זאו שיה, מחוז שאנדונג

שמי הוא זאו שיה. נולדתי למשפחה רגילה. בהשפעת פתגמים כמו "טוב שם טוב משמן טוב" ו"עץ חי עם קליפתו; אדם חי עם כבודו", מוניטין ושם טוב הפכו להיות חשובים מאד עבורי. כל מה שעשיתי היה במטרה לזכות בשבחם, מחמאותיהם והערצתם של אחרים. אחרי שהתחתנתי, המטרות שהצבתי לעצמי היו להיות עשירה יותר מאחרים, לא לאפשר לאף אחד להגיד דברים רעים על האופן שבו אני מתייחסת לזקנים או על ההתנהגות וההתנהלות שלי, ולהבטיח שבתי תיכנס לאוניברסיטה מפורסמת ושיהיו לה סיכויים טובים להצלחה, כדי להבריק עוד יותר את שמי הטוב. משום כך, אף פעם לא התווכחתי עם חמיי. לפעמים, כשהם אמרו לי דברים קשים, הייתי נפגעת כל כך שהייתי מעדיפה להתחבא ולבכות מאשר להתחצף אליהם. כשראיתי אחרים קונים בגדים להוריהם, בשנה הסינית החדשה ובחגים אחרים, מיד הייתי הולכת לקנות כמה בגדים לחמותי, וגם מהאיכות הגבוהה ביותר. כשקרובי משפחה היו באים לבקר, הייתי עוזרת לקנות אוכל ולבשל. אפילו כשזה היה קצת קשה או מעייף עדיין הייתי לגמרי מוכנה. בפחד שאני אצליח פחות מאחרים, השארתי את בתי התינוקת מאחור חודש אחרי לידתה, וחזרתי ישר לעבודה. כתוצאה מכך, בתי סבלה מחוסר תזונה והיתה רק עור ועצמות, משום שהיא לא יכלה לשתות את חלב האם שלי. מצבה השתפר רק אחרי 100 זריקות תזונתיות, בעוד שאני הייתי כל כך עייפה שכאב לי הגב כל יום. למרות שזה היה קשה ומעייף, עמדתי בקשיים ונתתי מעצמי ללא לאות כדי לזכות במוניטין טוב. תוך כמה שנים ספורות, הפכתי להיות כלה מפורסמת בכפר והמשפחה שלי נעשתה עשירה ואנשים קינאו בנו. כתוצאה מכך, החמים שלי, השכנים, הקרובים והחברים כולם שיבחו אותי. השבח והמחמאות מהסובבים לי סיפקו מאד את היוהרה שלי. הרגשתי שהקשיים שלי במשך השנים האחרונות לא היו לשווא ובקרבי חשתי מאד מוחמאת. אולם, חיי השלווים הופרעו כאשר גיסי התחתן. אשתו תמיד דיברה אליי בסרקסטיות ואמרה שיש מניעים נסתרים לדרך שבה אני מתייחסת לחמותי, בטענה שרק רציתי את הנכסים שלה. היא תמיד אמרה שחמותי משוחדת בגלל שהיא נתנה לנו יותר דברים ממה שהיא נתנה להם, ולעיתים קרובות התווכחנו בגלל זה. נפגעתי מאד ורציתי להתווכח איתה בפומבי כדי להוכיח את חפותי, אבל זה היה הורס את התדמית הטובה שבניתי לעצמי בקרבם של האנשים. משום כך, תמיד הייתי מכריחה את עצמי להתאפק, וכשלא יכולתי לעמוד בזה יותר הייתי הולכת לבכות עם עצמי. מאוחר יותר, גיסתי התגרתה במזלה על ידי השתלטות על השטח שקיבל הצד שלי במשפחה, דבר שגרם לי לרעוד מכעס ולא לאכול או לשתות במשך ימים. אפילו רציתי להילחם איתה על זה. אבל, במחשבה שזה יגרום לי לאבד מכבודי, לפגוע במוניטין שלי ולגרום לאלו מסביבי להתנשא עליי, החזקתי הכול בפנים, אבל בתוכי הרגשתי כל כך מדוכאת שזה היה עינוי. הייתי עצובה ונאנחתי כל היום, בהרגשה שהחיים מכאיבים ומעייפים מדי ולא ידעתי מתי חיים כאלו יבואו לסיומם.

סופו של בן אדם הוא באמת תחילתו של אלוהים. בדיוק כשסבלתי והרגשתי חסרת אונים, האל הכול יכול הושיט את ידי הישועה שלו אליי. יום אחד, שכנתי שאלה אותי: ״את מאמינה בקיומו של אלוהים?״. עניתי: ״מי לא מאמין? אני מאמינה שאלוהים קיים.״ אז היא אמרה שהאלוהים שהיא מאמינה בו הוא האל היחיד והאמיתי שברא את היקום ואת כל הדברים; ושבהתחלה האנושות חיה בברכותיו של אלוהים כיוון שהיא סגדה לאלוהים, אבל אחרי שבני האדם הושחתו על ידי השטן הם לא סגדו עוד לאלוהים ולכן חיו בסבל תחת קללתו של אלוהים. האל הכול יכול של אחרית הימים בא להעניק לבני האדם את האמת, ולהושיע אותם מתהום הבכייה. בנוסף לכך, היא גם שיתפה את החוויה שלה באמונתה באלוהים. אחרי שהקשבתי לשיתוף שלה, הרגשתי שמצאתי את אשת סודי ולא יכולתי שלא לספר לה על כל הכאב שבלבי. לאחר מכן, היא קראה לי פסקה מדברי האל: ״כשאתם עייפים, וכשאתם מתחילים לחוש במידה מסוימת באומללות הקודרת של העולם, אל תאבדו ואל תבכו. האל הכול יכול, הצופה, יקבל את בואכם בכל עת. הוא משגיח עליכם לצדכם בהמתנה ליום שבו זיכרונכם יחזור לפתע, ותבינו שמוצאכם מאלוהים; שבזמן לא ידוע, איבדתם כיוון; שבזמן לא ידוע, איבדתם הכרה על הדרך; ושבזמן לא ידוע, רכשתם 'אב'. באותו יום, אתם תבינו גם שהאל הכול יכול תמיד השגיח עליכם והמתין זמן רב מאוד לשובכם״ (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, אנחתו של האל הכול יכול). דברי האל זרמו לתוך לבי כמו זרם חם, ניחמו את לבי הדואב והעצוב ולא יכולתי לעצור את דמעותיי. באותו הרגע הרגשתי כמו ילדה משוטטת וסובלת, שלפתע חזרה לחיק אימה. התלהבות ורגש בלתי ניתנים לתיאור הציפו את לבי. המשכתי להודות לאלוהים והוא לקח אותי לביתו, ודאג לי כשלא היה לי שום מקום אחר ללכת אליו. אלך בעקבות אלוהים עם לבי ונשמתי! מאז, קראתי את דברי האל, התפללתי לאלוהים ושרתי המנוני הלל לאלוהים כל יום, דבר שהביא שלווה גדולה ללבי. דרך השתתפות בפגישות, ראיתי שהאחים והאחיות הם יותר כמו משפחה גדולה למרות שאין ביניהם קרבת דם. האינטראקציות ביניהם היו פשוטות ופתוחות, מלאות הבנה, סבלנות וסובלנות, ללא קנאה, ריב או תחמנות או העמדת פנים וצביעות. הם לא התעמרו בעניים תוך אהבת העשירים, ויכלו להתייחס לכולם בכנות ובצורה שווה. חשתי חופשיה במיוחד כששרנו יחד המנוני הלל לאלוהים. מכאן, התאהבתי בחיי הכנסייה האוהבים והחמים, ההוגנים והמאושרים הללו. השתכנעתי שהאל הכול יכול הוא האל האמיתי וגמרתי בדעתי ללכת אחריו עד הסוף.

