בתחילת השנה שעברה נבחרתי להיות מנהיגת כנסייה. בהתחלה, הרגשתי לוקה בחסר, אז לעיתים קרובות התפללתי לאלוהים והרהרתי כיצד עלי לעשות את חובתי. כאשר נתקלתי בדברים שלא הבנתי או בבעיות שלא יכולתי לפתור, הייתי כותבת אותם ואז מחפשת ומשתפת עם העמיתים שלי. אם נודע לי שלאחים או לאחיות שלי יש בעיה, הייתי הולכת לשיתוף איתם במהרה. אחרי זמן מה, הבנתי כמה עקרונות לגבי ביצוע עבודת הכנסייה, וכשהיו דיונים בנושא העבודה, כולם הסכימו עם רוב נקודות המבט שלי. כאשר האחים והאחיות נתקלו בבעיה או בקושי, הם שמחו לבוא אלי לשיתוף. כשראיתי את זה, הרגשתי מאוד מרוצה מעצמי. הרגשתי שיש לי איכות טובה, שהייתי בעלת יכולת, ושהייתי מתאימה לתפקיד המנהיגה.

ככל שעבודת הבשורה שלנו התרחבה, מספר החברים בכנסייה המשיך לגדול ונוספו כמה וכמה מקומות מפגש חדשים. כל יום התרוצצתי בין פגישות קבוצתיות, וגם הייתי צריכה להשקות מצטרפים חדשים. המנהיגים דאגו שזהו נטל רב מידי ושזה יעכב את העבודה, אז הם היו להוטים לצוות אותי למנהיגה אחרת בהקדם האפשרי. תיארתי לעצמי, שכולם יכלו לראות שעומס העבודה גדל, כך שאם אקח על עצמי את הכול, כולם בטוח יראו אותי כמוכשרת וכבעלת יכולת, ויראו אותי באור חדש. המצאתי תירוצים ואמרתי שאין שום צורך לצוות לי אף אחד לעת עתה. הייתי מאוד עסוקה באותו הזמן. לפעמים אפילו לא היה לי זמן למיסות בוקר והלכתי לישון מאוחר מאוד בלילה. כל האחיות שמסביבי אמרו שאני צריכה למצוא שותפה. לאחר מכן, הרגשתי שבאמת לקחתי על עצמי יותר מידי וסוף סוף אמרתי למנהיגים מה באמת היה מצב העניינים. המלצתי שיצוותו אותי עם האחות וואנג וכל האחיות והאחיות היו בעד. בהתחלה, הרגשתי שזה שיש מישהי לחלוק איתה את העבודה הפך את הדברים לקלים הרבה יותר. למרות זאת, בתוך זמן לא רב, גיליתי שלאחות וואנג היתה איכות טובה, שהיא הגיעה להבנת האמת מהר באופן יחסי ושהייתה מאוד יוזמת בחובתה. אם לאחים ולאחיות היה קושי, או שצצה בעיה בכנסייה, היא הבחינה בזה והתמודדה עם זה יותר מהר ממני. יותר מהכול, השיתוף שלה על האמת היה ברור ומאיר. האחים והאחיות אמרו שזה היה מועיל עבורם. בהדרגה, כולם התחילו ללכת לאחות וואנג לשיתוף כאשר היו להם קושי או בעיה. זה הותיר אותי עם תחושה שקשה לתאר. לפני כן, האחים והאחיות היו באים אלי אם הייתה להם בעיה, אבל עכשיו, כולם נשאו אליה עיניים תוך תקופת זמן כל כך קצרה. אם זה ימשיך כך, האם אצליח להישאר בעמדת החשיבות שלי? שמעתי גם מנהיג אומר שלאחות וואנג יש איכות טובה ושהיא ראויה לטיפוח. זה גרם לי לתחושת משבר גדולה אף יותר. בהתחלה, חשבתי שבתור מנהיגה חדשה, היא פשוט תחלוק איתי את נטל העבודה שלי. לא היה לי מושג שהיא תגנוב ממני את ההצגה. האם יהיה מקום עבורי אם הדברים יימשכו בצורה הזו?

