לידה מחדש
נולדתי למשפחה כפרית ענייה עם צורת מחשבה פרימיטיבית. מגיל צעיר הייתי יהיר, ותשוקתי למעמד היתה חזקה מאד. עם חלוף הזמן, בהשפעת החברה והחינוך המסורתי, אימצתי ללבי כל מיני חוקי הישרדות של השטן. כל מיני תפיסות שגויות הזינו את תשוקתי למוניטין ולמעמד, כגון בניית מולדת יפה בשתי ידייך, התהילה תעשה אותך בן אלמוות, אנשים זקוקים לכבוד כמו שעצים זקוקים לקליפתם, להתקדם ולהיות בראש, מוניטין משפחתי וכו'. אלו הפכה בהדרגה לחיי וגרמו לי באמת להאמין שכל עוד אנו חיים בעולם זה, עלינו לעבוד כדי שאנשים יחשבו עלינו טובות. לא חשוב בחברת מי אנו נמצאים, חייב שיהיה לנו מעמד ושנהיה המוצלחים ביותר. לחיות כך זו הדרך היחידה לזכות ביושר ובכבוד עצמי. דרך החיים הזו היא היחידה שיש לה ערך. כדי להגשים את החלום שלי, למדתי בשקדנות רבה בבית הספר היסודי; אם בסופה ואם במחלה, אף פעם לא הפסדתי שיעור. יום אחר יום, הגעתי לבסוף לחטיבת הביניים. כשראיתי שאני מתקרב יותר ויותר לחלום שלי לא העזתי לזלזל בלימודים. לעיתים קרובות אמרתי לעצמי שאני חייב להתמיד, שעליי להיראות טוב בפני המורים שלי וחבריי לכיתה. אולם, בדיוק אז קרה משהו לא צפוי. היה סקנדל שעורר מהומה ובו היו מעורבים המורה הראשית שלנו והמנהל של בית הספר. כל המורים והתלמידים ידעו על זה. יום אחד, המורה הזאת שאלה אותנו אם שמענו על זה וכל התלמידים האחרים אמרו "לא". אני היחיד שעניתי בכנות "שמעתי על זה." מאותו הרגע המורה הזאת ראתה אותי כמטרד ולעיתים קרובות היתה מוצאת תירוצים להקשות עליי, להפעיל עליי לחץ. חבריי לכיתה התחילו לשמור מרחק ממני ולהחרים אותי. הם צחקו עליי והשפילו אותי. לבסוף, לא יכולתי לסבול יותר את היחס הזה ופרשתי מבית הספר. כך, התרסק החלום שלי להתקדם בחיים ולהיות בראש. במחשבה על העתיד כשפניי היו על הארץ וגבי אל השמיים, חשתי עצב ודיכאון בלתי ניתנים לתיאור. חשבתי: האם ייתכן שחיי יעברו בחוסר משמעות כזה? ללא מעמד, ללא מוניטין, ללא עתיד. מה הטעם בלחיות כך? לא הייתי מוכן להודות באמת בעובדה זו באותו הזמן, אבל לא הייתי מסוגל לשנות את הנסיבות שלי. בדיוק כשחייתי בכאב ובחוסר אונים שלא יכולתי לחלץ את עצמי מהם, הושיע אותי האל הכול יכול והצית מחדש את התקווה שכבתה בלבי. מאותו הרגע, התחלתי לחיות חיים חדשים.
היה זה במרץ 1999, ובהזדמנות ממוזלת שמעתי את בשורת אחרית הימים של האל הכול יכול. למדתי שהאל בהתגלמותו כבשר ודם הגיע אל פני האדמה והוא עצמו דיבר אל האנושות, כדי להוביל ולהושיע אותנו מתחומו של השטן, וכך לאפשר לנו להתנער מחיי הכאב, חיי הנפל, כדי לחיות בשמים ובארץ חדשים. ומתוך השיתוף הסבלני והדקדקני מאחיי ואחיותיי, שמעתי אמיתות רבות שאף פעם לא שמעתי לפני כן, כמו תוכנית הניהול בת ששת אלפי השנים של אלוהים, מסתורין האל שמתגשם כבשר ודם, שאנשים מושחתים זקוקים להושעתו של אלוהים כבשר ודם, איזה סוג של היגיון צריך להיות לברואים, כיצד לסגוד לאל כל הבריאה, כיצד לחיות את אנושיותך הרגילה, מה הם באמת חיים אנושיים... נמשכתי עמוקות לאמיתות אלו והן גרמו לי להאמין באמת שזו היתה עבודתו של האל האמיתי. באותו היום האחים והאחיות שלי גם שרו שיר של חוויית חיים, "אהבת האל כלפינו עמוקה מאד": "אל כל יכול, אני שם בך את מבטחי. כשאני נזכר כיצד שוטטתי בעולם, אני חש בתוך-תוכי את הפכפכנותם ואדישותם של אנשים. נאבקתי וגיששתי אנה ואנה באפלה. אין קץ לסבל בחיים. שטפתי פניי בדמעות ודעכתי במשך השנים. מחוּסר תקווה, יכולתי רק לחיות ללא עזרה, מיואש. אל כל יכול, אתה אוהב אותנו עד מאוד. דבריך מעוררים אותי סוף סוף אני שב אליך ומשליך מעליי את הסבל של חיי. דבריך מאירים אותי, אני רואה חיים בהירים. אני נהנה מדבריך וחי בנוכחותך, ליבי נמלא שלווה ואושר" ('עקבו אחר השה ושירו שירים חדשים'). דברים אלה האירו את נשמתי שהיתה