מאת וואנג הואה, מחוז הנאן

בתי ואני נוצריות המשתייכות לכנסיית האל הכול יכול. בשל אמונתנו באלוהים, בתי ואני נאסרנו ונידונו לחינוך מחדש בעבודת פרך על ידי הממשלה הסינית הקומוניסטית. אני נידונתי לשלוש שנים, ובתי נידונה לשנה. למרות שסבלתי מרדיפה ומפגיעה בלתי אנושיות מצד הממשלה הסינית הקומוניסטית, בכל פעם שמצאתי עצמי מיואשת ונתונה בסכנה, אלוהים היה שם, שמר עליי בסתר, הגן עליי ופתח לי דרך מוצא. דברי האל הכול יכול הם שהעניקו לי את האומץ והמוטיבציה להמשיך לחיות, הם שהנחו אותי להתגבר על ייסורי העינויים האכזריים והם שעזרו לי להחזיק מעמד במשך שלוש שנים בכלא הגיהינום ההוא. בשיא מצוקתי, הייתי עדה לאהבתו ולישועתו של האל הכול יכול וחוויתי את סמכותם ואת עוצמתם של דברי אלוהים. אני מרגישה נבחרת, על כך שקיבלתי הרבה כל כך וגמרתי אומר לדבוק באלוהים בנאמנות ולצעוד בדרך הנכונה בחיים.

לפני שהאמנתי באלוהים, ניהלתי עסק. הייתי טובה למדי בכך והרווחתי סכום כסף נאה. אבל בזמן שעבדתי לפרנסתי, חוויתי גם את תהפוכות החיים במלואן. לא רק שהייתי צריכה לשבור את הראש במחשבה איך להרוויח כסף יום-יום, אלא גם היה עליי להתמודד עם כל מיני בדיקות מלאי מצד יחידות ממשלתיות שונות. היה עליי לנהל שיחות לא כנות כל היום ולהציג חזות כוזבת בקשריי עם אחרים. הרגשתי שאורח החיים הזה מכאיב ומתיש כאחד, אבל לא הייתה לי ברירה אחרת. בדיוק כשהגעתי למצב של תשישות רגשית ופיזית מוחלטת מהעבודה, קיבלתי את הבשורה של האל הכול יכול באחרית הימים. ראיתי שהמלים שהאל הכול יכול מבטא מגלות את תעלומות החיים וחושפות את כל מקור הכאב של האנושות, כמו גם את האמת אודות השחתת האנושות על ידי השטן. הן גם מראות לאדם את דרך האור שיש לצעוד בה במהלך החיים, ולבי מייד נהה אחרי דבריו של אלוהים. חשתי ודאות מעומק לבי שמדובר בעבודתו של האל האמיתי ושהאמונה באלוהים היא הדרך הנכונה היחידה בחיים. הרגשתי בת מזל כל כך על שאני מסוגלת לקבל את עבודתו של אלוהים באחרית הימים וחשבתי על כל האנשים בעולם שהיו כמוני, שחיו חיים ריקניים, שלא הצליחו למצוא כיוון בחייהם ואשר נזקקו לישועת אחרית הימים של האל הכול יכול. לכן רציתי להטיף את הבשורה של אחרית הימים למבקשי-אמת נוספים, כדי שרבים יותר יזכו בישועת האל. אהבתו של אלוהים ריגשה אותי, ובכל פעם כשדיברתי על עבודתו של אלוהים או על ישועתו, רציתי לומר עוד ועוד. ואכן, באמצעות ההטפות שלי, הצלחתי לשכנע כמה מבקשי-אמת כנים. נפעמתי. באותה עת, בתי בדיוק סיימה את לימודיה בתיכון. היא ראתה עד כמה אני מאושרת מאז שהפכתי למאמינה באל הכול יכול, והיא גם ראתה שהאחים והאחיות שבאו לביתנו היו כולם טהורים וחביבים, שכולם התאספו כדי לדבר בגלוי, לשיר מזמורים ולרקוד, ושתמיד שרתה במקום אנרגיה נעימה ומשמחת להפליא. עקב כך, היא החלה להשתוקק לחיים כאלה ורצתה מאוד להאמין באלוהים ולדבוק בו. מאותה עת ואילך, ניהלנו עסק במהלך היום, ואחר כך התפללנו יחד, קראנו את דברי אלוהים יחד, למדנו מזמורים יחדיו ושיתפנו את תובנותינו מדברי אלוהים בשעות הלילה. חיינו נמלאו שמחה.