באמצעות קריאת דברי האל, הבנתי את תשוקתו הבוערת של אלוהים להושיע את האנושות במידה הרבה ביותר שאפשר, וראיתי שאחים ואחיות רבים עשו כמיטב יכולתם כדי לתת ולהשקיע למען הפצת בשורת המלכות. כך גם אני נעשיתי מעורבת באופן פעיל בהטפת הבשורה. כדי לטהר ולשנות אותי, אלוהים התמקד באופיי המושחת , ופעם אחר פעם ביצע עליי ייסורים ושיפוט. פעם אחת הלכתי להפיץ את הבשורה למאמינה אפשרית. היתה זו באותו הזמן עונת החקלאות העמוסה. אחרי שראיתי עד כמה עסוקה היא היתה בעבודה החקלאית, הלכתי לעבוד לצדה תוך כדי נתינת עדות לעבודתו של אלוהים באחרית הימים. מי ידע שאחרי שאני אשתף איתה במשך שלושה ימים רצופים, לא רק שלא תהיה לה שום כוונה לקבל את הבשורה אלא שהיא במקום זאת תצעק עליי: ״את כזו חוצפנית! כבר אמרתי לך שאני לא מאמינה בזה, ובכל זאת את לא מפסיקה להטיף"? דבריה פגעו בי בדיוק איפה שכואב. פניי האדימו כאילו סטרו לי עכשיו כמה פעמים בפומבי, בעוד שלבי דאב עם גל אחר גל של כאב עמום. חשבתי לעצמי: באתי להטיף לך בכוונה טובה והתשתי את עצמי כשעזרתי לך בעבודה עד שהגב שלי כאב, ובכל זאת במקום לקבל את הבשורה, התייחסת אליי כך. איזו חסרת לב את! הרגשתי מאד מושפלת ולא רציתי לדבר איתה יותר, אבל גם הרגשתי שזה לא היה בהתאם לכוונותיו של אלוהים, אז התפללתי בשקט בלבי והדחקתי את הכאב הפנימי כדי להמשיך לשתף איתה תוך כדי שעזרתי לה בעבודה. יחד עם זאת, לא משנה כמה שיתפתי איתה, לא יכולתי לחדור אליה. התמוטטתי כמו בלון בלי אוויר ברגע שחזרתי הביתה. דברי יעד ההטפה שלי עלו שוב ושוב בראשי. ככל שחשבתי על זה יותר, כך סבלתי יותר: למה אני טורחת? כל מה שקיבלתי עבור כוונותיי הטובות היה לעג, השמצה וגידוף. זה באמת לא היה צודק! אף פעם לא התייחסו אליי ככה. להפיץ את הבשורה זה פשוט יותר מדי כואב וקשה! לא, אני לא יכולה לצאת ולהפיץ את הבשורה יותר! אם אני אמשיך להפיץ את הבשורה לא יישאר כלום משמי הטוב. בדיוק כשהרגשתי שנעשה לי עוול רב כל כך, כשסבלתי ולא הייתי מוכנה יותר להטיף את הבשורה, דברי האל האירו אותי: ״האם אתם מודעים לעול שאתם נושאים על כתפיכם, לשליחותכם ולאחריותכם? איפה תחושת השליחות ההיסטורית שלכם? ...בני האדם האלה אומללים, עלובים, עיוורים ואובדים המייללים בחשכה, 'איפה הדרך?' כמה הם משתוקקים שהאור יירד אליהם כמו כוכב נופל, ויפזר את כוחות החושך שדיכאו את בני האדם מזה שנים כה רבות. מי יודע באיזה קוצר רוח הם מייחלים לכך, ועד כמה הם משתוקקים לכך יומם ולילה? בני האדם האלה, אשר סובלים עמוקות, נותרים כלואים במרתפי החשכה, ללא תקווה להשתחרר, אפילו ביום שבו האור יאיר. מתי הם יפסיקו לבכות? הנפשות השבריריות האלה שמעולם לא זכו למנוח בהחלט סובלות מאוד. החבלים חסרי הרחמים וההיסטוריה הקפואה במקומה בודדו אותם. מי שמע אי-פעם את יללותיהם? מי ראה אי-פעם את פניהם האומללים? האם אי-פעם חשבתם כמה צער וחרדה שוכנים בלבו של אלוהים? כיצד הוא יכול לראות את האנושות התמימה שהוא ברא במו ידיו סובלת כאלה עינויים? אחרי הכל, האנושות היא אותם יצורים חסרי מזל שהורעלו. על אף שהם שרדו עד היום הזה, מי היה מעלה על דעתו שהשטן הרעיל אותם זה מכבר? האם שכחתם שאתם נמנים עם הקורבנות? מתוך אהבתכם לאלוהים, אתם לא מוכנים לחתור להושיע את הניצולים? האם אתם לא מוכנים להתאמץ ככל יכולתכם כדי לגמול לאלוהים, שאוהב את האנושות כילדיו?״ (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, כיצד עליכם לגשת למשימתכם העתידית?). בין השורות של דברי האל, נחשפו דאגתו והתעניינותו באנשים תמימים, עצבותו ודאגתו להם. אלוהים לא יכול לסבול לראות את השטן משטה ופוגע באנשים שהוא ברא במו ידיו. אלוהים המשיך להמתין במרירות לאנושות לחזור לביתו במהרה, ולקבל את הישועה הגדולה שהוא העניק להם. אולם, לנוכח כמה מילים קשות מיעד ההטפה שלי, הרגשתי שעשו לי עוול, התעניתי והתלוננתי על הקשיים והסבל. אפילו לא הייתי מוכנה לשתף פעולה יותר בגלל שכבודי נפגע. איפה היה המצפון וההיגיון שלי? כדי להציל אותנו – בני אדם מושחתים באחרית הימים – אלוהים נרדף וניצוד על ידי הממשלה, ננטש, חיללו את קודשו ומעגלים דתיים הפיצו עליו דיבה, ואנחנו מאמיניו