כל זמני בכנסייה. באותה תקופה הייתי מלא להט, ותוך זמן קצר הבאתי את הבשורה ל-19 אנשים, ודרכם לעוד 230. אז קראתי את דברי ישוע אדוננו: "לֹא כָּל הָאוֹמֵר לִי 'אֲדוֹנִי, אֲדוֹנִי' יִכָּנֵס לְמַלְכוּת הַשָּׁמַיִם, אֶלָּא הָעוֹשֶׂה אֶת רְצוֹן אָבִי שֶׁבַּשָּׁמַיִם" (מתי ז' 21). הרגשתי עוד יותר מרוצה מעצמי. על סמך הבנתי את המשמעות המילולית של דבריו, האמנתי שאני כבר הולך בדרכו של אדוננו, בדרך של מילוי רצונו של אבינו שבשמים, וכשמלכות האל תתממש בעידן הבא, אשלוט כמלך עלי אדמות. השאיפה הזו הגבירה את ההתלהבות שלי עוד יותר. החלטתי שאני חייב לפעול על פי דבריו של ישוע, "ואהבת לרעך כמוך", להיות סבלני וסובלני, לתת דוגמה אישית ולא לפחד מקשיים. כשהייתי מגיע לבתיהם של אחיי ואחיותיי, לפעמים הייתי עוזר להם להביא מים, להדליק אש ולעשות את מטלות המשק. אם מישהו מהם נפל למשכב, הייתי הולך לבקר אותו. אם למישהו היה חסר כסף, הייתי עוזר מהחסכונות שלי. עזרתי לכל מי שהיה בקשיים. מהר מאוד זכיתי לשבחים מכל אחיי ואחיותיי ורכשתי את אמונם של המנהיגים הבכירים בכנסייה. כעבור שנה קודמתי לתפקיד מנהיג כנסייה האחראי על 30 כנסיות וכ-400 מאמינים. כשקיבלתי את התפקיד, הרגשתי נפלא. הרגשתי שכל העבודה הקשה והמאמצים שלי השתלמו סוף-סוף, אבל בלבי התגבשה מחשבה עוד יותר שאפתנית: להגיע לדרגה יותר גבוהה, לזכות לשבחים ולהערצה של עוד יותר אנשים. בתום שנה נוספת של עבודה קשה, הפכתי למנהיג כנסייה בכיר שמנהל עמיתים בחמש נפות ואחראי על 420 כנסיות. אחרי הקידום פחדתי עוד יותר לנוח על שמריי, ולכן הקפדתי במיוחד על התנהגות הולמת כלפי חוץ והשתדלתי לבנות תדמית בעיני עמיתיי ובעיני האחים והאחיות. כדי לזכות באישור של עמיתיי ובהערצה מצד האחים והאחיות, התנגדתי לעריכת סעודות מפוארות בכנסייה ואסרתי על כל מגע בין גברים ונשים ועל נוהגים שליליים נוספים. בזכות "היושר וחוש הצדק" שלי זכיתי לאישור ולתמיכה מעמיתיי ומשאר האחים והאחיות, והאופי היהיר שלי גדל ויצא מכלל שליטה. בנוסף לכך, ידעתי בעל-פה קטעים מוכרים מכתבי הקודש, וכשהייתי נפגש עם עמיתים ועם מנהיגים בדרגים נמוכים יותר או נושא בפניהם דרשות, הייתי מצטט קטעים מבלי להסתכל בספרי הקודש, רק על סמך מספר הפרק והפסוק. אחיי ואחיותיי העריצו אותי, והמילה האחרונה תמיד הייתה שלי. כולם הקשיבו לי. תמיד חשבתי שמה שאני אומר נכון, שיש לי הבנה טובה יותר, ולכן הייתי מקבל החלטות מבלי להתייעץ עם אחרים, בין אם היה מדובר בענייני ניהול הכנסייה, בחלוקה אזורית של הכנסיות או בקידום מנהיגים ועמיתים. למילה שלי תמיד היה משקל; אכן שלטתי כמו מלך. באותה תקופה אהבתי במיוחד לעמוד מאחורי הדוכן ולשאת דרשה ארוכה ויפה, כשכולם מביטים בי בהערצה. ההרגשה שאני על גג העולם הייתה מדהימה וגרמה לי לשכוח הכול. במיוחד הרגשתי כך כשקראתי את פרק ג פסוק 34 של הבשורה על פי יוחנן: "כִּי מִי שֶׁשְּׁלָחוֹ הָאֱלֹהִים מְדַבֵּר אֶת דִּבְרֵי אֱלֹהִים, וַהֲרֵי לֹא בְּמִדָּה הוּא נוֹתֵן אֶת הָרוּחַ". הייתי גאה ומרוצה מעצמי, והאמנתי בלי בושה שאני שליח אלוהים, שאלוהים הניח עליי את רוח הקודש ושרצונו מתבטא דרכי. האמנתי שמכיוון שאני יכול לפרש את כתבי הקודש, אני יכול להבין "תעלומות" שאחרים לא מבינים, לראות הקשרים שאחרים לא רואים. רציתי רק ליהנות מהמעמד שלי, ושכחתי לחלוטין שאני רק יציר האל, רק כלי לחסדו של אלוהים.