ואז, האחות וואנג נתקלה במשהו שהיא לא הבינה בעבודת הכנסייה ובאה לשאול אותי. כיוון שלא רציתי לחלוק איתה את הפרטים, פשוט 'מרחתי' אותה, ונתתי לה תקציר כללי בלבד. חששתי שאדחק לשוליים אף יותר ככל שהיא תתמצא יותר בעבודה. פעם אחת, שמעתי שהיא גילתה שמשימה מסוימת התקדמה באופן איטי, והלכה ישר למנהיגים שהיו אחראים על העבודה שלנו כדי לדווח על המצב ולדון איתם כיצד לפתור אותו. היא גם ציינה שאחות שאני הקציתי לחובת ההשקייה לא התאימה לכך. כששמעתי על זה, רתחתי מזעם וחשבתי: "לא רק שאת גונבת לי את ההצגה בפני האחים והאחיות, את אפילו הולכת לראות את המנהיגים בלעדי? האם זה לא יוצר רושם שאת לוקחת על עצמך יותר ממני? ואת גם אמרת שמישהי שאני מיניתי לא הייתה מתאימה. האם זה לא ניסיון בוטה לגרום למנהיגים להעריך אותי פחות?" פיתחתי דעה שלילית על האחות וואנג. כאשר היא העלתה הצעה הגיונית במהלך דיוני העבודה שלנו, לא רציתי אפילו להכיר בזה, ואם קיבלתי את ההצעה, עשיתי את זה בחוסר רצון. פעם אחת במהלך פגישת עמיתים, עמית אחד העלה מספר בעיות בתוך הכנסייה שהיה צורך להתייחס אליהן כדי שנעשה עליהן שיתוף. זאת הייתה הפגישה הראשונה שהאחות וואנג עמדה בראשה, אז היא הייתה קצת לחוצה ורצתה שאני אשתף ראשונה. אבל אני לא רציתי לשתף איתה פעולה וחשבתי: "האם את לא מאוד מוכשרת? לכי תשתפי בעצמך!" באופן מכוון, לא אמרתי מילה. אחרי זמן ארוך של שקט, כשראתה שהמצב היה מאוד לא נינוח, לא הייתה לאחות וואנג ברירה אלא לשתף ראשונה. לאחר מכן, היא ביקשה ממני להוסיף על הדברים שאמרה, אז שיתפתי קצת בחוסר רצון. הפגישה ההיא לא הייתה מאוד פורייה. לאחר מכן, הרגשתי קצת לא נוח. הרגשתי שלא עשיתי את חובתי או מילאתי את האחריות שלי. הרגשתי מאוד אשמה. באתי לפני אלוהים והרהרתי במעשיי. האחות וואנג הייתה מצוותת אלי והיא יכלה לפתור בעיות של האחים והאחיות, דבר שהיה טוב לעבודת הכנסייה. האם לא היה זה דבר טוב? אם כך, מדוע הייתי אומללה, ומדוע התחריתי בה?

