מאת זו לי, סין

כמטיפה בכנסייה, אין דבר גרוע יותר ממצב של עוני רוחני כאשר אין לך מה להטיף. כשראיתי שפחות ופחות אחים ואחיות מגיעים למפגשים, הרגשתי חסרת אונים והתפללתי בכנות לאלוהים פעמים רבות כדי לבקש ממנו לחזק את אמונתם של אחיי ואחיותיי. אך השיממון בכנסייה לא השתפר כלל, ואפילו אני חייתי בגישה שלילית ובחולשה...

יום אחד עבדתי בבית כשלפתע הופיעו האח ואנג והאח לין. הכנסתי אותם לביתי בשמחה. אחרי שבירכנו זה את זו לשלום, האח ואנג אמר, "האחות זו, מה שלום רוחך בימים אלה?" נאנחתי ואמרתי, "אל תשאל. רוחי חלשה עכשיו ואין לי מה להטיף בדרשות שלי! גם כל האחים והאחיות שליליים וחלשים. מעט מאוד אנשים באים לכנסייה". האח לין שאל, "האחות זו, את יודעת למה אין לך מה להטיף בדרשות ולמה מעט מאוד אנשים באים לכנסייה?" כשהוא דיבר, חשבתי: זה בדיוק מה שאני רוצה לדעת. יכול להיות שהם יודעים מה הסיבה? שאלתי מהר, "למה?" האח ואנג ענה, "כי אדוננו כבר חזר. הוא התגלם כבשר ודם בפעם השנייה, מביע את דבריו ועושה עבודה חדשה. אחים ואחיות רבים כבר קיבלו את עבודת האל בעידן המלכות וחיים בתוך הזרם של עבודתה הנוכחית של רוח הקודש. התנאים שלהם משתפרים כל הזמן. אלו שלא עוקבים אחר עבודתו החדשה של אלוהים איבדו את עבודת רוח הקודש, ועל כן אין להם מילים להטיף והם חלשים ושליליים. עלינו למהר כדי שנוכל להספיק ללכת בעקבות אלוהים!" כששמעתי זאת, נזכרתי פתאום בדבריה של הממונה עליי בעבודה: "אם מישהו אומר שאלוהים בא לעשות עבודה חדשה ושהוא מביע דברים חדשים, אז זוהי סטייה מכתבי הקודש, וסטייה מכתבי הקודש פירושה חוסר אמונה באלוהים – זו כפירה." עם המחשבה הזו בראשי, אמרתי ברצינות רבה: "הממונים עלינו בעבודה אומרים לנו לעיתים קרובות שסטייה מכתבי הקודש היא חוסר אמונה באלוהים, הלא כן? אתם ודאי יודעים שסטייה מכתבי הקודש היא סטייה מדרכו של אדוננו. איך אתם מעיזים לנסות להטיף לי כך!" בזמן שדיברתי נעמדתי בכעס. האח לין אמר, "האחות זו, אל תתרגזי. אנחנו יודעים שאת מאמינה באלוהים בכנות ובאדיקות, בגלל זה אנו מספרים לך על עבודתו החדשה של אלוהים. האמנו באדוננו שנים רבות כל כך. האם לא ציפינו תמיד לשובו של אדוננו? כעת אדוננו חזר והוא מבצע את עבודת השיפוט באחרית הימים. אלו חדשות נהדרות. עלינו לחפש ולחקור במרץ כדי לא לפספס את ההזדמנות לקדם את פני אדוננו!" הרמתי את ידי וקטעתי את דבריו של האח לין בלי לחכות עד שיסיים לדבר, "תפסיק, תפסיק, תפסיק! אל תדבר עוד. אני לא מוכנה להאמין בדברים שסוטים מכתבי הקודש. אתם לא דבקים בדרכו של אדוננו, אבל אני חייבת לדבוק בה." הם ראו שבאמת לא הקשבתי להם, אז הם עזבו בלית ברירה. הם חזרו עוד כמה פעמים אחר כך, אבל פשוט התעלמתי מהם.

