שי האן מחוז חביי

נולדתי למשפחת איכרים ענייה. עוד מילדותי הייתי נבונה, משום שאף פעם לא רבתי עם ילדים אחרים ותמיד צייתי להוריי, ולכן נתפסתי כ"ילדה טובה" טיפוסית בעיני המבוגרים. הורים אחרים קינאו מאוד בהורים שלי ואמרו שיש להוריי הרבה מזל בגלל שיש להם בת כזאת טובה. וכך גדלתי כשאני מקשיבה כל יום למחמאות מהאנשים סביבי. כשהייתי בבית ספר יסודי, הישגי בלימודים היו טובים במיוחד, ותמיד קיבלתי את הציון הכי גבוה במבחנים. פעם אחת הצטיינתי בתחרות כתיבת מאמרים שהתקיימה בעיירה שלי והבאתי כבוד לבית הספר שלי. לא רק שהמנהל נתן לי פרס ותעודה, אלא גם החמיא לי בפני כל בית הספר וקרא לתלמידים ללמוד ממני. הפכתי פתאום להיות "סלבריטי" בבית הספר, וחבריי לכיתה אף כינו אותי "הגנרל שתמיד מנצח". המחמאות ממוריי, קנאת חבריי לכיתה והפינוק שקיבלתי מהוריי יצרו בתוכי תחושת עליונות, ומאוד נהניתי מההרגשה שכולם מעריצים אותי. בהתאם לכך, האמנתי שההנאה הגדולה ביותר בחיים היא לזכות בהערצתם של אנשים ושתחושת האושר מגיעה משבחם של אחרים. אמרתי לעצמי בלב: לא משנה עד כמה זה יהיה קשה ומעייף, אני חייבת להיות מישהי עם תהילה ומעמד, ושאף פעם לא יתנשאו עליי. מאותו הרגע, ביטויים כמו "טוב שם משמן טוב" ו"כשאתה חי, היה אדם בין בני אדם; כשאתה מת, היה נשמה בין נשמות", הפכו להיות המוטו של חיי.

אולם, כשהייתי בת 13, אבי חלה במחלה קשה ואושפז בבית החולים, וזה גרם למשפחה הכבר ענייה שלנו להיכנס לחובות רציניים. כשראיתי את אבי נאנח בכאב מהמחלה ואת אמי מתישה את עצמה כדי לפרנס אותנו, הרגשתי כל כך רע שקיוויתי שאוכל לגדול מהר כדי לחלוק עמם בצער ובכאב. אז הגעתי להחלטה כואבת לנשור מבית הספר במחשבה שאפילו אם לא אלך לבית הספר, לא אצליח פחות מאחרים. אהיה אישה חזקה ומצליחה כשאגדל, ואז עדיין אוכל לחיות חיים נהדרים! תודות להישגי המצוינים בלימודים, הייתי מעין "סלבריטי" קטנה בשכונה שלי. לכן, כשהחדשות על כך שנשרתי מבית הספר התפשטו, אנשי הכפר כולם התחילו לדבר על זה ואמרו: "הילדה הזאת מתנהגת בצורה כל כך טיפשית! נשירה מבית הספר תהרוס לה את העתיד!״ והוסיפו: "אף אחד לא יכבד אנשים בלי השכלה. היא תחווה קשיים ועוני כל החיים שלה!״ כמישהי שהייתה רגילה לקבל מחמאות מילדות, השתלטה עליי התחושה הנוראית ש"הפיניקס שירד מגדולתו נחות מהתרנגול". פחדתי לצאת, פחדתי לפגוש אנשים, פחדתי שיזלזלו בי. כדי להימנע מהכאב הזה, כף רגלי בקושי דרכה מחוץ לבית במשך שנתיים שלמות, וכל הזמן הייתי נחבאת אל הכלים. יחד עם זאת, תשוקתי להיות אישה מוצלחת וחזקה התחזקה אף יותר, כך שאחרי שנתיים, יצאתי להתחיל לעבוד. עבדתי בהרבה עבודות, אבל הייתי מוותרת מהר כל פעם בגלל שהרגשתי שהעבודה הייתה מעייפת ומלחיצה מדי או שהמשכורת הייתה נמוכה מדי, או שהמנהל היה לא נחמד. אחרי שנכשלתי שוב ושוב, התייאשתי לגמרי והרגשתי שהחלום שלי להיות אישה חזקה ומצליחה התרחק כל כך מהמציאות.

