מאת דונג מיי, מחוז חנאן

אני אדם רגיל שחי חיים שגרתיים ביותר. כמו רבים שמייחלים לאור, ניסיתי לחפש את המשמעות האמיתית של החיים האנושיים בדרכים רבות, כדי להקנות יתר משמעות לחיי. בסופו של דבר, כל מאמציי היו לשווא. אך אחרי שהתמזל מזלי לקבל את עבודתו של האל הכול יכול באחרית הימים, התחוללו בחיי שינויים שהם בגדר נס. חיי קיבלו צבע ולמדתי להבין מדוע רק אלוהים הוא המפרנס האמיתי של הרוח האנושית ושל חיי אנוש. למדתי כי בדברי האל גלומה המשמעות האמיתית של החיים האנושיים. שמחתי על שמצאתי לבסוף את הדרך הנכונה בחיים. אך יום אחד, בעודי ממלאת את חובתי, נעצרתי בניגוד לחוק ועברתי עינויים ברוטליים בידי הממשל הקומוניסטי בסין. לאחר מכן עברתי התנסות שתיחרט לעד במסע חיי...

באחד מימי דצמבר 2011, בסביבות שבע בבוקר, ערכתי ספירת מלאי יחד עם עוד אחד מראשי הכנסייה – ספרנו את נכסי הכנסייה כאשר יותר מעשרה שוטרים התפרצו לפתע דרך הדלת. אחד מאותם שוטרים מרושעים חש לעברנו וצעק: "לא לזוז!" כשראיתי את המתרחש, ראשי היה כמרקחה. חשבתי כך: "זה גרוע – הכנסייה תאבד עכשיו המון נכסים". השוטרים הרשעים ערכו עלינו חיפוש כשודדי דרכים במהלך שוד. הם פשטו על כל אחד מהחדרים והפכו אותו במהירות לבלגן שלם. בסופו של דבר הם מצאו רכוש ששייך לכנסייה, שלושה כרטיסי אשראי, קבלות על הפקדות, מחשבים, טלפונים ניידים ועוד. הם החרימו הכל ולקחו אותנו לתחנת המשטרה – אותי, את ראש הכנסייה האחר ועוד שני חברים.

אחרי הצהריים, השוטרים הביאו עוד שלוש אחיות שהם עצרו. הם כלאו את כולנו – שבעה במספר – בחדר ולא אפשרו לנו לשוחח בינינו, או לישון, כשהלילה ירד. הייתי אכולת חרדה כשראיתי את האחיות שנכלאו יחד איתי וחשבתי כמה כסף הפסידה הכנסייה. יכולתי רק לשאת תפילה בהולה לאלוהים: "אלוהים! עכשיו כשנקלעתי למצב הזה, איני יודעת מה לעשות. אנא גונן על ליבי ושמור על שלוותו". לאחר תפילתי, חשבתי על דברי האל: "אל תפחדו. כשדברים כאלה קורים בכנסייה, אני מתיר הכל. עמדו והיו הקול שלי. האמינו שכס המלכות שלי מתיר את הדברים, ושכולם מכילים את הכוונות שלי" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, אמירותיו של המשיח בראשית, פרק 41). "עליכם לדעת שכל הדברים בסביבתכם נמצאים שם כתוצאה מהאישור שלי. אני מסדיר הכל. ראו בבירור ורצו את לבי בסביבה שנתתי לכם" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, אמירותיו של המשיח בראשית, פרק 26). דברי האל הרגיעו את הבהלה שבליבי. הבנתי שהיום נקלעתי לסביבה הזו ברשות האל, ושהגיע המועד שבו אלוהים מבקש ממני להעיד למענו. משהבנתי את רצון האל, התפללתי אליו לאמור: "אלוהים! ברצוני להישמע לתזמוריך ולהסדריך ולעמוד איתן בעדותי כלפיך – אך שיעור קומתי קטן ואני מבקשת שתעניק לי כוחות ואמונה ושתגונן עליי, כדי שאוכל לעמוד איתן".