של אלוהים לא הבנו אותו והתנגדנו לו. הכאב וההשפלה שאלוהים סבל הם רבים מאד, גדולים מאד! אולם, אלוהים לא נטש את הושעת האנושות, והמשיך להזין את צורכי האנושות השרויה בחשכה. אהבתו של אלוהים היא כה גדולה! מהותו היא כה יפה ואדיבה! קשיי היום הם כלום לעומת מה שהאל הסובל עמד בו לשם הושעת האנושות! נזכרתי שגם אני הייתי קורבן, מישהו שהשטן הזיק לו במשך שנים. אם אלוהים לא היה מושיט אליי את ידי הישועה שלו, עדיין הייתי נאבקת בסבל בחשיכה, ולא הייתי מסוגלת למצוא את האור ואת התקווה בחיים. לאחר שנהניתי מישועת האל, עליי לעמוד בהשפלה ובכאב כדי לעשות את המיטב שלי כדי לשתף פעולה עם אלוהים, להגשים את חובתי כהלכה ולהביא אנשים תמימים אלו שהשטן עדיין פוגע בהם, לפני אלוהים. לזה יש יותר ערך ומשמעות מכל עבודה בעולם, ויש לזה ערך בלי קשר לכמות הסבל שצריך לעמוד בה! כשחשבתי על זה, יותר לא הרגשתי שהטפת הבשורה היא דבר כואב, אלא במקום זאת הרגשתי ברת מזל שאני יכולה לשתף פעולה עם בשורת המלכות. זה היה לי לכבוד וגם רוממות הרוח של אלוהים. הייתי נחושה בדעתי: לא משנה באילו קשיים אתקל במהלך עבודת הבשורה שלי, אתן את הכול ואסתמך על אלוהים כדי להביא בפניו יותר ויותר אנשים שרעבים לאלוהים כדי לנחם את לבו! לאחר מכן, התמסרתי כולי מדחש לעבודת הבשורה.

לאחר תקופה של תרגול, כל פעם שנתקלתי ביעד הטפה עם גישה רעה או שאמרו לי דברים קשים תוך מילוי חובתי, הייתי מסוגלת להתמודד עם זה בצורה נכונה ולהמשיך לשתף פעולה בלב אוהב. בגלל זה, הרגשתי שהשתניתי ויותר לא היה אכפת לי מכבוד וממעמד. אבל כשאלוהים ארגן סביבה נוספת שבה יבחן אותי על בסיס מה שהייתי צריכה בחיים, נחשפתי שוב לחלוטין. יום אחד, מנהיגת הכנסייה שאלה אותי איך אני מרגישה לאחרונה, וגם שיתפה אותי בכוונותיה ובדרכי ההנהגה העכשוויות של אלוהים. כשגיליתי במהלך השיחה שלנו שהיא תועבר לכנסייה אחרת למלא את חובתה, לא יכולתי שלא להרגיש התלהבות רבה. יכול להיות שיהפכו אותי למנהיגת הכנסייה אחרי שהיא תעזוב. אם כך, עליי באמת לשתף פעולה כמו שצריך! בדיוק כשהרגשתי שמחה בסתר לבי, האחות אמרה שאחות אחרת מהכפר שלי תגיע למחרת. לבי החמיץ ברגע ששמעתי את זה: למה היא באה? האם היא הולכת להיעשות מנהיגת הכנסייה החדשה? לא יכולתי שלא להרגיש מתוחה. היא לא האמינה באלוהים זמן רב כמוני, והיא גם באה מאותו הכפר כמוני. אם היא תיעשה מנהיגה, מה זה אומר על הכבוד שלי? איך האחים והאחיות יסתכלו עליי? הם בטח יחשבו שאני לא עוסקת בחיפוש האמת באותה מידה כמוה. לא יכולתי להפסיק לחשוב על זה. התהפכתי במיטתי בלילה ולא יכולתי להירדם. במהלך הפגישה למחרת, הקדשתי תשומת לב מתמדת לטון ולגישה של דברי המנהיגה, כי רציתי נואשות לדעת מי תיבחר למנהיגה החדשה של הכנסייה. בכל פעם שהמנהיגה הסתכלה עליי בזמן שהיא דיברה, התמלאתי תקווה שהיא תהפוך אותי למנהיגה. פניי התמלאו בעונג והנהנתי והסכמתי עם כל מה שהיא אמרה. מצד שני, בכל פעם שהמנהיגה הסתכלה על האחות השנייה תוך שהיא דיברה, הייתי בטוח שהיא תכריז על האחות כמנהיגה והייתי מדוכאת ומתוסכלת כתוצאה מכך. במשך הימים האלו, הכבוד והמעמד עינו אותי כל כך, עד שנעשיתי חרדה ודעתי היתה מוסחת. איבדתי את התיאבון ואפילו הרגשתי שהזמן עובר מאד לאט, כאילו הוא קפא. מנהיגת הכנסייה ראתה את המצב שבו הייתי, אז היא מצאה פסקה של דברי האל שעליי לקרוא: "אתם חסידי אל כעת, ואתם מבינים במידת מה את שלב העבודה הזה. עם זאת, אתם עדיין לא מניחים בצד את רצונכם במעמד. כשמעמדכם רם, אתם מחפשים היטב, אך כשמעמדכם נמוך, אתם כבר לא מחפשים. ברכות המעמד תמיד מעסיקות את דעתכם״. ״אף על פי שהגעתם לשלב הזה כיום, עדיין לא הרפיתם מהמעמד, אלא שאתם תמיד נאבקים 'לחקור לגביו' ואתם מביטים בו מדי יום... ככל שאתם מחפשים כך יותר, כך אתם קוצרים פחות תוצאות. ככל שהרצון של אדם במעמד רב יותר, כך אלוהים יטפל בו יותר. במקרה כה, על האדם לעבור זיכוך אדיר. אדם כזה הוא יותר מדי חסר ערך! יש לטפל בו ולשפוט אותו באופן נאות כדי שהוא ירפה מכך באופן יסודי. אם תעסקו כך עד הסוף, לא תקצרו דבר. בני האדם שלא עוסקים בחיפוש חיים לא יכולים לעבור שינוי. בני האדם שלא צמאים לאמת לא יכולים לזכות באמת. אתם לא מתמקדים בעיסוק בהשגת שינוי אישי והיווכחות. אתם תמיד מתמקדים ברצונות ראוותניים ובדברים שמגבילים את אהבתכם לאלוהים ומונעים מכם להתקרב אליו. האם הדברים האלה יכולים לחולל בכם שינוי? האם הם יכולים להכניס אתכם אל המלכות?