מאת ג'ו מינג

המילים "ירא אלוהים" יגרמו לרוב האנשים לחשוב על פרשת איוב שמופיעה בכתבי הקודש. איוב ירא את אלוהים וסר מרע, הוא נשא עדות על אלוהים במהלך ניסיונותיו, זכה בשבחי האל ובברכתו וחי חיים ראויים ובעלי משמעות שכיום מעוררים בנו התפעלות. עתה, הבה נסקור את ספר איוב ונבחן את הדרכים שבהן התבטאה יראתו כלפי אלוהים. הדבר יסייע לנו להגיע להבנה חדשה בנושא ולהיווכח באמת אודות יראת האל.

1. איוב היה בעל לב ירא אלוהים, ולא עשה דבר בחייו שהיה למורת רוחו של אלוהים

בספר איוב פרק א' פסוק ה', נכתב: "וַיְהִי כִּי הִקִּיפוּ יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה וַיִּשְׁלַח אִיּוֹב וַיְקַדְּשֵׁם וְהִשְׁכִּים בַּבֹּקֶר וְהֶעֱלָה עֹלוֹת מִסְפַּר כֻּלָּם כִּי אָמַר אִיּוֹב אוּלַי חָטְאוּ בָנַי וּבֵרֲכוּ אֱלֹהִים בִּלְבָבָם כָּכָה יַעֲשֶׂה אִיּוֹב כָּל־הַיָּמִים."

איוב היה עשיר מאוד וזכה בכינוי "גדול מכל בני- קדם." ניתן להמשילו למיליונרים של ימינו. עבורנו, מתקבל על הדעת להניח שאיוב חי חיי מותרות ושנהג לערוך משתים מעת לעת, וכן שלא היה מוגזם מבחינתו לחיות בפאר ובהדר. אך איוב לא ערך משתים ואף לא נכח באלו שערכו ילדיו. אנשים מסוימים אולי יראו בדבר תמוה, וישאלו אם איוב היה מיושן ושמרני מדי. למעשה, איוב הציב לעצמו דרישות מסוג זה ותמיד שמר על התנהגות מופתית בחייו, ששיקפה באופן ישיר את יראתו כלפי אלוהים. כבני אדם, אין לנו את הכוח לגבור על החטא, ואם ננכח במשתים ניתקף בתשוקה לאכול, לשתות ולשמוח. אנו עשויים להתאוות להנאות חומריות, להסתכן בהתרחקות מאלוהים, לאבד את הקשר הנורמלי שלנו עמו ואף לעשות דברים שיהיו למורת רוחו. נקודה זו היתה ברורה בלבו של איוב, ולכן הוא העדיף לחיות באופן פשוט וכנה מאשר לעשות דבר מה שעלול להיות למורת רוחו של אלוהים. ברור שהתנהגות מסוג זה לא מלמדת על כך שאיוב היה מיושן ושמרני בדעתו, אלא שהוא ירא את אלוהים, סר בלבו מרע ושכך נהג. הוא לא הקדיש כל תשומת לב לבשרו ולא ראה שום טעם בחיי הנאות חומריות ונהנתניות. כך, המניעים מאחורי כל מה שאמר ועשה היו להשביע את רצון האל ולהימנע מלעשות דבר מה שעלול להיות למורת רוחו.

