מאת מו יאן

יום אחד נתקלתי במקרה בסיפור היסטורי כשגלשתי באמצעות הטלפון – הסיפור הותיר בי רושם עמוק, ולכן רציתי לשתף בו אחרים. הנה הסיפור: אלכסנדר הגדול היה אחד המצביאים המצליחים ביותר בהיסטוריה. כששב ממסעות כיבושיו הוא חלה מאוד, ובשכבו על ערש דווי, הוא הביע באזני הגנרלים שלו את שלוש משאלותיו האחרונות. ראשית, הוא ביקש שרופאיו יישאו את ארונו בחזרה; משאלה שנייה היתה שהדרך המובילה לבית הקברות תרוצף בזהב, כסף ואבנים יקרות – ומשאלתו השלישית היתה ששתי ידיו יישארו מחוץ לארון הקבורה. אלכסנדר הסביר שבכך הוא מבקש להעביר שלושה מסרים לאנשים החיים. ראשית, לא חשוב עד כמה מוכשר הרופא, הוא אינו יכול להציל חיי אדם ואינו יכול לקבוע חיים ומוות. שנית, לא כדאי לבזבז את כל החיים במרדף אחר העושר - זהו בזבוז של זמן יקר; ואחרונה - כל אחד מאיתנו בא אל העולם בידיים ריקות, ואנו נעזוב אותו בידיים ריקות. איננו יכולים לקחת איתנו אף לא דבר אחד.

אלכסנדר הגדול נפטר כשהוא מלא בחרטות, ועל ערש דווי הוא הזהיר אחרים על סמך נסיונו האישי: אין טעם להקדיש את כל החיים לצבירת הון, כיוון שלא חשוב כמה עשיר תהיה, הכסף לא יסייע לך לקנות את חייך בחזרה והוא בהחלט לא יאריך אותם אפילו בשנייה אחת. למרבה הצער, הוא זכה בתובנה הזאת רק כשעמד למות. הסיפור הזה גרם לי להבין: עבורנו בני האדם, החיים חשובים מהכל, ואם נאבד אותם, לא חשוב כמה כסף יהיה לנו – במקום הכסף זו היתה יכולה גם להיות ערימת אשפה. הכסף לא ישמש אותנו כלל. אמנם אלכסנדר הגדול השתמש בנסיונו האישי ושיתף את הבאים אחריו בלקחיו, כדי שלא יחזרו על שגיאותיו, אך למרבה הצער, המסר לא הביא אחרים להתעוררות. רוב בני האדם עדיין מתנהלים בעיסוקיהם לאורך אותו מסלול מוטעה שבו הלך אלכסנדר – הם עסוקים בכל יום משחר עד ליל, מתרוצצים הלוך ושוב, עובדים קשה, וחלקם אף משתמשים בכל מיני תחבולות רק כדי להרוויח עוד כסף וליהנות מרמת חיים גבוהה, לא הצלחתי להימנע מלחשוב על אבי...

מהרגע שבו הייתי בוגר מספיק כדי להבחין בדברים, הרשמים היחידים שהיו לי מאבי נוצרו כשראיתיו מאחור, משקיע את כל כולו בעשיית רווחים, משכים לקום בכל בוקר ועובד לתוך הלילה. יום אחד הוא התעלף לפתע מרוב תשישות ולא התעורר יותר. מותו הפתאומי היה אסון גדול למשפחה, וכל מכרינו נזדעקו: "הוא נראה בריא לגמרי, אבל הוא מת בין רגע! לא חשוב כמה כסף הוא הרוויח, מה ערכו ללא החיים? האם איננו מתים בכל מקרה בידיים ריקות? מות אבי הותיר בי תחושות של כאב, של סבל ושל צער בקשר אליו. חשבתי כיצד הוא עבד כל כך קשה כדי לדאוג למשפחתו ולשים מזון על השולחן, עד כמה הוא חי בצורה חסכונית וכיצד הוא כמעט אף פעם לא נפש במשך מרבית חייו - אך בסופם הוא בכל זאת נותר בידיים ריקות ועזב את העולם עם כל כך הרבה חרטות... לא יכולתי שלא להיאנח ולתהות: מדוע אנשים חיים ככה? ומהו בכלל הערך של החיים האנושיים? מהי מטרתם?

