נהגתי לעבוד בבית חולים כסגנית האורתופד הראשי. השקעתי את כל כולי במשך ארבעה עשורים וצברתי לא מעט ניסיון קליני. גם החולים וגם הקולגות שלי העריכו מאוד את המומחיות הרפואית שלי, ובכל מקום העריצו וכיבדו אותי. הרגשתי שהייתי משהו מיוחד, רמה אחת מעל כולם. לאחר שקיבלתי את עבודת אחרית הימים של אלוהים, ראיתי שכמה אחים ואחיות ששירתו כמנהיגים ודיאקונים בכנסייה חלקו שיתוף ועזרו לפתור בעיות במפגשים, בעוד אחרים כתבו מאמרים והפיקו סרטים. קינאתי בהם מאוד וחשתי שצריך להעריץ אותם בשל החובות שהם מבצעים. הבטתי בזלזול על חובות כמו אירוח או ניהול עניינים כלליים, וחשבתי אותן לצנועות וחסרות תואר. חשבתי, "לעולם לא אמלא סוג כזה של חובה. יש לי מעמד חברתי והשכלה טובה. אם עליי למלא חובה, זה מוכרח להיות משהו שיהלום את מעמדי."

לאחר ראש השנה הסיני ב-2020, מנהיג כנסייה בא אליי במיוחד ואמר, "יש כמה אחיות בחובת כתיבה שאין להן מקום בטוח לשהות בו. לא הרבה יודעים שאת מאמינה, ולפיכך ביתך אמור להיות מקום בטוח יחסית. את מוכנה לארח אותן?" חשבתי, "אני אשמח למלא חובה, אבל עבור סגנית אורתופד בכירה כמוני, אשת מקצוע, לשמש כמארחת, לטרוח מעל כיריים לוהטות, להתרוצץ מסביב לשולחן האוכל – האם לא אהיה בעצם מין אומנת?" הרגשתי הסתייגות כלשהי. האם אין שום חובה מכובדת אחרת מלבד חובת אירוח? מה שזה לא יהיה, סברתי שצריכה להיות לי חובה עם מעמד מסוים, או חובה שדורשת מיומנות מסוימת. אחרת, הייתי מקבלת את ההרגשה שממעיטים בערכי! האם מילוי חובת אירוח היא לא בזבוז של כישרונותיי? אם חבריי ובני משפחתי יידעו שוויתרתי על המשרה הנהדרת שלי כמומחית רק כדי להישאר בבית ולבשל עבור אנשים אחרים, האם הם לא ימותו מצחוק? חשתי יותר ויותר מקופחת ככל שחשבתי על כך. המחשבה שלי הייתה שזה היה צורך דחוף של הכנסייה, אז למרות שזה לא באמת היה הדבר שרציתי, לא יכולתי לסרב בזמן כה קריטי – זה היה מעשה חסר אנושיות. מאוחר יותר עלה בדעתי שמאחר ועדיין חסר לי שיעור קומה וגם לא הבנתי הרבה אמת, האינטראקציות הרבות עם אחים ואחיות שבחובת כתיבה יאפשרו לי ללמוד מהם הרבה, ויכשירו אותי להיות מוצבת לעבוד איתם. הנחתי שחובת האירוח תהיה זמנית. כמו כן, בזמן מצב מגפה חמור שכזה, בית חולים היה המקום הגרוע ביותר להיות בו, ולא רציתי לעבוד יותר. אז התפטרתי, ולקחתי על עצמי בחפץ לב חובות אירוח.