זמן רב באפלה, כמו קרן אור, ולא יכולתי שלא לפרוץ בבכי. שנים רבות של דיכוי, חוסר צדק ועצבות השתחררו לפתע. חשתי הקלה רבה בלבי. לצד התלהבות זו, הודיתי לאלוהים עוד יותר על כך שבחר בי ממיליוני אנשים, ואפשר לנשמתי העייפה והעצובה למצוא מקלט חם. מאותו הרגע חיי השתנו באופן קיצוני – יותר לא הרגשתי מיואש וחסר תקווה, אלא הקדשתי את כל תשומת לבי לקריאת דברי האל, הגעתי למפגשים ושיתפתי על האמת. כל יום היה מלא ומאושר. מאוחר יותר התחלתי לבצע את חובת הטפת הבשורה. בגלל שהייתי נלהב וחיובי למדי וגם בגלל שהיתה לי איכות מסוימת, אחרי כמה זמן עבודתי באמת החלה לשאת פירות. זכיתי בשבחים של מנהיג הצוות האוונגלי שלי, ואחיי ואחיותיי בכנסייה גם העריצו אותי. הם תמיד היו באים לשאול על דברים שבהם לא הבינו ועל הטפת הבשורה. בלי ששמתי לב, התחלתי להיעשות קצת יהיר וחשבתי שבכנסייה זכיתי במהירה במוניטין ובמעמד שלהם קיוויתי כל כך הרבה שנים בעולם. היבט ה"גיבור" שבי סוף סוף מצא את מקומו! כשראיתי את הישגי הרגשתי הגשמה רבה, ועבדתי אפילו יותר קשה כדי למלא את חובתי. עד כמה שהקושי היה גדול, הייתי עושה את מיטב יכולתי כדי להתגבר עליו. לא משנה איזו משימה היתה הכנסייה מארגנת עבורי, הייתי נשמע ברצון ועושה את הטוב ביותר שלי כדי לבצע אותה. לעיתים מנהיג הכנסייה היה מטפל בי וגוזם היבטים בי, בגלל שלא מילאתי את חובתי היטב. לא משנה עד כמה זה הפריע לי, על פני השטח לא הייתי מנסה להצדיק את עצמי. למרות שסבלתי לא מעט במשך תקופה זו, כל עוד היה לי מעמד בקרב אחיי ואחיותיי והם העריצו אותי, הרגשתי שזה היה שווה את המחיר ששילמתי. אבל אלוהים יכול לראות בתוך כל הצדדים של האדם. כדי לשנות את השקפותיי השגויות על חיי אנוש ואת ערכיי, כדי לנקות את הטומאות שבאמונתי באלוהים ובביצוע חובתי, אלוהים סידר את הנסיבות פעם אחר פעם כדי לשפוט ולהושיע אותי.
היה זה בשנת 2003, כשקודמתי לפעול כמנהיג הצוות האוונגלי שלנו. יחד עם העלאת מעמדי, היקף עבודתי גדל גם כן והרגשתי עוד יותר מרוצה מעצמי; הזהב קורן בכל מקום. גמרתי בדעתי לעשות את עבודתי היטב ולטפס בעקביות, כך שאחי ואחיותיי יקנאו בי ויעריצו אותי עוד יותר. זה יהיה כל כך נפלא! כשהגעתי למקום שבו הייתי צריך לבצע את חובתי, המנהיג לקח בחשבון שאני רק התחלתי בסוג עבודה זה ולא היה לי ניסיון או שיטות עבודה, לכן הוא קיבץ כמה מנהיגי צוות אוונגליים אחרים מאזורים קרובים, כדי שנוכל ללמוד אחד מהשני. אבל לאורך השיתוף, ראיתי שהם כולם היו מבוגרים ממני ובאיכות נמוכה משלי. כאשר בשיתוף על דברי האל הם גם לא תקשרו בבהירות רבה כמוני, לא יכולתי שלא להיות יהיר והתייחסתי אליהם בזלזול מוחלט. הרגשתי שבטוח אוכל לעשות עבודה טובה בהסתמכות על כוחותיי שלי עצמי. אחרי שנפגשנו, מיד פניתי לכל צוות כדי להבין את עבודתו. כשגיליתי טעויות והשמטות בעבודתם, ושאחים ואחיות לא יכלו להטיף את הבשורה ולשאת עדות לאלוהים, הייתי חרד ועצבני. לא יכולתי שלא לנזוף באחיי ואחיותיי: "האם על ידי מילוי חובתכם כך תוכלו להתאים באמת לרצונו של אלוהים? אתם לא רוצים לשלם את המחיר אבל אתם רוצים שאלוהים יושיע אתכם. האם לבן אדם שחושב כך יש היגיון?..." ולפעמים בעת שיתוף הייתי משוויץ ואומר לכולם כיצד השתתפתי בעבודה אוונגלית, ועל התוצאות שהשגתי. כשראיתי קנאה בפניהם של אחיי ואחיותיי, הייתי מלא מאד בעצמי והרגשתי שאני אחראי יותר מהאחרים. ככל שהזמן עבר, אחיי ואחיותיי היו תמיד דנים איתי בבעיות ולא התמקדו יותר בתפילה לאלוהים ובהסתמכות עליו. לא רק שלא פחדתי מכך, אלא גם נהניתי מזה. לבסוף, איבדתי אחיזה בעבודת רוח הקודש ובאמת לא יכולתי לעבוד יותר. בתחילת 2004 הכנסייה הסירה אותי מחובותיי והחזירה אותי הביתה להתבוננות רוחנית. למול תוצאה זו, הרגשתי כאילו נפלתי במהירות לבור ללא תחתית. כל גופי נעשה רפוי