בבוקר המחרת הם הפרידו בינינו וחקרו אותנו. אחד השוטרים הרשעים אמר בגאווה: "אני יודע שאת ראש כנסייה. אנחנו עוקבים אחריכם כבר חמישה חודשים. ..." כששמעתיו מתאר בפרוטרוט את כל מה שהם עשו כדי לעקוב אחרי כל תנועה מתנועותיי, צמרמורת אחזה בגווי. חשבתי כך: "הממשל הקומוניסטי הסיני באמת משקיע הרבה בעבודת הרקע לפני שהוא עוצר אותנו. היות שהם יודעים כבר שאני ראש כנסייה, אין מצב שהם ישחררו אותי". קיבלתי מייד החלטה נחושה למול האל: אבכר את המוות ולא אבגוד באלוהים; לא אהיה כיהודה איש קריות. כשהם ראו שאינם משיגים תוצאות כלשהן בחקירה, הם הפקידו עליי שומר והורו לו לא לאפשר לי לישון.

בחקירה ביום השלישי, מפקדם של השוטרים הרשעים הפעיל מחשב ואילץ אותי לקרוא חומרי השמצה נגד אלוהים. כשהוא ראה שאיני מושפעת מכך, הוא חקר אותי בפרוטרוט על ענייני הכספים של הכנסייה. הסבתי את ראשי הצידה והתעלמתי ממנו. זה הכעיס אותו עד כדי כך שהוא התחיל לקלל: "לא משנה אם לא תגידי כלום – אנחנו יכולים להחזיק אותך במעצר ללא הגבלת זמן, ולענות אותך מתי שנרצה", הוא איים בפראות. באמצע אותו הלילה, השוטרים התחילו במסכת העינויים. הם משכו אחת מידיי מעבר לכתפי, סובבו אותה כלפי מטה והרימו את ידי השנייה מאחורי גבי. הם לחצו בכפות רגליהם על גבי ואזקו בכוח את פרקי ידיי זה לזה. צרחתי מרוב כאב – חשתי שעצמות כתפיי תתפרקנה ובשרי ייפער. יכולתי רק לכרוע ברך ללא ניע, עם הראש על הרצפה. חשבתי שהם יקלו עליי בעקבות צרחותיי, אך הם החדירו ספל תה בין כפות ידיי האזוקות לבין גבי – מה שהכפיל את עצמת הכאב. ההרגשה היתה שעצמות פלג גופי העליון נשברו לשניים. לא העזתי לנשוף אוויר מרוב כאב. זיעה קרה ניגרה במורד פניי. בדיוק כשחשתי שלא אוכל לסבול עוד את הכאב, אחד השוטרים הרשעים ניצל את ההזדמנות הזו כדי לומר לי כך: "פשוט תני לנו שם ונשחרר אותך תיכף ומייד". באותו הרגע קראתי לאלוהים, כדי שיגונן על ליבי. מייד עלה בדעתי מזמור: "אלוהים בבשר סובל, אז כמה עוד אני צריך? אם נכנעתי לחושך איך אראה את האל? כשאני חושב על מילותיך, זה גורם לי אליך להשתוקק. ברגע שאני רואה את פניך, בבושתי אני מצדיע לך. איך יכולתי לנטוש אותך בשביל חופש שיקרי? אני מעדיף לסבול ולפצות את ליבך העצוב" ("ממתין לבשורות טובות של אלוהים" ב'עקבו אחר השה ושירו שירים חדשים'). "כן", חשבתי, "המשיח הוא האל הקדוש והצודק. הוא התגלם כבשר ודם ובא אל העולם כדי להביא ישועה לאנושות שהושחתה ללא הכר. הממשל הקומוניסטי בסין עורך אחריו מצוד ורודף אותו כבר זמן רב, והאנושות מתנגדת לו ומגנה אותו. אלוהים מעולם לא הצטרך לסבול כך, אך הוא סובל את כל זאת בשקט כדי להושיענו". ואם כן, לאחר שהרהרתי בדבר, ראיתי שאני סובלת עכשיו כדי לזכות לישועה – עליי לעבור את הסבל הזה. אם אכנע לשטן כי איני יכולה לשאת את הכאב, איך אוכל שוב לעמוד מול אלוהים? כשחשבתי כך, ננסכו בי כוחות וכושר העמידה שלי התחזק שוב. השוטרים המרושעים עינו אותי במשך כשעה. כשהם התירו את האזיקים, כל גופי צנח ברפיונו אל הקרקע. "אם לא תדברי, נעשה זאת שוב!" הם צעקו עליי. הבטתי בהם ולא אמרתי דבר. ליבי נמלא שנאה כלפי השוטרים הרשעים האלה. אחד מהם ניגש כדי לאזוק אותי שוב. כשחשבתי על הכאב הבלתי-נסבל שזה עתה הוסב לי, לא הפסקתי להתפלל לאלוהים בליבי. להפתעתי, כשהוא ניסה למשוך את זרועותיי מאחורי גבי, הוא לא יכול היה להזיזן. זרועותיי גם לא כאבו יותר מדי. כל ראשו כוסה בזיעה מרוב מאמץ – אך הוא בכל זאת לא הצליח לאזוק אותי. "את די חזקה!" הוא התנשף בכעס. ידעתי שזהו אלוהים שדואג לי, ושאלוהים נוסך בי כוחות. תודה לאל!