״ (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, מדוע אינך מוכן להיות ניגוד?). כל אחת מהשורות של דברי האל דפקו על דלת לבי וגרמו לי להרגיש שאלוהים היה לצדי, ועקב אחר כל מילה ותנועה שלי. לא יכולתי שלא להרהר במחשבות ובפעולות שלי ביומיים האחרונים. הבנתי שהשקפתי על החיפוש היתה גסה מדי, והושפעה מפתגמים כמו "טוב שם טוב משמן טוב" ו"עץ חי עם קליפתו; אדם חי עם כבודו". תמיד השתוקקתי למעמד כך שאוכל לזכות ביותר שבחים מאחרים, מה שגרם לכך שאסבול כל כך בגלל הכבוד והמעמד, שאהיה עצבנית ומוסחת, שאאבד את התיאבון שלי, שלא אוכל להירדם ושאעשה צחוק מעצמי, כמו ליצן. אלוהים ארגן לי סביבה כזו בהתאם למצבי. זו היתה אהבתו של אלוהים שנחתה עליי. עבודתו של אלוהים היום היתה להושיע אותי, לעזור לי לברוח מהשפעותיו האפלות של השטן, כדי שאוכל לזכות בישועה. הדרך שבה עסקתי בחיפושי היתה מנוגדת לרצון האל. לא הייתי מסוגלת לקבל את אישורו של אלוהים אפילו אם הייתי מאמינה בו עד הסוף. לא היה נשאר לי כלום! משום כך, התפללתי בשקט לאלוהים: ״או אלוהים! אני מוכנה לציית לעבודתך, לצעוד בנתיב הנכון של האמונה באלוהים בהתאם לדרישותיך, ולהתאמץ להבנת דבריך כדי לזכות בהבנה של האמת ולהיפטר מטבעי המושחת. ללא קשר לאם אעשה מנהיגה או לא, אעסוק בחיפוש האמת ואקדיש תשומת לב לשינוי הדברים בי שאינם מספקים את כוונותיך". לאחר שהבנתי את כוונותיו של אלוהים, הרגשתי שלווה בלבי ונהניתי לתקשר, יהיה התוכן אשר יהיה. אחרי הפגישה, מנהיגת הכנסייה אמרה שעל סמך ההמלצות של רוב האחים והאחיות, האחות תהיה המנהיגה החדשה של הכנסייה ושאני אתאם איתה את עבודתי. הייתי מאד שלווה בתוכי וקיבלתי זאת ברצון. הסכמתי לעבוד בהרמוניה עם האחות כדי למלא את חובתנו.

אחרי שחוויתי את הייסורים והשיפוט של אלוהים באותה הפעם, זכיתי בידע מסוים על נטייתי להתמקד בכבוד ובמעמד, והייתי מוכנה לזנוח את הבשר שלי, להאמין באלוהים ולמלא את חובתי בהתאם לדרישותיו. יחד עם זאת, רעלני השטן זיהמו אותי עמוק מדי. בעומק נשמתי עדיין הייתי תחת השפעתו של השטן. כדי להושיע אותי באופן יסודי יותר מהנזק שהסב לי השטן, אלוהים הושיט לעברי שוב את ידי הישועה שלו. יום אחד, הודיעו לי שיש אחות בכנסייה שלא נמצאת במצב טוב, כך שהתייעצתי עם האחות שהיתה שותפתי על איך לפתור את הבעיה. כיוון שהאחות השותפה לא הרגישה טוב, לאחר הדיון שלנו הלכתי לבדי לפתור את הבעיה. באותו הלילה חיפשתי את האחות הזאת, כדי לשתף איתה והבעיה נפתרה במהירות. לבי רטט אז בהנאה, במחשבה שהמנהיגה של הדרג העליון בוודאי תשבח אותי בגלל שהתאמצתי לא מעט. אולם, בדיוק כשציפיתי לחדשות הטובות, המנהיגה מהדרג העליון כתבה מכתב שבו היא ביקשה להבין את מצבה של האחות. חשבתי שהמכתב נועד לשבח אותי, אז פתחתי אותו בשמחה וקראתי אותו. אבל כשראיתי שתוכן המכתב היה באופן ספציפי לשאול את האחות השותפה שלי כיצד היא התמודדה עם הבעיה, התמרמרתי מיד: זה היה ברור שאני זאת שפתרה את הבעיה. למה היא לא כתבה לי בשביל לשאול על זה? זה היה נראה שאין לי מקום בלבה של המנהיגה ושמסתכלים עליי בזלזול. אני רק נערת שליחויות. לא משנה כמה טוב אני פועלת, אני לא מקבלת שום הערכה בגלל שאף אחד לא נותן לכך תשומת לב. ככל שחשבתי על זה יותר, הרגשתי שעשו לי עוול גדול יותר ונהייתי מדוכאת. הרגשתי שהלבינו את פניי. באותו הזמן, האחות השותפה שלי החזיקה את המכתב בידה ועמדה בדיוק לדבר איתי. לא יכולתי לרסן את הרגשות שהיו לי בפנים וצעקתי עליה: ״המנהיגה של הדרג העליון לא יודעת איך הבעיה הזאת נפתרה. זה לא ברור לך? עבדתי על זה בשקדנות זמן רב אבל אף אחד לא אמר לי מילה טובה על זה, ובסוף את קיבלת את כל הקרדיט. בעיני כולם, אני רק מישהו שעושה שליחויות ונותנת תמיכה. לא משנה כמה אני מתאמצת, אף אחד לא מעריך את זה.