מאת זינגקסיאן, יפן

בדרך כלל, למרות שקראתי לעיתים תכופות את דברי האל הנוגעים לחשיפת השטחיות של אנשים, במהלך התכנסות או בתרגול הרוחני שלי לא הקדשתי תשומת לב רבה מדי להיווכחות שלי-עצמי. בתוך-תוכי לא האמנתי שמדובר בעניין רציני בעבורי. וכך, רק לעיתים נדירות ביקשתי את האמת כדי לתקן את הבעיה של מילוי חובתי באופן שטחי. כך היה עד שהשטחיות שלי גרמה לבעיות רציניות בעבודתי. כאשר שטחיות זו גרמה נזק למלאכת הבשורה של הכנסייה, היה זה רק באמצעות המשפט והייסורים שבדברי האל שרכשתי ידע מסוים אודות הביטויים שמקבלת השטחיות שלי במילוי חובתי ואודות מקורותיה. הבנתי שאם בעיית השטחיות שלי לא תיפתר, היא תגרום לשנאה ולתיעוב מצד האל, ושבמוקדם או במאוחר, האל יחשוף אותי ויסלק אותי. בעקבות זאת, התחלתי להתמקד בעיסוק בחיפוש האמת כדי לפתור את בעיית השטחיות, על מנת שאוכל למלא את חובתי כיאות.

יום אחד, בעודי מאזין לכמה אחים ואחיות מכנסיות אחרות שדיברו על נתיבי נוהג טובים להפצת את הבשורה, הבנתי ששמעתי דבר דומה בשנה שלפני כן. באותו זמן, גם אני חשתי שנוהג באופן כזה טוב הרבה יותר מהגישה הנוכחית שלנו – אולם מאוחר יותר, כאשר ניסיתי לגרום לכמה בעלי תפקידים בקבוצות הבשורה ליישם את הנהגים האלו, הם אמרו שישנן סיבות אין ספור שבגינן נהגים אלה אינם ישימים עבורנו. למרות שחשתי אכזבה קלה כששמעתי את דבריהם, לא קידמתי את הנושא. כך היו פשוט פני הדברים. כששמעתי דיבורים דומים שוב, הרגשתי מחוזק. סברתי שדרך זו להפצת הבשורה טובה באמת, והייתי להוט לדווח לבעלי התפקידים אצלנו כיצד ניתן להסתמך על חוזקות של אחרים. וכך, במהלך ההתכנסות, סיפרתי לבעלי התפקידים על הדעות וההצעות שלי. לאחר מכן, שמתי לב שכמה מהם לא נראו מתעניינים ביותר, ואילו אחרים נימקו מדוע לא ניתן יהיה להנהיג שיטה זו כאן. יכולתי לראות שדרכי החשיבה ונקודות ההשקפה שלהם מיושנות, שהם לא מעוניינים לוותר עליהן, ושהשיתוף שלי לא השפיע כלל. אבל אז חשבתי כמה ניסיון יש לבעלי תפקידים האלה בהפצת הבשורה: למרות שהייתי אחראי על עבודתם, לא היה לי ניסיון רב בהפצת הבשורה. אם אינני מסוגל לשתף דרך מעשית, יהיה זה קשה מאוד לשנות את אופן המחשבה שלהם בכמה מלים פשוטות. חשבתי בלבי: "זה לא יהיה קל לגרום להם לקבל את נתיבי הנוהג החדשים האלה! אם עליי לספק תשתית ישימה לשיטות אלה ולשתף אותן איתם באופן ברור, עליי למצוא אחים ואחיות אחרים, מנוסים יותר, שיעזרו לי וינסו לפתור זאת. ייתכן מאוד שאצטרך לדון על כך בפירוט עם אנשים רבים ולדבר הרבה כדי להיות יעיל. הו! אין אחים ואחיות כאלה בסביבה, ואני גם לא מכיר כאלה בארצות אחרות. פתרון בעיה זו יהיה קשה מאוד בעבורי. זה ידרוש זמן ומאמץ, ואצטרך לשלם מחיר יקר. זו טרחה רבה מדי. גם יש לי עבודה נוספת. אינני יכול להקדיש את כל מאמציי לפתור את הבעיה הבודדת הזו! אמרתי את מה שהייתי צריך לומר. עכשיו זה תלוי במידה שבה האחרים יקבלו זאת. מוטב שאשכח מזה ולא אקח את זה כל כך ברצינות. עשיתי די והותר בנקודה זו". וכך, מאחר שהבעיה לא נפתרה בזמן, לא חל שיפור בעבודת הבשורה.