בשנת 2005, זכיתי בזכות לקבל את העבודה של האל הכול יכול באחרית הימים. מאז, סגנון החיים שלי ואפילו כל חיי השתנו לגמרי. קראתי בדברי אלוהים: "גורלו של אדם נתון בידי אלוהים. אתם לא מסוגלים לשלוט בעצמכם: על אף שהאדם תמיד מתרוצץ ומתעסק בדברים למען עצמו, האדם עדיין לא מסוגל לשלוט בעצמו. אילו ידעתם מהם סיכוייכם העתידיים, ואילו הייתם מסוגלים לשלוט בגורלכם, האם עדיין הייתם ברואים?" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, שיקום חייו הרגילים של האדם והובלתו אל יעד נפלא). דבריו העוצמתיים של אלוהים נגעו עמוק בלבי וגרמו לי להבין שהגורל של כולם נמצא בידיו ולחלוטין לא בשליטת האנשים עצמם, ושזה לא משנה מתי אנחנו חיים, בני האדם אינם יכולים לחמוק מריבונותו של אלוהים ומתוכניותיו, וצריכים לציית לסמכותו של אלוהים. רק בדרך זו לאנשים יהיה גורל טוב. מתוך הנחיית דברי האל, הבנתי שלאיזו משפחה נולדתי, כמה משכילה אני, האם אני ענייה או עשירה – כל הדברים האלו נקבעים מראש על ידי אלוהים. זה לא משהו שהשכל או היכולות שלי יכולים לשנות. חתרתי בעקשנות להיות אישה חזקה, מתוך אמונה שאוכל לשנות את גורלי בכוחות עצמי. אך לאחר שעברתי קשיים וסבל רב, לא השגתי את שרציתי. חשבתי על כל הכאב שעברתי – האין הוא נבע מאי הכרה בריבונות האל וממאבק עיקש כנגד הגורל? כעת אני יודעת שרק כשבאתי בפני האל, קיבלתי את תזמוריו והסדריו ונשמעתי להם, הייתי מסוגלת להימלט בהדרגה מכל הכאב הזה. אחרי שהבנתי את רצונו של אלוהים, חוויותיי כבר לא תסכלו אותי עוד, וכבר לא שינה לי יותר מה אנשים אומרים. במקום זאת, החלטתי להאמין באלוהים, לחפש את האמת בצורה נכונה ולחיות חיים בעלי משמעות. בהמשך התמדתי בקריאת דברי אלוהים כל יום, התפללתי, שרתי מזמורים והשתתפתי בפגישות עם אחיות ואחים. בגלל הבנתי המהירה יחסית של האמת וחיפושי הלהוט, זכיתי בהערכת האחות שהשקתה אותי, דבר שהחמיא לי מאוד. אחרי שנכנסתי לכנסייה, שמעתי מנהיגי כנסייה אומרים שאני צריכה להיות מוקד הטיפוח שלהם, דבר שעוד יותר הקשה עליי לרסן את השמחה בלבי ואפילו הלהיב אותי עוד יותר. אז אמרתי לעצמי שאני חייבת לעסוק בחיפוש בכל לבי ונשמתי! אני לא יכולה לאכזב את מנהיגי הכנסייה. אפילו אם זה רק עבור שמי הטוב, אני צריכה לעבוד קשה כדי שאוכל לזכות בחזרה בכל התהילה והמעמד שנמנעו ממני בעולם החיצוני. באותו הזמן, כלל לא היה אכפת לי מרצונו של אלוהים. הדברים היחידים שהעסיקו אותי היו תהילה, הצלחה ומעמד, והללו היו כמו הילות קורנות שכל הזמן קראו לי.

זמן קצר לאחר מכן, ביצעתי את החובה של השקיית המאמינים החדשים בכנסייה. כדי לזכות בשבחים מאחיותיי ואחיי ולהתאים לתואר "מוקד הטיפוח" שקיבלתי, החלטתי לבצע את חובתי על הצד הטוב ביותר. חשבתי שכל עוד אחיותיי ואחיי יאשרו אותי, מובן מאליו שגם אלוהים יאהב אותי. תודות ל"עבודתי הקשה ומאמציי" הצלחתי אחרי כמה זמן להגשים לבסוף את משאלתי, וזכיתי בשבחם ובעידודם של אחיותיי ואחיי. לא יכולתי שלא לחשוב שבגלל שהרבה אחיות ואחים מרוצים ממני, אני בטח טובה יותר מאנשים אחרים. אם מנהיגי הכנסייה ידעו זאת, הם בוודאי יקדמו אותי ויתנו לי תפקיד חשוב. ואז העתיד שלי בוודאי יתמלא בפוטנציאל בלתי מוגבל. בגלל שחייתי בשאננות ובשביעות רצון עצמית, באופן בלתי מודע התחלתי לבצע את עבודתי בצורה שטחית והפסקתי להשקות מאמינים חדשים בחריצות. כתוצאה מכך, כמה מהמאמינים החדשים לא יכלו לקבל השקיה אמיתית וחיו בשליליות ובחולשה. התעצבנתי מאוד מהמצב הזה וחשבתי: עשיתי את כל הדרך הזאת כדי לזכות ב"כבוד" שיש לי היום, איך אוכל לתת למאמינים החדשים להמשיך כך? אם מנהיגי הכנסייה יגלו, הם בוודאי יגידו שאני חסרת יכולת והם אפילו עלולים להסיר אותי מתפקידי. הכול ייגמר בשבילי אז, לא? אני חייבת לעשות משהו כדי לשנות את המצב. בימים שלאחר מכן, יצאתי החוצה כל יום כדי לתמוך במאמינים החדשים. לפעמים, לשם פגישה אחת, הייתי מטפסת כמה גבעות והולכת שלוש-ארבע שעות הלוך וחזור, אבל לא חשתי מרירות בכלל. אחרי חודש, הייתי מותשת, אבל בגלל שעבודת רוח הקודש לא הייתה ברשותי, תקשרתי את דברי אלוהים בצורה יבשה ומשעממת, וכתוצאה מכך המצב של המאמינים החדשים לא השתנה בעוד מועד. התעניתי כל כך בגלל זה שקיבלתי כאב ראש, אבל עדיין לא הבנתי שאני צריכה לבוא בפני אלוהים כדי להתבונן בעצמי. לבסוף, בגלל חוסר היעילות של עבודתי לאורך זמן, שגרמה נזק לחייהם של המאמינים החדשים, הוחלפתי. הרגע שחזרתי הביתה היה כמו צניחה מהשמיים לאדמה. כל גופי הרגיש רפוי וחלש. חשבתי על כך שעל אף שכל כך הרבה אחיות ואחים העריצו אותי בעבר, עכשיו נפלתי כל כך עמוק. מה האחיות והאחים יחשבו עליי אם הם יגלו? ככל שחשבתי על זה יותר, הרגשתי שאני לא מסוגלת לעמוד מול אחיות ואחים, אז סירבתי ללכת לפגישות ובמקום זאת נשארתי בבית כל יום בבכי. התעניתי מבפנים. אך יום אחד ראיתי את דבריו הבאים של אלוהים: "בחיפושכם, יש לכם יותר מדי תפיסות, תקוות ועתידים אישיים. העבודה הנוכחית נועדה לטפל ברצונכם במעמד וברצונכם הראוותניים. התקוות, הרצון במעמד^[א] והתפיסות הם כולם ביטויים קלאסיים של טבע שטני. ...