בהמשך, האחים ואנג ולין באו לבית שלי עם שתי אחיות נוספות כדי להטיף לי את הבשורה. באותו יום הכנתי שעועית בבית ובעלי עבד בחוץ בגינה. הוא ראה אותם מגיעים והכניס אותם הביתה. ברגע שראיתי אותם, הדופק שלי התחיל להאיץ: למה הם חזרו והביאו איתם תגבורת? ארבעתם נכנסו לבית, אמרו לי שלום ואז התחילו לשתף עם בעלי. החרדה שלי גברה וחשבתי: "הם מטיפים סטייה מכתבי הקודש. עליי לשמור על בעלי ולא לתת לו להקשיב לשום דבר!" רציתי לגרש אותם, אבל לא רציתי להרגיז את בעלי. כל שיכולתי לעשות זה לשמור על שתיקה, אך לא הקשבתי לאף מילה שלהם. לעומת זאת, בעלי הקשיב, הנהן בראשו ואמר, "כן! נכון! כן! זה בדיוק ככה. הסברתם את זה מצוין!" כשראיתי עד כמה בעלי מושפע מדבריהם, חשתי לפתע זעם גדול. הצבעתי על בעלי והתפרצתי עליו: "מה נכון? כמה קראת בכתבי הקודש? כמה זמן אתה מאמין באלוהים? התפללת לאדוננו? אתה אומר, 'נכון, נכון, נכון', אבל כמה אתה מבין?" עשיתי כזה הרבה רעש, שפתאום נפלה שתיקה בחדר וכולם הסתכלו זה על זה. בעלי הזדרז לענות לי, "אל תצעקי. קודם תקשיבי. זה טוב בשבילנו. אם לא תקשיבי, איך תדעי אם זה נכון או לא?" כשראיתי שאיני יכולה למנוע ממנו להקשיב להם, ניערתי את השעועית מצד לצד בשתי ידיים כדי ליצור רעש חזק, וחשבתי, "לתת לך להקשיב? אני לא אתן לך לשמוע כלום. אני אשים לזה סוף!" אבל גם הרעש החזק מהשעועית לא מנע מבעלי להקשיב לשיתוף שלהם. להפך, הוא דיבר וצחק עם ארבעתם והשיתוף ביניהם היה הרמוני ביותר. אחרי זמן מה בעלי אמר לי בשמחה: "הו, לי! אדוננו אכן חזר. המילים בספר הזה הן האמירות שאמר אלוהים בעצמו! זה ממש נפלא! לי, בשלי לנו משהו." הסתכלתי עליו ולא הגבתי. אחר כך האח לי השאיר לבעלי כמה קלטות, ספר מזמורים ועותק של "הדבר מופיע בבשר", והלך. לא יכולתי לשאת זאת עוד ואמרתי לבעלי, "כמה פעמים אמרו לנו הממונים בעבודה שכדי להאמין באלוהים איננו יכולים לסטות מכתבי הקודש, ושסטייה מכתבי הקודש היא חוסר אמונה באלוהים. שכחת? למה אתה לא נוקט עמדה בעניין הזה?" בעלי ענה ללא היסוס: "מה שהם אומרים זה לא סטייה מכתבי הקודש אלא דברים גבוהים ועמוקים יותר מכתבי הקודש. יתר על כן, עבודת האל החדשה שהם מפיצים מגשימה את דבר אדוננו ואת הנבואות בספר ההתגלות. אחרי שהקשבתי לשיתופיהם, אני מבין טוב יותר ובבהירות רבה יותר הרבה דברים בכתבי הקודש שלא הבנתי לפני כן. הבשורה של האל הכול יכול שעליה הם מעידים היא דרך האמת. תפקחי את העיניים ותראי. נותרו בכנסייה שלנו מספר אנשים בודדים. הכנסייה שוממה. אך את מתעקשת לדבוק בדבריהם של הממונים עלינו. האין זו טיפשות? כדאי לך להתעניין בדברים האלה בהקדם האפשרי." כששמעתי את זה, אמרתי בכעס, "מה אתה יודע? לסטות מכתבי הקודש זה לבגוד באדוננו. אם אתה לא דבק בכתבי הקודש, אני אדבק בהם!"