בדיוק כשחשנו את מלוא עומקה וחומה של אהבת האל, ציפורני הטרף של הממשלה הסינית הקומוניסטית היכו בנו באופן בלתי צפוי וגרמו לשתינו סבל וסיוט קורעי לב - זה היה רגע שלעולם לא אשכח. זה קרה ב-7 בדצמבר 2007, בתי עשתה כביסה בבית ואני בדיוק התכוננתי לצאת למלא את חובתי בכנסייה, כשלפתע התפרצו פנימה חמישה או שישה שוטרים בבגדים אזרחיים. אחד מהם צעק "אתן מאמינות באל הכול יכול! יותר מכך, את מסתובבת ומטיפה לאחרים!" לאחר מכן הוא הצביע על בתי ואמר לשני שוטרים אחרים, "קחו אותה קודם!" ומייד שני השוטרים לקחו את בתי. לאחר מכן, שאר השוטרים החלו לערוך חיפוש בכל הבית, כשהם נוברים בכל התיבות והארונות ואפילו בודקים בכל כיסי הבגדים. בתוך דקות, המיטות והרצפה היו מבולגנות, והם גם דרכו על כל המיטות בנעלי העור שלהם. בסופו של דבר, הם לקחו ספרים עם דברי אלוהים, כמה דיסקים, שני נגני CD, שני נגני MP3, 2000 יואן במזומן וזוג עגילי זהב. אחר כך הם דחפו לניידת. שאלתי אותם בתוכחה, "על איזה חוק עברנו בכך שאנו מאמינות באלוהים? למה אתם עוצרים אותנו?" להפתעתי, הם הצהירו במצח נחושה לנוכח כל האנשים שהתבוננו בהם, "המומחיות שלנו היא לתפוס אתכם, המאמינים באלוהים!" התקוממתי. הם לא היו "משטרת העם". הם היו פשוט כנופיית שודדים, בריונים ועברייני העולם התחתון, שמשימתם המיוחדת הייתה לפעול ביד קשה כנגד הצדיקים!

כשהגענו למשרד לביטחון הציבור, נאזקתי והובלתי לחדר החקירות. למראה החזות הפראית שלהם, לא יכולתי שלא לפחד וחשבתי לעצמי: "כעת, משנפלתי ביד השדים האלה והם מצאו בביתי כל כך הרבה ספרים של דברי אלוהים ודיסקים, הם ודאי לא ישחררו אותי. אם לא אעמוד בעינויים שלהם ואהפוך ליהודה איש קריות, אזי שמי ייוודע לעולמי עד כבוגדת שבגדה באלוהים!" התפללתי בלבי בשקט לאלוהים וביקשתי ממנו להגן עליי ולהדריך אותי. בדיוק אז חשבתי על דברי אלוהים שבהם נאמר: "לא ארחם עוד על אלה שהיו לגמרי לא נאמנים לי בעתות מצוקה, משום שיש גבול לרחמיי. מעבר לכך, אין בי כל חיבה לאף בן אדם שבגד בי בעבר, ויותר מכך, אין לי כל עניין להתקשר עם אלה שבגדו בעניינם של חבריהם. זה הטבע שלי, יהיה האדם אשר יהיה" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, הכינו מספיק מעשים טובים למען ייעודכם). דבריו של אלוהים גרמו לי להבין כי טבעו הצודק אינו סובל שום עבירה וכי אלוהים אינו אוהב את מי שבוגד בו. חשבתי אז על דברי אלוהים שבהם נאמר: "בעלי השררה נראים אולי אכזריים כלפי חוץ, אך אל תחששו, זה רק מפני שאין בכם אמונה