בימים שלאחר מכן חשתי אי נוחות כל אימת שחשבתי על כך. הבנתי שמצבי שגוי, ובאתי בפני האל להתפלל ולחפש. אחר כך, קראתי בדברי האל. "כשאתם עושים דברים וממלאים את חובותיכם, האם אתם מהרהרים לעתים קרובות בהתנהגותכם ובכוונותיכם? אם אתם נוהגים כך רק לעתים רחוקות, הסיכויים גבוהים מאד שתעשו שגיאות, וזה אומר שעדיין ישנה בעיה בנושא איכותכם. אם לעולם אינכם עושים כן, אינכם שונים מחסרי האמונה; אך אם לעתים אתם כן מהרהרים בכך, יש בכם משהו מדמותו של אדם מאמין. עליכם להקדיש זמן רב יותר להרהורים. עליכם להרהר בכל דבר: הרהרו במצבכם כדי לדעת אם אתם חיים בנוכחות האל, האם הכוונות שמאחורי מעשיכם הן נכונות, האם המניעים והמקור למעשיכם יעברו בחינה אלוהית, והאם הסכמתם לבחינה מדוקדקת מצד האל. לפעמים תחלוף בדעתכם המחשבה הבאה: 'זה בסדר לעשות זאת כך; זה מספיק טוב, לא?' אך ההנחה הגלומה במחשבה הזו חושפת גישה מסוימת שיש לאנשים כשהם מטפלים בעניינים, וחושפת כיצד הם רואים את חובותיהם. המנטליות הזו היא סוג מסוים של מצב. האם מצב כזה אינו מהווה דוגמה לגישה של אדם חסר אחריות שפשוט רוצה לצאת ידי חובה? ייתכן שעדיין לא הרהרתם בכך בכך וייתכן שאתם חשים שזהו ביטוי טבעי, שזהו בסך הכל ביטוי נורמלי לאנושיות ושאין לכך כל משמעות. אך אם אתם נמצאים לעתים קרובות במצב כזה, הבסיס לכך הוא טבע ששולט בכם. זה ראוי לבחינה ויש להתייחס לכך ברצינות; אם לא תעשו כן, לא יתחולל בכם שום שינוי פנימי" ("כשאדם רשלני ופועל רק כדי לצאת ידי חובה, כיצד לפתור זאת?" ב'תיעוד נאומיו של המשיח'). "אם אתם לא ממלאים את חובתכם מכל הלב, אם אתם מתרשלים וסתם עושים דברים בדרך הקלה ביותר, איזו מין מנטליות היא זו? זו מנטליות של אדם שפועל בלי רגש וללא נאמנות לחובתו, תחושת אחריות או תחושת שליחות. בכל פעם שאתם ממלאים את חובתכם, אתם משתמשים רק במחצית מכוחכם, אתם עושים זאת בהיסוס ולא מכל הלב. אתם רק רוצים לסיים זאת בלי כל רצון להקפיד על הפרטים. אתם עושים זאת בצורה כה נינוחה עד שנדמה שאתם רק עושים שטויות. התנהלות כזו תגרום לבעיות, הלא כן? בשלב כזה או אחר, מישהו יאמר שכאשר אתם ממלאים את חובתכם, אתם בסך הכל פועלים לפי נוהל מסוים. ומה אלוהים יאמר על כך? הוא יאמר שאתם לא אמינים. במילים אחרות, אם הפקידו משימה בידיכם, בין שהיא דורשת אחריות עילאית או אחריות רגילה, אם לא תבצע אותה מכל הלב, אם לא תעמדו בציפיות ממישהו עם אחריות כמו זו שקיבלתם, אם לא תראו בכך שליחות שאלוהים העניק לכם או עניין שאלוהים הפקיד בידיכם, ואם לא תעשו זאת כחובה ומחויבות, הרי שתיקלעו לצרות. 'לא אמינים' – שתי המילים האלה יהיו ההגדרה של האופן שבו אתם ממלאים את חובתכם, ואלוהים יקבע שאופייכם נופל מן הרמה הנדרשת. אם יופקד בידיכם עניין כלשהו ותנקטו גישה כזאת ותטפלו כך בעניין הזה, האם יופקדו בידיכם חובות כלשהן בעתיד? האם ניתן להפקיד בידיכם דבר חשוב עד כדי כך? אולי ניתן להפקיד דבר כזה בידיכם, אך הדבר תלוי בהתנהגותכם. עם זאת, בלבו של אלוהים תמיד תהיה מידה מסוימת של חוסר אמון כלפיכם. בדעתו של אלוהים תמיד יהיה חוסר אמון מסוים, וחוסר שביעות רצון מסוים. לכן, האין זו בעיה?" ("רק אם תהרהרו באמת