״ אחרי שאמרתי את זה הרגשתי כל כך פגועה, שפרצתי בבכי. באותו הרגע, דבריו של אלוהים הדהדו באוזניי: ״אם תשקיעו מאמצים רבים אך עדיין אהיה קר אליכם מאוד, האם תהיו מסוגלים להמשיך לעבוד למעני באלמוניות? ...אם לאחר שתשקיעו מאמצים מסוימים למעני, עדיין לא אגשים את דרישותיכם הקטנוניות, האם הדבר ירפה את ידיכם והאם תהיו מאוכזבים ממני, והאם אפילו תזדעמו ותתלוננו שניצלתי אתכם?״ (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, בעיה חמורה מאוד: בגידה (2)). דבריו המאשימים של אלוהים לאט לאט הרגיעו אותי והמחשבות שלי גם התבהרו למדי. הסצנה שהתרחשה זה עתה המשיכה להתנגן בראשי כמו סרט. ההתגלות של אלוהים גרמה לי לראות שהאופי שלי הוא נורא ומסוכן מאד, ושאמונתי באלוהים והגשמת חובתי לא נעשתה בכדי לספק את אלוהים או להשיג את אישורו, אלא כדי לזכות בשבח ובמחמאות מאנשים אחרים. ברגע שתשוקותיי לא סופקו, נמלאתי טינה; טבעי החייתי התפרץ ובנוסף לכך הבגידה באלוהים נעשתה קלה מאד. באותו הזמן, ראיתי שהגזמתי ושאני לא אנושית. הכאב שהרגשתי היה קורע לבבות. תוך חרטה, התפללתי לאלוהים: ״או אלוהים, חשבתי שהשתניתי ושיותר לא חייתי עבור כבוד ומעמד, ושאוכל להסתדר עם האחות. אבל בהתגלות שלך היום, שוב חשפתי את כיעורי השטני. תמיד הרגשתי שאני חסרת מעמד בקרב האנשים, וסבלתי בגלל שמאמציי לא זכו לשבח מאחרים. או אלוהים, השטן בהחלט הזיק לי עמוקות. המעמד, המוניטין והיוהרה הפכו להיות השלשלות שלי. אני מתפללת שתוכל להנחות אותי שוב אל מחוץ טווח השפעתו של השטן.״ לאחר מכן, ראיתי בדבריו של אלוהים את הדברים הבאים: ״כל אחד מכם עלה לגבהים הרמים ביותר של ההמון. עליתם והפכתם לאבותיהם של בני האדם בהמון. אתם שרירותיים במיוחד, ואתם מתפרעים בקרב כל הרמשים המחפשים מקום לנוח ומנסים לטרוף את הרמשים שקטנים מכם. אתם מרושעים וזדוניים בלבכם, ואתם עולים על רוחות הרפאים ששקעו אל המצולות. אתם חיים בתחתית ערימת הזבל ומפריעים לרמשים לכל אורכה ורוחבה כך שלא תהיה להם מנוחה, ואתם נאבקים זה בזה לזמן מה ואז נרגעים. אתם עדיין לא יודעים מה מהמעמד שלכם, אך אתם בכל זאת נאבקים זה בזה בערימת הזבל. מה אתם יכולים להשיג מהמאבק הזה? אם באמת היה לכם לב מלא יראה כלפיי, איך ייתכן שהייתם יכולים להיאבק זה בזה מאחורי גבי? גם אם מעמדכם רם, אתם בכל זאת תולעים קטנות ומצחינות בזבל, הלא כן? האם תהיו מסוגלים להצמיח כנפיים ולהפוך ליונת שלום ברקיע?״ (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, כאשר עלי השלכת ישובו לשורשיהם, תתחרטו על כל מעשיכם הרעים). כל מילה בשיפוטו של אלוהים חדרה אל לבי בכאב כמו חרב חדשה, העירה את רוחי וגרמה לי להבין שמילאתי את חובתי לא כדי לרומם את אלוהים ולשאת לו עדות, אלא בגלל שתמיד רציתי להשוויץ, לשאת עדות לעצמי וחלמתי שאעמוד גבוה מעל האנשים כדי שהם יוכלו להתבונן עליי מלמטה בהערצה. האם בכלל יראתי את אלוהים בלבי? האין חיפשתי בדיוק את מה שחיפש רב-המלאכים שבגד באלוהים? אני יצור נברא שהושחת עמוקות על ידי השטן. למול אלוהים, אני כמו אבק, כמו תולעת. אני צריכה לעבוד את אלוהים ולמלא את חובתי עם יראה בלבי כל הזמן, אבל לא עסקתי בעבודה כנה ותמיד רציתי להשתמש במילוי חובתי כהזדמנות להשוויץ ולשאת עדות לעצמי. איך אלוהים לא ישנא ויתעב את זה? אלוהים הוא כל כך קדוש וגדול, מלא בסמכות ובכוח, ויחד עם זאת הוא נותר צנוע ונסתר ולעולם לא חושף את זהותו בשביל לגרום לאנשים להעריץ אותו. במקום זאת, הוא ממשיך בשקט לתת את כולו כדי להושיע את האנושות, הוא אף פעם לא מצדיק את עצמו או לוקח קרדיט ואף פעם לא דורש דבר מהאנושות. צניעותו, אצילותו וחוסר-אנוכיותו של אלוהים גרמו לי לראות את היוהרה, הגסות והאנוכיות שלי. לא הייתה לי ברירה אלא לחוש אשמה, כאילו לא היה לי מקום שבו אוכל להסתתר, וחשתי שהושחתתי עמוקות מדי בידי השטן ושיש לי צורך רב בישועה הבאה מהשיפוט, הייסורים, הניסיון והזיכוך של אלוהים. משום כך, כרעתי שוב ברך בפני אלוהים: ״או, האל הכול יכול! באמצעות ייסוריך ושיפוטך אני יכולה לראות את חוסר הציות שלי, כמו גם את אצילותך ואת גדולתך. מעתה, כשאמלא את חובתי אקווה להתנהג כאדם רגיל עם לב שירא אותך, ולהיפטר מטבעי השטני תוך הסתמכות על דבריך״.