במשך שנים רבות, המחשבות שבני האדם הסתמכו עליהן כדי לשרוד איכלו את ליבם עד כדי כך שהם הפכו לבוגדניים, לפחדנים ולמתועבים. לא רק שלא היו להם כוח רצון ונחישות, אלא שהם גם הפכו לתאבי בצע, יהירים וזדוניים. אין להם נחישות שמתעלה על העצמי, ומעבר לכך, אין להם שום אומץ להתנער מכבלי ההשפעות החשוכות האלה. מחשבותיהם וחייהם של בני האדם רקובים, נקודת המבט שלהם על האמונה באלוהים עדיין מכוערת באופן בלתי נסבל, ואפילו כשבני האדם מדברים על נקודת המבט שלהם על האמונה באלוהים, ההאזנה לכך פשוט בלתי נסבלת. בני האדם הם כולם פחדנים, חדלי אישים, מתועבים וכן שבירים. הם לא נגעלים מכוחות החושך, והם לא רוחשים אהבה אל האור והאמת. במקום זאת, הם עושים כמיטב יכולתם לגרש אותם" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, מדוע אינך מוכן להיות ניגוד?). דרך ההתגלות החריפה הזו בדבריו של אלוהים הבנתי שהשקפתי על האמונה באלוהים הייתה שגויה מלכתחילה. רציתי להשתמש באמונה שלי באלוהים כדי להשיג את התהילה, ההצלחה והמעמד שכשלתי להשיג בעולם וחשבתי בצורה מגוחכת שכל עוד אזכה בשבח של אחים ואחיות, יבחרו בי ויציבו אותי בעמדה חשובה, ואז אלוהים גם יאהב אותי וישבח אותי. תחת שליטתן של מחשבות אלו, הפכתי להיות חלשה ונלוזה. כשאחיותיי ואחיי שיבחו אותי, הייתי מתמלאת בביטחון עצמי, אבל ברגע שאיבדתי את הדברים האלו, מיד התייאשתי, נעשיתי מדוכאת, שלילית ונסוגתי. איך זה יכול להיות אמונה באלוהים? כל מה שהאמנתי בו היה תהילה, הצלחה ומעמד! כוונתו של אלוהים איננה לאמן אותי להיות כישרון עבודה מוצלח, וכמובן שלא לתת לי לנצל את ההזדמנות של הגשמת חובתי כדי לספק תשוקות אישיות. במקום זאת, אלוהים קיווה שאוכל, באמצעות התהליך של הגשמת חובתי, לגלות את המגרעות שלי ולחוות את דבריו ועבודתו של אלוהים, וכך להבין ולהשיג יותר אמת ולבסוף לזכות בישועתו של אלוהים. באותו הזמן, כוונתו גם הייתה שאוכל להשתמש בחוויותיי ובהבנתי את האמת כדי לצייד אחיות ואחים שהיו מאמינים חדשים באלוהים ולעזור להם להניח את היסודות של הדרך האמיתית, כך שהם יוכלו לעלות על הדרך הנכונה של האמונה באלוהים במהירות האפשרית. יחד עם זאת, אף פעם לא חיפשתי את כוונותיו של אלוהים כיוון שתמיד שאפתי להשיג תהילה ומעמד ולהגשים את שאיפותיי האישיות שלי. בסופו של דבר, לא קיבלתי את עבודת רוח הקודש בכלל, כך שלא משנה כמה מאמץ הקדשתי, לא יכולתי להשקות את המאמינים החדשים בצורה נכונה. אחרי שהדיחו אותי מתפקידי, הפכתי להיות יותר מדי שלילית ולא הבנתי את כוונותיו של אלוהים, וחשבתי שאין תקווה שאזכה בישועתו של אלוהים. היה זה באותו הזמן שנזכרתי לפתע בדבריו של אלוהים: "לא אכפת לי כמה עבודתכם הקשה ראויה לשבח, כמה ההסמכות שלכם מרשימות, כמה אתם דבקים בי בחסידותכם, כמה אתם ידועים או כמה הגישה שלכם השתפרה. כל עוד לא עשיתם את מה שדרשתי, לעולם לא תהיו מסוגלים לזכות בשבחיי" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, פשעים יובילו את האדם לגיהינום). "השאלה אם האדם מחפש בכנות לא נקבעת על פי שיפוטם של אחרים לגביו או על פי דעתם של הסובבים אותו, אלא על פי השאלות אם רוח הקודש עובדת בו ואם רוח הקודש שוכנת בו. עוד יותר מכך, הדבר נקבע על פי השאלות אם טבעו השתנה ואם הוא מכיר את אלוהים לאחר שרוח הקודש עבדה בו במשך זמן מה" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, אלוהים והאדם יבואו יחד למנוחה). מתוך דבריו של אלוהים הבנתי את כוונותיו ואת דרישותיו. התברר לי שאמונתי הקודמת לפיה מעמד גבוה יותר משמעו עתיד מבטיח יותר ושבח רב יותר מאלוהים, למעשה נבעה מפרשנות שנתתי לעבודתו של אלוהים מנקודת מבט ארצית, פרשנות שגויה לחלוטין. הדרך שבה אלוהים מעריך אדם וקובע את ייעודו אינה מבוססת על מעמד, ותק או כמות העבודה שהוא עשה, אלא על סמך השאלה האם הוא זכה באמת והצליח לשנות את טבעו. אם האדם לא הצליח לזכות באמת או להשיג שינוי בטבעו באמצעות עבודתו של אלוהים, אז גובה המעמד או מספר האנשים שתומכים בו מאבדים כל משמעות. לא רק שהם לא יזכו באישורו של אלוהים, אלוהים גם ישנא, ידחה ויגנה אותם. רק אם יקדישו תשומת לב להכרת עצמם ולהכרת אלוהים תוך מילוי חובתם וישתמשו בחוויות ממשיות