איוב לא רק חשש לסטות מדרך האל, אלא גם חשש שמא המשתים התכופים שערכו ילדיו יהיו למורת רוחו של אלוהים. מכך אנו למדים שאיוב לא נהנה מחטאיהם של ילדיו כתוצאה מהקשר המשפחתי שלהם, אלא תיעב והוקיע את חגיגות ילדיו מאחר שידע שאלוהים תיעב זאת גם כן. לאחר תום כל משתה, איוב נהג לשלוח משרת לילדיו כדי לומר להם שעליהם לקדש את עצמם, ולעתים קרובות הקריב עבורם קורבנות לעולה. בכתבי הקודש נאמר: "כָּ֛כָה יַעֲשֶׂ֥ה אִיּ֖וֹב כָּל־הַיָּמִֽים." זוהי דוגמה נוספת לכך שאיוב ירא את אלוהים בלבו. דרך ההתנהגות שלו והאופנים שבהם ביטא את יראתו כלפי אלוהים, לא היו שטחיים גרידא ולא נבעו מתחושות מזדמנות של התעלות-רוח או מהתעוררות רגש זמנית. איוב נצר בלבו את הדרך לירוא את האל ולסור מרע, והתחיל מהדברים הקטנים. בדברי האל נאמר: "איוב לא הלך לבדוק מה קורה עם בניו מדי פעם, או כשהוא התרצה לעשות את זה, ושהוא לא התוודה בפני אלוהים באמצעות תפילה. במקום זאת, הוא לעתים קרובות שלח וקידש את בניו והעלה עולות למענם. הביטוי "כל הימים" כאן, אין פירושו שהוא עשה זאת למשך יום או יומיים, או לרגע. הפירוש הוא שביטוי יראת האל של איוב לא היה זמני ולא הסתכם בידע או במילים. במקום זאת, הדרך של יראת אל והישמרות מרע הנחתה את לבו, היא הכתיבה את התנהגותו, וזה היה שורש קיומו בלבו. העובדה שהוא עשה זאת כל הימים מראה שבלבו הוא חשש לעתים קרובות שהוא עצמו יחטא נגד אלוהים וגם שבניו ובנותיו חטאו נגד אלוהים. היא מייצגת את כובד המשקל שנשאה בלבו הדרך של יראת אל והישמרות מרע" (עבודתו של אלוהים, טבעו של אלוהים ואלוהים עצמו ב').

2. איוב היה בעל לב ירא אלוהים, ומתוך הניסיונות שעבר יכול היה לקבל על עצמו את ריבונות האל ואת ארגוניו

השטן גינה את איוב בפני אלוהים, וברשות האל, השטן ציפה בקוצר רוח לפתות את איוב. זמן קצר לאחר מכן, קיבל איוב את החדשות בנוגע לגניבת צאנו, להרג משרתיו ולמותם של עשרת ילדיו. בן רגע הפך איוב מאדם שיש לו הכול לאדם חסר כול. אנו יכולים לדמיין כמה נורא זה היה עבורו. איש לא היה מסוגל לעמוד בכך, לא משנה במי מדובר. למרות זאת, איוב נהג ברוגע. הוא לא נתקף חרדה ולא שלח אף אחד להשיב את רכושו האבוד. כנאמר: "וַיָּ֤קָם אִיּוֹב֙ וַיִּקְרַ֣ע אֶת־מְעִל֔וֹ וַיָּ֖גָז אֶת־רֹאשׁ֑וֹ וַיִּפֹּ֥ל אַ֖רְצָה וַיִּשְׁתָּֽחוּ." הרוגע שהפגין היה בלתי צפוי לחלוטין. בדברי האל נאמר: "איוב היה אז רגוע וצלול מאוד. אנושיותו התמה והישרה אפשרה לו לשקול ולהחליט בדיוק באופן טבעי והגיוני לגבי האסונות שפקדו אותו. כתוצאה מכך, הוא התנהג בשלווה יוצאת דופן. "ויקם איוב ויקרע את-מעִלו, ויגז את-ראשו; ויפֹל ארצה, וישתחו." "ויקרע את מעילו", משמע שהוא היה ערום ונטול כל. "ויגז את ראשו", כלומר שהוא שב לפני אלוהים כתינוק בן יומו. "וייפול ארצה, וישתחו", משמע שהוא בא אל העולם עירום, ושהוא עדיין חסר כל היום – הוא שב אל אלוהים כתינוק בן יומו. אף ברוא אל לא יכול לנקוט את הגישה שאיוב נקט כלפי כל מה שארע לו. אמונתו ביהוה הייתה חזקה ממה שאמונה יכולה להיות. אלה היו יראתו את אלוהים והישמעותו לאלוהים, והוא היה מסוגל לא רק להודות לאלוהים על מה שהוא נתן לו, אלא גם על מה שהוא לקח ממנו. בנוסף, הוא היה מסוגל לקבל על עצמו להשיב את כל מה שיש לו, כולל את חייו" (עבודתו של אלוהים, טבעו של אלוהים ואלוהים עצמו ב'). "על אף שהוא לא ראה את אלוהים, הוא הבין שאלוהים קיים באמת, ומשום ההבנה זו הוא ירא את אלוהים – ובעקבות היראה הזו הוא היה מסוגל להישמע לאלוהים. הוא נתן לאלוהים יד חופשית לקחת את כל מה שיש לו, אך לא התלונן, ונפל ארצה לפני אלוהים, ואמר לו שבאותו הרגע, אפילו אם אלוהים ייקח את בשרו, איוב יניח לו לעשות זאת בשמחה ומבלי להתלונן. כל התנהלותו נבעה מאנושיותו התמה והישרה. כלומר כתוצאה מתמימותו, כנותו וטוב לבו, איוב נותר איתן בהבנתו ובחווייתו את קיומו של אלוהים. על יסוד זה, הוא דרש מעצמו דרישות ותיקן את חשיבתו, התנהגותו, התנהלותו ועקרונותיו בפעולתו לפני אלוהים בהתאמה לאופן שבו אלוהים הנחה אותו ולמעשים של אלוהים שהוא ראה בקרב כל הדברים. עם הזמן, חוויותיו גרמו לו ליראת אל אמיתית וממשית וגרמו לו לסור מרע. זה היה מקור ההגינות שאיוב התמיד בה בנחישות" (עבודתו של אלוהים, טבעו של אלוהים ואלוהים עצמו ב').