אחרי שחוויתי את ייסוריו ושיפוטו של אלוהים שוב ושוב, השקפותיי על החיפוש השתנו בהדרגה, אבל טבע חיי עדיין לא השתנה באמת. כדי לטהר אותי ביסודיות רבה יותר ולהנחות אותי לצעוד בנתיב החיים הנכון, אלוהים שוב העניק לי את ישועתו. זמן מה לאחר מכן נבחרתי להיות מנהיגת כנסייה, ושיתפתי פעולה עם אחות אחרת כדי למלא את חובתנו. בגלל כישלונותיי הקודמים, הזכרתי לעצמי כל הזמן שאני צריכה לעבוד בהסכמה עם האחות כדי למלא את עבודת הכנסייה כהלכה. בהתחלה, הייתי דנה בכל דבר עם האחות כדי לחפש את הנחייתו של אלוהים ביחד, כך שהשגנו תוצאות בכל היבטי העבודה. אבל אחרי כמה זמן, גיליתי שלאחות יש תכונות מולדות טובות, התקשור שלה על האמת היה בהיר ומאיר עיניים ויכולת העבודה שלה היתה גבוהה משלי. במהלך פגישות, כל אחים ואחיות היו מוכנים להקשיב לשיתוף שלה וכולם התייעצו איתה כשהיו להם בעיות. למול סביבה כזו, שוב נלכדתי במלכודת השטן וזו הוליכה אותי שולל – האחות טובה ממני בכל המובנים והאחים והאחיות מעריצים אותה בכל מקום שאליו היא הולכת. זה לא יכול להיות! אני חייבת להתעלות עליה בכל מצב, ולהראות לאחים ולאחיות שאני לא נחותה ממנה. מסיבה זו, מדי יום התרוצצתי ברחבי הכנסייה ללא הפסקה, ארגנתי פגישות לאחים ולאחיות, והייתי רצה לעזור ולפתור בעיות לכל מי שנתקל בקשיים… יכול להיות שנראיתי נאמנה וצייתנית מבחוץ, אבל כיצד שאיפותיי הפנימיות יוכלו לחמוק ממבטו של אלוהים? מרדנותי עוררה את כעסו של אלוהים וכתוצאה מכך נפלתי לחשיכה. לא קיבלתי נאורות כשקראתי את דברי האל, לא היה לי מה להגיד כשהתפללתי, שיתפתי ביובש במהלך פגישות ואפילו פחדתי מהפגישות עם האחים והאחיות. לגמרי נכבלתי בשלשלות הכבוד והמעמד. עברתי כל יום בחוסר הבנה, כאילו אני נושאת משא כבד על גבי ולא יכולתי לנשום מהלחץ. גם לא יכולתי יותר להבין כמה מהבעיות של הכנסייה, והיעילות שלי בעבודה צנחה. למול התגלות כזו מאלוהים, לא ניסיתי להכיר את עצמי וגם לא הייתי מוכנה להיפתח בפני האחים והאחיות לגבי מצבי ולחפש אמת כדי לפתור אותו, מפחד שהם יסתכלו עלי בזלזול. מאוחר יותר, ייסוריו ומשמעתו של אלוהים נחתו עליי. הבטן שלי לפתע החלה לכאוב כל כך שלא יכולתי לשבת או לעמוד ברוגע. העינוי של המחלה וחוסר הסיפוק מאי השגת מעמד, מעמד הותירו אותי בין חיים ומוות. בגלל הסירוב שלי להכיר בבעיותיי וחוסר ההצלחה שלי לשתף פעולה בעבודת הכנסייה, הכנסייה היתה חייבת להחליף אותי ולשלוח אותי הביתה להתמסרות רוחנית ולהתבוננות עצמית. אחרי שאיבדתי את המעמד שלי, הרגשתי כמו שדנו אותי לגיהינום. ברמה הרגשית, נפלתי לנקודת שפל והרגשתי שאיבדתי כל שמץ של כבוד. התעניתי עוד יותר בתוכי במיוחד כשראיתי אחים ואחיות ממלאים את חובותיהם באופן פעיל בעוד שאני איבדתי את עבודת רוח הקודש ולא הייתי מסוגלת למלא אחריות כלשהי. מלאה בכאב, לא יכולתי שלא לשאול את עצמי מדוע אחרים מאמינים באלוהים ומבינים יותר ויותר אמת, בעוד שאני ממשיכה להתמרד ולהתנגד לאלוהים פעם אחר פעם בגלל כבוד ומעמד? התחננתי לאלוהים פעמים רבות להנחות אותי כדי שאמצא את שורש כישלונותיי. יום אחד, ראיתי את הדברים הבאים בין דבריו של אלוהים: ״ישנם בני אדם שמעריצים את פאולוס במיוחד ומתייחסים אליו כאל אליל: הם אוהבים לצאת לשאת נאומים ולעבוד; הם אוהבים להתכנס ולדבר; הם אוהבים שאנשים מקשיבים להם, מעריצים אותם ומקיפים אותם. הם אוהבים כאשר הבריות חושבים ששיעור קומתם גבוה, והם מעריכים זאת כשאחרים מעניקים חשיבות לתדמיתם. הבה ננתח את טבעם מתוך התנהגותם: איזה סוג אופי יש לבני אדם עם התנהגויות כאלה? אם הוא באמת מתנהג כך, די בכך כדי להוכיח שהוא יהיר וגאוותן. הוא אינו עובד את אלוהים בכלל; הוא שואף למעמד רם והוא רוצה סמכות על אחרים, שהם יהיו בחזקתו ושמעמדו יהיה רם בעיניהם. זהו צלמו הקלאסי של השטן. מה שבולט בטבעו הוא היוהרה והגאוותנות, אי-הרצון לעבוד את אלוהים ותשוקה להערצה מצד אחרים. ניתן להבין היטב את טבעו מתוך ההתנהגויות האלה" ("כיצד יש להכיר את טבע האדם" ב'תיעוד נאומיו של המשיח'). בנוסף לכך, ב"שיתוף והטפה על ההיווכחות בחיים", נאמר: ״מהותו ואופיו של השטן הם בגידה. הוא בגד באלוהים מהתחלה ואחרי שהוא בגד באלוהים הוא רימה את האנשים על האדמה שנבראה בידי אלוהים, שיטה בהם, תמרן אותם ושלט בהם, בניסיון לעמוד כשווה מול אלוהים ולייסד ממלכה נפרדת. ...