בעבר הייתי עסוקה מאוד בעבודה, כך שאף פעם לא בישלתי הרבה. אז צללתי לתוך לימודי בישול כדי שיהיו לאחיות ארוחות מהנות. אבל מרגע שהכנתי את האוכל, אף פעם לא רציתי להביא אותו אל השולחן. הרגשתי שזו מטלה למשרת. כשאכלתי את הארוחות שלי בבית החולים, תמיד היה מישהו שמביא לי אוכל מוכן, וקולגות שלי נעמדו כדי לדבר איתי בכל מחלקה שלא הייתי. העריכו אותי מאוד בכל מקום שהייתי בו. אבל כעת, הייתי צריכה לשים על עצמי סינר וללבוש בגדים עם כתמי שמן יום אחרי יום ולהעביר את זמני בקרצוף סירים ומחבתות שומניים בזמן שהאחיות הללו לבשו בגדים נאים ונקיים וישבו מול מחשבים. הרגשתי מאוד פגועה ומקופחת. זה גרם לי לחשוב על: "אלה המשתמשים במוחם ימשלו על אלה שאינם", ועל "אנשים דומים זה לזה חוברים". הבישול והאירוח היו עבודות פיזיות, וברמה שונה מזו של האחרים. המחשבה על כך הרגיזה אותי יותר ויותר והרגשתי תחושת עול, כאילו משקולת כבדה לוחצת עליי. לא רציתי לעשות את החובה הזו בטווח הארוך. חשבתי, "כתבתי מאמרים רפואיים וזכיתי לתשבחות בתחום. לא ייתכן שמיומנויות הכתיבה שלי לוקות בחסר. אם אוכל לכתוב כמה מאמרי עדות טובים, אולי המנהיג יראת את הכישרון שלי וימנה אותי לחובה הזו. ואולי אז אשתחרר מחובת האירוח?" התחלתי להשכים מוקדם יותר ולהישאר ערה מאוחר יותר, ועבדתי על מאמרים אודות החוויות שלי. האחיות קראו אותם ואמרו שהם לא רעים. בהתרגשות רבה, שלחתי אותם אל המנהיג, אבל חיכיתי וחיכיתי, ועדיין לא מינו אותי לחובת כתיבה. הייתי כל כך מאוכזבת, ובהדרגה איבדתי את ההתלהבות שלי מכתיבת מאמרים. ואז בתוך ימים ספורים, שמעתי שהכנסייה זקוקה לעוד אנשים שיפיקו סרטי וידאו, וחשבתי, "הפקת סרטי וידאו היא חובה שדורשת מיומנויות כלשהן. כעת יש לי הזדמנות – אם אשפר את ידיעותיי במחשבים, איהפך לכישרון, למישהי בעלת מיומנויות." גם הפעם, התחלתי להשכים מוקדם יותר ולהישאר ערה מאוחר יותר כדי ללמוד מיומנויות הפקת סרטי וידאו. אבל מפאת גילי, לא הצלחתי לבצע דברים מהר כמו אנשים צעירים ממני. לא עמדתי בקצב. גם התקווה הזו נגוזה. חשתי מאוד מדוכדכת, כאילו שחובה "נחשבת" יותר היתה מחוץ להישג ידי, בעוד אני תקועה במין עבודה שחורה שכזו. הרגשתי שמשפילים אותי. לא אכלתי ולא ישנתי טוב במשך כמה ימים, ופעם אחר פעם שכחתי מה אני עושה באמצע הבישול. לא יכולתי להתרכז בשום דבר. לפעמים חתכתי את עצמי בזמן חיתוך ירקות, או קיבלתי כווייה ביד. שוב ושוב נשמטו ממני צלחות וכלי בישול על הרצפה, מה שעשה רעש נוראי והבהיל אותי. בכל פעם שהאחיות שמעו את הרעש הן עזבו הכול ובאו בריצה לעזור לי לנקות. הרגשתי נורא, כשראיתי כמה אני מסיחה אותן ממילוי חובותיהן. מתוך סבלי, התפללתי לאלוהים: "אלוהים, שמו אותי כעת בחובת אירוח. זה נראה לי כל כך נחות. אני מרגישה שעשו לי עוול, ואינני יכולה להתמסר. אני לא יודעת איך להתמודד עם המצב. אנא הנחה אותי."