ראיתי קטע של דברי האל, "כראשי כנסייה, יש ללמוד להשתמש באמת לא רק כדי לפתור בעיות, אלא גם כדי לגלות ולטפח אנשים ברוכי כישרון, שאותם אסור לדכא ושבהם אסור לקנא. זהו מילוי החובה הראוי לפי אמת המדיה, ומנהיגים ועובדים שפועלים כך, פועלים לפי אמת המידה. אם תצליחו ללמוד כיצד לפעול בכל הדברים על פי העקרונות, תצדיקו את האמון ששמו בכם. ישנם כאלו שתמיד חוששים שאחרים טובים מהם ונעלים מהם, שאחרים יזכו לשבחים בעוד שהם עצמם יזכו להתעלמות. הדבר גורם להם לתקוף אנשים אחרים ולמדר אותם. האין זו דוגמה לקנאה בבני אדם שיכולותיהם עולות על שלהם? האין זו התנהגות אנוכית ובזויה? איזה מין טבע הוא זה? טבע זדוני! הם חושבים רק על האינטרס שלהם, מספקים רק את רצונותיהם שלהם, לא מגלים שום התחשבות בחובותיהם של אחרים או באינטרסים של בית האל – לבני אדם כאלה יש טבע רע, ואלוהים לא אוהב אותם" ("תנו את לבכם האמיתי לאלוהים ותוכלו להשיג את האמת" ב'שיחותיו של המשיח של אחרית הימים'). מדבריו של האל הבנתי, שהרגשתי עוינות כלפי האחות וואנג וקינאתי בה על היכולת שלה בעיקר מכיוון שהיה אכפת לי מידי מהמוניטין ומהמעמד שלי. כשראיתי את האיכות הטובה של האחות וואנג, הגישה היזמית שלה לחובתה, היכולת שלה לפתור בעיות של האחים והאחיות, וכיצד היא זוכה בשבחים ובכבוד של כולם, חשתי שהיא איימה על המעמד שלי, אז כעסתי עליה והרגשתי עוינות כלפיה. כשהיא מצאה כמה בעיות בחובה שלי ושאלה את המנהיגים כיצד לפתור את העניין, הדעה השלילית והכעס שלי אליה רק גדלו. הרגשתי שלא רק שהיא גנבה לי את ההצגה, היא גם חשפה את החסרונות שלי בפני המנהיגים. בראש שלי, התחריתי בה. כשהיא העלתה כמה הצעות הגיוניות, לא רציתי להקשיב לה. כשהיא לא הייתה מסוגלת לפתור בעיה של אח או אחות, התבוננתי מהצד וצחקתי, חותרת תחתיה בסתר, מה שבסוף גרם לכך שהפגישה שלנו הייתה בלתי יעילה. הייתי אובססיבית לגבי מוניטין ומעמד. התחשבתי באינטרסים שלי, ובכלל לא התעניינתי בהגנה על העבודה של בית האל. הייתי כל כך אנוכית ושפלה, חשפתי טבע מרושע ושטני. זה היה מגעיל לאלוהים!

ואז, ראיתי את דברי האל האלה: "שיתוף פעולה בקרב אחים ואחיות הוא עצמו תהליך של קיזוז חולשות של האחד עם החוזקות של האחר. אתה משתמש בחוזקות שלך כדי לפצות על חסרונותיהם של אחרים ואחרים משתמשים בחוזקות שלהם כדי לפצות על חסרונותיך. זו המשמעות של קיזוז חולשות של האחד עם חוזקות של אחרים ושל שיתוף פעולה הרמוני. רק כאשר משתפים פעולה בהרמוניה, אנשים יכולים להתברך בפני אלוהים וככל שאדם מרבה לחוות זאת, כך יש לו יותר מעשיוּת, הנתיב הופך לנהיר עוד יותר והוא נעשה עוד יותר נינוח" ("אודות תיאום הרמוני" ב'שיחותיו של המשיח של אחרית הימים'). "מה אנשים צריכים לעשות כדי להיות מועילים כאשר הם עובדים לצד אחרים? לפצות זה על חסרונותיו של זה ולהצביע עליהם, להשגיח זה על זה, לחפש זה עם זה ולהתייעץ איש עם רעהו" ("הם רוצים שאחרים יישמעו רק להם, לא לאמת או לאלוהים (חלק א')" בספר 'חשיפת צוררי המשיח'). מדברי האל הבנתי, ששותף זה לא רק מישהו לחלוק איתו את העבודה כמו שחשבתי, וזה גם לא מישהו שמתחרים איתו או משווים עצמנו אליו. הכי חשוב, כשאנחנו עושים את החובה שלנו, אנחנו צריכים להשלים האחד את השני, לפקח זה על זה, ולהביא דברים לתשומת לבו של האחר. חשבתי כיצד, אחרי שהאחות וואנג צוותה אלי, היא גילתה כמה בעיות עדינות בעבודה שלנו שאני לא הייתי מודעת להן, והשיתוף שלה על האמת היה מאיר והיא הייתה מסוגלת לפתור בעיות וקשיים מעשיים מסויימים. זה עזר לעבודת הכנסייה. היא גילתה בעיות ולקחה יוזמה לבקש מהמנהיגים לעזור לפתור אותן. זה היה ביטוי של לקיחת עול, וזה היה כדי לקיים את העבודה של בית האל. אבל אני חשתי טינה ורוגז כלפיה. האם לא הייתה זו בבירור הליכה כנגד האמת ודברים חיוביים? מה עוד, שאם האחות וואנג לא הייתה מבינה שהאחות שמיניתי לא הייתה מתאימה, ולא הייתה מתערבת בזמן, עבודת הכנסייה הייתה נפגעת, וזו הייתה עבירה מצדי. העובדת שהאחות וואנג העלתה בעיות לדיון אפשרה לי גם בחינה עצמית, ולהבין שבעתיד, אני אצטרך להיות יותר חרוצה בחובה שלי ולחפש את העקרונות אף יותר. זה עזר לי ופיצה על החסרונות שלי.