לעתים קרובות תוכל להיות לכם דרך להתקדם בה" ב'תיעוד נאומיו של המשיח'). לנוכח הגילויים בדברי האל, חשתי בלבי תוכחה והאשמה כבדות. נוכחתי לדעת שגישתי כלפי החובה שלי הייתה של שטחיות והתחמקות. נזכרתי בפעם הראשונה שבה שמעתי על דרכים טובות להפצת הבשורה. הסכמתי לדרכים אלו ואישרתי אותן, וחשתי שעלינו לאמצן ולהנהיגן. אבל כאשר ניסיתי בפועל לשתף את אחיי ואחיותיי ביישום דרכים אלו, ונכשלתי, הבנתי שעליי לשתף את האמת איתם, כדי לשנות את דרכי החשיבה והדעות הישנות שלהם. אבל כשחשבתי על המחיר שאצטרך לשלם כדי לפתור בעיה זו וכמה זמן ומאמץ יהיו כרוכים בכך – היה מדובר ב"פרויקט גדול", לא במשהו שניתן לתקנו מיד – חשבתי שזו תהיה טרחה רבה מדי. חששתי מקשיי הבשר, וכך נהגתי בשטחיות. הסתפקתי בפורמליות, במחוות חיצוניות, באמונה ש"ניסיתי", ש"השקעתי מאמץ מסוים", ש"זה פחות או יותר הספיק" וש"איש אינו יכול להשקיע מאמץ מרבי בכל הדברים". השתמשתי בכך כדי להוריד מעצמי אחריות, לעקוף את הבעיה בעין אחת עצומה ואחת פקוחה. גם לא היה אכפת לי האם אני יעיל, והאמנתי שדי בכך שאגמור עם זה. אלה היו הסטנדרטים שפעלתי לפיהם לכל אורך הדרך. השיתוף שלי עם בעלי התפקידים לא היה יותר מאשר לגרד את פני השטח. לא באמת סבלתי ושילמתי מחיר כדי לפתור את הבעיות שלהם. במקום זאת, האמנתי שכבר עשיתי מספיק. למעשה, השתמשתי בשיטות קצרות טווח ושטחיות כדי להוליך אנשים שולל, כדי שמאוחר יותר, כאשר מישהו יעורר את הבעיה, תהיה לי תשובה עבורו. יתר על כן, האחריות על הביצוע הכושל בהפצת הבשורה לא הייתה מונחת לפתחי – זו הייתה התוצאה של הסירוב שלהם לקבל את נתיבי הנוהג הטובים. אפילו ניסיתי לשטות באלוהים: "הו אלוהים, זה כל מה שאני יכול לעשות". אבל עכשיו הבנתי שלא ניסיתי באמת להבין את רצון האל, שלא התאמצתי לנהוג ולהשביע את רצון האל בהתאם למבוקשו בכל פעם כשנתקלתי בקושי. במקום זאת, לעיתים קרובות הייתי שטחי וניסיתי להונות את אלוהים. איזה חמקמק וערמומי הייתי! הייתי מודע היטב לכך שהקשיים של אחיי ואחיותיי בהפצת הבשורה לא נפתרו, ושלא מילאתי את תפקידי. אבל כדי להימנע מקשיי הבשר, לא הקדשתי תשומת לב כאשר עבודת הבשורה הופרעה. האין זה לעג לעבודת האל? ראיתי שאין בי קמצוץ של מצפון או היגיון, שלא ניתן לסמוך עליי כלל! קראתי שוב בדברי האל: "לפני שבראתי אתכם, כבר הכרתי את הרשע שקיים בעומקי הלב האנושי, והכרתי את כל ההונאה והשחיתות בלב האנושי. על כן, אף על פי שאין כל זכר כאשר בני האדם עושים דברים רעים, אני בכל זאת יודע שהרשעות השמורה בלבכם מדכאת את העושר של כל הדברים שבראתי" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, כאשר עלי השלכת ישובו לשורשיהם, תתחרטו על כל מעשיכם הרעים). באותו רגע, התברר לי שהמשפט והייסורים של האל ניחתו עליי. אלוהים התבונן לתוך-תוכי, ולמרות שאף בן אנוש לא ידע על מחשבותיי הערמומיות, הן היו שקופות לגמרי בפני האל. לא נטלתי אחריות על התפקיד שאלוהים הטיל עליי. לא הייתי כן, ובכך חיבלתי בעבודת הבשורה. כלפי חוץ, נראה היה שאני מבצע את חובתי. אבל למעשה, הייתי שטחי וניסיתי להונות את אלוהים. לא הייתה בי יראת אלוהים. לנוכח דברי האל, חשתי בושה.