אתם רואים, האין אופיו של השטן הוא כזה שבוגד באלוהים? מכל הדברים שהשטן עשה לאנושות, אנו יכולים לראות בבירור שהשטן הוא באמת שד שמתנגד לאלוהים ושאופיו של השטן הוא כזה שמתנגד לאלוהים. כל זה הוא וודאי״ ('דרשות ושיתופים על היווכחות בחיים'). כשהרהרתי כשהרהרתי בדברים אלו, לא יכולתי שלא לרעוד בפחד. ראיתי שהבאתי לידי ביטוי בחיי את צלמו של השטן, ושאני הייתי גאוותנית ויהירה ולא סגדתי לאלוהים כלל וכלל. אלוהים רומם אותי כדי למלא את חובתי בכנסייה, כדי שאוכל להביא אחים ואחיות לפני האל עם פחד ממנו בלבי, ולגרום לאנשים לעשות מקום בלבם לאלוהים, כמו גם לפחד מאלוהים ולציית לו. אבל למול זה שאלוהים רומם אותי, לא התייחסתי לכוונותיו של אלוהים ולמילוי חובתי, ולא הרגשתי כל צורך דחוף לעזור לאחים ולאחיות לזכות בהיווכחות בחיים. במקום זאת, תמיד רציתי לגרום לאנשים לתת לי תשומת לב ולהקשיב לי, ולמען התשוקות שלי ניסיתי תמיד לבנות את עצמי, בכל מקום שאליו הלכתי. אפילו קינאתי בטובים והייתי צרת עין כלפי החזקים, והתחריתי בעיקשות עם אחרים על עליונות. מבחוץ כביכול התחריתי עם אנשים, אבל למעשה נלחמתי באלוהים .זהו משהו שפוגע עמוקות בטבעו של אלוהים. הוא שפט וייסר אותי, ייסר והטיל בי משמעת, ולקח ממני את המעמד כדי לגרום לי להתבונן בעצמי ולחזור בתשובה. ראיתי שאהבתו של אלוהים כלפיי היתה עמוקה וגדולה מאד! לא יכולתי שלא לחוש חרטה ואשמה עצמית בתוכי, ובנוסף לכך לשנוא את העובדה שהשחיתות שלי היא כל כך עמוקה. הלכתי בעקבות אלוהים אבל לא חיפשתי את האמת, ובמקום זאת רק עבדתי בעיוורון בשביל מעמד וכבוד. לא הצלחתי לעמוד בציפיות אהבתו של אלוהים וישועתו. ככל שהתבוננתי פנימה, כך ראיתי בבהירות רבה יותר שהפתגמים שעל פיהם חייתי, כמו "טוב שם טוב משמן טוב" ו"עץ חי עם קליפתו; אדם חי עם כבודו", הם שקרים שבהם השתמש השטן כדי להשחית את האנושות ולפגוע בה. הבנתי שהשטן השתמש בדברים אלו כדי לשתק את נשמות בני האדם, לעוות את מוחם ולגרום להם לפתח השקפות לא נכונות על החיים, לגרום להם לרדוף במרירות אחרי דברים ריקים כמו מעמד, תהילה, הצלחה וכבוד, ולבסוף לסטות מאלוהים ולבגוד בו, כך שכולם יצייתו לשקרי השטן, יעבדו עבורו וייפגעו ויהרסו בהתאם לרצונו. אני הייתי אחת מאלו שפיתחו השקפה שגויה על החיים על סמך שקריו של השטן ונעשיתי גאוותנית, יהירה, מזויפת ולא היה לאלוהים מקום בלבי. חייתי בשחיתות והתייחסתי לאלוהים כאויב. מעתה אסור לי לעולם לפעול כנגד אלוהים בעוד שאני נהנית מרחמיו. אני אשנה את עצמי לחלוטין, אזנח לגמרי את השטן, אתן את לבי לאלוהים באופן מוחלט ואביא לידי ביטוי את דמותו של אדם אמיתי, כדי לנחם את לבו של אלוהים. לאחר מכן, חיפשתי כיצד אוכל להמשיך בדרכי העתידית וכיצד לעסוק בחיפוש האמת, כדי לספק את רצונו של אלוהים. תודה לאל שהוא שוב הנחה אותי. אז ראיתי את דבריו של אלוהים: ״כיום, אפילו אם אתם לא עובדים, עליכם להיות מסוגלים למלא את חובתו של ברוא אל ולשאוף לשמוע לכל תזמוריו של אלוהים. עליכם להיות מסוגלים לשמוע לכל דבריו של אלוהים ולחוות צרות שונות וזיכוך. על אף שאתם חלשים, עדיין עליכם לאהוב את אלוהים בלבכם. בני האדם שנושאים באחריות על חייהם מוכנים למלא את חובתו של ברוא אל, והשקפתם של בני אדם כאלה בנוגע לעיסוק היא ההשקפה הנכונה. אלה בני האדם שאלוהים צריך. ...כברוא אל, על האדם לשאוף למלא את חובתו של ברוא אל, ולשאוף לאהוב את אלוהים מבלי לבצע בחירות אחרות, משום שאלוהים ראוי לאהבתו של האדם. על בני האדם ששואפים לאהוב את אלוהים שלא לחפש אף הטבות אישיות או את הדברים שהם משתוקקים אליהם. זה האופן הנכון ביותר לעיסוק בחיפוש״ (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, הדרך שבה האדם צועד קובעת את הצלחתו או כשלונו). כמו משואה, דבריו של אלוהים האירו את לבי והצביעו לי על הנתיב שעליי לקחת. אלוהים מקווה שאנשים, באם יש להם מעמד או לא ובלי קשר לסביבה שבה נפל בחלקם לחיות, יוכלו לעשות את מיטב יכולתם כדי לעסוק בחיפוש האמת ולציית לתזמור האל ולתוכניותיו, ולחפש לאהוב ולספק את אלוהים. זהו נתיב החיפוש הנכון ביותר, כמו גם הנתיב החיים הנכון שבו צריך ברוא לצעוד. כך, גמרתי בדעתי לפני אלוהים: או אלוהים, תודה על כך שהראית לי את הנתיב הנכון בחיים. מעמדי בעבר היה בזכות רוממותך. העובדה שאין לי מעמד היום היא גם בזכות צדיקותך. אני רק ברוא קטנטן. מעתה, אני רק רוצה לעסוק בחיפוש האמת ולציית לכל סידוריך.