מאוחר יותר מצאתי את התשובות בדברי האל, "אלוהים עצמו, הייחודי ג'" בדברי האל נאמר, "בני אדם מקדישים את חייהם למרדף אחר כסף ותהילה. הם נאחזים בקנים הרצוצים האלה, במחשבה שאלה הם אמצעי התמיכה היחידים שלהם, כאילו על ידי הבעלות עליהם יוכלו להמשיך לחיות, יוכלו לפטור את עצמם מן המוות. אך רק כשהם קרובים למוות, הם מבינים עד כמה רחוקים מהם הדברים האלה, עד כמה הם חלשים לנוכח המוות, באיזו קלות הם מתמוטטים, עד כמה הם בודדים וחסרי אונים, מבלי שיהיה להם לאן לפנות. הם מבינים שלא ניתן לקנות את החיים בכסף או תהילה, שאין זה משנה עד כמה האדם עשיר, אין זה משנה עד כמה נשגב מעמדו, כול בני האדם הם עניים וחסרי חשיבות באותה המידה לנוכח המוות. הם מבינים שהכסף אינו יכול לקנות חיים, שתהילה אינה יכולה למחוק את המוות, שלא כסף ולא תהילה יכולים להאריך את חיי האדם ולו בדקה, ולו בשנייה אחת." "על אף שכישורי ההישרדות השונים שבני אדם מקדישים את חייהם לרכישת השליטה בהם, יכולים להציע שפע של נוחות חומרית, הם לעולם אינם מביאים ללב האדם שלווה ונחמה אמיתית, אלא גורמים לבני האדם לאבד ללא הרף את הכיוון, להתקשות לשלוט בעצמם, להחמיץ כול הזדמנות ללמוד את משמעות החיים, והם יוצרים זרם תחתי של קושי הקשור לדרך הנכונה להתמודד עם המוות. בדרך זו, נהרסים חייהם של בני אדם." כשקראתי את דברי האל ניעורו בי מחשבות: כולנו באמת רואים את הכסף כיקר מהחיים עצמם, וכולנו חושבים שאם יהיה לנו כסף, יהיה לנו הכל. הכסף הוא המשענת שלנו, הוא האמצעי שלנו ליהנות מחיים יפים ואנו עסוקים ללא הרף במאמצינו להרוויח עוד ועוד ממנו. כשחלקנו התחלנו לעבוד, רק ניסינו להאכיל את משפחותינו, להסתדר, אולם משהשגנו מטרה זו, השתנו גם אמות המידה שלנו והתחלנו להתאמץ כדי לקנות בית ומכונית. משהשגנו את אלו, אנחנו ממשיכים להתאמץ כדי להגיע לסגנון חיים יוקרתי עם מכונית מפוארת ובית גדול. לעולם אין אנו עוצרים כדי לנשום לרגע– אין לזה סוף. יש אנשים ששוחקים את עצמם במרדף אחר הכסף ואפילו מתים כתוצאה מהעומס, ובעצם מוותרים על החיים עצמם. למרות כל זאת, כל אחד מאיתנו דוהר בדרכו להרוויח כסף ואינו מקדיש כל מחשבה לדברים שכמדומה אינם קשורים לרווחים או לתהילה. מדי פעם אנו בכל זאת עוצרים, מהרהרים בחיים ותוהים: מדוע אנו חיים? איזה ערך יש לחיים? האם יתכן שהכסף הוא באמת המטרה שלה אנחנו מקדישים את כל חיינו? אילו מין חיים אנשים צריכים באמת לחיות? אך איננו מקדישים זמן לחיפוש התשובות, אלא נסחפים שוב באופנות המושחתות של החברה וממשיכים לדהור במורד הדרך הזאת. טיפה אחר טיפה, אנו מבזבזים את מה שנותר לנו מהחיים. כל אחד מאיתנו מככב באותה טרגדיה נושנה, ולמרות שאנו יודעים שאין ביכולתנו לקנות חיים בכספנו, אין בכוחותינו לצאת מן המרוץ. אנחנו פשוט נגררים אחרי מאוויינו ואיננו מרפים מן המאמץ להרוויח כסף עד שגופנו קורס תחת התשישות והעומס. רק אז אנו מתחילים לחוש חרטה ופחד – כשהמוות ניצב בפתח אנו זוכים סוף-סוף להתעוררות הגדולה. האין זה כבר מאוחר מדי?

כיוון שאין ביכולתנו להתעלות מעל עצמנו, מי יוכל לעזור לנו לברוח מכבלי המרדף אחר הכסף? אני קורא את דברי האל הללו, "יש דרך פשוטה ביותר להשתחרר מן המצב הזה: להיפרד לשלום מדרך החיים הקודמת, להיפרד מן המטרות הקודמות בחיים, לסכם ולנתח את אורח החיים, הפילוסופיה, העיסוקים, הרצונות והאידיאלים הקודמים, ואחר כך להשוותם לרצון אלוהים ודרישותיו מהאדם, ולבדוק אם יש בהם התואמים את רצונו ודרישותיו של אלוהים, אם איזה מהם מוביל לערכים הנכונים בחיים, מוביל את האדם להבנה רבה יותר של האמת ומאפשר לו לחיות באנושיות ובצלם אנוש. כשתחקרו שוב ושוב ותנתחו בקפידה את המטרות השונות שבני אדם חותרים אליהן בחיים ואת דרכי החיים השונות שלהם, תגלו כי אף לא אחת מהן מתאימה לכוונה המקורית שהיתה לבורא כאשר ברא את האנושות. כולן מרחיקות את בני האדם מריבונותו ודאגתו של הבורא. כולן מלכודות שהאנושות נופלת לתוכן ושמובילות אותה לגיהינום. לאחר שתבינו זאת, תהיה משימתכם להניח בצד את השקפתכם הישנה על החיים, להתרחק ממלכודות שונות, להניח לאלוהים לשלוט בחייכם ולקבוע לכם סידורים, לנסות רק להיכנע לתזמוריו של אלוהים ולהנחייתו, שלא תהיה לכם ברירה, ולהיות לאנשים העובדים את אלוהים" ('אלוהים עצמו, הייחודי ג'').