אחר כך בעלי קרא את הספר שהאח לין השאיר לו – הדבר מופיע בבשר – בכל רגע פנוי שהיה לו. יום אחד בעלי התעורר לפני עלות השחר כדי לקרוא את הספר. בהיותי חצי ישנה, שמעתי את בעלי קורא: "הייתכן ששכחת...? האם באמת שכחת...?" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, כיצד פטרוס הכיר את ישוע). כששמעתי אותו קורא זאת בקול רם, כעסתי קצת וחשבתי: מפריע לאנשים לישון מוקדם כל כך בבוקר! אחרי מעט זמן שמעתי בלחש: "משום שלפני שנצלב, ישוע אמר לו: 'אינני בן העולם הזה, וגם אתה אינך בן העולם הזה'" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, כיצד פטרוס הכיר את ישוע). מוזר! למה ישוע אדוננו מוזכר בספר הזה? אולי לא שמעתי טוב? ואז שמעתי בבירור: "הייתכן ששכחת...? האם באמת שכחת...?" כששמעתי זאת, חשתי אי נוחות קלה בליבי ולא יכולתי לישון עוד. אמרתי לעצמי: "מי אמר את המילים האלה? הו אלוהים! האם אתה הוא ששואל אותי את השאלה הזו? זה כאילו שאתה אומר לי את המילים האלה. הן כה עדינות! עליי לקום מהר כדי להכין ארוחת בוקר. אחרי ארוחת בוקר אבדוק מה באמת כתוב בספר הזה, כדי לבדוק אם הוא באמת סוטה מכתבי הקודש ואם אלו באמת דברי האל."

אחרי ארוחת הבוקר בעלי הלך שוב לקרוא את הספר. חשבתי לעצמי: למה הוא לא ביקש ממני לקרוא איתו? עמדתי בפתח במשך זמן רב, אבל ראשי של בעלי היה קבור בספר והוא לא הבחין בי. אז התהלכתי הלוך ושוב במטבח. דאגתי מאוד. רציתי מאוד לקרוא מה כתוב בספר. אז הצצתי לחדר וראיתי שבעלי היה עדיין שקוע בו. רציתי גם ללכת לקרוא, אבל כשחשבתי על כל אותן פעמים שבהן האחים והאחיות באו להטיף לי ואני סירבתי תמיד, תהיתי אם בעלי ימתח עליי ביקורת כשאבוא לקרוא את הספר מיוזמתי. אם הוא יעשה זאת, אהיה מובכת כל כך! כשחשבתי על זה, חזרתי בי. בזמן שהתהלכתי הלוך ושוב בגינה, נזכרתי במילים שבעלי קרא בקול רם בבוקר, וזה הלחיץ אותי עוד יותר. חשבתי: "זה לא יעזור. אני צריכה להיכנס ולראות על מה הספר הזה מדבר. אך כשהגעתי לדלת נסוגתי שוב. לא ידעתי מה לעשות, והייתי אובדת עצות. לבסוף קיבלתי החלטה: אלוהים רוצה שאפתח את פי! מי אמר לי לדבר כך ולא להקשיב לעצת בעלי? אז אזרתי אומץ, נכנסתי לחדר ואמרתי במבוכה, "אפשר לקרוא ביחד איתך?" הוא הביט בי ונראה מופתע מאוד, ואז אמר בחיוך, "בואי, בואי! בואי נקרא ביחד." התרגשתי נורא באותו רגע. בעלי לא מתח עליי ביקורת כמו שדמיינתי! החרדה בליבי סוף סוף נרגעה וקראתי את הספר בשמחה עם בעלי. אך המילים שקראתי בספר לא היו אותן המילים ששמעתי בשעות הבוקר המוקדמות! בדיוק באותו רגע בעלי יצא החוצה, ואני דפדפתי במהרה בין דפי הספר. מצאתי במפתיע את מה שחיפשתי וקראתי את המילים בקול רם: "פטרוס התעודד מאוד מדבריו של ישוע, משום שלפני שנצלב, ישוע