לאחר מכן קראתי את דברי האל הבאים: "תהא חובתך אשר תהא, אל תבחין בין חובה נעלה למשנית. נניח שתאמר, 'אף על פי שמשימה זו הוטלה עליי על-ידי אלוהים והיא עבודה של בית האלוהים, אם אעשה אותה, אנשים עשויים לזלזל בי. אחרים זוכים לעשות עבודה שמאפשרת להם להתבלט. כיצד משימה זו שקיבלתי, שאינה מאפשרת לי להתבלט אך גורמת לי להתאמץ מאחורי הקלעים יכולה להיקרא "חובה"? זו חובה שאיני יכול לקבל. זו איננה החובה שלי. החובה שלי חייבת להיות כזו שתגרום לי להתבלט מול האחרים ותקנה לי שם – וגם אם לא אקנה לי שם או אתבלט, עדיין עליי להרוויח ממנה ולהרגיש נינוח מבחינה פיזית'. האם זו גישה מתקבלת על הדעת? להיות בררן פירושו לא לקבל את מה שמגיע מאלוהים. זו בחירה בהתאם להעדפות שלך-עצמך. אין זו קבלה של חובתך. זהו סירוב לקבל את חובתך, זו עדות למרדנותך. בררנות כזו נגועה בהעדפותיך ובתשוקותיך האישיות. כאשר אתה מתחשב בתועלת שלך, במוניטין שלך וכדומה, אזי גישתך כלפי החובה שלך איננה צייתנית" ("מהו ביצוע הולם של חובתכם?" ב'שיחותיו של המשיח של אחרית הימים'). הקטע הזה ממש פילח את לבי. דברי האל חשפו את מצבי במדויק. החשבתי את עצמי למומחית מכובדת ובעלת מעמד, שאמורה לקבל קדימות ויחס מכבד באשר אפנה. רציתי למנף את זה ולבלוט מתוך ההמון. כששמו אותי בחובת אירוח, הרגשתי כאילו מנמיכים את המעמד שלי, ושזהו מעשה לא צודק. אבל השיפוט והגילויים שבדברי האל הראו לי שהסיבה להתבוננות הכה מתנשאת שלי על חובת האירוח הייתה שהבטתי על החובה שלי בבית האל מנקודת מבט של כופרת. הבטתי על החובות במונחים של נעלה ונחות, ודירגתי אותן. אם יכולתי לעשות לעצמי שם בחובה כלשהי שמחתי למלא אותה, אבל זלזלתי בכל חובה שהתרחשה מאחורי הקלעים. ההשקפה הזו מנעה ממני למלא את חובתי, עד כדי כך שרציתי לרדת מכל העניין. לא הקדשתי בדל מחשבה לרצון האל בחובה שלי, היות והכול בבירור היה כדי לגרום לעצמי להיראות טוב, במרדף אחר שם ומעמד. אלוהים רומם אותי על ידי כך שאיפשר לי למלא חובה של יציר נברא, וזה היה התפקיד שייעד עבורי, אבל אני רק בחרתי ובררתי על בסיס העדפה אישית. זה היה חסר היגיון לחלוטין. כשהבנתי את זה חשתי אסירת תודה לאלוהים, והחלטתי בשקט להשקיע את לבי ונשמתי במילוי טוב של חובתי.

לאחר מכן ולאור מצבי, בלעתי וגמעתי את דברי האל במתכוון והתפללתי, והפכתי מסוגלת לארח ללא הסתייגויות. אבל מה שאירע לאחר מכן שוב ערער אותי. אחות שאירחתי נבחרה כמנהיגת כנסייה, וחשתי קנאה גדולה כלפיה. חשבתי, "אני רואה לאיזו הערכה זוכה מישהו בחובת כתיבה. הוא יכול לעשות לעצמו שם, ואפילו להתמנות למנהיג כנסייה אם הוא מצליח בחובתו. אבל איזה מין עתיד מצפה למישהו שבחובת אירוח? אני תמיד לבושה בסינר, סופגת ללא הפסק נתזי שמן ומריחה כמו עשן, ובכל פעם שאני יוצאת לקנות עוד מצרכי מזון, אני מפחדת