כדי להשקות ולתמוך באחיות ובאחים, הם יצליחו לפתור את הבעיות הממשיות, למצוא דרך להוביל אחיות ואחים ולהפוך את עבודתם ליעילה. מישהי כמוני, שלא עסקה בהיווכחות באמת ובשינוי עצמי בכלל תוך כדי עבודה, אלא במקום זאת רדפה בעיוורון אחר תהילה, הצלחה ומעמד, בסופו של דבר רק גורמת נזק ליותר ויותר אחיות ואחים ובסוף תושמד. כשחשבתי על זה, הבנתי שעצירת מילוי חובתי על ידי הכנסייה אלו נסיבות שאלוהים ארגן כדי לעבוד עם הכוונות והתשוקות השגויות שלי, כמו גם עם טבעי המושחת, כך שאוכל להתבונן בעצמי ולהכיר את עצמי, לשנות את השקפותיי השגויות על החיפוש וללכת בדרך הנכונה של חיפוש האמת במהירות האפשרית. באותו הרגע חשתי את אהבתו, דאגתו ומחשבתו של אלוהים ולא יכולתי שלא להתפלל לאלוהים: “הו, אלוהים! תודה לך שאתה מעניק לי את אהבתך הגדולה. בעבר לא הבנתי את כוונותיך וחשבתי שהשגת תהילה, הצלחה ומעמד תבטיח את ההערכה שלך. זה גרם לי לא להתייחס בכלל להיווכחות באמת במהלך עבודתי. כל מה שעשיתי היה לרדוף תהילה והצלחה, שזה לגמרי בניגוד לדרישות שלך. על ידי הנאורות בדבריך, הבנתי עכשיו את דרישותיך. יותר לא אפעל בניגוד ישיר לעבודתך כפי שעשיתי בעבר. אשתדל לשנות את טבעי ואלך בדרך הנכונה של חיפוש אחר האמת".

זמן לא רב לאחר מכן, הכנסייה ארגנה לי שוב להשקות את המאמינים החדשים וגם שמה אותי בדירה משותפת עם אחות צעירה. לאחות הצעירה הייתה אישיות מוחצנת ונלהבת, אז חשבתי: אני מופנמת ולא מדברת הרבה, אך האחות הצעירה מוחצנת ומדברת ללא היסוס, ולכן נוכל להשתמש בהזדמנות זו כדי ללמוד מהחוזקות אחת של השנייה וכך לנטרל את החולשות שלנו. אף כי חשבתי כך, בפועל עדיין היו סכסוכים ואי הבנות בינינו. כדי לשנות את המצב הזה, התחלתי לדבר ולפעול בזהירות רבה יותר, כי חששתי שיהיו עוד תקריות לא נעימות. האחות הצעירה בדרך כלל יצאה לעבוד. כיוון שראיתי שהיא כל כך עסוקה כל הזמן, החלטתי לקחת על עצמי את כל מטלות הבית כדי לעשות עליה רושם טוב ולשמור על היחסים שלנו. אף פעם לא הייתי מצפה שאחרי כמה חודשים, היחסים שלנו יהפכו להיות יותר מתוחים, דבר שהיה מדכא וכואב עבורי. יחד עם זאת, לא התבוננתי בעצמי ולא זיהיתי את השחיתות שלי, אלא במקום זאת מיקדתי את תשומת לבי באחות הצעירה, וחשבתי שקשה להסתדר איתה ושהיא מתנהגת בצורה לא הגיונית. יום אחד, כשהאחות חזרה מהעבודה וראתה אותי עושה את מטלות הבית, היא אמרה לי בבוטות שאני עושה זה רק מתוך קנאות. כששמעתי את זה, לא יכולתי לעצור את עצמי מלפרוץ בבכי של מרמור. באותו הרגע באמת רציתי לעזוב מיד ולעולם לא לחזור. אבל אז חשבתי על כך שהאחות הייתה צעירה ממני ושהיא לא מאמינה באלוהים הרבה זמן. אם לא אוכל לשים את עצמי בצד ואמשיך לנטור לה טינה, אז איך מנהיגי הכנסייה והאחיות והאחים האחרים יסתכלו עליי? הם יגידו שלא הפגנתי אהבה כלפי האחות הצעירה ושהייתי חסרת אחריות. איך אוכל להסתכל להם בעיניים אז? למול מצב כזה, באמת לא ידעתי מה לעשות. באתי לפני אלוהים בכאב והתפללתי: “הו, אלוהים! אני סובלת כל כך. אני מרגישה כאילו יש עליי סלעים כבדים שמוחצים אותי ולא מאפשרים לי לאזור כוח ולברוח. אבל אני מאמינה שכוונותיך הטובות חייבות להיות במצב הזה שעלה בגורלי. אני רק מתחננת שתאיר אותי כדי שאוכל להבין את הכוונות שלך וללמוד את הלקח שאני צריכה ללמוד.״ אחרי שהתפללתי, אחת האחיות במקרה באה למצוא אותי, אז פתחתי את לבי וסיפרת לה על מצבי. אחרי שהיא הקשיבה למצב, האחות אמרה: “מטרת כל עבודתו של אלוהים היא להושיע את האנושות, וכל המצבים שאנו נקלעים אליהם מטרתם ללמד אותנו שיעורים. אם יש בתוכנו דברים שליליים, זה אומר שעדיין יש בתוכנו רעלים שטניים שאלוהים שונא. אלוהים ינקה וישנה אותנו באמצעות מצבים אלו...״ אחרי שהאחות עזבה, התהפכתי במיטתי ולא יכולתי להירדם כי חשבתי על מה אלוהים מנקה ומשנה בתוכי? לכן, קמתי וקראתי את דברי אלוהים: "...אתה יכול להבחין בטבעו של אדם ולדעת לאיזה סוג הוא משתייך על פי השקפתו על החיים ועל פי ערכיו. השטן משחית בני אדם באמצעות החינוך ובאמצעות השפעתם של אנשים דגולים ומפורסמים ושל ממשלות לאומיות. השטויות שלהם הפכו לחייהם ולטבעם של בני אדם. 'כל אחד עבור עצמו והשטן ייקח את האחרון' היא מימרה שטנית ידועה שהוחדרה בכולם והפכה לחייהם של בני האדם. קיימות גם אמירות נוספות שמתארות פילוסופיות חיים אשר דומות למימרה הזאת. ...