מכאן והלאה, מצבי הרגיל חזר במהירות באמצעות קריאת דברי האל ודרך השתתפות בחיי הכנסייה. הכנסייה שוב ארגנה לי מחויבות מתאימה. בנוסף לכך, התמקדתי בחיפוש האמת באמצעות מילוי חובתי, ובכל פעם שמשהו קרה הייתי מחפשת את כוונותיו של אלוהים, מנסה להכיר את עצמי ולמצוא את המילים המתאימות של אלוהים כדי לפתור את המצב. למול דברים שהיו קשורים לכבוד ומעמד, למרות שעדיין היו עולות מחשבות בראשי, דרך תפילה ודברי האל הייתי מחפשת את האמת וזונחת את עצמי, ובהדרגה הייתי מסוגלת לא לתת לדברים האלה לשלוט עליי והייתי מגשימה את חובתי בשלווה. כשראיתי שאחים ואחיות שלא האמינו באלוהים זמן רב כמוני מקבלים תפקידים, הייתי מסוגלת, דרך חיפוש האמת, להבין שהאחריות של כל אחד נקבעת מראש על ידי אלוהים ושעליי לציית לסידוריו של אלוהים. כתוצאה מכך, הייתי מסוגלת להתייחס לכך בדרך הנכונה. כשאחים ואחיות טיפלו בי וחשפו את אופיי ומהותי, אף כי הרגשתי שאיבדתי מכבודי, הצלחתי להיות צייתנית באמצעות תפילה. זאת משום שאהבתו של אלוהים נחתה עליי והועילה לי מאד בשינוי טבע החיים שלי. בעבר, התמקדתי יותר מדי בכבוד שלי ולא הייתי מוכנה להיפתח בפני אף אחד, מפחד שאחרים יתייחסו אליי בזלזול. כעת, אני מתרגלת להיות אדם ישר בהתאם לדרישותיו של אלוהים, ואם יש לי בעיות כלשהן אפתח בפני אחים ואחיות – דבר שגורם לי להרגיש משוחררת ושמחה בעמקי נשמתי. כשראיתי את השינויים הללו בתוכי, לא יכולתי שלא להודות לאלוהים ולהלל אותו, כיוון ששינויים אלו באו עליי בזכות ייסוריו של אלוהים ועבודת השיפוט של אחרית הימים.

היום אני כבר הולכת בדרכו של האל הכול יכול כבר מספר שנים. במחשבה לאחור, היו אלו רעלני השטן ששחקו את נשמתי. חייתי תחת שליטתו של השטן והוא פגע ושיטה בי במשך שנים רבות. לא ידעתי את הערך ואת המשמעות של החיים. לא יכולתי לראות את האור וגם לא יכולתי למצוא אושר ושמחה אמיתיים. שקעתי בתהום הבכייה ולא יכולתי להוציא את עצמי. כעת, באמצעות ייסוריו ושיפוטו החוזרים של אלוהים, הצלחתי להיפטר מהנזק של השטן ולזכות בהקלה ובחופש. זכיתי מחדש במצפון ובהיגיון שלי, וכעת אני רודפת אחר היעד הנכון, אני צועדת בעקבות אלוהים לנתיב הנכון והבהיר של החיים. באמצעות ייסוריו ושיפוטו של אלוהים, באמת חוויתי את אהבתו הכנה והלא אנוכית של אלוהים, ונהניתי מהברכה וקיבלתי את האהבה שהעולם האנושי אינו יכול ליהנות ממנה. רק אלוהים יכול להושיע את האדם מים האומללות של השטן, ורק ייסוריו ושיפוטו של אלוהים יכולים לטהר את האנושות מהרעלנים השטניים בתוכם, ולגרום להם להביא לידי ביטוי את דמותו של אדם אמיתי ולצעוד בנתיב החיים הנכון. ייסוריו ושיפוטו של אלוהים הם האור. זהו החסד הגדול ביותר, ההגנה הטובה ביותר, העושר בעל הערך הרב ביותר בחיים שאלוהים העניק לאדם. בדיוק כפי שדבריו של האל הכול יכול אומרים: ״ייסורים ושיפוט על ידי אלוהים הם ההגנה הטובה ביותר שעומדת לרשות האדם וכן החסד העילאי ביותר. רק אם האדם ייוסר ויישפט על ידי אלוהים, הוא יוכל להתעורר ולשנוא את הבשר ואת השטן. המשמעת המחמירה של אלוהים משחררת את האדם מהשפעת השטן, משחררת אותו מעולמו האישי והקטן, ומאפשרת לו לחיות באור שבנוכחותו של אלוהים. אין ישועה טובה יותר מאשר ייסורים ושיפוט!״ (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, חוויותיו של פטרוס: הידע שלו על ייסורים ומשפט). תודה לייסוריו ולשיפוטו של האל שהושיעו אותי ושאפשרו לי להיוולד מחדש! בנתיב העתידי של אמנותי באלוהים, אעשה כל מאמץ כדי לחפש את האמת, לזכות יותר מייסוריו ומשיפוטו של אלוהים, ולהיפטר לחלוטין מרעלני השטן כדי לזכות בטיהור ובהכרה אמיתית של אלוהים, ולהפוך לאדם שבאמת אוהב את אלוהים.