דברי האל מתווים לנו דרך. כשאנו שקועים במערבולת העושר החומרי ואיננו מצליחים להיחלץ ממנה, וחיים בכאב כזה, הסיבה לכך היא שהשטן השחית אותנו מאוד והטביע אותנו בחוקי הישרדות כוזבים, כגון: "הכסף קודם לכל", ו-"הכסף אינו הכל, אך בלעדיו אינך יכול לעשות דבר". ההשקפות השגויות הללו הוליכו אותנו שולל והשחיתו אותנו עד שלמדנו לראות בכסף את מטרתנו הראויה ביותר - המטרה הנכונה לחיינו. אנו זוממים, נאבקים ומאמצים את מוחנו כדי להרוויח עוד כסף. אנו מכלים את כל כוחותינו וכתוצאה מכך, אנחנו מתרחקים עוד ועוד מהאל, החללים העמוקים ביותר שבנפשנו מתרוקנים יותר ויותר, ואנחנו חיים בסבל ובכאב. אין ספק שדבר זה נגרם משום שלאחר שהשטן השחית אותנו, יצרנו לעצמנו השקפת עולם שגויה על החיים ועל הערכים. אולם ברגע שאנו מבינים כיצד השטן משחית אותנו, אנו רוכשים את היכולת להשליך מעלינו את אותן השקפות המוטעות ולא לראות שוב בכסף ובפרסום את מטרותינו היחידות. זו הדרך היחידה שבה נוכל לחיות בשלווה ובנחת. האמת היא שהאל הוא שקובע כמה כסף וכמה רכוש יוכל כל אדם לצבור. לא נוכל לשנות זאת בכל מאבקינו ומאמצינו. אם רק נשוב אל האל, נקבל את ישועתו, נמסור לו את כל שברשותנו, נישא אליו את עינינו ונישמע לחוקיו ולהסדריו, נהיה מסוגלים להיחלץ מהריקנות והכאב שבחיי האדם ונזכה בשלווה אמיתית ובאושר.

בכתבי הקודש נכתב שאיוב היה אדם הגון, ירא שמים וצדיק. הוא היה עשיר מאוד והיה האדם החשוב ביותר במזרח בימיו, אך כאשר השטן בחן אותו והעמיד בפניו פיתויים, שדדו גנבים את כל רכושו, ילדיו נספו באסון והוא עצמו סבל מאבעבועות כואבות שכיסו אותו מכף רגל ועד ראש. למרות זאת, איוב מעולם לא האשים את אלוהים, אלא ציית לחוקיו ולהסדריו של והשתטח אפיים ארצה בתפילה: "ערֹם יצתי מבטן אמי, וערֹם אשוב שמה – יהוה נתן, ויהוה לקח; יהי שם יהוה, מבֹרך" (איוב א',21 ). איוב רחש כבוד רב לאל, ולכן האמין שבני האדם לא הרוויחו את עושרם החומרי בעבודתם הקשה, אלא זכו בו בזכות רצון האל. לכן, בין אם אלוהים נתן לו או לקח ממנו, הוא היה מוכן להתמסר לרצונו ולא האשים אותו. איוב לא ניסה להשיג עוד רכוש, אלא שאף להגביר את יראת האל שבו ולהתמסר בצורה מלאה יותר לאלוהים. כך איוב היה מסוגל להעיד למען אלוהים ולהשפיל לגמרי את השטן, בהעניקו את כל התהילה לאל. בעקבות זאת אלוהים שיבח את איוב והעניק לו רכוש רב עוד יותר, חיים ארוכים מאוד ואת הילדים היפים ביותר בעולם. אלוהים גם דיבר אל איוב מתוך סערה, כדי שאיוב יוכל לזכות בהבנה גדולה עוד יותר של האל. באיוב לא נותרו עוד חרטות כלשהן בחייו והוא מת בשיבה טובה. מהעדות שנשא איוב על אלוהים ניתן ללמוד שהמרדף האנושי אחר העושר הוא חסר משמעות, שרק אם ננסה להכיר את האל, נתמסר לחוקיו ולהסדריו, נירא אותו ונלך בדרך הישר כל חיינו, נוכל לחיות בהשגחת האל ולזכות לכך שיגן עלינו ולהגיע לאושר אמיתי, לשחרור ולחופש. רק לחיים כאלה יש ערך ומשמעות.