ככל שהכנסייה גדלה, גם המוניטין שלי גדל, והמשטרה החלה לרדוף אותי בכל מקום על השתתפות בפעילות דתית בלתי חוקית. בגלל רדיפות הממשלה לא העזתי לחזור הביתה. הצלחתי להסתתר במשך זמן-מה, אבל לא לנצח, ופעם אחת כשחזרתי הביתה לקחת בגדים, המשטרה תפסה אותי. דנו אותי לשלוש שנים של חינוך מחדש במחנה עבודה. במהלך שלוש השנים האלה עברתי את כל סוגי ההתעללות והעינויים. כל יום הרגיש כמו שנה. הרגשתי כאילו מקלפים את עורי מהקודקוד עד לכפות הרגליים. אבל לאחר שהשתחררתי המשכתי להפיץ את הבשורה באותו ביטחון כמקודם, ואף קיבלתי בחזרה את תפקידי הקודם. שישה חודשים חלפו והממשל המקומי שוב עצר אותי, ודן אותי לשלוש שנים נוספות של חינוך מחדש במחנה עבודה. אחרי שעינו אותי בכל דרך אפשרית, שמו אותי בבית מעצר למשך 70 יום, ואחר כך העבירו אותי למחנה עבודה שבו נאלצתי לסחוב לבנים. היה זה בחודש יולי והחום היה נורא. הטמפרטורה בתוך כבשן הלבנים הייתה כ-70 מעלות, ונדרשתי להכין יותר מ-10,000 לבנים ביום. בגלל הרעב והעינויים שעברתי גופי היה חלש מאוד. לא הצלחתי לעמוד בעבודה המפרכת בחום הכבד, אבל לשומרים האכזריים לא היה אכפת. כשכשלתי בביצוע המטלות, הם כבלו את ידיי באזיקים מאחורי הגב, העמידו אותי על הברכיים ושמו לי בקבוקים מאחורי הברכיים ובבתי השחי, ואז היכו אותי בשוקר חשמלי עד שהאזיקים דקרו ושרטו אותי. זה היה כאב שאי אפשר לתאר. בעקבות העינויים האכזריים התעלפתי בתוך הכבשן אחרי שבעה ימים בלבד של עבודה. חילצו אותי חסר הכרה רק לאחר 52 שעות, וכמעט שנותרתי צמח. לאחר שחזרתי להכרה יכולתי לראות ולשמוע, אך לבד מזאת לא יכולתי לעשות דבר – לא לאכול, לא לדבר ולא ללכת, אפילו לא לשירותים. ההתעללות של המפלגה הקומוניסטית שברה את אופיי היהיר. כל האנרגיה של הכוח והגאווה שמילאה אותי בכנסייה התפוגגה. הפכתי להיות פסימי וקודר, והייתי מוקף סבל וייאוש. אנשי הכלא הצליחו למצוא רופא שיוציא מסמך מזויף על כך שיש לי "הפרעה גנטית". הם התקשרו לאשתי ואמרו לה לבוא ולקחת אותי הביתה. כל מה שהיה בבית נמכר כדי לממן את הטיפול בי, וכשקרוביי באו לבקר אותי, הם לגלגו ודיברו בצורה סרקסטית ולועגת. מצבי ייאש אותי. הרגשתי שהעולם אפל מדי, שאין בו שום אהבה או חיבה משפחתית בין אנשים, רק אכזריות והשמצה... העינוי של החולי הנורא גרם לי לאבד תקווה, ולא ידעתי כיצד להמשיך משם.

כשכבר עמדתי לשקוע לחלוטין בייאושי, האל הכול יכול הושיט לי יד להושיעני. יותר מחודש אחרי שחזרתי הביתה, שני אחים הגיעו אליי להטיף את בשורת אחרית הימים של אלוהים. הם סיפרו לי על השלב החדש בעבודתו של אלוהים ועל ההתגלמות השנייה שלו שתושיע את האנושות. באותו זמן לא האמנתי להם כלל, אבל מכיוון שלא יכולתי לדבר, מצאתי בכתבי הקודש כמה פסוקים והצבעתי עליהם. כך הפרכתי את דבריהם. הם ענו לי ברוך: "אחינו, כשאתה מאמין באלוהים, הלב שלך צריך להיות מלא בחיפוש עניו. עבודתו של אלוהים כל הזמן מתחדשת, כל הזמן צועדת קדימה, וחוכמתו לא נתפסת בידי האנושות. לכן אסור לנו להיתקע יותר מדי בעבר. אם תיצמד לעבודת האל בעידן החסד, איך תצליח להיכנס לעידן המלכות? מה גם שלכל דבר שישוע אדוננו אמר בכתבי הקודש יש משמעות והקשר משלו". ואז הם נתנו לי לקרוא את דברי האל הכול יכול, ומצאו בשבילי בכתבי הקודש נבואות רבות על עבודתו של אלוהים באחרית הימים. בעזרת דברי האל והשיתוף עם אחיי התחלתי להבין את משמעות שמו של אלוהים, את האמת הפנימית בשלושת שלבי העבודה שלו, את המטרה שלו בניהול האנושות, את תעלומות ההתגלמות שלו, את האמת הפנימית של כתבי הקודש ועוד. אלה היו דברים שלא שמעתי מעולם, תעלומות ואמיתות שלא הייתי קשוב להם כשהתאמצתי כל כך ללמוד את כתבי הקודש כל השנים. הקשבתי בעניין רב והשתכנעתי לחלוטין. לאחר מכן, האחים נתנו לי ספר של דברי האל ואמרו: "לאחר שתבריא, תוכל להטיף את הבשורה לעמיתים שלך ולאחים ולאחיות". קיבלתי את הספר של דברי האל בשמחה רבה. באותה תקופה יכולתי רק לשכב במיטה כל היום ולקרוא את דברי האל. חשתי כמיהה והנאה, כמו דג שחוזר למים. הייתי כה שמחה, כה מרוצה. בתוך זמן קצר מצבי הבריאותי החל להשתפר. הצלחתי לצאת מהמיטה וללכת קצת, וחזרתי להיות יותר עצמאי. לאחר מכן ניהלתי את חיי הדת שלי מהבית וקיימתי מפגשים פעמיים בשבוע.