אחר כך, קראתי בדברי האל: "אם תבצעו את מעשיכם קצת יותר מהלב וגם במעט יותר נדיבות,, אחריות והתחשבות, תוכלו להשקיע יותר מאמצים. כשתוכלו לעשות זאת, התוצאות של החובות שתמלאו ישתפרו. תשיגו תוצאות טובות יותר, והדבר ישביע את רצונו של אלוהים וגם את רצונם של בני אדם אחרים" ("היווכחות בחיים חייבת להתחיל ממילוי חובתכם" ב'תיעוד נאומיו של המשיח'). בשיתוף, נאמר: "מה פירוש להיות שטחי? במלים פשוטות, פירוש הדבר לבצע מחוות חיצוניות לעיני האחרים, כדי שהם יחשבו ש'הוא או היא ביצעו זאת'. האם גישה כזו יכולה להניב תוצאות? (לא). כך פועלים אנשים פורקי עול. כך הם ממלאים את חובתם. הם אינם נרתמים באמת ובתמים לשאת בעול של עבודה זו, אבל הם אינם יכולים להתחמק מלבצע אותה. אם הם לא יבצעו אותה, אנשים ייראו שיש בעיה עם המנהיג, לכן הם עושים מחוות חיצוניות למראית עין בלבד. אלוהים אמר, 'זוהי עשיית שירות. הם אינם ממלאים את חובתם'. אם כך, מה ההבדל בין עשיית שירות לבין מילוי חובה? אנשים הממלאים את חובתם באמת ובתמים ניחנים בתחושת אחריות – כזו שנובעת מרצון אמיתי לתקן את הבעיה, מרצון אמיתי לבצע את העבודה כהלכה, משאיפה להשביע את רצון האל ולגמול לאל על אהבתו. ומהי, אם כן, החלטתם הנחושה כשהם עושים את הדברים האלה? שהדברים חייבים להיעשות, ושמוכרחים לעשותם היטב. שחייבים לפתור את הבעיה. הם לא ינוחו ולא ישקטו עד שהדבר ייעשה, והם לא יעצרו עד שהדבר יתוקן. זהו העול שאותו הם נושאים במהלך עבודתם, ולכן קל להם להיות יעילים. לכך הכוונה כשמדובר על מילוי חובה. רק כאשר עבודתך ומילוי חובתך יעילים, אתה ממלא את חובתך. אם אין לכך כל השפעה, אזי אתה שטחי, אתה מתקדם ללא מטרה. לכך הכוונה בעשיית שירות. מילוי חובה באופן בלתי יעיל הוא עשיית שירות. אין כל ספק בכך, אין בכך שום טעות!" ('דרשות ושיתופים על היווכחות בחיים'). מצאתי נתיב לנוהג בדברי האל ובשיתוף הזה: מילוי חובתו של אדם מחייב רצינות וכנות. הוא מחייב יחס רציני ואחריות בכל דבר ועניין. רק זה ישביע את רצון האל. ניסיון להתחמק מלפתור בעיות אמיתיות, שטחיות וביצוע מחוות חיצוניות הם הונאת האל והשתעשעות בו, ולבטח לא תהיה לכך השפעה כלשהי. אלוהים לא רצה לראות אותי מתנהג בשטחיות ומתנגד לו במילוי חובתי. הוא קיווה שאתייחס לתפקיד שהטיל עליי בכנות, שאתקן את הגישה שלי כלפי מילוי חובתי, שאתמודד עם כל הקשיים בצורה מעשית, ושאקדיש יותר זמן למחשבה כיצד יש לפתור בעיות ולהיות יעיל. רק עבודה כזאת היא כלבבו של אלוהים. באותו רגע הבנתי שהבעיות של קבוצות הבשורה אינן סובלות עוד דיחוי. למרות שלא יהיה קל לשתף ולשנות את ההשקפות המיושנות של קבוצות הבשורה, לא רציתי להתחמק מכך יותר. בעקבות זאת, חיפשתי הזדמנות לדון בפרוטרוט על הבעיות בהפצת הבשורה עם בעלי התפקידים, האח צאנג והאח צאו – כיצד ניתן לאמץ באופן גמיש שיטות להפצת הבשורה ממקומות אחרים, ולהטמיע את היתרונות שלהן. אחרי השיתוף, האח צאנג והאח צאו אמרו שהם שמחים לקבל זאת ולבחון כיצד להנהיג זאת. בעקבות זאת, האחים והאחיות הפכו גמישים יותר בהפצת הבשורה, וגם היעילות שלהם השתפרה.

משחוויתי זאת, יכולת להבחין במידת מה בשטחיות שלי בעת מילוי חובתי. התחלתי באופן מכוון לזנוח את הבשר ולהתמקד בהנהגת האמת ובמילוי חובתי בנאמנות. אבל עדיין לא היה לי ידע רב אודות מהות ההשלכות של השטחיות שלי, שורשן וחומרתן. לאחר מכן, אלוהים כונן את הסביבה שאפשרה לי להמשיך ללמוד לקח ולפתור את בעיית השטחיות שלי.