היה לי קשה להחזיק מעמד עד עלות השחר. עדיין חשתי עצמי נתונה בטראומה כשחשבתי על האופן שבו עינו אותי השוטרים הרשעים. הם גם איימו עליי ואמרו שאם לא אגיד דבר, הם ייאלצו לקחת אותי למקום מבודד בהרים ולהוציאני להורג, ושאחר כך, כשהם יעצרו מאמינים אחרים, הם יאמרו שבגדתי בכנסייה – הם יכפישו את שמי ויגרמו לשאר האחים והאחיות שבכנסייה לשנוא אותי ולהתכחש לי. כשתיארתי זאת לעצמי, ליבי הוצף בגלי דיכאון וחוסר אונים. מצאתי עצמי חלשה וחסרת ביטחון וחשבתי כך: "עדיף לי למות. כך לא אהיה כיהודה איש קריות, לא אבגוד באלוהים ואחיי ואחיותיי לא יתכחשו לי. אחסוך מעצמי גם את כאב עינויי הגוף". חיכיתי לרגע שבו תוסח דעתם של השוטרים הרשעים שהשגיחו עליי, והטחתי את ראשי בעצמה בקיר – אך התוצאה היתה סחרחורת בלבד. לא עברתי מן העולם. באותו הרגע, דברי האל האירו את עיניי מלגו: "כשאחרים לא מפרשים אתכם נכון, אתם מסוגלים להתפלל לאלוהים כך: 'הו, אלוהים! אני לא מבקש שאחרים יהיו סובלניים כלפיי או שהם יתייחסו אליי יפה, וגם לא שהם יבינו אותי או יתמכו בי. אני רק מבקש שאהיה מסוגל לאהוב אותך בלבי, שאהיה שקט בלבי, ושהמצפון שלי יהיה נקי. אני לא מבקש שאחרים ישבחו אותי או יעריכו אותי במיוחד. אני רק עוסק בשאיפה לְרַצות אותך ממעמקי לבי'" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, רק הודות לחוויית הזיכוך יוכל אדם לאהוב באמת). דברי האל הניסו את העגמומיות מליבי. "כן", חשבתי, "אלוהים רואה ללבב אנוש. אם השוטרים יטפלו עליי עלילות, אפילו אם שאר האחים והאחיות באמת יבינו את הדברים לא נכון ויתכחשו לי כי לא ידעו מה באמת קרה, אני בטוחה שכוונות האל הן טובות; אלוהים בוחן את אמונתי ואת אהבתי כלפיו, ועליי לשאוף להשביע את רצונו". לאחר שראיתי מבעד למזימותיו הערמומיות של השטן, חשתי פתאום בושה ומבוכה. נוכחתי שאמונתי באלוהים קטנה מדי. לא יכולתי לעמוד איתן לאחר שסבלתי מעט כאב וחשבתי לברוח ולהתחמק מתזמורי האל באמצעות המוות. השוטרים איימו עליי כך כדי לגרום לי להפנות עורף לאלוהים. אלמלא גונן עליי האל, הייתי נופלת במלכודת הערמומית שהם טמנו לי. כשהרהרתי בדברי האל, ליבי התמלא באור. שוב לא רציתי למות אלא לחיות היטב ולהשתמש במה שאביא לידי ביטוי בחיי כדי להעיד למען האל ולבייש את השטן.