בעבודתי עם האחות וואנג מנקודה זו והלאה, בכל פעם שחשתי קנאה כלפיה, הייתי מתפללת לאלוהים במודע ומסגירה את עצמי. יכולתי לשים את קנאתי בצד ולא הרגשתי כל כך אומללה. כשהיא הציעה הצעות הגיוניות, עבדתי יחד איתה כדי ליישם אותן. הנהיגה לפי זה גרמה לי להרגיש חופשיה יותר.

לאחר זמן מה, כשראיתי כמה אחים ואחיות עם קשיים הולכים לאחות וואנג לשיתוף, זה שוב התחיל להציק לי. שתינו חלקנו אחריות בבירור, אז מדוע הם הלכו רק אליה ולא באו אלי? האם באמת הייתי כה לוקה בחסר? ידעתי שדרך המחשבה הזו הייתה שגויה, אבל לא הצלחתי להפסיק להרגיש כך. מאוחר יותר, היו יותר ויותר מצטרפים חדשים שהייתי אחראית להשקות וקבוצות חדשות התארגנו במפגשים. הייתי צריכה לקחת איתי את האחות וואנג, אבל אם הייתי לוקחת אותה, מה הייתי עושה אם האחים והאחיות בקבוצות האלה היו ניגשים אליה עם הבעיות שלהם? אז לא לקחתי אותה. במשך כמה ימים הרגשתי אי נוחות ואי שקט, אבל לא השקטתי את הלב שלי או הרהרתי בשורש אי הנוחות שלי. יום אחד, מנהיג ציין בדרך אגב שהאחות וואנג הייתה די צעירה ונהגה להיות קצרת רוח וגחמנית בחובתה. כששמעתי את זה, הרגשתי מרוצה משום שהיה נדמה שהרושם של המנהיג ממנה לא היה טוב כפי שחשבתי. ואז הוספתי חוות דעת משלי: "כן, כשהיא מבצעת את חובתה היא אוהבת להיות במרכז תשומת הלב ולהתרברב." מאוחר יותר שמעתי שלכנסייה אחרת הייתה משרת הנהגה לאייש, והמנהיגים שקלו אם להעביר לשם מישהו מהכנסייה שלנו. חשבתי לעצמי: "אם האחות וואנג תבצע את חובתה בכנסייה ההיא, לכל אחת מאיתנו תהיה טריטוריה משלה. האם במצב כזה המעמד שלי פה לא יהיה בטוח יותר?" למחרת הלכתי לדבר עם המנהיג והצעתי שיעבירו את האחות וואנג להיות האחראית על הכנסייה ההיא, ושאני אקח על עצמי עוד קצת מהעבודה פה. עם זאת, המנהיג אמרה שלכנסייה ההיא היה כבר מועמד מתאים. הייתי מאוד מאוכזבת לשמוע את זה. מאחר שהאחות וואנג לא עמדה לעבור לכנסייה ההיא, הייתי עדיין מוכרחה לקחת אותה למקומות המפגש החדשים. המחשבה הזו גרמה לי להרגיש שאני מוותרת על המעמד שלי לטובתה. ישבתי שם בלי לזוז, כשבתוכי משתולל קרב. ואז דברי האל הללו פתאום עלו במוחי: "כל אחד מכם, כמשרת האל, חייב להיות מסוגל להגן על האינטרסים של הכנסייה בכל מעשיו, במקום לדאוג לאינטרסים האישיים שלו. אין זה מתקבל על הדעת לפעול לבד ולחתור זה תחת זה. בני אדם שמתנהגים כך אינם מתאימים לשרת את אלוהים! טבעם של בני אדם כאלה נוראי. לא נותר בהם אפילו שמץ של אנושיות. הם השטן במאת האחוזים! הם חיות פרא!" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, שרתו כמו בני ישראל). יכולתי להרגיש שטבעו של האל לא יסבול שום פגיעה. לא הייתי מוכנה להצטוות לאחות וואנג, ואפילו השארתי אותה במתכוון מחוץ למפגשים, ומצאתי תירוץ לשלוח אותה משם. זה הגעיל את אלוהים, ובמעשים האלה חסרתי אנושיות והראיתי טבע שטני לחלוטין. אם לא אכה על חטא, בסוף יפשיטו אותי מהחובה שלי בגלל שאפגע בטבעו של האל. המחשבה הזו הפחידה אותי קצת. באותו הלילה, התהפכתי במיטה ולא יכולתי לישון. חשבתי, "אני יודעת שהשותפות עם האחות וואנג היא רצון האל, זה טוב לעבודת הכנסייה וגם טוב להיווכחות בחיים של האחים והאחיות, אבל עשיתי ככל יכולתי כדי שישלחו אותה מפה. איזו מין בעיה זאת? איזה טבע שולט בי?" התפללתי לאלוהים, ביקשתי ממנו שינחיל לי נאורות כדי שאכיר את עצמי.

יום אחד, ראיתי פיסקה מדברי האל. האל הכול יכול אומר, "צוררי המשיח מתייחסים לעבודת בית האלוהים, ובכלל זה לאינטרסים של הכנסייה, כאל דבר ששייך להם באופן מלא, כאל רכושם הפרטי שהם צריכים לנהלו באופן מלא בלי שאיש יתערב. וכך, הדברים היחידים שהם חושבים עליהם בזמן העבודה בבית האלוהים הם האינטרסים שלהם, מעמדם ויוקרתם. הם דוחים את כל מי שבעיניהם מהווה איום על מעמדם ועל המוניטין שלהם. הם מדכאים אותו ומנדים אותו. הם אפילו מדירים ומדכאים אנשים שימושיים שמתאימים לביצוע אי-אלו חובות מיוחדות. הם אינם מתחשבים ולו במעט בעבודת בית האלוהים או באינטרסים של בית האלוהים. אם מישהו עלול להוות איום על מעמדם, אינו מציית להם, אינו מקדיש להם תשומת לב כלשהי, הם מדירים אותו ומדכאים אותו. הם אינם מאפשרים להם להיות השותפים שלהם ולעולם לא ימסרו להם שום משרה משמעותית, שום תפקיד חשוב, במסגרת הכוח שלהם. אין זה משנה אילו מעשים טובים האנשים האלה עושים – מעשים שמועילים לבית האלוהים – צוררי המשיח ינסו בכל כוחם להסתיר את המעשים הללו. הם אפילו יעוותו את העובדות כדי לתבוע לעצמם את הקרדיט על דברים טובים ויטילו את העוולות על אחרים. הם מונעים מהאחים והאחיות לראות את החוזקות והמעלות של אנשים אחרים, כדי למנוע מאנשים אלה לזכות בהערכה ובתמיכה מצד האחים והאחיות ובכך לאיים על מעמדם. ...למעשה, לכולם יש נקודות חוזק, כולם אנשים שאוהבים את האמת וראויים לטיפוח. יש להם רק פגמים קלים, גילויים מזדמנים של טבע מושחת. לכולם יש אנושיות טובה יחסית. בסך הכול, הם מתאימים למילוי חובה, הם תואמים את העקרונות של ממלאי חובה. אבל בעיני צוררי המשיח החשיבה היא, 'אין סיכוי שאשלים עם זה. אתה רוצה תפקיד בתחום שלי, להתחרות איתי. זה בלתי אפשרי. אל תחשוב על זה אפילו. אתה מוכשר יותר ממני, רהוט יותר ממני, משכיל יותר ממני ופופולרי יותר ממני. מה אעשה אם תגנוב לי את הקרדיט? אתה רוצה שאעבוד לצדך? אל תחשוב על זה אפילו!' האם הם מתחשבים באינטרסים של בית האלוהים? לא. הם