לא דמיינתי שבחיים הכנסייתיים הבאים שלי, הטבע היהיר שלי ייחשף בצורה כל כך טוטלית. באמצעות דברי האל, באמצעות אנשים ונסיבות, באמצעות השיפוט והייסור של אלוהים, באמצעות הטיפול והגיזום שלו, אלוהים ריכך לאט-לאט את לבי היהיר והמרדני. באחת הפעמים הכנסייה שלחה אליי נערה צעירה, בת 17 או 18. אביה היה אח בכנסייה המקורית שלי, ובזמנו, כשהייתי מנהיג כנסייה, הייתי מגיע לביתה הרבה. חשבתי לעצמי: מה מנהיגי הכנסייה עושים? לשלוח ילדה שתנחה אותי – האם הם מזלזלים בי? מתוך היהירות שלי אמרתי לה בכעס: "אני מאמין באלוהים יותר שנים משנות חייך. הייתי מבקר אצלכם בבית כשהיית פעוטה, הייתי משחק אתך, ועכשיו את באה להנחות אותי..." האחות הצעירה הסמיקה למשמע דבריי ולא העזה לבוא יותר. בשבוע שלאחר מכן שוב באה אחות צעירה, הפעם מהכפר השכן. לא אמרתי כלום, אבל חשבתי: בין אם בשנים, בהסמכה באמונה, בהכרת כתבי הקודש או בניסיון בניהול הכנסייה, אני עולה עלייך בכל מובן! לפי הגיל שלך אני רואה שאת מאמינה שלוש-ארבע שנים לכל היותר. אני מאמין כבר 21 שנים. איזו יכולת יש לך לבוא להנחות אותי? ... אבל למרבה ההפתעה, האחות הצעירה הייתה רהוטה מאוד ודיברה בצורה כנה וחדה. מיד בתחילת המפגש היא פתחה את דברי האל והקריאה בקול: "ישנם בני אדם שמעריצים את פאולוס במיוחד ומתייחסים אליו כאל אליל: הם אוהבים לצאת לשאת נאומים ולעבוד; הם אוהבים להתכנס ולדבר; הם אוהבים שאנשים מקשיבים להם, מעריצים אותם ומקיפים אותם. הם אוהבים כאשר הבריות חושבים ששיעור קומתם גבוה, והם מעריכים זאת כשאחרים מעניקים חשיבות לתדמיתם. ...אם הוא באמת מתנהג כך, די בכך כדי להוכיח שהוא יהיר וגאוותן. הוא אינו עובד את אלוהים בכלל; הוא שואף למעמד רם והוא רוצה סמכות על אחרים, שהם יהיו בחזקתו ושמעמדו יהיה רם בעיניהם. זהו צלמו הקלאסי של השטן. מה שבולט בטבעו הוא היוהרה והגאוותנות, אי-הרצון לעבוד את אלוהים ותשוקה להערצה מצד אחרים. ניתן להבין היטב את טבעו מתוך ההתנהגויות האלה" ("כיצד יש להכיר את טבע האדם" ב'תיעוד נאומיו של המשיח'). דברי האל חדרו ללבי כמו חרב פיפיות. הם חשפו בצורה נוקבת את כוונותיי הבזויות ואת ההתנהלות המכוערת שלי בפעילותי הדתית, ואת המהות האמיתית של האופי שלי. נמלאתי בושה ורק רציתי להיעלם. באשר לגילוי שבדברי האל, רק כשחשבתי על מה שגיליתי, הבנתי שהייתי יהיר מדי ושבעיקרו הייתי עוין כלפי אלוהים. בעבר השקעתי רבות בקריאת כתבי הקודש והתאמצתי להכיר אותם היטב כדי שאנשים יכבדו ויעריצו אותי, כדי להיות בדרגה גבוהה יותר ולנהל אחרים. בזכות הידע שלי קיבלתי תפקיד ומעמד שיכולתי רק לחלום עליהם, וזכיתי לתמיכה גורפת. נהניתי להיות נערץ והטפתי מתוך גאווה. לקחתי מונופול על הכוח כדי להשתחצן ולהתרברב. תמיד שמחתי להרגיש על גג העולם כשעמדתי מאחורי דוכן הדרשה, ואף השתמשתי בפסוקים מכתבי הקודש כדי לרומם את עצמי ולשאת עדות לעצמי. האמנתי שאני שליח האל. הייתי יהיר במיוחד. באותו היום הפגנתי זלזול כלפי אותה אחות צעירה והשתמשתי בשנותיי כמטיף בתור הון. חשבתי שבגלל שאני מאמין באלוהים יותר שנים, יודע טוב יותר את כתבי הקודש ובעל ניסיון רב יותר בניהול הכנסייה, אני טוב יותר מכולם. זלזלתי באחרים, המעטתי בערכן של אותן שתי אחיות ודחיתי אותן. דברים שאמרתי פגעו בזולת, וביהירותי זנחתי את ההיגיון ואת האנושיות הרגילה. רק אז הבנתי שהשאיפות שלי היו בניגוד לאלוהים והיוו מרד בו. נאבקתי באלוהים על מעמד. האופי שלי שיקף את דמותו הקלאסית של השטן. אל מול דברי האל, לא יכולתי שלא להשתכנע. התפללתי לאלוהים ואמרתי: "אלי, אני יהיר מדי. כשהיה לי מעמד, הייתי רם ונישא, וכשלא היה לי מעמד, עדיין לא הקשבתי לאף אחד. השתמשתי בהישגי העבר ובסמכות העבר שלי כדי לשלוט באנשים ולזלזל בהם. אין לי בושה! היום קיבלתי ממך ישועה. אני מוכן לקבל את הגילוי ואת השיפוט שבדבריך."