שני השוטרים הרשעים שמונו כדי להשגיח עליי שאלו מדוע הטחתי את ראשי בקיר. עניתי שזה מפני שהשוטרים האחרים היכו אותי. "אנחנו עובדים קודם כל באמצעות חינוך. אל תדאגי – לא אתן להם להכות אותך שוב", אמר אחד מהם בחיוך. כששמעתי את דברי הנחמה שלו חשבתי: "שני אלה לא כל כך גרועים. מאז שנעצרתי הם די נחמדים כלפיי", וכך נעשיתי נינוחה ולא עמדתי על המשמר – אך באותו הרגע הבזיקו בדעתי דברי האל: "בכל עת, אנשיי חייבים לעמוד על המשמר נגד המזימות הערמומיות של השטן, להגן על שער ביתי למעני... וזה ימנע מכם ליפול בפח השטן, משום שאז כבר יהיה מאוחר מדי לחרטות" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, דברי האל לתבל כולה, פרק 3). דברי האל היוו עבורי תזכורת בעיתה; הם הראו לי שרבות הן מזימות השטן, וכי עליי לעמוד על המשמר מפני השדים האלה בכל עת. כלל לא ציפיתי שתוך זמן קצר הם יראו את פניהם האמיתיים. אחד השוטרים הרשעים החל להשמיץ את אלוהים, בעוד האחר יושב לצדי, טופח על רגלי, נועץ בי מבטי זימה ושואל על ענייני הכספים של הכנסייה. בערב, כשהוא ראה שאני נרדמת, הוא החל לחפון את שדיי. התמלאתי בזעם כשראיתי כיצד הם מגלים את פניהם האמיתיים. רק עכשיו ראיתי ש"משטרת העם" כביכול, היא בסך הכל אוסף של חוליגנים ובריונים. למעשה הם מסוגלים לעשות דברים כה בזויים, כה נבזיים! בעקבות זאת יכולתי רק לשאת תפילה בהולה לאלוהים, כדי שיגונן עליי מפני פגיעתם.