חושבים רק כיצד לשמר את מעמדם ולכן הם מעדיפים לפגוע באינטרסים של בית האלוהים ולא להשתמש באנשים אלה. זו הדרה" ("הם רוצים שאחרים יישמעו רק להם, לא לאמת או לאלוהים (חלק א')" בספר 'חשיפת צוררי המשיח'). ממה שאלוהים מגלה, ברור שלצוררי משיח יש אופי רע וזדוני. הם מאמינים ש"יש מקום רק לזכר אלפא אחד" וגם ש"אני האל של עצמי ברחבי השמיים והארץ." הם רואים מעמד ומוניטין בין הבריות כחשובים יותר מכל דבר אחר. הם רוצים להיות היחידים שאוחזים בהגה ולא ייתנו לאף אחד להתעלות עליהם. הם עושים כמיטב יכולתם לבודד ולהדיר כל מי שעלול לאיים על המעמד שלהם ועושים כל מאמץ להסתיר את נקודות החוזק והיתרונות של האחרים. לא משנה כמה האנשים סביבם פעלו להגן על האינטרסים של בית האל, הם מסתירים את זה, מזלזלים בזה, ואפילו זוקפים לזכותם את עבודתם של אחרים. בחנתי את עצמי לאור כל זה. למרות שהפעולות שלי לא היו חמורות כמו אלה של צוררי המשיח שחשף האל, הפגנתי את אותו הטבע של צורר משיח. כשראיתי את האיכות הטובה של האחות וואנג, את יכולתה לפתור בעיות וההערכה הרבה שרחשו לה האחים והאחיות, חשבתי שהיא גנבה ממני את אור הזרקורים, אז פיתחתי טינה כלפיה, ותמיד הרגשתי שהיא מפריעה לי בדרכי, ומאיימת על המעמד שלי. כשציוותו אותנו יחד, מתוך חשש שאאבד את המעמד שלי, לא לקחתי אותה לכמה מקומות מפגש. גם דיברתי על החסרונות שלה מול מנהיג, בלי לומר דבר על נקודות החוזק והיתרונות שלה. אפילו רציתי לגרום למנהיגים להעביר אותה למקום אחר לעשות בו את חובתה כדי לספק את השאיפה הפרועה שלי לנהל פה את העניינים לבד ולהחליט על הכול בעצמי. השתמשתי בתכסיסים רעים ושפלים כדי להדיר את האחות וואנג. במה היה זה שונה מסמכותנות ורעב לשלטון של צורר משיח? חשבתי על צוררי המשיח שגורשו, שתמיד רדפו אחר מעמד. כדי להשיג את מטרתם להתנשא מעל כולם ולהיות בשלטון לנצח, הם ראו כל אדם שעלול לאיים על המעמד שלהם כמטרד, ולא בחלו בשום אמצעי כדי לתקוף ולהחרים אחרים, ללא כל מחשבה על עבודת בית האל. לבסוף הם ביצעו כל מיני מעשים רעים וגורשו. עשיתי דברים עם טבע של צורר משיח, אז האם לא הייתי בנתיב של צורר משיח? ההבנה הזו הפחידה אותי. ללא השיפוט והגילוי של אלוהים לעולם לא הייתי מכירה את עצמי. אני לא יודעת כמה עוד הייתי מתנגדת לאלוהים. ראיתי שחייתי על-פי הרעל השטני של "יש מקום רק לזכר אלפא אחד". זו הייתה דמותו של השטן, חסרת אנושיות לחלוטין. הרגשתי בחילה וגועל מעצמי. באתי לפני אלוהים והתפללתי: "אלוהים, לאחרונה עיוורו אותי תהילה ומעמד. הדרתי את האחות שצוותה אלי כדי לאחוז בכוח. הייתי כל כך מרדנית! אלוהים, אני מוכנה להכות על חטא ולעשות את חובתי בצורה הרמונית עם האחות וואנג."