אחר כך האחות שוב נתנה לי לקרוא קטע מדברי האל: "ההיגיון של האדם איבד את תפקידו המקורי, ושגם מצפונו של האדם איבד את תפקידו המקורי. האדם שאני מביט בו הוא חיה בדמות אדם – הוא נחש ארסי – ולא משנה כמה הוא מנסה להיראות מעורר רחמים אל מול עיני, לעולם לא אהיה רחמן כלפיו, מפני שאין לאדם יכולת הבחנה בין שחור ללבן ובין אמת לשקר. הגיון האדם נעשה כה אטום, אך הוא בכל זאת מבקש לקבל את ברכתי. אנושיותו כה נחותה, אך הוא בכל זאת רוצה להחזיק בריבונות של מלך. על מי הוא יכול למלוך, עם היגיון שכזה? איך הוא יכול לשבת על כס מלכות עם אנושיות כזו? אין ספק שאין לאדם בושה! הוא חדל אישים ויהיר! למי מכם שרוצה לקבל ברכות, אני מציע שימצא תחילה ראי ויתבונן בבבואתו המכוערת – האם יש לכם את מה שנדרש כדי למלוך? האם יש לכם פנים של אדם שיכול לקבל ברכות? לא חל אפילו שינוי קל בטבעכם, ולא הנהגתם שום דבר מן האמת, ובכל זאת אתם מייחלים לעתיד נפלא. אתם משלים את עצמכם!" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, מי שטבעו אינו משתנה צורר את אלוהים). למשמע דברי האל, לא יכולתי לעצור את הדמעות שזלגו על פניי. הרגשתי שכל משפט מדבריו נכנס ישירות ללבי, חשתי את השיפוט של אלוהים במלוא עוצמתו, והתביישתי בעצמי. מול עיניי חלפו תמונות של הרדיפה המבישה שלי אחר השלטון בכנסייה הקודמת: בין אחיי ואחיותיי הייתי רם ונישא, אמרתי לכולם מה לעשות, רציתי לשלוט בכול, ולא רק שלא קירבתי את אחיי ואת אחיותיי לאלוהים ולא עזרתי להם להתוודע אליו, גם גרמתי להם לרומם אותי. ...ככל שחשבתי על זה יותר, כך הבנתי שההתנהגות שלי דחתה את אלוהים, שאני מחליא, לא ראוי, ושאכזבתי את אחיי ואת אחיותיי. הבושה שהרגשתי הייתה עצומה. הבנתי שהמחיר ששילמתי על השאפתנות שלי לא היה שווה כלום. הרדיפה הנואשת שלי אחרי מעמד והערצה הייתה פשוט מגוחכת. התרוצצתי יום ולילה, עבדתי קשה, עברתי תלאות ונכנסתי לכלא. שם עברתי עינויים וכמעט מתתי. כל זה לא העניק לי הבנה של אלוהים; להיפך, האגו שלי התנפח יותר ויותר וחשבתי על אלוהים פחות ופחות, עד שהתחלתי לפתח אשליות שאשלוט כמלך כשמלכות האל תתממש. באותו רגע גם הבנתי שאלוהים השתמש ברדיפות המפלגה הקומוניסטית נגדי בכנסייה הקודמת כדי לעזור לי לקבל את עבודתו באחרית הימים. אלמלא עשה זאת, על סמך המעמד שלי בכנסייה הקודמת, העובדה שמחשבותיי התרחקו מאלוהים והטבע היהיר שלי, לעולם לא הייתי מצליח לוותר בקלות על המעמד שלי ולקבל על עצמי את האל הכול יכול. הייתי בוודאי הופך למשרת רע שמפריע לאחרים לשוב לאלוהים, מתנגד לאלוהים, ובסופו של דבר אלוהים היה מעניש אותי! לא יכולתי שלא להודות לאלוהים ממעמקי לבי על ישועתו ועל כך שמחל לי בנדיבותו. בעקבות הגילוי שבדברי האל הפכתי להיות הרבה יותר צנוע וכבר לא העזתי להתנהג בחוצפה ובחוסר היגיון אל אחיי ואחיותיי.

בחסות הדאגה וההגנה של אלוהים, בריאותי השתפרה אט אט. למרות שלא יכולתי לדבר ברור, הצלחתי לרכב על אופניים ולעשות קצת עבודות. אבל היהירות הייתה טבועה עמוק מדי באופי שלי, ולכן אלוהים שוב סידר אנשים ונסיבות כדי לשפוט ולשנות אותי. יום אחד מנהיגת הכנסייה ביקשה ממני למלא את חובת האירוח. לא רציתי לעשות זאת. סברתי שתפקיד המארח הוא בזבוז של היכולות שלי, אבל לא יכולתי לסרב, ולכן הסכמתי בחוסר רצון. במהלך האירוח, נערך בביתי מפגש של אחים ואחיות שביקשו ממני לשמור ולוודא שהסביבה בטוחה. שוב התעוררו בי המחשבות: למלא את תפקיד המארח בלבד ולשמור על הדלת – מה יוצא לי מזה? נזכרתי בימים עברו. כשהייתי נושא דרשה מהדוכן, הייתי מורם מעם, אבל בתפקיד הנוכחי אין לי שום כבוד ושום מעמד. אני נמצא בדרגה נמוכה כל כך! לכן עם הזמן ההתנגדות הפנימית שלי התגברה עוד ועוד. הרגשתי שנעשה לי עוול, ולא הייתי מוכן להמשיך למלא את החובה הזאת. כשמנהיגת הכנסייה הגיעה לבקר לאחר זמן-מה, לא יכולתי להתאפק ואמרתי: "את צריכה לתת לי חובה אחרת למלא. כולכם מפיצים את הבשורה ומטפלים בענייני הכנסייה, ואני פה בבית מארח ושומר על הדלת. מה ייצא לי מזה בעתיד?" האחות חייכה ואמרה: "אתה טועה. בשביל