לנוכח הניסיונות הגדולים שעמם התמודד, איוב לא התלונן, אלא השתטח ארצה והלל את שמו הקדוש של יהוה. הוא קיבל על עצמו את העובדה שאלוהים לקח ממנו הכול – זהו ביטוי ליראת האל של איוב. אופיו של איוב היה צדיק, כנה, טהור וטוב. הוא שאף להבין את ריבונות האל מתוך אנשים, אירועים ודברים שבהם נתקל מדי יום, הוא צעד בנתיב יראת האל וסר מרע. במהלך עשרות השנים של ניסיונו – ולמרות שאלוהים מעולם לא נגלה בפניו – נשא איוב עדות על ריבונות האל ועל מעשיו, ונעשה אף בטוח יותר בקיומו האמיתי של אלוהים. כך צמח בו לב ירא אלוהים. הוא הבין גם שהעושר, הרכוש והילדים שהיו לו ניתנו לו כולם מידי אלוהים, ושאדם לבדו לעולם לא יוכל להשיג דברים כאלה בעצמו אלא אם אלוהים יבחר להעניקם לו. לכן, כשרכושו של איוב נגנב וכשילדיו מצאו את מותם המר, הוא ידע לבטח בלבו שמדובר בניסיון מאלוהים. ההיגיון שלו אמר לו שכל שהיה בבעלותו מלכתחילה הגיע מאלוהים, שלאלוהים ישנה הזכות לתת וגם לקחת, ושבתור אחד מברואי האל הוא אינו רשאי להאשים את אלוהים, לדבר בגנותו או להמרות את פיו. הוא ידע שלאור זאת, עליו לקבל על עצמו את תזמורי האל ואת ארגוניו בלב ירא אל. בסופו של דבר, מתוך סבלו, אמר איוב: "עָרֹם אָשׁוּב שָׁמָה יְהוָה נָתַן וַיהוָה לָקָח יְהִי שֵׁם יְהוָה מְבֹרָךְ" (איוב א' פסוק כ"א). הוא דבק בעדותו על אלוהים.

3. איוב היה בעל לב ירא אלוהים, והוא נזף באשתו – הוא ידע בבירור מה לאהוב ומה לתעב, והחזיק בחוש צדק

לאחר שכל גופו של איוב כוסה בנגעים המכאיבים של מחלת השחין, ניסה השטן לפתות את איוב פעם נוספת על ידי שימוש באשתו. בכתבי הקודש נכתב: "וַתֹּאמֶר לוֹ אִשְׁתּוֹ עֹדְךָ מַחֲזִיק בְּתֻמָּתֶךָ בָּרֵךְ אֱלֹהִים וָמֻת׃ וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ כְּדַבֵּר אַחַת הַנְּבָלוֹת תְּדַבֵּרִי גַּם אֶת־הַטּוֹב נְקַבֵּל מֵאֵת הָאֱלֹהִים וְאֶת־הָרָע לֹא נְקַבֵּל בְּכָל־זֹאת לֹא־חָטָא אִיּוֹב בִּשְׂפָתָיו" (איוב ב' פסוקים ט'-י'). לנוכח עצתה של אשתו, מדוע נזף בה איוב בחומרה כה רבה?