אמר לו: 'אינני בן העולם הזה, וגם אתה אינך בן העולם הזה.' לאחר מכן, כשפטרוס הגיע עד כדי כאב גדול, ישוע הזכיר לו: 'פטרוס, שכחת? אינני בן העולם, ורק משום עבודתי עזבתי אותו מוקדם יותר. גם אתה אינך בן העולם, האם שכחת? אמרתי לך פעמיים, אינך זוכר?' פטרוס שמע אותו ואמר: 'לא שכחתי!' אז ישוע אמר: 'פעם העברת בשמחה את זמנך איתי בשמיים ופרק זמן לצדי. אתה מתגעגע אליי ואני מתגעגע אליך. אף שהברואים אינם ראויים להיות מוזכרים בעיניי, כיצד אוכל שלא לאהוב את מי שתמים וראוי לאהבה? האם שכחת את הבטחתי? עליך לקבל את התפקיד שהפקדתי בידייך על פני האדמה – עליך להשלים את המשימה שהטלתי עליך. יום אחד בהחלט אוביל אותך להיות לצדי'" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, כיצד פטרוס הכיר את ישוע). קראתי אותן שוב ושוב, וככל שקראתי אותן יותר, כך התחזקה תחושתי שהמילים האלו לא סוטות מכתבי הקודש. הן פשוט היו ברורות ושקופות יותר מכתבי הקודש. אבל הממונים עליי בעבודה אמרו, "כל מי שמפיץ את המסר שאלוהים חזר כדי לעשות עבודה חדשה ושאלוהים מביע דברים חדשים, סוטה מכתבי הקודש, וסטייה מכתבי הקודש הוא סטייה מדרכו של אדוננו." אך מה שהם אמרו לא עולה בקנה אחד עם העובדות. התפללתי בליבי: "הו אלוהים! מה המשמעות של כל זה? הלוואי שתעניק לי נאורות ותנחה אותי להבין את רצונך..."

אחר כך ראיתי שכתוב בדברי האל הכול יכול: "במשך שנים רבות, דרך האמונה המסורתית של בני האדם (של המשיחיות, אחת משלוש הדתות הגדולות בעולם) הייתה לקרוא בכתבי הקודש. עזיבת כתבי הקודש אינה אמונה באלוהים. עזיבת כתבי הקודש היא סטייה ממוסכמות וכפירה, ואפילו כשבני האדם קוראים ספרים אחרים, הספרים האלה חייבים להיות בבסיסם פירוש של כתבי הקודש. כלומר אם אתם אומרים שאתם מאמינים באלוהים, עליכם לקרוא בכתבי הקודש, עליכם לאכול ולשתות מכתבי הקודש, ומחוץ לכתבי הקודש אסור לכם לעבוד אף ספר שלא נוגע לכתבי הקודש. אם תעשו זאת, תבגדו באלוהים. מאז תחילת קיומם של כתבי הקודש, אמונת בני האדם באלוהים הייתה האמונה בכתבי הקודש. במקום לומר שבני אדם מאמינים באלוהים, מוטב לומר שהם מאמינים בכתבי הקודש. במקום לומר שהם התחילו לקרוא בכתבי הקודש, מוטב לומר שהם התחילו להאמין בכתבי הקודש. במקום לומר שהם חזרו אל אלוהים, מוטב יהיה לומר שהם חזרו אל כתבי הקודש. על כן, בני האדם עובדים את כתבי הקודש כאילו הם אלוהים, כאילו הם נשמת אפם וכאילו אם הם היו מאבדים אותם, הם היו מאבדים את חייהם. בני האדם חושבים שכתבי הקודש נעלים בדיוק כמו אלוהים, ויש אפילו כאלה שחושבים שהם נעלים יותר מאלוהים. אם בני האדם נעדרים את עבודתה של רוח הקודש, אם הם לא יכולים להרגיש את אלוהים, הם יכולים להמשיך לחיות, אבל ברגע שהם מאבדים את כתבי