אלוהים, אין חובות חשובות או לא חשובות, מעמד גבוה או נמוך. לא משנה איזו חובה אנו מבצעים, לכל אחד מאתנו יש תפקיד. הכנסייה היא יחידה אחת שלמה. יש לה תפקידים שונים, אבל היא כולה גוף אחד. הבה נקרא קטע מדברי האל". והיא הקריאה לי את הקטע הזה: "בזרם הנוכחי, לכל אדם שאוהב את אלוהים באמת ניתנת ההזדמנות שאלוהים יהפוך אותו למושלם. אין זה משנה אם הוא צעיר או מבוגר, כל עוד הוא נוצר בלבו את הציות לאלוהים ואת היראה מפניו, הוא יהיה מסוגל להיעשות מושלם על ידי אלוהים. אלוהים הופך בני אדם למושלמים בהתאם לתפקידיהם השונים. כל עוד עשיתם את כל שביכולתכם ואתם נשמעים לעבודת אלוהים, הוא יוכל להפוך אתכם למושלמים. כרגע, אין ביניכם מישהו מושלם. לעתים אתם מסוגלים לבצע סוג אחד של תפקידים, ולעתים שני סוגים. כל עוד אתם נותנים את כל שביכולתכם כדי להקדיש את עצמכם לאלוהים, בסופו של דבר אלוהים יהפוך אתכם למושלמים" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, אודות כל אחד שמבצע את תפקידו). לאחר שהקשבתי לדברי האל ולשיתוף של האחות, לבי נרגע והתבהר. חשבתי: מסתבר שאלוהים מביא אנשים לידי שלמות בהתאם לתפקיד השונה של כל אדם ואדם. לא חשוב לאלוהים אם יש לאדם מעמד או איזו חובה הוא מבצע, כי אלוהים מביא לידי שלמות את הלב והציות של האדם. מה שחשוב לאלוהים זה לראות שטבעו של האדם משתנה. לא משנה איזו חובה אדם מבצע, כל עוד הוא משקיע בה את כל כולו במסירות מוחלטת, ובמילוי החובה הזאת משנה את טבעו המושחת, אלוהים יכול להביאו לידי שלמות. למרות שאנשים מבצעים בכנסייה תפקידים שונים, המטרה היא תמיד לשרת את אלוהים. כולם ממלאים את חובת הבריאה. אם אדם יכול לעמוד מול אלוהים ולמלא את חובתו ללא כוונות אישיות או פגמים, אלוהים יוקיר ויעריך את החובה שהוא מבצע, גם אם אחרים יזלזלו בה ויחשבו שאינה כה חשובה. לעומת זאת, אם אדם מבצע את חובתו כדי לספק את רצונותיו ואת שאיפותיו האישיות, לא משנה כמה משמעותית העבודה שלו ואיזו חובה הוא מבצע, אלוהים לא יהיה מרוצה. מאוחר יותר ראיתי את דברי האל הבאים: "כיציר נברא, על האדם למלא את חובתו, לעשות את מה שעליו לעשות ולעשות את מה שהוא מסוגל לעשות, בלי קשר לשאלה אם הוא יהיה מבורך או מקולל. זה המצב היסודי מאוד של האדם, כמי שמחפש אחר אלוהים. אסור לכם לעשות את חובתכם רק כדי להתברך ואסור לכם לסרב לנקוט מעשה מחשש להיות מקוללים" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, ההבדל המהותי בין אלוהים בהתגלמותו כבשר ודם לבין בני האדם שאלוהים משתמש בהם). מהדברים האלה הבנתי שסגידה לאלוהים היא הדבר הנכון והראוי בשבילי לעשות כיציר הבריאה. אני לא אמור לבחור בשביל עצמי, ובטח שלא לדון בתנאים או לעשות עסקאות עם אלוהים. אם המטרה של אמונתי באלוהים ושל מילוי חובתי היא לזכות בברכה או בעטרה, אמונה כזאת היא לא בתום לב ואיננה הגיונית. נקודת המוצא שלה פסולה. לא רציתי לעשות "מטלות קטנות" ולמלא "חובות זניחות" – האין זה אומר שעדיין נשלטתי על ידי השאיפות היהירות לזכות בברכה ובהערצה? בסתר לבי, האמנתי שעם מעמד וסמכות אוכל לשמש כמנהיג, ושככל שאעבוד יותר, כך אלוהים יהיה מרוצה יותר, וכך אהנה מחסדו והוא יגמול לי יותר. לכן עדיין לא ויתרתי על השאיפה למעמד, וכל הזמן חיפשתי דרך לעשות עבודה משמעותית ולבצע חובות מרכזיות כדי לזכות בסופו של דבר לעטרה מפוארת. כמו כן לא הבנתי נכון את רצון האל, ולא הייתי מרוצה מהחובה שהכנסייה הטילה עליי. התלוננתי עליה ואף הייתי סבור שמילוי חובת אירוח הוא בזבוז של הכישורים שלי, ושהטלתה עליי מבטאת זלזול. הייתי כל כך יהיר וטיפש! תחת השיפוט של דברי האל שוב הרגשתי בושה, ובזכות ההארה שבדברי האל הבנתי את רצון אלוהים. עכשיו ידעתי אילו אנשים אלוהים אוהב, אילו אנשים הוא מביא לידי שלמות ומאילו אנשים הוא סולד. כך פיתחתי צייתנות לאלוהים בלבי. מאז הפניתי את כל רצוני כלפי אלוהים והייתי מוכן להיות האדם הכי קטן והכי עניו בכנסייה, למלא את חובתי כמארח ושומר ולאפשר לאחיי ואחיותיי להיפגש בביתי מבלי שיפריעו להם. כך אנחם את לבו של אלוהים.