זמן מה אחר כך, איתרתי סוגיות מסוימות בקבוצות הבשורה. האח צאנג, האחראי על העבודה, היה שחצן למדי. הוא היה שתלטן בדבריו ובהתנהגותו, והסתייג מההצעות של האחים והאחיות האחרים. הייתה לו גם השפעה חזקה על האח צאו, שעבד איתו. שניהם גם יחד לא היו מסוגלים לדון בקשיים האמיתיים של עבודת הבשורה ולנסות לפתור אותם. האח צאו גם היה שמרן מאוד ופעל לפי דוקטרינות רבות בהפצת הבשורה. שתי הסיבות הללו מנעו התקדמות בעבודת הבשורה. קיימתי שיתופים מיוחדים איתם כדי לעסוק בסוגיות אלו, אבל לא חל שינוי רב. אחרי כן, הפסקתי לנסות לגרום להם לשתף פעולה בצורה הרמונית. הסתפקתי בהשארת הדברים כמות שהם. ביחס לבעיה של חוסר הנכונות של האח צאנג לקבל הצעות של אחרים – לעיתים בחרתי לוותר, ולעיתים פשוט פקחתי עין על המתרחש. אבל לא ביקשתי את האמת כדי לפתור בעיה זו. כמה חודשים לפני כן, הדבקות הנוקשה של האח צאו בדוקטרינות הפריעה לעבודה. שיתפתי אותו בכך, והוא הפנים זאת. אבל לאחר מכן גיליתי שבתחומים מסוימים הוא המשיך לדבוק בדוקטרינות והיה בלתי גמיש. לעיתים הצבעתי על כך בפניו, אבל הוא המשיך לעמוד על שלו. חשבתי בלבי: "יידרש מאמץ רב לשנות את דעותיו. עלי לאתר עקרונות אחדים, לדבר איתו לאור מה שבא לידי ביטוי אצלו בפועל. ייתכן שעליי למצוא אחים ואחיות אחרים בעלי ניסיון בהפצת הבשורה, כדי שיחדיו נתקשר איתו ונשפיע עליו". כשחשבתי על הטרחה שתיגרם לי בפתרון בעיה זו, החלטתי להניח לדברים להמשיך במסלולם. למרות שהבנתי שהבעיות עם האח צאנג והאח צאו ישפיעו על עבודת הבשורה, חשתי שבאותה עת לא היה מישהו טוב יותר בקבוצות הבשורה שיוכל לקחת על עצמו תפקיד זה. זה לא שמילוי חובתם היה בלתי יעיל לחלוטין – הוא היה סביר. זה היה בסדר, כל עוד להנהגה הבכירה לא היו הערות בנושא כלפיי. תמיד יהיו דברים שיטרידו אותך ובעיות שלעולם לא ניתן לפתור. אז בכל הנוגע לבעיות עם שני האחים האלו, הפסקתי להקדיש זמן לחיפוש דרך לגשת לכך, וגם לא שקלתי האם התועלת כתוצאה ממילוי חובתם עולה על החסרונות.

זמן קצר אחר כך, הכנסייה ערכה סקר דעת קהל. התוצאות הדאיגו אותי מאוד. אחים ואחיות רבים דיווחו שהאח צאנג לעולם אינו מקבל הצעות של אחרים, שלעיתים קרובות הוא פועל באופן שרירותי, שתמיד הוא חייב לומר את המלה האחרונה, ושתכופות הוא מטיף לאחרים ונוהג כלפיהם בהתנשאות. אחים ואחיות אחדים פחדו לפגוש אותו. לא הייתה להם ברירה אלא לקבל את ההסדרים שלו, והייתה להם תחושה של מוגבלות ושל אווירה שלילית. העובדות הראו שהאח צאנג פוסע בדרכו של משיח השקר. באשר לאח צאו, האחים והאחיות דיווחו שהוא בלתי מתפשר ושהוא דבק בנוקשות בדוקטרינות. לעיתים רחוקות הוא הנחה את האחים והאחיות בהיווכחות בעיקרון. במהלך התהליך של הפצת הבשורה, הוא ביקש מאחים ואחיות אחרים לעשות עבודה רבה ללא תכלית. כל זה הראה שהוא אינו מבין את הרוח ושאינו מבין את העיקרון. מעשיהם גרמו למכשול ולהפרעה רציניים בעבודת הבשורה. הם גם גרמו להרבה מוגבלות וכאב לאחים ולאחיות. על-פי העיקרון, היה הכרח להדיח את האח צאנג והאח צאו.

השטחיות שלי והעובדה שלא ביצעתי עבודה אמיתית גרמו לנזק לעבודת הבשורה. הן גם גרמו לקשיים רבים בקרב האחים והאחיות. בחושבי על כך, חשתי בלבי גינוי חריף. משחשתי שלא אוכל להתנער מאחריות לכך, התפללתי לאלוהים: "הו אלוהים! נזק זה שגרמתי לעבודת הכנסייה היום נובע מכך שהזנחתי את חובותיי, הייתי שטחי, התענגתי על הברכה שבמעמדי, ולא ביצעתי עבודה אמיתית. אני מחויב כלפיך, ואני חש צער על האחים והאחיות. הו אלוהים! אקבל את המשפט והייסורים שלך בעניין זה, כדי שאכיר את עצמי יותר לעומק ואכה על חטא בפניך באמת ובתמים".