בחייהם של בני האדם, בצורה שהם מטפלים בדברים, בהתנהלותם ובמגעיהם עם זולתם קיימים עדיין רעלים שטניים רבים – אין בהם כמעט שמץ מן האמת – למשל: פילוסופיות החיים שלהם, הדרכים שבהן הם עושים דברים והעקרונות שלהם מלאים ברעליו של התנין הגדול האדום כאש, והם כולם נובעים מהשטן. אם כן, בדמם של בני האדם זורמים הדברים שבאים מן השטן" ("כיצד יש להכיר את טבע האדם" ב'תיעוד נאומיו של המשיח'). תוך כדי שהרהרתי בדברי אלוהים, שקעתי במחשבות. מדוע חייתי בדיכאון ובכאב במהלך החודשים האחרונים? אילו רעלים של השטן שלטו בהתנהגותי? תחת הנאורות של אלוהים, הרגשתי שלבי מתבהר והבנתי שהסיבה שבגללה תמיד הקדשתי תשומת לב רבה כל כך לתהילה ולמעמד הייתה ההשפעה והבלבול של רעלים של השטן כמו "טוב שם משמן טוב", "עץ חי עם קליפתו; אדם חי עם כבודו" ו"כשאתה חי, היה אדם בין בני אדם; כשאתה מת, היה נשמה בין נשמות". השליטה של רעלים אלו גרמה לי לתת תשומת לב כל כך רבה לכבוד ולגאווה ולמה שאנשים אחרים חושבים עליי. כל מה שעשיתי ואמרתי היה כדי לשמור על התדמית והמעמד שלי בעיניהם של אנשים אחרים. ברגע שמשהו פגע בכבודי או בגאוותי, סבלתי והתעניתי. השטן היה אחראי לכל הסבל והמרירות שלי. נזכרתי שמאז שעברתי לגור עם האחות הצעירה, תמיד דאגתי להסתדר איתה כדי להשאיר רושם טוב. פחדתי שאם אגיד או אעשה משהו לא נכון, אשאיר רושם רע. משום כך חייתי בהתרפסות והתנהגתי בטיפשות. כשהאחות הצעירה ניסתה לטפל בי, לא ניצלתי את ההזדמנות כדי להכיר את עצמי, אלא החזקתי בדעות שליליות ובדעות קדומות רבות על האחות בגלל שלא רציתי שכבודי ייפגע, ואפילו רציתי לברוח מהסביבה הזאת. כדי לשמור על התדמית ועל הכבוד שלי, לא העזתי להיות פתוחה עם האחות הצעירה, אפילו שלפעמים ראיתי שהיא חושפת מידה של שחיתות או עושה משהו שאינו תואם לאמת, מתוך פחד שאולי אפגע בה ואגרום ליחסים שלנו להיות עוד יותר מנוכרים. אולם, רעלי השטן האלו גרמו לי להיות יותר צבועה ותחמנית, מה שהפך את חיי למעייפים מאוד ולמרירים. באמת רציתי להימלט מהכלוב האפל הזה ולתלוש את הפנים המזויפות שלי, כדי שאוכל לחיות בחופש מוחלט ובהקלה. אבל לא יכולתי לעשות את זה לבד, לכן כרעתי ברך בפני אלוהים ושפכתי את לבי בפניו: “הו, אלוהים! התייחסתי בעבר לשבח ולתהילה כסוג של הנאה. עכשיו אני רואה שטעיתי. חיפוש הדברים האלה הוא אינו הנאה נפלאה, אלא כאב, דיכאון, שעבוד והגבלה. עכשיו אני גם רואה בבירור שהיו אלו הפילוסופיות של השטן ששיטו ושלטו בי, וגרמו לי לרדוף אחר תהילה, הצלחה ומעמד, כמו גם כבוד וגאווה. השטן אחראי לכל הכאב שלי. הו, אלוהים! אני באמת לא רוצה לחיות יותר על פי הפילוסופיות של השטן. אני מתחננת לישועתך. אנא הראה לי את דרך התרגול הנכונה ותן לי את הביטחון העצמי והכוח להיחלץ מהמלכודת של השטן ולפעול בהתאם לדרישותיך.״ אחרי התפילה, חשתי הקלה חסרת תקדים. באותו הזמן הרגשתי שאני יכולה לפתור את טבעי המושחת רק באמצעות חיפוש אחר האמת. לאחר מכן, נתקלתי בקטע הבא מדברי אלוהים: "אם לא תתמקדו בקשרים שלכם עם בני אדם, לא תשמרו קשר הולם עם אלוהים, ואם תהיו מוכנים להעניק את לבכם לאלוהים וללמוד להישמע לו, באופן טבעי מאוד, הקשרים שלכם עם כל בני האדם יהפכו להולמים. כך, הקשרים האלה לא יהיו מושתתים על בשר ודם אלא על יסודות אהבתו של אלוהים. כמעט אין אינטראקציות המבוססות על הבשר והדם, אך ברוח, יש שיתוף ואהבה, נוחות ואספקה הדדית. כל זה נעשה על התשתית של לב שמְרַצה את אלוהים. הקשרים האלה לא נשמרים על סמך תורת חיים אנושית, אלא שהם נוצרים באופן טבעי מאוד באמצעות עול העבודה למען אלוהים. הם לא דורשים מאמץ אנושי – הם מונהגים באמצעות העקרונות של דבר האל. האם אתם מוכנים להתחשב ברצונו של אלוהים? ...האם אתם מוכנים להעניק את כל לבכם לאלוהים, ולא לחשוב על מעמדכם בין בני האדם?" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, חשוב מאוד לייסד קשר הולם עם אלוהים). דברי אלוהים הצביעו על דרך ברורה של תרגול עבורי, והיא הייתה לתרגל לנהוג כאדם ישר ולא לדאוג לגבי תהילה והצלחה או לגבי שמירת התדמית והמעמד שלי בעיני אחרים. במקום זאת, עליי לתת את לבי לאלוהים, להלל את דברי אלוהים ולהעיד עליהם בכל דבר, להנהיג את האמת ולהישמע לאלוהים. בדרך זו אוכל לבסס מערכת יחסים רגילה עם אלוהים. מערכת יחסים רגילה עם אלוהים משמעה גם מערכת יחסים רגילה עם אנשים אחרים. כך הגעתי להחלטה לפעול בהתאם לדבריו של אלוהים ובהדרגה לפוגג את טבעי המושחת. מאז, לעתים קרובות שיתפתי באופן מודע עם האחות הצעירה, ויחדיו קראנו את דברי אלוהים. אם נתקלנו בבעיות שלא יכולנו לפתור בביצוע המחויבויות שלנו, היינו מתפללות יחד לאלוהים ומחפשות תשובות בדברי אלוהים. הסתדרנו טוב מאוד אחת עם השנייה. לפני ששמתי לב, הנטל על גופי והדיכאון בלבי התפוגגו והחיוך שאליו השתוקקתי זמן רב הופיע על פניי. באמת חוויתי את ההקלה וההנאה הנובעות מהנהגת דברי אלוהים. אני מודה לאלוהים בכל הכנות על שהושיע אותי.