אחר כך, ראיתי את הפיסקה הזו של דברי האל: "שיתוף פעולה הרמוני מחייב מתן אפשרות לאחרים לומר את דברם ולהתיר להם להעלות הצעות חלופיות ופירושו ללמוד לקבל עזרה ועצות מאחרים. לפעמים אנשים אינם אומרים דבר ועליך לשדל אותם להשמיע את דעתם. בכל בעיה שתיתקל בה עליך לחפש את עקרונות האמת ולנסות להגיע לקונצנזוס. עשיית דברים בדרך זו תביא לשיתוף פעולה הרמוני. כמנהיג או כעובד, אם תמיד תחשוב שאתה נעלה על האחרים ותתענג על חובתך כמו פקיד ממשלתי, תמיד תחמוד את סממני המעמד שלך, תמיד תעשה תוכניות משלך, תמיד תנהל עסק משלך, תמיד תשאף להצלחה ולקידום, אזי זו צרה צרורה: התנהגות כזו כמו פקיד ממשלתי מסוכנת מאוד. אם כך אתה מתנהג תמיד ואינך רוצה לשתף פעולה עם איש, להאציל את סמכותך לאחרים, לאפשר להם ליהנות מהתהילה ולחטוף את ההילה מעל לראשך – אם אתה רק רוצה דברים לעצמך, אזי אתה צורר משיח. אולם, אם אתה מחפש את האמת לעתים קרובות, אם אתה מפנה עורף לבשר, למוטיבציות ולתוכניות האישיות שלך ואם אתה מסוגל לקחת יוזמה ולשתף פעולה עם אחרים, לפתוח את לבך לעתים קרובות ולהתייעץ עם אחרים ולבקש את עצתם, ואם אתה מסוגל לאמץ הצעות של אחרים ולהקשיב היטב למחשבותיהם ולדבריהם, אזי אתה פוסע בנתיב הנכון, בכיוון הנכון" ("הם רוצים שאחרים יישמעו רק להם, לא לאמת או לאלוהים (חלק א')" בספר 'חשיפת צוררי המשיח'). דברי האל תיארו את דרך היישום בפועל מאוד בבירור! הדבר החשוב ביותר לעבודת צוות הרמונית עם אחרים הוא לשים את עצמנו בצד וללמוד מנקודות החוזק של אחרים, להקשיב בתשומת לב לדעות של אחרים ולבקש עזרה כאשר אנחנו לא מבינים משהו. הבנתי שלא הייתה לי שום יכולת ספציפית ובמיוחד שלא הייתה לי שום מציאות אמת. אלוהים רומם אותי לביצוע החובה הזו כהזדמנות לאמן את עצמי, ואיפשר לי לזכות באמת ולגדול בחיים. אבל כשהגעתי להישג קטן, כבר רציתי להיות גבוה למעלה, ולתפוס עמדת מנהיגות. אפילו רציתי בלעדיות על העמדה הזו, לאחוז בכל הכוח, ולהיות זאב בודד. הייתי כל כך לא הגיונית! כשהבנתי את זה, התמלאתי חרטה ושנאה עצמית. התחלתי מיד לקחת את האחות וואנג לנקודות המפגש החדשות ולתדרך אותה בפרטי פרטים כדי שהיא תוכל להשלים פערים מהר ככל האפשר. לאחות וואנג הייתה תחושת עול והיא הייתה קשובה בחובתה, והתרכזה בחיפוש עקרונות אמת. יותר לא ראיתי זאת כאיום על מעמדי. במקום זה, הודיתי לאלוהים שדאג לשותפה שתעזור לי. מאז, בכל פעם שנתקלתי בשאלה שלא ידעתי לענות עליה, פניתי לאחות וואנג כדי לשתף, וכשלאחים ולאחיות הייתה בעיה שלא יכולתי לפתור, הנחיתי אותם לגשת אליה. הנהיגה לפי זה העניקה לי תחושה של שחרור ועבודת הכנסייה יכלה להתקדם באופן חלק. כשראיתי את כל זה, חשבתי שאם האחות וואנג הייתה נשלחת מפה כפי שרציתי, לא הייתי יכולה להתמודד עם העבודה לבדי. עבודת הכנסייה הייתה לבטח סובלת ומעוכבת. זו באמת הייתה עשיית רע! ככל שאני חושבת על זה יותר, אני מרגישה איזו שותפה נהדרת אלוהים ארגן בשבילי. אני מודה לאלוהים מעומק ליבי.