וחלש מתחושת תסכול בוערת, ולא יכולתי שלא לחשוב: זה היה כל כך נפלא כשהתחלתי למלא את חובתי לראשונה. וכעת אני חוזר בבושה כזאת, איך אוכל להראות את פניי בפני משפחתי והאחים והאחיות בעיר הולדתי? מה הם יחשבו עליי? האם הם יצחקו עליי, יתנשאו עליי? ברגע שחשבתי על אובדן תדמיתי ומעמדי בעיניהם של אחרים, הרגשתי שאני הולך להתפרק. חייתי בשליליות שממנה לא יכולתי לחלץ את עצמי, ולא יכולתי אפילו להמשיך לקרוא את דברי האל. בלב ייסורים אלו, לא יכולתי שלא להתפלל לאלוהים: "או אלוהים! נעשיתי חלש כל כך עכשיו ורוחי באפלה, בגלל שאני לא מסוגל לקבל את העובדה שהחליפו אותי. אני גם לא מוכן להישמע לסידורי הכנסייה, אבל אני יודע שכל דבר שאתה עושה הוא טוב ומכיל את רצונך הנדיב. אני מוכן להפוך לנאור בידיך ולהבין את רצונך." אחרי שהתפללתי, דברי האל הבאים הביאו לי נאורות: "בחיפושכם, יש לכם יותר מדי תפיסות, תקוות ועתידים אישיים. העבודה הנוכחית נועדה לטפל ברצונכם במעמד וברצונכם הראוותניים. התקוות, הרצון במעמד[א] והתפיסות הם כולם ביטויים קלאסיים של טבע שטני. ...אף על פי שהגעתם לשלב הזה כיום, עדיין לא הרפיתם מהמעמד, אלא שאתם תמיד נאבקים 'לחקור לגביו' ואתם מביטים בו מדי יום, בפחד עמוק שיום אחד מעמדכם יאבד ושמכם ייהרס. ...אתם חסידי אל כעת, ואתם מבינים במידת מה את שלב העבודה הזה. עם זאת, אתם עדיין לא מניחים בצד את רצונכם במעמד. כשמעמדכם רם, אתם מחפשים היטב, אך כשמעמדכם נמוך, אתם כבר לא מחפשים. ברכות המעמד תמיד מעסיקות את דעתכם. מדוע רוב בני האדם לא מסוגלים להיפטר מהשליליות? הסיבה לכך היא תמיד סיכויים עתידיים 'קודרים', הלא כן?" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, מדוע אינך מוכן להיות ניגוד?). השיפוט שהתגלה בדברי האל הלם על פניי וגרם לי להבין שעבודתו של אלוהים באותו הזמן היתה לטפל בתשוקה שלי למעמד, ולגרום לי לצעוד בנתיב החיים הנכון. במחשבה לאחור על הזמן שעבר מאז שהתחלתי למלא את חובתי, ראיתי שהייתי חיובי כל עוד היה לי מעמד. הייתי מאד בטוח בעצמי ולא פחדתי מסבל או מקשיים. כשהתמודדתי עם מישהו שטיפל בי או שגזם חלקים בי, לא התנגדתי. אבל אז, אחרי שהוסרתי מתפקידי והיה עליי לחזור הביתה, לא יכולתי לטפס אל מחוץ לשליליות. ראיתי שמבחוץ זה היה נראה שמילאתי את חובתי, אבל למעשה הנפתי את דגל מילוי חובתי בעוד שניהלתי דברים בעצמי. לגמרי השתמשתי באלוהים כדי לספק את תשוקותיי שנותרו סמויות במשך הרבה שנים – להתקדם ושיתייחסו אליי בכבוד. לא היה זה בשביל חיפוש האמת, ועוד פחות מכך בשביל מילוי חובתי כברוא כדי לספק את אלוהים. כשמילאתי את חובתי וראיתי את הפגמים באחיי ואחיותיי, לא רק שלא עזרתי להם מתוך אהבה, אלא שהסתמכתי על המעמד שלי כדי לנזוף בהם. בכוונה רוממתי את עצמי, נשאתי עדות לעצמי, ודאגתי שכולם יעריצו ויאהבו אותי. מההתחלה ועד הסוף, היתה רק מטרה אחת במחשבותיי ובפעולותיי – האין זו התנגדות בוטה לאלוהים? האנושות נבראה על ידי אלוהים, אז אנו צריכים לסגוד לו ולהעריץ אותו. לבבותינו צריכים להכיל רק את מעמדו של אלוהים, אבל אני הייתי מלוכלך ומושחת, אדם שפל שרצה לתפוס מקום בלבבותיהם של אחרים. האין זה יהיר לגמרי? האין זה מזעזע ומנוגד לאלוהים? האם התנהגות זו אינה פגיעה חמורה בטבעו של אלוהים? כשחשבתי על זה, לא יכולתי שלא לרעוד מפחד בגלל אופיי היהיר. התברר שכבר הייתי במצב המסוכן של להיות נתון לעונשו של אלוהים! טבעו של אלוהים הוא צודק וקדוש, והוא אינו סובל את פגיעתם של בני האדם. כיצד הוא יכול לאפשר לי, ילד מרדני שכזה, לחבל ולהפריע באופן זדוני לעבודתו? רק אז הבנתי שהעובדה שהסירו אותי מתפקידי היתה ביטוי לסבלנותו הרבה ולאהבתו הרבה של אלוהים. אחרת, הייתי גורם לרוע רב עוד יותר, עד לנקודה שבה הוא לא היה יכול לסלוח לי. אז זה היה כבר מאוחר מדי. ככל