אחר כך, קראתי בשיתופים, "אם אתם מישהו שממלא את חובתו בצורה מבולבלת ומוליך שולל בכוונה תחילה, זה מראה שאתם נוכלים ומושחתים ושייכים לשטן" (שיתופיהם של בכירים). "לכולם ישנה אותה בעיה במילוי חובתם, ומדובר בעשייה כדי לצאת ידי חובה. זה כאילו שאיש אינו ראוי למצפוניותם – אם מישהו עושה דבר מה למען אדם מסוים ומתייחס לכך ברצינות רבה, אותו אדם הוא בהכרח מישהו שהעושה רוחש לו כבוד רב, מישהו שיכול לעזור לו מאוד, או מישהו שהם חבים כלפיו בחוב גדול של הכרת תודה – כי אחרת הם לא יתייחסו לכך ברצינות. המילה 'רווח' כתובה באותיות של קידוש לבנה באופייה של האנושות; אנשים מתייחסים לדבר-מה ברצינות אך ורק אם הם מקבלים רווח כלשהו בתמורה, ואם אין בכך רווח עבורם, הם יאמצו גישה שטחית מאוד. זהו אופיים של בני אדם, וזהו גם מאפיין של האנושות המושחתת. כל בני האדם מחפשים את טובת עצמם, ולכן כולם פועלים כדי לצאת ידי חובה והם מרוצים כשהם מצליחים "רק להסתדר". ייתכן שהדברים ישתפרו מעט אם האנושות תוכל באמת לראות את מילוי חובתה כדבר שנועד למען אלוהים, ושיש להתייחס אליו ברצינות למענו. אם האנושות באמת יראה את אלוהים בלבה, לא סביר שבני אדם יפעלו כדי לצאת ידי חובה בעת מילוי חובתם" (שיתופיהם של בכירים). כאשר השוויתי את עצמי לשיתופים אלה והרהרתי במעשיי, חשתי בושה גדולה. ראיתי שהאופי שלי היה אנוכי וערמומי ביותר, שכל מה שעשיתי נועד להגן על האינטרסים שלי. המנטרה שלי הייתה חוק ההישרדות "לעולם אל תשכים לקום, אלא אם יש תועלת נלווית". יש לעשות דברים שמביאים תועלת, ולא דברים שאינם מביאים תועלת. מילוי החובה לא נעשה כדי לגמול לאלוהים על אהבתו, אלא כדי לעשות עסקה עם אלוהים. תמיד ניסיתי לזכות בברכות נוספות ולשלם פחות תמורתן, ובכך נעשיתי חשוף לשטחיות ולניסיון להונות את אלוהים. נזכרתי כיצד בהתמודדות עם הבעיות של האח צאנג והאח צאו הייתי מודע בבירור לכך שמה שנתגלה בהם יפריע לעבודת הבשורה. אבל כשהבנתי שכלפי חוץ הם ממלאים את חובתם, ומאחר שחשתי שאין מישהו טוב יותר להחליפם, לא עשיתי הרבה מעבר לשיתוף עימם פעמים אחדות, ולא הייתי מוכן לשלם מחיר יקר יותר על מנת לפתור זאת. כשמילאתי את חובתי, הסתפקתי בכך שאחרים חשבו שאני עושה עבודה טובה, או בכך שההנהגה הבכירה לא תוכל לאתר בעיות רציניות כלשהן. לא הקדשתי כל מחשבה שהיא למה שאלוהים חושב או כיצד אלוהים רואה זאת. ידעתי בבירור שלא פתרתי את הבעיה לגמרי, ואף לא ניסיתי לברר מה היו המקור והמהות של הסוגיות איתם – ובשל כך לקח זמן כה רב להחליפם. כל זה גרם למכשלה רצינית בעבודת הבשורה. אלוהים רומם אותי בכך שהעניק לי חובה חשובה כזו, בתקווה שאהיה קשוב לרצונו. אבל אני לא חשבתי כלל לגמול לאלוהים על אהבתו, ובמקום זאת גילמתי את התפקיד של משרתו של השטן וניסיתי לשטות באלוהים, להונות אותו ולהחריב את עבודת האל. לא היה בי אפילו שמץ אנושיות. הייתי באמת ובתמים בזוי ומתועב. הייתי באמת ובתמים בלתי ראוי לחיות בפני האלוהים! טבעו הצודק של האל אינו סובל פגיעה בידי אדם. כיצד ייתכן שאלוהים לא יבוז למעשיי?