אחרי מספר חודשים של זיכוך כואב, הבנתי לבסוף מדוע אלוהים לא מאפשר לנו להשתמש בפילוסופיות חיים כדי לשמור על קשר עם אנשים אחרים. זה הכול בגלל שפילוסופיות החיים והפתגמים כביכול הם רעלים שהשטן שותל באנשים, כלים שהשטן משתמש בהם כדי לכבול אנשים ולהזיק להם. הפילוסופיות השטניות האלו רק יכולות לגרום לאנשים לעורר מחלוקות ולחרחר ריבים, להרוג אנשים, וכן לדכא אנשים ולהסב להם וכאב. זה בגלל שהשטן עצמו מהווה שחיתות ומחלוקת ורק דבריו של אלוהים ודרישותיו מאנשים יכולים לגרום להם להשכין שלום ביניהם. רק אם אנשים יחיו על פי דבריו של אלוהים ויפעלו בהתאם לדבריו, יתאפשר להם להיחלץ מההשפעות האפלות של השטן ולחיות בחופש מוחלט וברווחה בפני אלוהים. באותו הזמן גם הבנתי שלחיות יחד עם האחות הצעירה זה סידור נפלא שאלוהים ארגן בהסתמך על צרכיי המעשיים ובמטרה לטפל ברעלי השטן שחדרו עמוק לתוכי. אם אלוהים לא היה עובד בצורה זו, לעולם לא הייתי מזהה את מידת הנזק שהסבו לי רעלים שטניים כמו "טוב שם משמן טוב" ו"עץ חי עם קליפתו, אדם חי עם כבודו". הייתי עדיין סוגדת לרעלים אלו כדברים חיוביים, דבר שהיה הופך אותי ליותר ויותר יהירה ומושחתת, ולבסוף מביא עליי קלון והרס. מצבים וניסיונות אלו היו בדיוק הישועה הגדולה שלה זכיתי מאלוהים!

מאוחר יותר, נבחרתי להיות מנהיגה של הכנסייה. כשנתקלתי בבעיות בהתחלה, הקשבתי לעתים קרובות לעצותיהם של אחיות ואחים ולא היה אכפת לי מה אחרים יחשבו עליי. אבל לא לקח לי הרבה זמן עד שהתשוקה שלי להשגת תהילה והצלחה החלה להתרחב שוב. כיוון שהתחלתי להגשים את המחויבות שלי לפני המנהיגים האחרים בכנסייה, אחיות ואחים היו באופן טבעי באים אליי יותר כשהייתה מתעוררת בעיה. בהדרגה, התחלתי להיסחף וחשבתי שאני עדיין עליונה על האחות הזו. בפגישות עם האחות הזו, תמיד הייתי מדברת על דוקטרינות שהיו כביכול חשובות כדי להשוויץ ולזכות בהכרה ובהערכה מהאחיות והאחים, כמו גם כדי לגרום להם להרגיש שאני יותר טובה ממנה. פעם אחת, במהלך פגישה קבוצתית, אחרי שהאחות שיתפה במשך זמן קצר, עלתה בראשי מחשבה: אני חייבת לשתף יותר, אחרת האחיות והאחים יחשבו שאני לא טובה כמוה. כך, ברגע של עצירה, התפרצתי והתחלתי לשתף ללא הפסקה. בדיוק כשהתחלתי להיכנס לזה, אח לצדי הפסיק אותי ואמר: "אנחנו לא יכולים לדבר רק על דוקטרינות ריקות מתוכן. עלינו לשתף קצת חוויות וידע מעשי כדי להזין את האחיות והאחים". אחרי שהקשבתי לדברי האח, הרגשתי כאילו סטרו לי בפומבי. בפנים אדומות חשבתי לעצמי: בהתחלה התכוונתי להגיד כמה מילים נוספות כדי שאחיותיי ואחיי יתייחסו אליי בהערכה, אבל עכשיו זה נהיה כל כך מביך! באותו הרגע רציתי למצוא בור באדמה ולהתחבא בו. בדיוק כשהרגשתי שאני מתענה מבפנים, האח קרא פסקה מדבריו של אלוהים: "ישנם בני אדם שמעריצים את פאולוס במיוחד ומתייחסים אליו כאל אליל: הם אוהבים לצאת לשאת נאומים ולעבוד; הם אוהבים להתכנס ולדבר; הם אוהבים שאנשים מקשיבים להם, מעריצים אותם ומקיפים אותם. הם אוהבים כאשר הבריות חושבים ששיעור קומתם גבוה, והם מעריכים זאת כשאחרים מעניקים חשיבות לתדמיתם. ...