שחשבתי על זה, כך פחדתי יותר והרגשתי יותר עד כמה אני חייב לאלוהים. לא יכולתי שלא להשתחוות בפניו ולהתפלל: "או אלוהים! האופי שלי הוא יהיר מדי, שטחי מדי. לא עסקתי בחיפוש האמת בעת מילוי חובתי ולא חשבתי על לגמול לך על אהבתך. הייתי עסוק בהתרוצצות לשם מוניטין ומעמד והייתי נחוש בלבי להתקדם בכנסייה, אז איך לא אמעד ואפול במהלך מילוי חובתי עם סוג זה של כוונה? אלמלא השיפוט והייסורים שלך, כמו גם הטיפול והגיזום שלך, היו מופעלים עליי בזמן, בטח הייתי ממשיך לאורך נתיב האויב של המשיח. בסופו של דבר הייתי הורס את סיכויי לישועה. או אלוהים! אני מודה לך על חמלתך ועל הושעתך אותי. מעתה והלאה, אני מוכן להניח לתשוקות השאפתניות שלי ולחפש את האמת, לקבל יותר משיפוטך ומייסוריך, ולהשיג במהרה שינוי בטבעי המושחת." הנאורות וההכוונה של אלוהים הובילו אותי אל מחוץ לשליליות, ואפשרו לי להכיר במידה מסוימת באופיי היהיר ובמהותי המתנגדת לאלוהים, והרגשתי הקלה גדולה בלבי. הייתי גם מוכן להמשיך לחפש את האמת בכל סביבה שאלוהים יארגן עבורי ולהבין לעומק רב יותר את רצונו.
בחיפושים שלי לאחר מכן, ראיתי דברים מאלוהים שאמרו: "אני קובע את ייעודו של כל אדם לא על סמך גילו, בכירותו, מידת סבלו, ולא כל שכן על סמך המידה שבה הוא מעורר רחמים, אלא על פי החזקתו באמת. אין ברירה אחרת. עליכם להבין שכל אלה שלא ינהגו לפי רצונו של אלוהים יבואו על עונשם. זוהי עובדה שאין עליה עוררין" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, הכינו מספיק מעשים טובים למען ייעודכם). "כברוא אל, על האדם לשאוף למלא את חובתו של ברוא אל, ולשאוף לאהוב את אלוהים מבלי לבצע בחירות אחרות, משום שאלוהים ראוי לאהבתו של האדם. על בני האדם ששואפים לאהוב את אלוהים שלא לחפש אף הטבות אישיות או את הדברים שהם משתוקקים אליהם. זה האופן הנכון ביותר לעיסוק בחיפוש" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, הדרך שבה האדם צועד קובעת את הצלחתו או כשלונו). דבריו של אלוהים כבר אמרו לאנשים בצורה ברורה ומובנת לחלוטין, מהו רצונו ומהן דרישותיו כדי שהאנושות תוכל להבין מהי דרך חיפוש נכונה ומהו הנתיב הלא נכון. באותו הזמן הצבתי את המוניטין והמעמד מעל הכול, אבל למעשה אלוהים לא התייחס לכמה גבוה מעמדו של אדם, או הוותק שלו, או כמה הוא סבל באמונתו באלוהים. הוא בחן אם האדם חיפש את האמת ואם היתה לו הבנה אמיתית של אלוהים. בעלי האמת שאין להם מעמד גבוה גם יכולים לזכות בשבחו, אבל אלוהים שונא ומתעב את חסרי האמת שיש להם מעמד גבוה. זהו טבעו הצודק והקדוש של אלוהים. המעמד אינו קובע את גורלו של האדם, וגם אין הוא סמל לישועתו של האדם באמונתם באלוהים. והוא בטוח לא סימן של מישהו שהובא לשלמות בידי אלוהים. אבל אני תמיד השתמשתי במעמד כדי למדוד את ערכי, והעונג הגדול ביותר שלי היה להיות נערץ ונאהב על ידי הבריות. האין זה בניגוד מוחלט לדרישותיו של אלוהים? האין אמונה כזאת באלוהים היא חסרת תועלת? לא רק שלא הייתי יכול להיוושע בידי אלוהים, אלא שלבסוף גם הייתי סובל את עונשו של אלוהים בשל דרכיי המרושעות. באותו הזמן, מה שאלוהים הפקיד בידיי היה לאפשר לי להיווכח באמת, לעסוק בחיפוש אחר שינוי בטבעי, לחפש ציות ואהבה לאלוהים ובסופו של דבר להיוושע ולבוא לידי שלמות בידיו. רק זה היה הנתיב הנכון. אחרי שהבנתי את כל זה, לבי נמלא בהכרת תודה לאלוהים. תודה לשיפוטו ולייסוריו שחילצו אותי מהנתיב הלא נכון, שהפכו אותי לנאור כדי שאוכל להבין את רצונו ושאפשרו לי לבסוף לראות בבהירות את הסכנה וההשלכות שברדיפה אחר מוניטין ומעמד. רק אז יכולתי להתעורר ולסגת בזמן. באמצעות חוויה זו, רכשתי ידע מסוים בנוגע להשקפותיי השגויות בדבר העיסוק, הבנתי אמיתות מסוימות כמו גם את כוונותיו הטובות של אלוהים, ומצבי הנפשי השתקם. הקדשתי את עצמי שוב למילוי חובתי.