לראות מישהו שמכיר אותי ועלול לשאול מדוע אינני עושה יותר שימוש בהכשרה הרפואית שלי. אני רק מרכינה את ראשי, נצמדת לקירות הבניינים, ומנסה לחמוק מבלי להיראות. אני לא מסוגלת לנשום לרווחה עד שאני בחזרה בבית. נהגתי למצב את עצמי בחזית ובמרכז בכל מקום אליו הלכתי, ולעיתים תכופות הייתי על הבמה ונשאתי הרצאה. כולם תמיד ניסו ללחוץ את ידי. אבל עכשיו אני לא רוצה שייראו אותי. אני מתגנבת החוצה רק כדי לקנות קצת ירקות." נעשיתי יותר ויותר נסערת, ולא הצלחתי להפסיק לחשוב על המעמד שהיה לי בעולם. התרפקתי על זיכרון הימים בהם נקראתי "מומחית", "מנהלת" ו"פרופסור". לא יכולתי להימנע מהעלאת זיכרונות לגבי ההערצה של המנהיגים, התשבחות של הקולגות וההתפעמות של החולים שלי ממני. הייתה לזה תחושה של אורח חיים מכובד. הרגשתי כמו עוף החול שנהפך לתרנגולת ותהיתי מתי כבר תסתיים החובה שלי. לא יכולתי אלא לחוש קנאה מסוימת, ולמרות שראיתי שהאחיות נהנו מהארוחות שלהן, לא הצלחתי לאכול כלום. איבדתי די הרבה ממשקלי. ואז, באופן בלתי צפוי, מנהל בית החולים קרא לי, ואמר שהמגפה נמצאת תחת שליטה, ושאל אם ארצה לחזור לעבודה. התחלתי שוב להתרגש, וחשבתי שיהיה נהדר לחזור לעבוד, ושוב לחיות חיים מלאי יוקרה ולעטות את גלימת "המומחה". אבל ידעתי שחובת האירוח הייתה חשובה, ושהיה עליי לשמור על ביטחונן של אחיותיי. אם הייתי חוזרת לעבודה, לא הייתי מסוגלת לארח אותן יותר. מיד התפללתי לאלוהים, "אלוהים! מעולם לא הצלחתי להתמסר באמת לחובת האירוח. אינני מסוגלת להרפות מהעבר. אנא הנחה אותי להכיר את עצמי ועזור לי להתמסר."

בחיפושיי, נתקלתי בדברי האל האלה: "שקלו כיצד עליכם להתייחס לערך האישי של האדם, למעמדו החברתי או לרקע המשפחתי שלו. מהי הגישה המתאימה ביותר שיש לנקוט בה? ראשית, אנשים חייבים לבחון את דברי אלוהים כדי לראות כיצד אלוהים תופס אותם. רק כך האדם יכול להגיע להבנת האמת ורק אז האדם יכול להימנע מעשיית דברים המנוגדים לאמת. כיצד, אם כן, אלוהים מתייחס לרקע המשפחתי של האדם, למעמדו החברתי, לרמת ההשכלה שלו ולעושר שצבר בחברה? אם אינך משתמש בדברי אלוהים כבסיס לכל הדברים ואינך מסוגל לעמוד לצידו כדי לקבל ממנו דבר כלשהו, אזי לבטח יהיה פער בין השקפותיך בעניינים מסוימים לבין כוונותיו של אלוהים. אם המרחק אינו גדול והסטייה שולית בלבד, אזי זו לא תהיה בעיה, אבל אם השקפותיך מנוגדות לחלוטין לכוונותיו של אלוהים, אזי הן אינן עולות בקנה אחד עם האמת. מנקודת המבט של אלוהים, הוא זה שקובע באופן סופי כמה הוא נותן לאדם ומקומך בחברה נקבע על ידיו, לא על ידי אדם כלשהו. אם אלוהים הציב אדם בתוך עוני, האם זה אומר שאין לאדם תקווה להיוושע? אם לאדם יש ערך חברתי או מעמד חברתי נמוך, האם אלוהים לא יושיע אותו? אם הוא בעל מעמד חברתי נמוך, הייתכן שלאלוהים יש חוסר הערכה כלפיו? לא