במהלך הימים הבאים, לא זו בלבד שהשוטרים הרשעים חקרו אותי בפרוטרוט אודות הכנסייה – הם גם השגיחו עליי במשמרות ומנעו ממני להירדם. לאחר מכן, משראו שאיני נותנת להם דבר, התגבר זעמם שני השוטרים הרשעים שחקרו אותי. אחד מהם תקף אותי, סטר בפניי והיכה אותי פעמים רבות מספור. פניי צרבו והחלו להתנפח. בסופו של דבר איבדתי את התחושה לגמרי. היות שהם לא הוציאו ממני דבר בשאלותיהם, באחד הערבים צרח עליי מפקדם של השוטרים הרשעים, ואמר כך: "את צריכה להתחיל לפתוח את הפה. את בוחנת את הסבלנות שלי, לעזאזל – אני לא מאמין שאנחנו לא יכולים לעשות איתך כלום. פגשתי הרבה אנשים הרבה יותר קשוחים ממך. אם לא ננהג בך בקשיחות, את בשום אופן לא תתמסרי, לעזאזל איתך!" הוא נתן את ההוראה וכמה שוטרים רשעים החלו לענות אותי. בערב, חדר החקירות היה עגום ומטיל אימה – חשתי כאילו שאני בגיהינום. הם הורו לי לכרוע על הקרקע ולהניח את כפות ידיי האזוקות על כפות רגליי. לאחר מכן הם הכניסו מקל מעץ בין גומצי מרפקיי לאחורי ברכיי, ובכך אילצו אותי לכדר את כל גופי. כעת הם הרימו את המקל והניחו אותו בין שני שולחנות – וכל גופי היה תלוי באוויר, כשראשי פונה מטה. ברגע שבו הם הרימו אותי, ראשי הסתחרר וקשה היה לי לנשום. היתה לי תחושת מחנק. היות שהייתי תלויה באוויר במהופך, כל משקלי היה תלוי מפרקי ידיי. בהתחלה, כדי למנוע מן האזיקים לחתוך בבשרי, אחזתי בחוזקה בשתי כפות ידיי ביחד, כידרתי את גופי וניסיתי בכל כוחי לשמור על התנוחה. אך כוחי אזל בהדרגה. כפות ידיי החליקו מקרסוליי לעבר ברכיי והאזיקים חתכו עמוק בבשרי והותירוני בכאב בלתי נסבל. לאחר שהייתי תלויה כך במשך כחצי שעה, הרגשתי כאילו כל הדם שבגופי נאגר בראשי. תחושת המתיחה הכואבת בראשי ובעיניי גרמה לי להרגיש כאילו ראשי ועיניי עומדים להתפוצץ. חתכים עמוקים נחרצו בפרק ידיי, וכפות ידיי נראו כשתי כיכרות לחם מרוב שהיו נפוחות. חשתי שאני על סף המוות. "אני לא יכולה לסבול יותר. תורידו אותי!" צעקתי בייאושי. "רק את יכולה להציל את עצמך. פשוט מסרי לנו שם ואנחנו נוריד אותך", אמר באכזריות אחד השוטרים הרשעים. בסוף הם ראו שאני באמת במצוקה והורידו אותי. הם נתנו לי קצת סירופ גלוקוזה והתחילו לחקור אותי שוב. שכבתי רפוייה כבוץ על הקרקע, עיניי עצומות בחזקה, ולא הקדשתי להם כל תשומת לב. באופן לא צפוי, השוטרים הרשעים הרימו אותי שוב באוויר. היות שלא היה לי כח להיאחז בכפות ידיי, לא נותרה לי ברירה אלא לאפשר לאזיקים להטביע עצמם בפרקי ידיי, וקצותיהם המשוננים ניסרו בבשרי. באותו הרגע הכאב היה כה עז עד כי פרצתי בצרחה קורעת לב. לא היה לי כח להמשיך להילחם ונשימתי נעשתה רדודה ביותר. נראה היה שהזמן נעצר. הרגשתי שאני מתנודדת על סף המוות. חשבתי שהפעם אני באמת עומדת למות, ולכן רציתי לומר לאלוהים את שעל ליבי לפני שיבואו חיי לקצם: "אלוהים! כרגע, כשאני באמת על סף המוות, אני חשה פחד – אך אפילו אם באמת אמות הלילה, עדיין אהלל את צדקתך. אלוהים! במסע חיי הקצר, אני מודה לך על שבחרת בי לחזור הביתה מעולם החטא הזה, שהפסקת את נדודיי ושהרשית לי לחיות לעד בחיבוקך החמים. אלוהים, נהניתי כל כך מאהבתך – ורק עכשיו, כאשר חיי עומדים להסתיים, אני מבינה שלא הוקרתי את אהבתך. פעמים רבות העצבתי ואכזבתי אותך; אני כמו ילד תמים שיודע רק ליהנות מאהבת אמו אך מעולם לא חשב לגמול לה עליה. רק עכשיו, כשאני עומדת לקפח את חיי, אני מבינה שעליי להוקיר את אהבתך, ורק עכשיו אני מתחרטת על שהחמצתי כל כך הרבה הזדמנויות טובות. עכשיו, מה שאני מתחרטת עליו ביותר הוא שלא יכולתי לעשות דבר למענך. אני חייבת לך כה הרבה, ואם אוכל להמשיך לחיות, לבטח אעשה ככל יכולתי כדי למלא את חובתי, כדי לפצות על מה שאני חייבת לך. ברגע זה, אני מבקשת רק שתיתן לי כח כדי שלא אפחד עוד מהמוות, אלא אעמוד מולו בחוסן..." דמעותיי זלגו בזו אחר זו, וטפטפו במורד מצחי. הלילה היה שקט עד להפחיד. הצליל היחידי היה תקתוק השעון, שכאילו ספר את השניות שנותרו מחיי. באותו הרגע קרה ממש נס: הרגשתי כאילו אור השמש החמים זוהר עליי, ובהדרגה הפסקתי לחוש את הכאב בגופי. דברי האל הדהדו בתודעתי: "מהרגע שבו אתם מגיחים בבכי לעולם הזה, אתם מתחילים למלא את חובתכם. כשאתם נכנסים לתפקידכם בתוכנית ובייעוד של אלוהים, אתם מתחילים את מסע החיים. בלי קשר לרקע שלכם ולמסע הצפוי לכם, איש לא יכול להימלט מהתזמור וההסדר שהותוו לו משמיים, ואיש לא שולט על גורלו, מפני שאלוהים המושל בכל הוא היחיד המסוגל לבצע עבודה כזו" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, אלוהים הוא מקור חיי האדם). "כן", חשבתי, "אלוהים הוא המקור לחיי, אלוהים מושל בגורלי ועליי למסור את עצמי בידי האל ולהתמסר לתזמוריו". כשהרהרתי בדברי האל השתכנה בליבי הרגשת נועם ורוגע, כאילו אני שעונה בחיבוקו החם של אלוהים. מצאתי את עצמי נרדמת. השוטרים המרושעים שחששו שאני גוססת, הורידו אותי ומיהרו לתת לי סירופ גלוקוזה ומים. כשהתחככתי במוות חזיתי במעשי האל הפלאיים.