אם הוא באמת מתנהג כך, די בכך כדי להוכיח שהוא יהיר וגאוותן. הוא אינו עובד את אלוהים בכלל; הוא שואף למעמד רם והוא רוצה סמכות על אחרים, שהם יהיו בחזקתו ושמעמדו יהיה רם בעיניהם" ("כיצד יש להכיר את טבע האדם" ב'תיעוד נאומיו של המשיח'). כל מילה במשפטו של אלוהים הייתה כמו סיכה שדקרה את לבי ועוד יותר ביישה אותי. נזכרתי שלפני שהאמנתי באלוהים, נהניתי במיוחד כשכולם העריצו אותי וששאפתי בכל לבי ונשמתי לבלוט ולהיות אישה חזקה ומצליחה. אחרי שהחלום הזה התנפץ, חשבתי שאוכל להגשים את חלום התהילה, ההצלחה והמעמד בכנסייה. במיוחד בתקופה הזו, התחריתי בסתר עם האחות הזאת כדי לגרום לאחיות ולאחים להעריץ אותי. על פני השטח התחריתי על מעמד עם בן אדם אחר, אבל למעשה התחריתי עם אלוהים על עמו הנבחר שלאלוהים. זה בגלל שאלו שמאמינים באלוהים צריכים להעריץ את אלוהים, לסגוד לו ולעשות לו מקום בלבם. במקום זאת, רציתי לנכס לעצמי מקום בלבם של האחיות והאחים ולגרום להם להעריץ אותי ולסגוד לי. האם אין זו התנגדות בוטה לאלוהים? רק למול העובדות יכולתי לראות שהאופי שלי מתנגד לאלוהים. אם אני לא חווה את הייסורים והשיפוט של אלוהים ולא משיגה שינוי בטבעי, אז גם אם למראית עין נראה שאני משקיעה באופן נלהב ופעיל למען אלוהים, אני למעשה עושה רע ומתנגדת לאלוהים. באותו הזמן ראיתי באופן ברור שהשטן משחית את האנושות על ידי השתלת רעלים במוחם ובנשמתם בדרכים שונות. רעלים אלו גורמים להם להיאבק עבור תהילה, הצלחה ומעמד, וזה גורם להם להתרחק בהדרגה מאלוהים ולבגוד בו, ולבסוף גורר אותם לגיהינום. כשמחשבה זו עלתה במוחי, לא יכולתי שלא לפחד, וגם התחלתי לשנוא את העיוורון והטיפשות שלי, את שחיתותי העמוקה ואת הרעלים השטניים שחלחלו עמוק בתוכי. אם לא הייתי תחת שליטת התהילה, ההצלחה והמעמד, לא הייתי נתונה לשליטתו של אף אדם, התרחשות או דבר, ורק הייתי מבקשת לרצות את אלוהים באמצעות מילוי חובתי כברואה. אם לא הייתי תחת שליטת התהילה, ההצלחה והמעמד, הייתי, באמצעות מילוי חובתי, מתמקדת באמירת הלל לאלוהים, נשיאת עדות לו והבאת אחיות ואחים בפניו. אם לא הייתי תחת שליטת התהילה, ההצלחה והמעמד, לא הייתי חיה בדיכאון וסבל כל יום, ללא יכולת ליהנות מההקלה והאושר שמעניקה האמת. אם לא הייתי תחת שליטת התהילה, ההצלחה והמעמד, הייתי מבססת קשרים רגילים עם אחיות ואחים, והיינו תומכים ועוזרים זה לזה בחיינו הרוחניים, במקום להשתמש במסכה כדי לשטות באחרים ולזכות באמון ובהערכה שלהם. ...כל אלו הן התוצאות של הרעלים של השטן, שהזיקו לי עד לאותו היום. השטן הוא באמת נלוז ורשע מאוד. הוא לגמרי שד שבולע נשמות! תחת הנאורות וההנחיה של אלוהים, פיתחתי את הרצון ואת האומץ לנטוש את הבשר ולהנהיג את האמת. אז התפללתי לאלוהים: “הו, אלוהים! הנזק שעשו התהילה, ההצלחה והמעמד הוא זה שהביא אותי למצב של היום. כדי לעסוק בחיפוש אחר הדברים האלו, התעלמתי מדרישותיך, לא נשמעתי לך והתנגדתי לך שוב ושוב, והעצבתי והגעלתי אותך. עכשיו אני שונאת את הדברים האלה מעומק לבי. אני אזנח אותם, ולגמרי אעזוב אותם. מי ייתן ותנחה אותי בדרכי העתידית.״ מאותו הרגע שמרתי על פרופיל הרבה יותר נמוך, ובמהלך פגישות התחלתי להתמקד בדיבור על חוויותיי בפועל. כשלאחיותיי ואחיי היו בעיות, הייתי פותחת באופן מודע את לבי כדי לספר להם על הפעמים שבהן נתקלתי בעצמי בבעיות ועל הנאורות וההכוונה שקיבלתי מדבריו של אלוהים, כך שהם יוכלו להבין את כוונותיו של אלוהים ולהכיר באהבתו של אלוהים. כשפעלתי בצורה זו, הרגשתי נינוחה יותר, ולבי הואר, מה שהפך כל יום למספק במיוחד.