בזכות החוויה הזאת הבנתי כמה אדירים דברי האל, שבהם הוא הביע את האמת ואת מלוא רצונו להושיע את האנושות. כל שעלינו לעשות הוא לקרוא את דבריו בקפידה כדי להבין את האמת לגבי כל דבר, כדי להבין את רצונו וכדי למצוא מענה לרעיונות ולאמונות שלנו. מאותו רגע פיתחתי צמא גדול יותר לדברי האל והתחלתי לקום בשעה ארבע או חמש מדי בוקר כדי לקרוא את דבריו. כעבור זמן מה הצלחתי לזכור כמה קטעים מדברי האל, התחלתי להבין את רצונו, והדבר הסב לי הנאה מרובה. זמן מה לאחר מכן, שהה אצלי אח שהיה אחראי על עבודת הבשורה. כמה פעמים הוא נתקל בעת הטפת הבשורה בסוגיות מורכבות, וביקש ממני לחפש בדברי האל את הפתרון להן. הוא ראה שאני מוצא את הקטעים המתאימים במהירות רבה, ומאז בכל פעם שנתקל בקושי, פנה אליי כדי שאעזור לו למצוא תשובה בדברי האל. הוא ממש העריץ אותי, ומבלי שרציתי, האופי היהיר שלי התעורר מחדש. חשבתי לעצמי: אתה אולי אחראי על הטפת הבשורה, אבל אני זה שעוזר לך למצוא מענה לסוגיות. לא הרבית בקריאת דבר האל כמוני, ואינך מבין בו כמוני. אני כבר השגתי את האמת. אם אני הייתי אחראי על הטפת הבשורה, הייתי עושה זאת יותר טוב ממך. בלבי התחלתי להתנשא על אחי, וכעבור זמן מה אף החלתי לנהוג כלפיו בקרירות. מאוחר יותר מנהיגת הכנסייה הגיעה לביתי והתעניינה בשלומי: "איך אתה מסתדר בימים אלה?" עניתי בביטחון: "אני בסדר. אני קורא את דברי האל ומתפלל כל יום. האח כאן ראה שאני מבין די טוב את דבר האל, לכן הוא תמיד מבקש ממני לעזור לו למצוא בדברי האל פתרונות לסוגיות..." מנהיגת הכנסייה שמעה את היהירות בדבריי, לקחה ספר של דברי האל ואמרה: "הבה נקרא כמה קטעים מדברי האל." אלוהים אומר: "מפני שככל שרם מעמדם, כך גוברת שאפתנותם; ככל שהם מבינים יותר מתוך הדוקטרינות, כך טבעם נעשה יהיר יותר. אם באמונתך באלוהים אינך עוסק בחיפוש אחר האמת, אלא רודף אחרי המעמד – אתה שרוי בסכנה" ("בני אדם באים בדרישות רבות מדי לאלוהים" ב'תיעוד נאומיו של המשיח'). "לא משנה על איזה היבט מממשות האמת שמעת, אם תבחן את עצמך לפיו, אם תיישם את הדברים הללו בחייך ותשלב אותם בנוהגך – אין ספק שתקבל מכך משהו ושבהחלט תשתנה. אם תדחס את הדברים האלה לכרסך ותשנן אותם במוחך, אתה לעולם לא תשתנה. ...עליך להניח יסודות טובים. אם תניח בתחילת הדרך יסודות של אותיות ודוקטרינות, תיקלע לצרות. הדבר דומה למי שבונה את ביתו על חוף הים: הבית יהיה שרוי בסכנת התמוטטות ואין זה משנה עד כמה הוא יהיה גבוה – הוא לא יחזיק מעמד זמן רב" ("הנוהג הבסיסי ביותר של להיות אדם ישר" ב'תיעוד נאומיו של המשיח'). למשמע דברי האל הללו התביישתי מאוד. הבנתי שהאופי היהיר שלי שוב בא לידי ביטוי. בעברי כמאמין בישוע, התמקדתי בהעמקת הידיעות שלי ובהבנת תיאוריות בכתבי הקודש והשתמשתי בזה כדי לרומם את עצמי ולהתנשא יותר ויותר. עכשיו נפל בחלקי המזל לקרוא כל כך הרבה אמת בדברי האל, אבל חזרתי למנהגיי הישנים והסתמכתי על האינטלקט שלי. שיננתי כמה פסוקים מדברי האל והאמנתי שהגעתי לאמת; שוב נהייתי אדם יהיר שלא מוכן להקשיב לאף אחד ומתחרה באחרים על מעמד. איזו בושה! הבנת התיאוריה שבמילים יכולה רק לגרום לנו להתנשא, אבל רק מי שיודע את האמת שבדברי האל יוכל לשנות את טבעו ולחיות חיים אנושיים. אותו אח האמין באלוהים זמן רב ממני והבין יותר ממני, ולמרות זאת ביקש בענווה את עזרתי. זאת הייתה בעצם חוזקה שלו, פרי ניסיונו בעבודת האל ודבר האל. לא רק שלא למדתי ממנו, לא רק שלא התמקדתי ביישום דבר האל כדי להביא לידי ביטוי בחיי אנושיות תקינה, אלא גם נתתי לו יחס מתנשא וקר. אכן הייתי יהיר, עיוור וטיפש! לבי כאב מאוד באותו רגע. הרגשתי שהאופי היהיר שלי מכוער ומביש. ממש דוחה! ויהירות כזאת שמעבר לכל היגיון יכולה בקלות לפגוע בטבעו של אלוהים. אם לא אשנה את עצמי ואעסוק בכנות בחיפוש אחר האמת, רק אהרוס את עצמי. כשהבנתי כל זאת, הרגשתי שהשיפוט והייסור בדברי האל הם בעצם ביטוי של הישועה והאהבה שלו כלפיי. זה גרם לי לשנוא את האופי היהיר שלי ולהבין שבאמונתי באלוהים עליי ללכת בדרך הנכונה של חיפוש אחר האמת ושינוי הטבע שלי.