למחרת, השוטרים הרשעים הרימו אותי על המקל שוב ושוב לאורך כל היום. הם חקרו אותי היכן נמצאים הכספים שתועדו בקבלות שהם החרימו. לאורך כל הדרך לא אמרתי דבר. הם ניסו לענות אותי בכל אמצעי בזוי כדי לקנות אחיזה בכספי הכנסייה. באותו הרגע הדהדו בליבי דברי האל: "אלפי שנות שנאה מרוכזות בלב, אלפי שנות חטאים חקוקות בלב – איך ייתכן שזה לא יעורר תיעוב? התנקמו בשם אלוהים, חסלו לגמרי את עוינותו, אל תניחו לה עוד להשתולל ללא רסן, ואל תתירו לה עוד לעורר צרות כאוות נפשה! עכשיו הוא הזמן: האדם אזר את כוחותיו זה מכבר, הוא הקדיש את כל מאמציו ושילם כל מחיר לשם כך – כדי לקרוע את פרצופו הדוחה של השד הזה ולאפשר לבני האדם שהתעוורו ואשר עברו כל סבל ומצוקה, להתעלות על כאבם ולהפנות עורף לשטן המרושע הזה" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, עבודה והיווכחות (8)). דברי האל נסכו בי אמונה וכוחות אדירים. אלחם עד מוות בשטן, ואפילו אם אכן אמות, אעמוד איתן בעדותי למען האל. בהשראת דברי האל, שכחתי את הכאב בלי לשים לב. וכך, בכל פעם שהם הרימו אותי על המקל, דברי האל העניקו לי השראה ומוטיבציה, וככל שהם הרימו אותי פעמים רבות יותר, כך מהותם השטנית נעשתה שקופה יותר עבורי וכך צמחה נחישותי לעמוד איתן בעדותי ולהשביע את רצון האל. בסופו של דבר, כל אחד מהם התיש את עצמו בהתמודדות מולי. "רוב האנשים לא יכולים לסבול חצי שעה של תלייה כזאת – אבל היא החזיקה מעמד כל כך הרבה זמן – היא ממש קשוחה!" שמעתי מהם את ההערה הזאת. התרגשות של עונג עברה בי לשמעה. חשבתי כך: "כשאלוהים תומך בי, אינכם יכולים להביס אותי". מלבד עינויי הגוף, השוטרים הרשעים גם מנעו ממני שינה במשך תשעת הימים והלילות בתחנת המשטרה. בכל פעם שעצמתי את עיניי והתחלתי לנמנם, הם הלמו בשולחן באלתם, או גרמו לי לקום ולרוץ בחדר, או פשוט צרחו עליי; הם ניסו למוטט אותי ולשבור את רוחי. אחרי תשעה ימים, משראו שמטרתם לא הושגה, השוטרים עדיין לא ויתרו. הם לקחו אותי למלון ושם הם אזקו את כפות ידיי לפני רגליי, החדירו מקל מעץ בין גומצי מרפקיי ובין אחורי ברכיי ואילצו אותי לשבת על הרצפה בגוף מכודר. הם גרמו לי להישאר בתנוחה הזו, בישיבה על הרצפה, במשך מספר ימים. האזיקים חתכו בבשרי, כפות ידיי ופרקי ידיי התנפחו ונעשו סגולים, וישבני כאב עד שלא העזתי לעסותו או לגעת בו; הרגשתי שאני יושבת על סיכות. יום אחד, אחד מבכירי השוטרים הרשעים ראה שחקירותיי לא נשאו פרי. הוא ניגש אליי רותח מזעם וסטר לי בחזקה על פניי – שתיים משיניי התרופפו מעוצמת הסטירה.