ביולי 2004, נסעתי לאזור נידח בהרים ושיתפתי פעולה עם אח שפעל שם בעבודת הבשורה. כשהתחלתי את העבודה הזו, זכרתי את כישלונותיי הקודמים כשיעורים. לעתים קרובות הזכרתי לעצמי לא לרדוף אחר מוניטין או מעמד, אלא למלא בכנות את חובתי כברוא. כך, שכשהיו בעיות או כשלא הבנתי משהו או משהו לא היה ברור, הייתי שם את עצמי בצד ומחפש באופן פעיל את אחי כדי לשתף, לדון ולפתור את העניין. אבל ככל שעבודתי נשאה יותר ויותר פירות, אופיי היהיר הרים שוב את ראשו והתחלתי להתמקד בתדמית ובמעמד שלי. פעם אחת, במהלך פגישה, חבר בצוות האוונגלי המקומי אמר לי בשמחה: "הודות להגעתך לכאן החזרנו בתשובה יותר מאמינים..." הפה שלי אמר שזו היתה תוצאה של עבודת רוח הקודש, אבל בלבי הייתי מאד מרוצה מעצמי. אחרי שהפגישה הסתיימה וחזרתי לבית המשפחה המארחת שלי, ישבתי על מיטתי ושחזרתי בראשי שוב ושוב כל סצנה בעבודתי במהלך זמן זה. לא יכולתי שלא להחמיא לעצמי במחשבה: נראה שיש לי יכולת אמיתית בעבודה זו. כל עוד אמשיך לעבוד קשה, בוודאי אוכל להיות מקודם שוב. ראיתי את עצמי אז לגמרי כגיבור, ומעמדו של אלוהים כבר נעלם מלבי. כשביצעתי את חובתי לאחר מכן, התחלתי להתחרות על מעמד ולהשוות עמדות עם עמיתיי. התחלתי להשוויץ באופן בוטה בפני אחיי ואחיותיי, כאילו כל תוצאות העבודה שלנו היו בזכות מאמציי. בדיוק כששקעתי חזרה לתהום צעד אחר צעד, אלוהים שוב הושיט לי את יד הישועה. ערב אחד לפתע נפלה עליי שפעת רצינית. החום שלי הגיע ל - 39 מעלות, ואפילו אחרי שלקחתי תרופות במשך כמה ימים זה לא השתפר. הלכתי לבית החולים לקבל עירוי נוזלים, אבל המצב שלי לא השתפר אלא נעשה חמור יותר. הקאתי כל דבר שהכנסתי לפה, אפילו מים. לבסוף, הייתי מרותק למיטה והרגשתי שאני על גבול המוות. תחת העינוי של המחלה, יותר לא חשבתי על איזה מעמד יהיה לי ביום למחרת. כרעתי ברך במהירות והתפללתי לאלוהים: "או אלוהים! המחלה הזו שנפלה עליי היא הרצון הנדיב שלך כמו גם טבעך הצדיק. אני לא רוצה להבין אותך לא נכון או להאשים אותך; אני רק מתחנן אליך להאיר אותי ולהפוך אותי לנאור שוב, לאפשר לי להבין את רצונך כך שאוכל להבין לעומק רב יותר את שחיתותי." אחרי שהתפללתי, הייתי הרבה יותר שלו בלבי. בדיוק אז, דבריו של אלוהים לפתע שטפו אותי: "האופי היהיר והשחצן שלכם גורם לכם לבגוד במצפון שלכם, למרוד במשיח ולהתנגד לו, ולחשוף את הכיעור שלכם ובכך לגלות את כוונותיכם, תפיסותיכם, תשוקותיכם המוגזמות ועיניכם החמדניות" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, האם אתם מאמינים באלוהים באמת?). כל אחד מדברים אלו של אלוהים חדר ללבי כמו חרב והכה בי בחומרה. כל סוגי היהירות המגעילה שחשפתי עלו במוחי בבהירות רבה. לבי כאב, הייתי נבוך והתביישתי כל כך. היה זה אז שראיתי בבהירות שאופיי היהיר הוא זה שגרם למצפון שלי לאבד את תפקודו המקורי, כך שלא תמיד יכולתי להישמע ולסגוד לאלוהים באופן כנה. זה גרם לי תמיד לשמור על השאפתנות והתשוקה, וברגע שהייתי מקבל הזדמנות כלשהי הייתי מתחרה על מעמד ורציתי להשוויץ ולדכא אחרים. לא יכולתי פשוט להיות אדם שמתנהג כמו שצריך. זה היה ברור שכל פירות עבודתי היו תלויים בעבודת רוח הקודש, שהם היו ברכת האל. יחד עם זאת, גנבתי ללא בושה את תהילתו של אלוהים, ניצלתי את ההזדמנות כדי לרומם את עצמי, ונהניתי מהכבוד וההערצה שהעניקו לי האחים והאחיות; הפכתי ליהיר עד כדי כך שאיבדתי את ההיגיון שלי. רק אז הבנתי שאופיי היהיר היה בדיוק שורש התנגדותי לאלוהים. אם לא אפתור אותו, לעולם לא אוכל לפתח ציות לאלוהים או מסירות למילוי חובתי.