אחרי אותו אירוע ניסיתי להתבונן לתוך עצמי ולחפש את שורש היהירות וחוסר ההיגיון שלי, להבין מה מניע את החשיבה שלי ומה גורם לי לחשוף לעתים קרובות את האופי היהיר השטני שלי. יום אחד ראיתי את דברי האל האלה: "כל מה שהשטן עושה, הוא עושה למען עצמו. הוא רוצה להתעלות מעל אלוהים, להשתחרר ממנו, להחזיק בכוח בעצמו ולשלוט בכל הדברים שאלוהים ברא. לפיכך, אופי האדם הוא אופי השטן. ...באופיו השטני של האדם גלומה פילוסופיה שטנית רבה. לעתים אתה אפילו לא מודע לכך או מבין זאת, אך אתה מתבסס על הפילוסופיה הזאת בכל רגע בחייך. יתרה מזאת, אתה חושב שהיא נכונה מאוד, סבירה מאוד ואינה שגויה. הפילוסופיה של השטן הופכת לאמת של בני האדם, והללו חיים בתאימות מלאה לפילוסופיה שלו ללא שמץ של התמרדות נגדו. לפיכך, בני האדם חושפים בכל עת את אופיים השטני, והם חיים על פי הפילוסופיה השטנית שלהם כל הזמן בכל היבט שהוא. אופיו של השטן הוא חייהם של בני האדם" ("כיצד ללכת בדרכו של פטרוס" ב'תיעוד נאומיו של המשיח'). כשחשבתי על דברים האל האלה, לבי התבהר יותר ויותר. חשבתי: מסתבר שמאז שבני האדם הושחתו על ידי השטן, האופי שלנו הפך ליהיר, מרדני ונטול אמונה באל ממש כמו השטן עצמו, ואנחנו רוצים שאחרים יעריכו אותנו וסוגדים לעצמנו כאילו היינו אלוהים. באמצעות השפעה חברתית ודברים מוכרים שאומרים אנשים מפורסמים, השטן החדיר את דרך המחשבה, את פילוסופיית החיים ואת חוקי ההישרדות שלו אל לב האדם, והם מניעים את החשיבה של בני האדם, שולטים בפעולות שלהם וגורמים להם להפוך ליותר ויותר יהירים וחסרי היגיון. חשבתי על כך שמילדות סבלתי מהצקות ומאפליה, שגרמו לי לקנא באלה שהיו להם כוח ומעמד. בנוסף לכך, חוקי ההישרדות השטניים כמו "בני אדם שואפים למעלה, אבל המים זורמים כלפי מטה", "אני אגיע לשלוט גם בארץ וגם בשמים", "להתעלות מעל אחרים" ו"להביא כבוד למשפחה" – הוחדרו בי מגיל צעיר והנחו את חיי. גם בעולם שבחוץ וגם בכנסייה, עשיתי כל שביכולתי כדי להשיג מעמד ומוניטין; ניסיתי כל הזמן להיות מעל אחרים ולשלוט על אחרים. בהשפעת הרעל הזה הפכתי כה יהיר עד שתמיד חשתי חייב לומר את המילה האחרונה והאמנתי שאני שליח האל שימשול כמלך ביחד עם אלוהים. בהשפעת הרעלים האלו הייתי רם ונישא בעיני עצמי. תמיד נופפתי בוותק שלי כמאמין בפני אחיי ואחיותיי, והצבתי את החוזקות שלי אל מול החולשות של אנשים אחרים. זלזלתי באנשים אחרים והמעטתי בערכם. לא הצלחתי להתייחס אליהם בצורה הוגנת ולא הבנתי את המהות ואת האמת של השחיתות השטנית שבתוכי. הרעל של השטן הפך אותי ליהיר כל כך עד שאיבדתי כל היגיון אנושי. כמו השטן, רציתי להשיג שליטה בכל דבר, רציתי להיות במעמד רם כדי לשלוט באנושות. הרעלים השטניים פגעו בי כה עמוק, עד שבמהלך חיי רק הבאתי לידי ביטוי את דמות השטן עצמו! התפללתי לאלוהים ואמרתי כך: "אלי, איני רוצה יותר לחיות על פי הדברים האלה. סבלתי בגללם רבות, חייתי בכיעור בלתי נסבל והגעלתי אותך. אלי, אני מוכן לעשות כל שביכולתי כדי לחפש אחר האמת, כדי להפוך לאדם טוב, בעל מצפון והיגיון, להביא לידי ביטוי בחיי התנהגות של אדם אמתי ולנחם את לבך. אלי, אנא אל תיקח ממני את שיפוטך ואת ייסורך, אנא פעל כדי לטהר אותי. כל עוד יש ביכולתי להשתנות, להפוך לאדם נאמן ולהיות שלך בקרוב, אני מוכן לקבל ממך שיפוט וייסורים חמורים אפילו יותר ואת תוכחת המשמעת שלך."

יום אחד קראתי את דברי האל הבאים: "אין באלוהים אלמנטים של צדקנות וחשיבות עצמית, או כאלה של יהירות והתנשאות; אין בו אלמנטים של נוכלות. כל דבר שממרה את פיו של אלוהים בא מהשטן; השטן הוא מקור כל הכיעור והרשע. הסיבה שיש לאדם איכויות הדומות לשטן היא שהשטן השחית את האדם והשפיע עליו. השטן לא השחית את המשיח, ולכן המשיח ניחן רק בתכונות האל ולא בתכונות השטן" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, מהותו של המשיח היא ציות לרצון האב שבשמיים). לבי שוב נרגש. אלוהים כל כך נשגב ורם, ועם זאת כה עניו ונסתר. הוא לעולם אינו מתרברב ואינו מבקש לעצמו מעמד בכיר בעבודתו באנושות. הוא תמיד עושה בשקט את כל העבודה שהאדם זקוק לה, תוך שהוא חווה כאב והשפלות קשות מבלי לראות בכך עול. להיפך, הוא סובל ונעצב לראות את האנושיות חיה בתחומו של השטן וכבולה לפילוסופיה שלו. אלוהים עושה את כל המאמצים רק כדי להושיע את האנושות מהשפעתו של השטן כדי שבני האדם יוכלו לזכות בחיים, לחיות בחופשיות וללא רסן ולקבל את ברכותיו. אלוהים כה גדול, כה קדוש, ואין בחייו שום היבט של חשיבות עצמית או צדקנות, כי המשיח עצמו הוא האמת, הדרך והחיים. הוא מעל כולם, ובו-זמנית עניו וטוב לב. כשראיתי את מהותו של המשיח, הרגשתי ביתר שאת את היהירות ואת חוסר הבושה שלי, והשתוקקתי ללכת בדרכו של המשיח ולחתור לאורח החיים הראוי כדי לרצות את אלוהים. מאז, שמתי לי למטרה לנסות ללכת בדרכו של המשיח ולשאוף לאורח חיים של אמת.