בסופו של דבר הגיעו שני ראשי מדור מהמחלקה המחוזית לבטחון הציבור. ברגע שהם הגיעו, הם הסירו את אזיקיי, סייעו לי להתיישב על ספה ומזגו לי כוס מים. "הימים האחרונים לא היו פשוטים עבורך – אבל אל תקחי ללב, הם רק מילאו הוראות", הם אמרו בחביבות מזויפת. חרקתי שיניים מרוב השנאה שעוררה בי העמדת הפנים מצדם. הם גם הפעילו מחשב והראו לי עדויות שקר – הם אמרו הרבה דברים שמהווים חילול השם, וגינו את אלוהים. הזעם גאה בקרבי. רציתי להתווכח עמם, אך ידעתי שאם אעשה זאת הם רק יחללו את השם בצורה מטורפת יותר. באותו הרגע הרגשתי עד כמה רב סבלו של אלוהים בהתגלמותו, ואיזו מידה של השפלה אלוהים סבל כדי להושיע את בני האדם. יותר מכך, ראיתי עד כמה בזויים ומאוסים הם השדים הרשעים הללו. בליבי נשבעתי שאנתק כל מגע עם השטן ושאהיה נאמנה לאלוהים לעד. לאחר מכן, לא משנה עד כמה הם ניסו להוליכני שולל, סכרתי את פי ולא אמרתי דבר. כשהם ראו שלדבריהם אין השפעה, שני ראשי המדור יכלו רק לעזוב ברוגז.

במהלך עשרת הימים והלילות במלון, הם הותירוני אזוקה וגרמו לי לשבת בכריעה על הקרקע ולאחוז ברגליי. כשאני נזכרת בתקופת מעצרי, העברתי תשעה-עשר יום ולילה בתחנת המשטרה ובמלון, והצלחתי לנמנם מעט בזכות אהבת האל שגוננה עליי. מלבד התנומה הקצרצרה ההיא, השוטרים הרשעים לא נתנו לי לישון בכלל, כל אותה התקופה; מספיק שעצמתי עיניים לרגע, והם היו עושים כל מה שצריך כדי לגרום לי להישאר ערה – להצליף בשולחן, לבעוט בי בפראות, לצרוח עליי, להורות לי לרוץ בחדר, ועוד. בכל פעם שהתעוררתי בבהלה, ליבי היה פועם בחוזקה בחזי ועצביי היו מזדעזעים. היות שאולצתי כך להישאר ערה וספגתי עינויים תכופים מידי השוטרים, כוחותיי הידלדלו מאד וכל גופי היה נפוח ולא נוח. התחלתי לראות הכל כפול. ידעתי שאנשים עומדים מולי ומדברים, אך לפי צליל קולם נראה היה שהם במקום מרוחק כלשהו. מלבד זאת, תגובותיי נעשו איטיות מאד. מבחינתי, העובדה שהצלחתי איכשהו לעבור את זה נבעה במלואה מכוחו האדיר של אלוהים! כפי שאלוהים אמר: "הוא גרם לאדם להיוולד מחדש, והוא מאפשר לו לחיות בעוז בכל תפקידיו. הודות לעוצמתו ולכוח החיים שלו שלא דועך, חי האדם במשך דורות רבים שבמהלכם העוצמה של חיי אלוהים הייתה עמוד התווך של קיום האדם, שתמורתו אלוהים שילם מחיר שאף אדם רגיל לא שילם מעולם. כוח החיים של אלוהים גובר על כל עוצמה. יתרה מזאת, הוא עולה על כל עוצמה. חייו נצחיים, עוצמתו אדירה, ואף יציר נברא או כוח אויב לא יכול להתגבר בקלות על כוח החיים שלו" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, רק המשיח של אחרית הימים יכול להעניק לאדם את דרך חיי הנצח). בליבי הודיתי בכנות לאלוהים והיללתי אותו: "אלוהים! אתה שולט בכל הדברים, לא ניתן להעריך את מעשיך, רק אתה כל-יכול, אתה כח החיים שאין להצמיתו ואתה המעיין המתגבר של מי החיים, עבור חיי. בסביבה המיוחדת הזו חזיתי בכחך ובסמכותך הייחודיים". בסופו של דבר, השוטרים הרשעים לא קיבלו תשובות לשאלות ששאלו אותי, והם שלחו אותי לבית המעצר.