בהכוונת האל, שוב חשבתי על דבריו: "כשאדם מבין מהו אופיו האמיתי – עד כמה הוא מכוער, בזוי ומעורר רחמים – הוא לא גאה בעצמו במיוחד, הוא לא מלא במיוחד ביהירות עזה, והוא לא עד כדי כך שבע רצון מעצמו כפי שהוא היה קודם לכן. אדם כזה מרגיש, 'עליי להיות ישר ומעשי, ולנהוג לפי משהו מדברי האל. אחרת, לא אעמוד ברף של בן אנוש, ואתבייש לחיות בנוכחותו של אלוהים.' הוא באמת רואה את עצמו כזניח, כחסר כל משמעות. כעת נהיה לו קל להוציא את האמת לפועל, והוא נראה במידה מסוימת כפי שבן אנוש אמור להיראות" ("ידיעת עצמך היא בעיקרה הכרת הטבע האנושי" ב'תיעוד נאומיו של המשיח'). דברי האל הצביעו עבורי על הנתיב שיש להנהיג ושבו יש להיווכח, ושאם אני רוצה לעזוב לחלוטין את כל המחשבות שלי על מוניטין ומעמד, עליי להתאמץ בכדי להכיר את אופיי. כשבאמת אוכל לראות עד כמה שפל וחסר ערך אני, אז אוכל להפוך לאדם נמוך קומה ויותר לא אהיה יהיר. אז, אוכל לעסוק בחיפוש האמת עם שתי רגליים על הקרקע. למעשה, אלוהים מפעיל את השיפוט והייסורים האלו, המכה והמשמעת, כדי שאוכל להבין באמת את מהותי, ואת זהותי ומעמדי הפנימיים. היה זה כדי לאפשר לי להכיר את עצמי למול אלוהים, להכיר בעוני רוחי, בכך שאני כלום. זה היה כדי לאפשר לי לדעת שמה שאני צריך זה האמת, ישועת האל, שמתוכה אני יכול להשתטח ארצה בפני אלוהים ולהיות אדם הנוהג כהלכה. זה היה כדי שאוכל למלא את חובתי לספק את אלוהים ויותר לא לרדוף אחר מעמד, או לפגוע בלבו. תחת הנחיית דבריו מצאתי דרך להתקדם כמו גם את הביטחון העצמי לעסוק בחיפוש האמת. אף כי הושחתי עמוקות על ידי השטן ואופיי היהיר היה מושרש בי עמוק, כל עוד יכולתי לקבל את שיפוטו וייסוריו של אלוהים, את משפטו וזיכוכו, להישמע להם, להכיר את אופיי ומהותי ואז לחפש ללא לאות את האמת, אוכל כך בוודאי להשליך ממני את השלשלאות ואת סבל המוניטין והמעמד, לעלות על נתיב הישועה ולבוא לידי שלמות. אחרי שחזרתי לאלוהים, התאוששתי מהמחלה תוך יומיים. זה עוד יותר גרם לי להבין שהוא השתמש במחלה כדרך להטיל בי משמעת. הכוונה לא היתה לגרום לי לסבול, וגם לא היה בזה עונש – זה היה כדי להעיר את לבי הרדום, כדי לגרום לי לזנוח את מרדפיי השגויים במהירות האפשרית ולצעוד בנתיב הנכון של האמונה באלוהים. אהבתו של אלוהים ריגשה אותי עמוקות ונתנה לי אנרגיה. נתתי את תודתי ואת שבחיי הכנים לאלוהים.