בהכרח. אז מה חשוב באמת? מה שחשוב הוא הנתיב שאדם כזה פוסע בו, עיסוקיו וגישתו כלפי האמת וכלפי אלוהים. אם לאדם יש מעמד חברתי נמוך מאוד והוא עני ולא משכיל, אך הוא מאוד פרגמטי ומעשי באמונתו באלוהים, אוהב את האמת ואוהב דברים חיוביים, אז האם אדם כזה הוא בעל ערך נמוך או גבוה עבור אלוהים? האם הוא אצילי או שפל? אדם כזה הוא יקר ערך. לפיכך, בהתבוננות מנקודת מבט זו, מה קובע את ערכו או את אצילותו של האדם? זה תלוי כיצד אלוהים רואה אותך. אם הוא יחשוב שאתה ראוי ויקר ערך, אז אתה תהווה כלי-שרת לשימוש אצילי ותהיה עשוי זהב או כסף. אולם, אם אלוהים מתייחס אליך כאל בלתי ראוי וכשפל, אזי אין זה משנה עד כמה גבוהים השכלתך, המעמד החברתי או המעמד האתני שלך, עדיין לא יהיה לך מעמד גבוה. גם אם אנשים רבים תומכים בך, משבחים ומעריצים אותך, לא יהיה לך מעמד גבוה, עדיין תהיה אדם שפל ותו לא. כיצד, אם כן, אדם 'אציל' בעל מעמד חברתי גבוה – כזה שזוכה לשבחים ולהוקרה מצד אנשים רבים ונהנה מיוקרה רבה – כיצד ייתכן שאדם כזה נחשב בעיני אלוהים לשפל? האם אלוהים פשוט סותר את האנושות? כלל לא. לאלוהים יש סטנדרטים משלו להערכה והסטנדרטים שלו להערכה הם האמת" ('חשיפת צוררי המשיח'). דברי האל העניקו לי נאורות. שורש הסבל שלי היה חוסר ההתבוננות על דברים מנקודת המבט של האמיתות שבדברי האל, ותחת זאת היצמדות לנקודת מבט שטנית בכל הנוגע לדירוגי מעמד גבוה ונחות בבואי לשפוט את חובתי. תמיד השתמשתי במעמד חברתי, בשם, בהשכלה ובהישגים מקצועיים כברומטרים למדידת הצלחה. תחת שליטתן של נקודות מבט מעין אלה, ראיתי את עצמי כנעלה מאוד ומכובדת, וחשבתי שאני בעלת מומחיות, מעמד, ועמדה טובה; מישהי מיוחדת המדורגת גבוה. המשכתי לאחוז בהשקפה הזו לאחר שהשגתי את אמונתי: החשבתי מאוד חובות כמו מנהיג ועובד ואלה שדרשו יותר מיומנות, בעוד שזלזלתי בחובות נטולות מיומנות כמו אירוח או טיפול בעניינים כלליים. סברתי שחובות אלה היו בדירוג נמוך, ובלתי הולמות מישהו כמוני. רציתי ליהנות מסוג דומה של יוקרה ממנה נהניתי בעבר. בגלל ההשקפה שלי לגבי דירוג הרגשתי מנוצלת, נותרתי בלי יכולת לאכול ולישון, ואיבדתי ממשקלי מתוך המצוקה שלי. זה כאב מאוד. אבל כשנחשפתי ונשפטתי בידי דברי האל, ראיתי את טבעו הצודק של אלוהים. לא אכפת לו כמה המעמד של אדם הוא גבוה או נמוך, או מהם יתרונותיו או תאריו האקדמיים. אכפת לו האם האדם מחפש את האמת; אכפת לו באיזו דרך האדם הולך. אין זה משנה כמה משרה של אדם היא בכירה, או אלו תארים או מוניטין יש לו; בלי האמת, הוא נחות בעיני אלוהים. כל מי שמחפש ומשיג את האמת יזכה להערכה וברכות מאלוהים, עם או בלי מעמד. למדתי, שלא משנה כמה אנשים העריצו אותי מאוד או כמה גבוה היה הדירוג שלי, אם לא יכולתי לציית לאלוהים ולמלא את החובה של יציר נברא, הייתי חסרת ערך לחלוטין.