הקודש או את הפרקים הידועים והאימרות הידועות מכתבי הקודש, הם כאילו הם מאבדים את חייהם" ("לגבי כתבי הקודש (1)" ב'הדבר מופיע בבשר'). דברי האל באמת נגעו בליבי. האם הם בעצם דיברו עליי? חשבתי על התקופה שהתחלתי להאמין באדוננו, כך נראתה אמונתי. התייחסתי לכתבי הקודש כמו לדם שזורם בעורקיי. הרגשתי שאני חייבת להניח אותם במקום גבוה אחרי שסיימתי לקרוא בהם, מחשש שהילדים יגעו בהם. כתבי הקודש היו עליונים לכל דבר בעיניי, ואפילו חשבתי שסטייה מהם היא בגידה באדוננו. האם טעיתי בכך? המשכתי לקרוא בלב חפץ מ"לגבי כתבי הקודש (1)" ועד "לגבי כתבי הקודש (4)". ככל שקראתי, הרגשתי נאורות רבה יותר. דברי האל הכול יכול גרמו לי להבין הכול. מסתבר שכתבי הקודש הם רק תיעוד היסטורי של עבודת האל ועדות על שני השלבים הראשונים של עבודתו. בדיוק כפי שהתנ"ך מתעד את העבודה שביצע יהוה אלוהים מבריאת העולם ועד סוף עידן החוק, הברית החדשה מתעדת את עבודת ישוע אדוננו בעידן החסד. עבודת האל תמיד חדשה, לעולם לא ישנה ותמיד מתקדמת הלאה. כעת אלוהים עושה עבודה חדשה מחוץ לכתבי הקודש – עבודת עידן המלכות. שלב העבודה הזה הוא השלב האחרון בישועת האדם על ידי אלוהים. הקריאה בדברי האל הכול יכול פקחה את עיניי לרווחה, והתענגתי על דבריו! כן, אלוהים כה חכם וכול-יכול, כיצד ייתכן שהוא יעשה רק את העבודה המוגבלת המתועדת בכתבי הקודש? מדברי האל הכול יכול ראיתי באמת שדבריו ועבודתו של אלוהים באחרית הימים לא סותרים את כתבי הקודש. להפך, הם מרוממים ומעמיקים את עבודת עידן החוק ועידן החסד המתועדות בכתבי הקודש, וכל מה שאלוהים עושה עכשיו תואם יותר לצרכיהם של בני האדם בהווה. בקטע אחד מדברי האל נאמר: "עליכם להבין מדוע אתם מתבקשים כיום שלא לקרוא את כתבי הקודש, מדוע יש עבודה אחרת שנפרדת מכתבי הקודש, מדוע אלוהים לא מחפש נוהג חדש יותר ומפורט יותר בכתבי הקודש, מדוע יש במקום זאת עבודה אדירה יותר מחוץ לכתבי הקודש. זה כל מה שעליכם להבין. עליכם לדעת את ההבדל בין העבודה הישנה לבין העבודה החדשה, ואפילו שאתם לא קוראים את כתבי הקודש, עליכם לנתח אותם. ולא, עדיין תעבדו את כתבי הקודש ויהיה לכם קשה להיווכח בעבודה החדשה ולעבור שינויים חדשים. מכיוון שיש דרך נעלה יותר, למה לכם ללמוד את הדרך הרדודה והמיושנת הזו? מכיוון שיש אמירות חדשות ועבודה חדשה, למה לכם לחיות בתיעוד היסטורי ישן? האמירות החדשות יכולות לקיים אתכם, מה שמוכיח שזו העבודה החדשה. התיעוד הישן לא יכול לפטם אתכם או לְרַצות את הצרכים הנוכחיים שלכם, מה שמוכיח שזוהי היסטוריה, ולא העבודה של הכאן והעכשיו. הדרך הנעלה ביותר היא העבודה החדשה ביותר. ועם העבודה החדשה, בלי קשר לשאלה כמה נעלה הייתה דרך העבר, היא עדיין תולדותיהן של מחשבות בני האדם, ובלי קשר לערכה