לפי דברי האל: "בראותה את סבלו הרב, אשת איוב ניסתה לייעץ לו כדי לסייע לו להיחלץ מהעינוי – אולם ה"כוונות הטובות" לא היו לרוחו של איוב, אלא עוררו את כעסו, משום שהיא הכחישה את אמונתו ואת ציותו ליהוה אלוהים ואף את קיומו של יהוה אלוהים. הדבר היה בלתי נסבל עבור איוב, משום שהוא מעולם לא התיר לעצמו לעשות דבר שהתנגד לאלוהים או פגע בו, שלא לדבר על אחרים. כיצד הוא יכול היה להיוותר אדיש כשהוא שמע אחרים אומרים דברי כפירה ועלבונות נגד אלוהים? לכן הוא קרא לאשתו "נבלה". גישתו של איוב לאשתו הייתה של זעם ושנאה, כמו גם של גערה ונזיפה. זה היה הביטוי הטבעי לאנושיותו של איוב, של הבדלה בין אהבה לשנאה, והיה ייצוג אמיתי של אנושיותו הישרה. לאיוב היה חוש צדק, אשר גרם לו לשנוא את רוחות וגאויות הרוע ולתעב, לגנות ולדחות כפירה אבסורדית, טענות נלעגות וקביעות מגוחכות, ואפשר לו להישאר נאמן לעקרונות ולעמדות הנכונים שלו כשההמון דחה אותו וכשהקרובים אליו ביותר זנחו אותו" (עבודתו של אלוהים, טבעו של אלוהים ואלוהים עצמו ב'). אלוהים הוא האמת, הדרך והחיים והוא מייצג את כל הדברים החיוביים. כל דבר שמכחיש את אלוהים או שמתנגד לו, הוא שלילי. איוב ירא את אלוהים וסר מרע וכן אהב דברים חיוביים. הוא היה צדיק לחלוטין, היה מסוגל להבחין בין אהבה לשנאה, ושמר לאלוהים את המקום העליון שבלבו. הוא לא היה מסוגל לסבול איש אשר הכחיש את אלוהים, ששפט אותו ושחילל את שמו, ובכל פעם שראה מישהו מתכחש לאלוהים – לבו נמלא תיעוב, ומשפחתו לא היתה יוצאת מן הכלל. הוא המשיך לעמוד איתן בדרך יראת האל וסר מרע, עמד לצד הצדק והאמת ולא פחד להסב מורת רוח לאיש. על כן, כשאשתו הפצירה בו לזנוח את אלוהים ולהכחיש את צדק האל, איוב לא הרשה לרגשותיו כלפיה להסיט אותו מדרכו, ונזף בה על היותה כאחת הנבלות כך הוא גבר שוב על פיתוי השטן, והמשיך לעמוד איתן ולשאת עדות על אלוהים.

לעיל מפורטים ביטויי יראתו של איוב כלפי אלוהים, וכך אנו מבינים שיראת אלוהים איננה משהו שניתן להשיג במילים פשוטות. רק דרך היווכחות באנשים, באירועים, בדברים ובסביבות שאלוהים מארגן עבורנו, ועל ידי צעידה בדרכו של איוב. לדוגמה, בחיי היומיום עלינו לשים לב לסוגים שונים של פיתויים ולסור מהם: ישנם מקומות בילוי או מקומות שמשחיתים את לבנו ומרחיקים אותנו מאלוהים. אם נימנע מהתערות במקומות כאלו ונתרחק מהם, נהיה מוגנים. כאשר אנו עומדים בניסיונות – לדוגמה אם מתרחש אסון בביתנו או שחבר משפחה חווה תקופה קשה – לא משנה מה עושה אלוהים, אל לנו להבין אותו שלא כהלכה או להאשים אותו. עלינו להיות מסוגלים לקבל על עצמנו את ריבונות האל ואת ארגוניו. כשאנו מוטרדים ומולכים שולל על ידי אנשים, אירועים או דברים, עלינו תמיד לדבוק באמת ובצדק, לא לתת לאיש להגביל אותנו, ולא לתמוך בהתרסה של מישהו כנגד אלוהים עד לנקודה שבה אף אנו נזנח את אלוהים ונתרחק ממנו. איוב הוא אמת המידה שלנו, כדי שנלמד כיצד להיווכח באמת אודות יראת האל. אם כולנו נוכל להיות כמו איוב – לבטא בחיינו את האמת בדבר יראת האל ואת ההימנעות מרע, אם ננהג לפי האמת וניווכח בה ונתחיל בדברים הקטנים, לעתים קרובות נזכה בהכוונתו של אלוהים ובברכתו, ונהפוך לאנשים יראי אל.