מאוחר יותר הקדשתי לזה מחשבה נוספת. מדוע גם כשידעתי שנקודת המבט שלי שגויה, לא הצלחתי להימנע מלבקש לעצמי חובה שהייתה יוקרתית יותר? כשהתעמקתי בשאלה הזו, ראיתי קטע מדברי האל. "השטן משתמש בפרסום ורווח כדי לשלוט במחשבות האדם עד שבני האדם יכולים לחשוב אך ורק על פרסום ורווח. בני האדם נלחמים על פרסום ורווח, חווים מצוקות למען הפרסום והרווח, מושפלים למען הפרסום והרווח, והם יקבלו כל החלטה וקביעה למען פרסום ורווח וגם כדי לזכות בהם. כך השטן כובל את בני האדם בשלשלאות בלתי נראות ואין להם הכוח או האומץ להשליכן מעליהם. הם מדשדשים הלאה בקושי רב, משום שהם נושאים בלא-יודעין את השלשלאות האלה. למען הפרסום והרווח האלה, האנושות דוחה את אלוהים ובוגדת בו, והיא נעשית מרושעת יותר ויותר. כך, בדרך זו, הפרסום והרווח של השטן מחריבים דור אחר דור" (הדבר, כרך שני: על הכרת אלוהים, אלוהים עצמו, הייחודי ו'). מה שחושפים דברי האל הראה לי שהשטן פגע בי וחישק אותי באמצעות מוניטין ורווח, ובפועל החזיק אותי כלואה. מגיל קטן, הוריי החדירו בי רעיונות, בית הספר חינך אותי והחברה השפיעה עליי. הפילוסופיות והרעיונות המופרכים של השטן חלחלו עמוק לתוך מח עצמותיי. דברים כמו "בני האדם נאבקים כלפי מעלה; המים זורמים כלפי מטה", "מורשתו של אדם היא הד חייו", ו"אלה המשתמשים במוחם ימשלו על אלה שאינם". הרעלים הללו הושרשו עמוק בלבי לפני זמן רב. מדוע לא פסקתי להעלות בזיכרוני את הכבוד שבלהיקרא "מומחית", "דוקטור מפורסמת" ו"מנהלת", ותמיד רציתי למנף זאת, וסברתי שהתבלטתי משאר האנשים והייתי משכמי ומעלה? כיוון שסברתי שמוניטין ומעמד הם הדברים הנכונים שיש לרדוף בחיים וחשתי שאם יהיו לי אותם, אוכל לזכות בהערכתם ובתמיכתם של אחרים. אז בין אם הייתי בבית הספר, או הסתובבתי בחברה, או בבית האל, נתתי עדיפות לדירוג ולמעמד, ועבדתי קשה כדי לפתח מומחיות, בתקווה שאגיע לפסגה של כל קבוצה שהייתי בה. חשתי שיש רק סוג אחד של חיים שבאמצעותם אני יכולה לממש את ערכי האמיתי. כשלא הצלחתי להשיג זאת, העתיד נראה לי עגום וסבלתי נורא. כבלי המוניטין והמעמד שלטו בי לחלוטין, וגרמו לי להתרחק מאלוהים ולבגוד בו בניגוד לרצוני. דבר נוסף שלמדתי היה, שחובת אירוח לא נדמית כדבר מיוחד, אבל תנאים אלה הם שאיפשרו לי להכיר בנקודת המבט השגויה שלי לגבי מרדף, ולהתחיל לרדוף אחר האמת בזמן מילוי חובתי, ולהשתחרר מכבלי המוניטין והרווח. מרגע שהבנתי את כוונותיו הנדיבות של האל, הודיתי לו מעומק לבי, וחשתי מלאת חרטה ואשמה. כרעתי ברך לפני אלוהים והתפללתי: "אלוהים, תודה לך שהצבת את התנאים לחשיפת הטבע המושחת שלי והצלת אותי מהמרדף השגוי שלי. אני רוצה לחזור בתשובה ולהפסיק לרדוף אחרי מוניטין ומעמד. אני רוצה להתמסר ולמלא היטב את חובת האירוח כדי לרצותך." סירבתי להצעה של בית החולים.