אחרי שחוויתי את השיפוט והייסורים של אלוהים ואחרי שהוא טיפל בי וגזם אותי פעם אחר פעם, התחלתי באמת להכיר במידה מסוימת את האופי השטני שלי. כל פעם שהתמודדתי שוב עם דברים כמו תהילה, הצלחה, מעמד וכבוד, הייתי מתפללת באופן מודע לאלוהים, משתפת פעולה איתו, נוטשת את בשרי ומנהיגה את האמת. פעם אחת, אחות בכנסייה שכנה לא הייתה במצב טוב. אחרי ששמענו על זה, היינו הולכים לעתים קרובות אליה כדי לשתף איתה ולקיים שיחות לב אל לב. לאחר כמה זמן, מצבה השתפר והיא התחילה לשתף פעולה באופן פעיל עם עבודת הבשורה. בקרב המאמינים החדשים שהיא הביאה, הייתה אחת שבאמת רעבה לאמת וגם התקדמה מהר מאוד, ולכן התכוונו לטפח אותה כמנהיגת כנסייה למאמינים חדשים. באותו הזמן, הכנסייה השכנה כתבה לנו וביקשה שהאחות תבוא לשם לבצע את חובתה. בתוכי הייתי מאוד מסויגת, אבל במחשבה שנייה הבנתי שהכנסיות הן חלק משלם אינטגרלי. מה שאלוהים רוצה זה ביטוי קולקטיבי. לא משנה באיזו כנסייה המאמינה החדשה תשתתף, כל עוד היא תוכל להשלים את חובתה, זה ינחם את לבו של אלוהים. האם חשיבתי הקודמת לא הייתה עדיין מכוונת לתהילה, הצלחה ומעמד? האם לא הייתי ממוקדת עדיין בתדמית ובכבוד האישיים שלי? זה הזכיר לי את דבריו של אלוהים: "אנושות אכזרית, ברוטלית! המזימות והתחבולות, המאבק אחד עם השני, המרדף אחר מוניטין ועושר, הטבח ההדדי – מתי כל זה ייגמר? אלוהים דיבר מאות אלפי מילים, אך אף לא אחד התעשת. הם פועלים למען משפחותיהם, ובניהם ובנותיהם, למען הקריירה שלהם, שאיפותיהם, מעמדם, יהירותם וכספם, למען בגדים, מזון והבשר – מיהו זה שמעשיו באמת למען אלוהים? גם בקרב אלה שמעשיהם הם למען אלוהים, רק מתי מעט מכירים את אלוהים. כמה אנשים אינם פועלים למען האינטרסים שלהם עצמם? כמה לא מדכאים ומפלים אחרים למען שימור המעמד שלהם?" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, הרשעים לבטח ייענשו). בדיוק! תסתכלו על ההתנהלות וההתנהגות שלי. תמיד נמשכתי לתהילה והצלחה, אך לא למען אלוהים. כמה אנוכית הייתי! נהניתי מהתרוממות הרוח והנדיבות של אלוהים, אבל כל יום שברתי את הראש וניסיתי במאמץ רב לזכות בתהילה, הצלחה ומעמד. למרות שהאמנתי כביכול באלוהים, לא פעלתי בהתאם לכוונותיו ודרישותיו של אלוהים, ובמהותו של דבר לא נשמעתי לאלוהים בכלל. אמת המידה שלפיה אלוהים בוחן אם אדם מאמין בכנות באלוהים איננה מבוססת על התנהגות חיצונית או על הערכתם של אחרים, אלא על השאלות האם האדם מסוגל להניח בצד את הדברים בלבו שאינם תואמים לכוונותיו של אלוהים כשדברים קורים לו, האם הוא מסוגל לחשוב על טובת הכנסייה והאם הוא מסוגל לספק ולאהוב את אלוהים בכל דבר. אחרי שהבנתי את כוונותיו של אלוהים, לבי התמלא לפתע בשמחה, ומיד העברתי את המאמינה החדשה הזו לכנסייה השכנה.

אחרי שחוויתי את עבודתו של אלוהים במשך מספר שנים, הבנתי יותר בבירור שתהילה, הצלחה ומעמד הם תכסיסים שהשטן משתמש בהם כדי לשטות באנשים ושרשראות כדי לכבול אנשים. דברים אלו יכולים רק לכבול ולשטות באנשים שחיים בתחומו של השטן, ואין להם ברירה בנידון. מצד שני, דבריו של אלוהים הם האמת, הדרך והחיים. אנשים החיים לפי דבריו של אלוהים חיים באור וזוכים בברכות של אלוהים. אדם יהיה מסוגל לחוות את ההקלה ואת החופש שמעניקים חיים בפני אלוהים כל עוד הוא קצת מתאמץ לעמוד בדרישות של אלוהים ולהנהיג את האמת כפי שאלוהים מבקש. בהתבוננות אחורה על הכאב והסבל שהתהילה, ההצלחה והמעמד הסבו לי, ואז על עבודת הישועה שאלוהים ביצע עליי, אני באמת מרגישה הכרת תודה וחוב לאלוהים. אלוהים תכנן בפירוט סביבות, אנשים, התרחשויות ודברים מגוונים, הוביל והדריך אותי בכל צעד באמצעות עבודתו המעשית ואפשר לי ללכת בדרך הנכונה בחיים כדי להציל אותי מכבלי התהילה, ההצלחה והמעמד. כל הסביבות וכל התרחשויות תוכננו באופן מפורט על ידי אלוהים, ומאחוריהן נמצאת אהבתו הגדולה של אלוהים אליי. אחרי שחוויתי ייסורים ושיפוט שוב ושוב התחלתי לראות בהדרגה את האמת על שחיתותי. בנוסף לכך זכיתי בידע על עבודתו המעשית של אלוהים, ראיתי את קדושתו, גדולתו וחוסר אנוכיותו, וחשתי עמוקות את מחשבתו ודאגתו של אלוהים בהושעת האנושות. בהתנסויותיי העתידיות אהיה מוכנה יותר לקבל את הייסורים והשיפוט של אלוהים, את ניסיונותיו וזיכוכיו, כדי שטבעי המושחת יוכל להיטהר לחלוטין ולהשתנות במהירות האפשרית, כך שאוכל באמת לחיות חיים משמעותיים ובעלי ערך!

הערות שוליים:

א. בטקסט המקורי לא מופיעות המילים "הרצון ב-".