אחר כך, קראתי בדברי האל: "מהן כוונותיהם וכמה מאמץ הם משקיעים במילוי חובותיהם? אלוהים בוחן ומסוגל לראות זאת. עניין קריטי הוא שאנשים יקדישו את כל ליבם וכוחותיהם למה שהם עושים. גם שיתוף הפעולה שלהם הוא קריטי. כשאומרים שיש לתת את כל הלב ולהקדיש את כל הכוחות – הכוונה היא לשאוף שלא יהיו חרטות כלשהן ביחס לחובות שאדם מילא וביחס למעשיו בעבר, ולהגיע למצב שבו אדם אינו חב דבר לאלוהים. אם היוםאינך מקדיש את כל ליבך וכוחותיך, אז מאוחר יותר, כשמשהו ישתבש ותהיינה השלכות, האם לא יהיה זה מאוחר מדי לחרטות? לנצח יכביד עליך חוב ויכתים אותך! כשאנשים ממלאים את חובותיהם, עבירה מהווה כתם. שאף להקדיש את כל ליבך וכוחותיך למה שצריך להיעשות במסגרת מילוי חובותיך. אם לאם תעשה אותן רק כדי לצאת ידי חובה ואם לא יהיו בך חרטות כלשהן, החובות שאתה ממלא בעת הזאת תיזכרנה. מעשים טובים שנעשים לעיני אלוהים הם מה שנחקק בזיכרון. ומהם הדברים שלא נחקקים? (עבירות ומעשים רעים.) מדובר בעבירות. ייתכן שאנשים לא יסכימו שמדובר במעשים רעים אם הם מתוארים כך כרגע, אך אם יבוא יום ובו תהיינה השלכות חמורות לעניין הזה, כשתהיה לכך השפעה שלילית, אז באותה העת תחוש שלא מדובר רק בעבירה ברמה ההתנהגותית, אלא במעשה רע. וכשתבין זאת, תחשוב לעצמך: 'זה לא היה קורה אילו הבנתי זאת קודם! אילו הקדשתי לכך קצת יותר מחשבה, אילו הקדשתי מעט יותר מאמץ, זה לא היה קורה'. שום דבר לא ימחה את הכתם הנצחי הזה מעל ליבך. אם זה ייצור חוב נצחי, אתה תהיה בצרות" ("כשאדם רשלני ופועל רק כדי לצאת ידי חובה, כיצד לפתור זאת?" ב'תיעוד נאומיו של המשיח'). משהרהרתי בדברי האל, חשתי שהדברים נוגעים עמוק בלבי. חשבתי כיצד הונחיתי על-ידי אופיי הערמומי והאנוכי, כיצד תמיד ניסיתי בחוסר כנות להתחמק מתשלום מחיר בעת מילוי חובתי, כיצד לא זיהיתי מידית ולא העברתי מתפקידם את בעלי התפקידים שלא היו ראויים לכך – ובאופן זה עבודת הבשורה הופרעה, והאחים והאחיות חיו בחשכה ובמוגבלות. חטאתי בפני האל. לולא עצרו המשפט והייסורים של אלוהים את מהלכיי הרעים בדיוק בזמן, מי יודע לאיזו רעה גדולה הייתי גורם בעתיד? באותו רגע, ככל שהרביתי לחשוב על כך, כך נמלאתי יותר פחד. שטחיות במילוי חובתו של אדם מסוכנת כל כך. היא עלולה להפריע לעבודת הכנסייה בכל רגע נתון! רק לאחר שראיתי את ההשלכות החמורות של השטחיות שלי, הבנתי שאם לא אתמקד בקבלת המשפט והייסורים של אלוהים ובהנהגת דבריו, אם אתרשל במילוי חובתי, לעולם לא אגיע לנאמנות לאלוהים, ובוודאי שלא איחלץ מטבעי המושחת ואזכה בישועת האל. באותו רגע, גמרתי אומר ונמלאתי תשוקה לעסוק בחיפוש אחר האמת ולהגיע לנאמנות במילוי חובתי.