אחרי שהתאוששתי ממחלתי, שוב הקדשתי את עצמי לעבודתי. גמרתי בלבי בשקט שכשאתקל במשהו שקשור למוניטין או למעמד, בוודאי אשא עדות לאלוהים. כמה חודשים לאחר מכן, גיליתי שצוות אוונגלי אחר השיג תוצאות טובות מאד וחווה כמה פעולות פלאיות של אלוהים, וסיכם כמה מהחוויות המוצלחות שלהם ומנתיב ההנהגה שלהם. מנגד, העבודה שבה אני השתתפתי היתה בירידה. כשראיתי את האכזבה בפניהם של אחיי ואחיותיי, במיוחד כששמעתי אחות אומרת: "אנו נהנים כעת מישועה גדולה כזו מאלוהים אבל אנו לא מסוגלים לשאת עדות לעבודתו. אנו באמת חייבים לו," וכולם לא יכלו לעצור את עצמם מלבכות, לבי כאב מאד. לא ידעתי כיצד לצאת מהמצב הנורא הזה, והתפללתי שוב ושוב לאלוהים: "או אלוהים! כולנו חלשים כשאנו מתמודדים עם קשיים מעשיים, אבל אני יודע שזה אתה הבוחן את הביטחון שלנו, הבוחן את המסירות שלנו. אבל שיעור הקומה שלי קטן מדי ואני לא יכול לשאת את המשקל הזה. אני מתחנן בפניך שתתן לי נאורות כדי שאוכל להבין את רצונך. אני מוכן לפעול בהתאם להנחייתך." אחרי שהתפללתי, עלתה בראשי לפתע מחשבה: כדאי שאבקש מהעמית שם לבוא לפגוש אותנו בשיתוף כך שנוכל להסתמך על כמה מהחוזקות והניסיונות שלו. בדרך זו, האחים והאחיות יוכלו ליהנות מהנאורות וההכוונה של רוח הקודש ולדעת כיצד לעשות את עבודת הבשורה. ידעתי שרעיון זה הגיע בהנחיית רוח הקודש, אבל עדיין היו חששות בלבי. חשבתי לעצמי: פעם היתה לי יכולת רבה יותר מהאח הזה בכל תחום, וכשהיינו במפגשים יחד הייתי מזלזל בו, אבל כעת ביצועיו טובים משלי. כשהוא יראה אותי כעת מיואש ונבוך, האם הוא יצחק עליי? האם האחים והאחיות יזלזלו בי? מה עם הצלת כבודי? … חשבתי וחשבתי ועדיין לא יכולתי לשחרר את הרעיון של הכבוד והמעמד שלי, אבל ברגע שחשבתי על רצונו הדחוף של אלוהים להציל את האנושות ושלאחיי ואחיותיי לא היתה הנחייה והנהגה מרוח הקודש, נזפתי בעצמי בלבי. בדיוק כשהיססתי, דברי האל אלו האירו אותי: "רוח הקודש לא פועלת רק בבני אדם מסוימים שאלוהים משתמש בהם – היא עושה אפילו מעבר לכך בכנסייה. היא יכולה לעבוד בתוך כל אדם. ייתכן שהיא עובדת בתוככם ברגע זה, ולאחר שתרגישו בזאת, היא עשויה לעבוד בתוך אדם אחר. מהרו ודבקו בה. ככל שתדבקו יותר באור הקיים, כך יוכלו חייכם להבשיל ולצמוח יותר. בלי קשר לטיב האדם, כל עוד רוח הקודש עובדת בו, הקפידו ללכת בדרכו. חוו את החוויה הזו דרך חווייתכם ותזכו אף בדברים גבוהים יותר. בכך תראו צמיחה מהירה יותר. זה הנתיב לשלמות האדם והדרך שבה החיים צומחים. הנתיב לשלמות מושג באמצעות ציותכם לעבודתה של רוח הקודש. אתם לא יודעים באיזה אדם אלוהים ישתמש כדי להפוך אתכם למושלמים, ולא באמצעות איזה אדם, איזו התרחשות או איזה דבר הוא יאפשר לכם לזכות ברכוש ובתובנות" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, מי ששומע לאלוהים בלב טהור ייפול לבטח בנחלתו). תחת ההנחיה שבדברי האל, הבנתי את רצונו וזכיתי בהבנה מסוימת על הובלת האנשים והבאתם לידי שלמות במסגרת עבודת רוח הקודש. הבנתי שעבודתו של אלוהים וחוכמתו הן מדהימות ומסתוריות. אני לא יודע איזה סוג של אדם או דבר הוא יהפוך לנאור, אחד שינחה אותי להבין את רצון האל, ואני גם לא יודע באיזה סוג של סביבה הוא יטפל בטבעי המושחת. עליי ללמוד להישמע לעבודת רוח הקודש. לא משנה אם מעמדו של מישהו הוא גבוה או נמוך, מהו גילו, או כמה זמן הוא האמין באלוהים – כל עוד השיתוף שלו תואם לאמת, זה רצונו הנוכחי של האל והוא יכול להצביע עבורי על הנתיב המעשי שמגיע מעבודת רוח והקודש ומנאורותה. עליי לקבל, להישמע ולהנהיג – זה ההיגיון האנושי שחייב להיות לי. אם איני מוכן להישמע לרוח הקודש, אז אני מוכן לסכן את עבודתי כדי לשמר את היוהרה שלי. זה אומר שאני מוכן לאפשר לאחיי ולאחיותיי לחיות באפלה כדי לשמור על התדמית והמעמד שלי. במקרה זה, אני באמת משרת הרוע וצורר המשיח! כשהבנתי את זה, לא יכולתי שלא לפחד ולא העזתי שוב להיות עקשן וללכת נגד נאורות רוח הקודש והכוונתה. אני מוכן לזנוח את אופיי השטני ולנחם את לבו של אלוהים בפעולות מעשיות. לכן, התקשרתי מיד לעמית הזה וביקשתי ממנו לבוא לשתף איתנו. מה שגרם לי להתבייש היה שאחרי שנפגשנו פנים אל פנים, האח הזה