כספר עיון, היא בכל זאת הדרך הישנה. אפילו שהדרך הישנה מתועדת ב'ספר הקדוש,' היא היסטוריה. אפילו שהדרך החדשה לא מתועדת ב'ספר הקדוש,' היא הדרך של הכאן והעכשיו. הדרך הזו יכולה להושיע אתכם, והדרך הזו יכולה לשנות אתכם, משום שזו עבודתה של רוח הקודש" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, לגבי כתבי הקודש (1)). ברגע הזה ראיתי לפתע את האור, והבנתי למה למרות שדבקתי בכתבי הקודש, רוחי נעשתה יותר ויותר שלילית עד שכבר לא היה לי מה להטיף. הבנתי שגם אחיי ואחיותיי נעשו חלשים יותר ויותר, עד כדי כך שהם כבר לא הגיעו למפגשים. לעומת זאת, האחים והאחיות שקיבלו את בשורת המלכות של האל הכול היכול היו מלאי אמונה. לא משנה איך התייחסתי אליהם, הם מעולם לא היו שליליים ולא התייאשו, אלא המשיכו לבוא פעם אחר פעם כדי להטיף לי את הבשורה. הסיבה לכך היא שאני נצמדתי לעבודה שעשה אלוהים בעבר. זו הדרך הישנה שאיבדה מזמן את עבודת רוח הקודש. לעומת זאת, האחים והאחיות מכנסיית האל הכול יכול קיבלו על עצמם את הדרכתה של העבודה החדשה של אלוהים – הם קיבלו את אספקת החיים של דברי האל בהווה והשיגו את עבודת רוח הקודש. זה ההבדל בין הדרך החדשה לדרך הישנה! זו הסיבה הבסיסית לכך שהעולם הדתי דועך, וכנסיית האל הכול יכול משגשגת יותר ויותר! "אדוננו", נשאתי תפילה. "כעת אני מבינה שבאמת חזרת, ונתת לנו דרך חדשה, אספקת חיים חדשה. אני מודה לך!"

הרגשות שלי באותו רגע היו חצויים בין שמחה ועצב. שמחתי שאלוהים לא נטש אותי למרות שהייתי כה מרדנית והמרתי את פיו, ושמחתי שהוא פעל בדרך מיוחדת וגרם לבעלי לקרוא את דברי האל בקול רם כדי שאשמע את קול האל. זו אכן הייתה אהבת האל כלפיי וישועתו עבורי! נעצבתי על שבמשך שנים רבות כל כך ציפיתי לשובו של אדוננו, אך מעולם לא העליתי על דעתי שאדחה את אדוננו כשהוא יבוא לדפוק על דלתי. האחים והאחיות ההם עשו את הדרך הארוכה אליי פעם אחר פעם כדי להפיץ לי את הבשורה, אך אני רק התעלמתי מהם. הם שיתפו עם בעלי אבל אני לעגתי להם והפרעתי להם בכוונה... כשחשבתי על זה, חשתי כאב בליבי ולא הצלחתי לעצור את הדמעות שזלגו מעיניי. כרעתי על ברכיי לפני אלוהים והתפללתי אליו: "האל הכול יכול! טעיתי. דבקתי בכתבי הקודש במשך שנים כה רבות וחשבתי שסטייה מכתבי הקודש היא חוסר אמונה באלוהים. התייחסתי לכתבי הקודש כאל אלוהים ודחיתי שוב ושוב את עבודתך החדשה. כמה עיוורת הייתי! כעת אני מוכנה להניח את כתבי הקודש בצד, לעקוב אחר עבודתך החדשה ולהקשיב לדבריך בעידן החדש. לעולם לא אהיה עוינת כלפיך שוב ואני לא מוכנה לתת לתפיסות ודמיונות להרוס את חיי. הו אלוהים! אני רוצה לקבל החלטה נחושה, לשתף איתך פעולה ולהשיב אל משפחתך את אלו בכנסייה שמאמינים בך באמת, כדי לפצות על מה שעשיתי לך!"