כמה חודשים לאחר מכן, גיליתי שלאחות לין מהכנסייה שלנו הייתה איכות טובה והבנת האמת, והיא תמיד הייתה יותר בוגרת ממני. בהתאם לעקרונות, היא הייתה מתאימה יותר להיות מנהיגת כנסייה ממני. רציתי להמליץ עליה. ואז עלה בדעתי שהמעמד שלי יהיה בסכנה אם היא תתמנה למנהיגה כנסייה. בדיוק אז, חשבתי על הפיסקה הבאה מדברי האל: "עליכם ללמוד להרפות ולהניח בצד דברים כאלה, להמליץ על אחרים ולאפשר להם להתבלט. אל תיאבקו ואל תיחפזו לנצל את הרגע שבו נקרית בדרככם הזדמנות להתבלט או להשיג תהילה. אתם חייבים ללמוד לוותר, אך אסור לכם לעכב את מילוי חובתכם. היו כאלה שעובדים בשקט ובאלמוניות, שאינם מתרברבים בפני אחרים בעת מילוי חובתם בנאמנות. ככל שתזנחו יותר את היוקרה שלכם ואת מעמדכם וככל שתוותרו יותר על האינטרסים שלכם, כך תהפכו לשלווים יותר, כך ייפתח יותר מרחב בלבכם, וכך מצבכם ישתפר. ככל שתיאבקו ותתחרו יותר, כך יקדיר מצבכם. אם אינכם מאמינים, נסו ותראו!" ("תנו את לבכם האמיתי לאלוהים ותוכלו להשיג את האמת" ב'שיחותיו של המשיח של אחרית הימים'). דברי האל נתנו לי דרך לנהוג לפיה. הייתי צריכה להתחשב קודם כל בעבודת הכנסייה ולא לחשוב יותר על הרצונות האנוכיים שלי. האחות לין התאימה להיות מנהיגת כנסייה יותר ממני, אז אני צריכה להמליץ עליה. זה היה רצון האל והדבר הישר היחיד לעשות. אז המלצתי עליה. לאחר שנהייתה מנהיגת כנסייה, שיתפתי אותה בכל הידע שהיה לי, ללא עכבות, ותמכתי בה ושיתפתי פעולה עם עבודתה ככל יכולתי, כולל העלאת הצעות. כשראיתי את האחיות לין ו-וואנג מבצעות את חובתן עם העול הכרוך בכך ומשיגות תוצאות, וזוכות באישור של כולם, הייתי קרובה לבכי. אבל הפעם, זה לא היה משום שהרגשתי שאיבדתי מהמעמד שלי. זה היה כיוון שראיתי את כולם עובדים יחד בשותפות כדי לקיים את עבודת בית האל. זה ריגש אותי באופן שאני לא יכולה לתאר. באמצעות כל זה, חוויתי באמת כמה חיוני לנהוג לפי האמת ולשתף פעולה באופן הרמוני על אחרים על-מנת לבצע את חובתך היטב.