בדרך לבית המעצר, שני שוטרים אמרו לי כך: "את באמת הצלחת יפה. אולי אתם נמצאים בבית המעצר, אבל אתם אנשים טובים. יש כאן כל מיני סוגים: סוחרי סמים, רוצחים, זונות – את תראי כשתגיעי". "אם אתם יודעים שאנחנו אנשים טובים, למה אתם עוצרים אותנו? הממשלה לא מדברת על חופש הדת?" שאלתי. "המפלגה הקומוניסטית משקרת לכם. המפלגה נותנת לנו פרנסה, ולכן עלינו לעשות כדבריה. אנחנו לא שונאים אתכם ואין לנו נגדכם שום דבר. אנחנו פשוט עצרנו אתכם כי אתם מאמינים באלוהים", אמר אחד השוטרים. כששמעתי זאת, נזכרתי בכל מה שחוויתי. לא יכולתי שלא להיזכר בדברי האל: "חופש דת? זכויות והעניין הלגיטימיים של האזרחים? אלה כולם תכסיסים לחיפוי על חטא!" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, עבודה והיווכחות (8)). דברי האל נוגעים ללב העניין, והם אפשרו לי לראות את פניה האמיתיים של הממשל הקומוניסטי הסיני וכיצד הוא מנסה לזכות בתשואות שאינן מגיעות לו: על פני השטח, הוא מנופף בדגל חופש הדת והאמונה, אך בחשאי הוא עוצר, מדכא ופוגע באכזריות במאמינים באלוהים בכל רחבי המדינה, מתוך תקווה נואלת לאסור על עבודת האל. הוא אפילו בוזז ללא בושה את כספי הכנסייה, וכל זה חושף במערומיה את מהותו השטנית – שנאת האל והשנאה לאמת.

כששהיתי בבית המעצר, לעתים חשתי חולשה וכאב. אך דברי האל לא חדלו מלעורר בי השראה ולנסוך בי כוחות ואמונה. בזכותם הבנתי שגם אם השטן שלל ממני את החופש הגשמי, סבלי החכים אותי ולימד אותי לסמוך על אלוהים כאשר השדים המרושעים האלה מענים אותי. הסבל אפשר לי להבין את משמעותן האמיתית של אמיתות רבות ולהיווכח בערכה הרב של האמת; הסבל גם חיזק את נחישותי ואת המוטיבציה שלי לחתור אל האמת. התגבשה בי נכונות להמשיך ולהישמע לאל, ולחוות את כל מה שאלוהים ארגן עבורי. כתוצאה מכך, כשעבדתי בבית המעצר, שרתי מזמורים וחשבתי בשקט על אהבת האל. חשתי שליבי התקרב לאלוהים ושוב לא חשתי שהימים הם כה כאובים וקשים.

במהלך אותה תקופה, השוטרים חקרו אותי עוד הרבה פעמים. הודיתי לאלוהים על שהנחה אותי וסייע לי להתגבר על העינויים שוב ושוב. לאחר מכן, השוטרים הרשעים משכו את כל הכספים משלושת כרטיסי האשראי שלי. ליבי נשבר כשצפיתי, חסרת אונים, כיצד כספי הכנסייה נגזלים בידי השוטרים הרשעים. ליבי התמלא בשנאה כלפי אותה חבורת שדים מרושעים וחמדניים, וציפיתי בכליון עיניים לבואה של מלכות המשיח, בקרוב. בסופו של דבר, למרות שלא היו להם הוכחות כלשהן, הם דנו אותי לשנה ושלושה חודשים של חינוך מחדש באמצעות עבודת פרך בעוון "הפרעה לסדר הציבורי".

מתוך הרדיפה הברוטלית שעברתי בידי הממשל הקומוניסטי הסיני, טעמתי באמת מאהבתו של אלוהים ומישועתו עבורי, למדתי להעריך את כל-יכולתו של האל, את ריבונותו ואת מעשיו הפלאיים, ונוכחתי בסמכות ובעצמה שבדבריו. מלבד זאת, למדתי לבוז באמת לשטן. במהלך אותה תקופה של רדיפות, דברי האל ליווני במהלך הימים והלילות הקשים, אפשרו לי לראות מבעד למזימותיו הערמומיות של השטן וגוננו עליי בעת הצורך. דברי האל חיזקו אותי ונסכו בי אומץ; הם אפשרו לי להתגבר על פרקי העינויים הפראיים הללו שוב ושוב. דברי האל נסכו בי כוחות ואמונה ונתנו לי את האומץ ללחום בשטן עד הסוף ממש... תודה לאל! האל הכול יכול הוא האמת, הדרך והחיים! לעד אלך בעקבות האל הכול יכול עד הסוף ממש!