בכלל לא התנשא עליי או צחק עליי. הוא שיתף בכנות רבה כיצד הם עבדו יחד בעוד שרוח הקודש עבדה ביניהם, וכיצד הם הסתמכו על אלוהים והתפללו לאלוהים כשהם נתקלו בקשיים ובכישלונות. הוא סיפר אילו פעולות אלוהים הראה להם אחרי זה, באילו סוגי הבנה אמיתית של אלוהים הם זכו ועוד. כשראיתי את הופעתו הרגועה והשמחה של אחי, וכשראיתי את אחיי ואחיותיי מקשיבים לו בתשומת לב ובהנאה ואת החיוכים המופיעים בהדרגה על פניהם, חשתי כאב חד כמו שברון לב. אולם, הפעם זה לא היה בשביל סיפוק כבודי או מעמדי, אלא בגלל שננזפתי בלבי בעקבות חובתי לאלוהים. בעקבות זאת, חוויתי בכנות את האחריות ואת החובה שמנהיג טוב נושא על כתפיו. אם הדרך שאקח באופן אישי איננה נכונה, זה יזיק ויפגע בכל כך הרבה אנשים. זה יביא סבל רוחני לכל כך הרבה אנשים. במקרה הזה, האם לא הייתי האשם המרכזי בהתנגדות לאלוהים? כשעבודתו של אלוהים תושלם, כיצד אוכל להסביר לו את זה? היה זה באותו הרגע שסוף סוף שנאתי את עצמי בכל לבי. תיעבתי את העובדה שבעבר, תוך ביצוע חובתי, לא עסקתי בכנות בעבודתי אלא חשבתי על רדיפת מוניטין ומעמד והתענגות בברכות המעמד. לא רק שזה הפריע להיווכחותם של אחיי ואחיותיי בחיים, אלא שזה גם עוד יותר הפריע לביצוע רצונו של אלוהים. לעיתים קרובות גם הייתי מאבד אחיזה בעבודת רוח הקודש ונופל לחשכה. ראיתי שחיפוש אחר מוניטין ומעמד עשו יותר נזק מטוב. אבל בעוד שהרגשתי אשמה וחרטה, הרגשתי גם מידה מסוימת של הקלה: היה זה בגלל שתחת הכוונתו של אלוהים, זנחתי סוף סוף את הגמול האישי לטובת הנהגת האמת בפעם זו. עשיתי משהו שהיה מועיל לעבודה, עבור אחיי ואחיותיי וגם עבור עצמי. ביישתי את השטן בפעולות מעשיות והפעם נשאתי עדות לאלוהים.
מתוך חוויתי בעבודתו של אלוהים, ובגלל רדיפתי אחר מוניטין ומעמד, עברתי קשיים וכישלונות רבים. סטיתי ממסלולי פעמים רבות ולכן טופלתי וזוככתי. בהדרגה למדתי לראות מעמד כדבר הרבה פחות חשוב, והפכתי על פיה את ההשקפה השגויה שבה האמנתי קודם לכן – שללא מעמד אין עתיד ואף אחד לא יעריץ אותך. אני הולך בדרכו של אלוהים כבר 15 שנים. בכל פעם שאני חושב על העבודה שעשה עליי אלוהים, אני מתמלא בתחושה מתוקה. לעולם לא אוכל לשכוח את אהבתו של אלוהים אליי ואת הושעתו אותי. לולא אלוהים היה מתכנן את הסביבה שלי ומטפל בתשוקותיי לתהילה, לרווח ולמעמד בשלבים המוקדמים של חיי, איך הייתי משחרר את האמונה שעל פיה חייתי שנים רבות ושהפכה להיות חיי? לולא ישועתו של אלוהים היתה מגיעה אליי בזמן, הייתי עדיין חי על פי רעלני השטן, ומבזבז את חיי לשם חלום שלעולם לא יכולתי להגשים. ולולא התגלויותיו וזיכוכיו החוזרים של אלוהים, עדיין הייתי שועט קדימה בנתיב השגוי ואף פעם לא הייתי נהייה מודע למידת חומרתה של יהירותי ולעוצמת תשוקתי למעמד. ובטוח לא הייתי מבין שאני אויבו של אלוהים. היתה זו עבודתו המדהימה של אלוהים שאפשרה לי לראות מבעד לעיקר המהות והנזק שבחתירה לתהילה, לרווח ולמעמד. זה אפשר להשקפות החיים השגויות שלי ולערכיי השגויים לעבור שינוי מהותי; זה אפשר לי להבין שרק העיסוק בחיפוש האמת ומילוי חובתי כברוא הם חיי אנוש אמיתיים; ושרק דרך השלכת השפעתו האפלה של השטן וניהול חיים על פי דברי האל, אפשר לחיות עם משמעות וערך. ההבנות שיש לי היום והשינויים שעברתי הם לגמרי התוצאה של השיפוט והייסורים בידי אלוהים. למרות שהשיפוט והייסורים בידי אלוהים דרשו ממני לעבור את כאב הזיכוך, זכיתי בהבנה מסוימת על עבודתו המעשית של אלוהים, על מהותו הנדיבה ועל טבעו הצדיק והקדוש. כעת אני מסוגל לראות בבהירות את רעלני השטן שהזיקו לי שנים רבות, לתעב ולהשליך אותם, ואני מסוגל לחיות חיי אנוש אמיתיים. לא סבלתי את כל זה לשווא. זה היה הדבר המשמעותי ביותר, בעל הערך הרב ביותר. מהיום והלאה, אני מוכן לקבל יותר את השיפוט והייסורים, את הניסיונות והזיכוכים המגיעים מאלוהים, כך שכל היבט של טבעי המושחת יטוהר בהקדם ושאוכל להפוך לאדם הפועל לפי רצון האל.
הערות שוליים:
א. בטקסט המקורי לא מופיעות המילים "הרצון ב-".
אסונות הפכו כעת לאירוע שכיח ברחבי העולם. האם תרצו להילקח למלכות השמיים לפני האסונות הגדולים? הצטרפו לקבוצת אונליין כדי לדון בכך ולמצוא את הדרך.