לאחר מכן קראתי כמה קטעים נוספים מדברי האל. "איזה מין אדם אלוהים רוצה? האם הוא רוצה אדם דגול, ידוען, אדם אציל או אדם מרעיד עולמות? (לא). אם כן, איזה מין אדם אלוהים רוצה? הוא רוצה אדם שרגליו נעוצות בחוזקה באדמה, המבקש להיות כשיר כברוא אל ואשר יוכל למלא את חובתו של ברוא ולשמור על מקומו כבן אנוש" ('שיחותיו של המשיח של אחרית הימים'). "בסופו של דבר, השאלה אם אנשים יוכלו להגיע לישועה או לא אינה תלויה בחובה מסוימת שהם ממלאים, אלא בשאלה אם הבינו את האמת וזכו בה ואם הם מסוגלים או לא מסוגלים לציית לתיזמוריו של אלוהים ולהיות יצירים נבראים אמיתיים. אלוהים הוא צודק, וזהו העיקרון שלפיו אלוהים מודד את האנושות כולה. עיקרון זה אינו ניתן לשינוי ועליך לזכור זאת. לכן, אל תחשוב למצוא דרך אחרת כלשהי או לבקש לך דבר מה שאינו אמיתי. הסטנדרטים שאלוהים מציב עבור כל מי שמגיע לישועה אינם משתנים לעולם. הם נשארים זהים בלי קשר לזהותך" ("הגישה שצריכה להיות לאדם כלפי אלוהים" ב'שיחותיו של המשיח של אחרית הימים'). ראיתי, שאלוהים אינו מעוניין באנשים מתנשאים, אלא רוצה אנשים עם רגליים על הקרקע שמסוגלים למלא חובה של יציר נברא. היה לי מעמד בעולם, אבל ההבנה שלי את האמת הייתה שטחית. חובות של הנהגה וכתיבה כוללות את האמת, ולכן לא ניתנות למילוי בידי מישהו רק משום שהוא בעל מעמד וידע. היה עליי להיות הגיונית ולבצע דברים שהייתי מסוגלת לעשות. יצא המקרה שהיה לי בית שהתאים מאוד לאירוח, אז היה עליי פשוט לשמש כמארחת ולרדוף אחר האמת. זה הדבר ההגיוני היחיד. עבור חובות שונות, ההבדל האמיתי היחיד הוא השם והתפקיד. זהותו ומהותו של בן אדם כיציר אינן משתנות. החשבתי את עצמי יתר על המידה, כשחשבתי שאני כל כך מהוללת. תמיד חשבתי על עצמי כעל מומחית, רופאה מפורסמת, כאילו הייתי באיזה שהוא אופן מעל כל היתר. סברתי שלהיות מארחת זו חובה נחותה ורציתי חובה חשובה יותר. הדשא תמיד היה ירוק יותר בצד השני – לא יכולתי להוריד את ראשי ולמלא את חובתי. אפילו נלחמתי נגד אלוהים בלבי, ובשחצנותי הייתי נטולת כל היגיון. חשבתי גם על איוב. היה לו מעמד יוצא מן הכלל בקרב בני האוֹרְיֶנְט, אבל הוא מעולם לא ייחס חשיבות למעמד שלו ולא התעניין בתהילה שהוא הניב עבורו. עם או בלי מעמד, הוא הילל את אלוהים. איוב היה נבון. משום כך אלוהים שיבח את איוב כיציר נברא שעמד בסטנדרטים שלו. אני לא מסוגלת להתחרות באיוב, אבל רציתי לקחת ממנו דוגמא, ולוותר על הדברים הללו כדי לנסות לעמוד בסטנדרטים של אלוהים. מרגע שהפסקתי את המרדף השגוי שלי, גם הלך המחשבה שלי השתנה. נוכחתי שכל חובה היא חשובה והכרחית. ללא אנשים שיפעלו כמארחים, לא יהיה לאחים ולאחיות מקום טוב למלא בו את חובותיהם בביטחה. מאז ואילך, התחלתי לעשות מאמץ מודע למרוד בעצמי, לעשות מאמץ כן להכין ארוחות טובות ולדאוג לביטחונן של האחיות כך שיוכלו למלא את חובתן בשלווה. עם הזמן, לא חשתי יותר שיש הבדלי מעמד בינינו, והייתי מהמהמת מזמורים תוך כדי בישול, והתקרבתי לאלוהים. לאחר שסיימתי את כל המטלות הייתי קוראת מדברי האל, משקיטה את לבי וחושבת על כל העבודה שאלוהים עשה בתוכי, ועל מה שהשגתי, ואז עובדת על כמה מאמרי עדות. כל יום הרגיש מלא סיפוק. זו מרגישה דרך שלווה לחיות, וזה מאוד משחרר.