עבר זמן-מה, ופעם אחת קראתי קטע מדברי האל שלא הצלחתי להבין. לא הצלחתי לפרש את הדברים, אבל לא רציתי להסגיר זאת ולבקש שיתוף עם אחיי ואחיותיי. פחדתי שהם יתנשאו מעליי, משום שהתרגלתי לפתור סוגיות בשביל אחרים ואף פעם לא ביקשתי עזרה ממישהו אחר לבעיות שלי. אז הבנתי שחוסר הרצון שלי להיפתח לשיתוף נובע מכך שאני עדיין נשלט על ידי האופי היהיר שלי ולא רוצה שאחרים יתנשאו מעליי. מרדתי בבשר וביקשתי עזרה מאחיי ואחיותיי. הופתעתי לגלות שלא רק שהם לא התנשאו מעליי, הם הסבירו לי את רצון האל בסבלנות, והקושי שלי נפתר במהירות רבה. בפעם אחרת, אח ביקש ממני להעביר מכתב הקשור לפעילות הכנסייה, אבל בגלל היהירות שלי ובגלל שפעלתי לפי מה שהיה נראה לי נכון, המכתב לא הועבר בזמן. כשאותו אח גילה שהדבר יעכב את העבודה של הכנסייה, הוא דאג מאוד. הוא התעמת אתי וחשף אותי. באותו רגע היה לי מאוד לא נעים וחשתי נבוך, אבל ידעתי שזהו אלוהים שמטפל בי וגוזם היבטים של האופי שלי. היה זה אלוהים שבדק אם אני מציית לו ואם אני מסוגל לנהוג על פי האמת. התפללתי לאלוהים: "אלי, היום אחי הוכיח אותי והרגשתי לא נעים. רציתי להתנגד, כי בעבר תמיד הייתי בדרגה הגבוהה יותר ונזפתי באחרים, ולעולם לא נשמעתי לאמת. תמיד הבאתי לידי ביטוי את דמות השטן. כיום כבר חוויתי את עבודתו של אלוהים כל כך הרבה, ואני מבין שאדם שמסוגל שיטפלו בו ויגזמו אותו הוא האדם ההגיוני ביותר, אדם שמציית לאלוהים וירא אלוהים. רק באדם כזה יש הכי הרבה יושר ואנושיות. כעת אני מוכן לזנוח את בשרי כשלבי מלא באהבת אלוהים. אנא, הבא את לבי ואת החלטתי לידי שלמות." אחרי התפילה הרגשתי רגוע ושליו בלבי. ראיתי שאלוהים עשה דבר אדיר, כאשר באמצעות אנשים, דברים ואירועים הוא גרם לי להכיר את עצמי כדי שאוכל להשתנות בהקדם האפשרי. עתה יש בי מוכנות לחפש את אלוהים ולהסתמך עליו כדי למלא את חובתי טוב ככל האפשר. בעקבות המקרה, האח דאג שלא אהיה מוכן לקבל את כל זה, ולכן דיבר אתי על רצון האל. סיפרתי לו על מה שהבנתי לגבי החוויות שעברתי. צחקנו על כך ביחד, והודיתי לאלוהים מכל הלב על ששינה והושיע אותי. השבח לאל!

כך, אחרי שהאל הכול יכול שפט וייסר אותי פעם אחר פעם, הטבע היהיר שלי השתנה בהדרגה. הצלחתי להיות אדם צנוע, להקשיב לאחרים בסבלנות ולהיות קשוב להצעות שלהם, לבקש עצה מאחיי ואחיותיי ולשתף אתם פעולה בהצלחה. כבר לא חשתי שעליי להיות בעל המילה האחרונה, וכבר לא הייתי כל כך יהיר וחסר מוכנות להקשיב לאחרים. סוף-סוף קיבלתי קצת אנושיות. מאז אני מרגיש שהפכתי לאדם פשוט יותר. החיים שלי קלים ומאושרים כל כך. אני מודה לאל הכול יכול על שהושיע אותי. ללא ישועתו, הייתי עדיין נאבק בלב האפלה והחטא ללא יכולת להשתחרר מהשחיתות. ללא ישועתו, האופי שלי היה רק הופך יותר ויותר יהיר, ואנשים היו סוגדים לי כמו לאל, עד שהייתי פוגע בטבעו של אלוהים ונענש על ידו מבלי להבין זאת. אחרי שאלוהים שפט וייסר אותי פעם אחר פעם, הבנתי שאהבתו כל כך אמתית ושהוא תמיד השתמש באהבתו כדי להשפיע עליי וחיכה שאשנה את דרכיי. לא משנה כמה מרדן הייתי, כמה קשה היה לטפל בי, כמה טענות ואי הבנות היו לי כלפי אלוהים, הוא מעולם לא עשה מכך עניין. הוא המשיך לארגן את הנסיבות כדי להעיר את לבי, להעיר את נשמתי, להציל אותי מעינויי השטן, לאפשר לי לחיות באור האלוהי ולצעוד בדרך הנכונה של חיים אנושיים. אלוהים חיכה בסבלנות יותר מעשרים שנה ושילם עבורי מחיר כבד. אהבתו של אלוהים אכן לא יודעת גבולות! היום, השיפוט והייסור של אלוהים הם העושר שלי, אוצר יקר שמקורו בחוויות שלי ושלעולם לא אוכל לשכוח. לסבל היה ערך ומשמעות. למרות שאני עדיין רחוק מלעמוד בדרישות של אלוהים, אני עובד בהתמדה על שינוי הטבע שלי, ומוכן לחוות ביתר שאת את השיפוט ואת הייסור של אלוהים. אני סמוך ובטוח שאלוהים יוכל להפוך אותי לאדם נאמן המציית לרצונו.