בעקבות זאת, השתמשנו בעקרונות כדי למצוא אנשים מתאימים יותר שיחליפו את האח צאנג והאח צאו. אולם הבעיות בקבוצות הבשורה נותרו בעינן. אז התפללתי לאלוהים: "הו אלוהים! ישנן עדיין בעיות רבות שלא נפתרו בקבוצות הבשורה. שיטות נוהג טובות אחדות לא יושמו במלואן. משום שבעבר התרשלתי בביקוש האמת, בעיות אחדות נמשכות עד עכשיו. הפעם עליי לחפש כיאות את הדרך לפתור את הבעיות האלה. הו אלוהים! מי ייתן ותנחה אותי". לאחר מכן, מצאתי אחים ואחיות שתפקדו טוב יותר בקבוצות הבשורה, כדי לדון בפרוטרוט על הדרך להטיף את הבשורה. למדתי רבות. בהמשך, התכוננתי לערוך התכנסות עם כולם ולשתף את הבעיות במילוי חובותינו. באותו ערב, בעודי עובר על החומרים, הרהרתי בכך וניסיתי להבין כיצד עליי להתכונן ביעילות. סיכמתי את הבעיות בכמה תחומים וחיפשתי את דברי אלוהים המתאימים לקבלת תשובה. כשסיימתי מחצית מהעבודה, הבנתי שישנם עדיין פרטים רבים שעליי לברר. וכיוון שכבר היה מאוחר, שוב התעוררו בי מחשבות לא-קרואות על ויתור ושטחיות: "יידרשו זמן רב ומאמץ רב למצוא סימוכין לבעיות אלה. מאוחר כל כך. אולי איני צריך להיכנס לפרטי-פרטים כאלה. בכל מקרה, כבר יש לי את הכיוון הכללי, והאחים והאחיות יוכלו להבין את זה. זה מספיק". אבל ברגע שחשבתי לעצור ולנוח, חשתי אי נוחות בלבי. באותו רגע, חשבתי על דברי האל: "בכל פעם שברצונכם להתרשל ופשוט לעשות דברים ללא רגש, בכל פעם שברצונכם להיות עצלים, בכל פעם שאתם מאפשרים לעצמכם הסחות דעת ורוצים פשוט לעשות חיים, עליכם לחשוב על כך היטב: כשאני נוהג כך, האם אני לא אמין? האם בכך אני ממלא את חובתי מכל הלב? האם בכך אני נוהג בחוסר נאמנות? כשאני נוהג כך, האם אני לא עומד בציפיות הנובעות מהאמון שאלוהים נתן בי? כך עליכם לחשוב על הדברים. עליכם לחשוב: 'לא התייחסתי לעניין הזה ברצינות. באותו זמן, הרגשתי שיש בעיה אך לא התייחסתי אליה כאל בעיה רצינית. רק בחנתי את העניין בשטחיות, כלאחר יד. הבעיה הזו עדיין לא נפתרה. איזה מין אדם אני?' אתם תזהו את הבעיה ותכירו את עצמכם קצת. האם עליכם לעצור אחרי שתרכשו מעט ידע? האם תסיימו לאחר שתתוודו על חטאיכם? עליך להכות על חטא ולחולל שינוי!" ("רק אם תהרהרו באמת לעתים קרובות תוכל להיות לכם דרך להתקדם בה" ב'תיעוד נאומיו של המשיח'). המשפט והייסורים שבדברי האל גרמו לי להבין ששוב אני נוהג באופן שטחי, ששוב אני הולך בדרכי הבשר ומנסה לעשות קיצורי דרך. בו בזמן היה ברור לי שאם לא אזהה את הסוגיות הקריטיות ואבצע שיתוף ממוקד, תהיה לכך בלי ספק השפעה על היעילות. כדי להשיג תוצאות מרביות, היה עליי לזנוח את הבשר. כתוצאה מכך, הקדשתי לנושא מחשבה רבה ורשמתי את כל אחת מהבעיות שהיה צורך דחוף לפתור. למרות שהדבר נמשך לתוך הלילה, הייתי נחוש בלבי. למחרת, התכנסנו לשתף את הבעיות הקיימות. האחים והאחיות אישרו באופן מוחלט את הדרך החדשה והצעדים החדשים. כשנוכחתי לדעת שהבעיות שהקשו עלינו זמן כה רב נפתרו ושכולם היו משוחררים, חשתי נחת רבה בלבי. לאחר מכן, התחלנו לנהוג לפי הדרך החדשה והשיטות החדשות. עבודת הבשורה הפכה אט אט ליעילה, ולא יכולתי שלא להודות לאל בלבי.

לאחר שחוויתי זאת, הבנתי באמת ובתמים עד לאיזה עומק הושחתי על-ידי השטן. איבדתי את המצפון וההיגיון שלי. למרות שכלפי חוץ יכולתי לוותר על דברים ולהקדיש את עצמי, ואפילו הייתי נכון לשלם מחיר בעניינים מסוימים – בגלל שלא זכיתי באמת ובחיים, טבעי המושחת עדיין שלט בי. אופיי הבוגדני והערמומי, שהיה עיוור לכל דבר פרט לאינטרסים האישיים שלי, הנחה אותי בכל רגע נתון. כל מה שעשיתי נועד לתועלתי האישית. כאשר מילאתי את חובתי, לא הייתי כן וניסיתי להונות את אלוהים. לא הייתה בי הבנה מינימלית שיציר אל חייב לגמול על אהבת האל ולהתחשב ברצון האל. הודות לגילויים של האל, הבנתי עד כמה הייתי שפל ונחות, שלא ניחנתי אפילו בשמץ של דמיון ליצור אנושי. בייחוד כאשר חשבתי על הנזק שגרמתי לעבודה בבית האלוהים עקב השטחיות שלי, חשתי שאיני ראוי כלל לאמון ושפגעתי באלוהים מאוד. גם שנאתי את עצמי עוד יותר, וחשתי תשוקה חזקה מתמיד להשיל מעליי את טבעי המושחת ולהיוושע בידי האל. מי ייתן והאל יכין סביבות נוספות לשפוט ולייסר אותי, כדי שאוכל להיות כלבבו במילוי חובתי מהר ככל שניתן.