רבה. כל עוד אמונתכם תגדל, דבר לא יהיה קשה מדי" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, אמירותיו של המשיח בראשית, פרק 75). "כן!" חשבתי. "אל לי לפחד מהם. אין זה משנה עד כמה חבורת השוטרים המרושעים נראית מפחידה, הם עדיין נתונים ביד אלוהים, ובלי אישורו של אלוהים הם לא יכולים לפגוע בשערה משערות ראשי, נוראים ככל שיהיו". דברי אלוהים העניקו לי אמונה ואומץ, וכך גמרתי אומר: "הו אלוהים! הגיע המועד שבו אתה בוחן אותי. אני מבקשת לשאת עדות למענך ואני נשבעת בחיי שלעולם לא אהפוך ליהודה איש קריות”. משסיימתי להתפלל, ליבי נרגע קצת. באותו רגע, אחד השוטרים המרושעים שנראה כמו המפקד שלהם נזף בי ואמר, "אישה טיפשה! יכולת לעשות כל כך הרבה דברים, אבל כמובן שהיית מוכרחה לגרום לבת שלך להאמין באלוהים, נכון? היא ממש יפהפייה. היא יכלה להרוויח עשרות אלפי יואן בשנה ממכירת גופה לגברים עשירים, ולמרות זאת היא מאמינה באלוהים כמו טיפשה! ספרי לנו עכשיו, מתי התחלת להאמין באלוהים? מי הכניס אותך לזה? מאיפה השגת את הספרים האלה?" כששמעתי את דברי ההבל שלו, רתחתי מזעם. לא יכולתי להאמין שפקיד מכובד-כביכול בממשלה יכול לומר דברים כל כך בזויים וחסרי בושה! בעיניהם, מכירת גופו של אדם היא דבר טוב, והם אפילו מעודדים אנשים ללכת ולעשות דברים מרושעים כאלה. ואילו אנחנו, המאמינים באלוהים וסוגדים לאלוהים ומבקשים להיות אנשים ישרים, מתויגים כעבריינים שמבצעים עבירה והופכים יעד למדיניות של יד קשה ולמעצרים. האם בהתנהגותם זאת הם אינם מחזקים את הרוע, מדכאים את הטוב ומחניקים את הצדק? הממשלה הסינית הקומוניסטית מרושעת ומושחתת כל כך! כשראיתי שהם ממשיכים לדבר שטויות כאלו ואוטמים אוזניהם לכל היגיון, ידעתי שאין דרך לגרום להם להבין, ולכן סכרתי את פי. כשהם ראו שאני מסרבת לדבר, הם הובילו אותי חזרה לניידת ואיימו עליי, "מצאנו כל כך הרבה הוכחות בבית שלך שאם לא תתנהגי יפה ותגלי לנו הכול, נעמיד אותך בפני כיתת יורים!" כששמעתי אותם אומרים זאת, לא יכולתי שלא לחוש חרדה, וחשבתי: "האנשים האלה מסוגלים לכול. אם הם באמת יירו בי, לעולם לא אראה עוד את הבת שלי". ככל שחשבתי על כך, כן גברה מצוקתי. קראתי ללא הרף לאלוהים בלבי וביקשתי ממנו להגן על לבי ולסלק ממני את הפחד והדאגות שהיו בו. באותו רגע נזכרתי בדברי אלוהים: "מכל הדברים שמתרחשים בתבל, אין שום דבר שאני עושה שאינו סופי. איזה דבר בעולם לא נתון בידיי?" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, דברי האל לתבל כולה, פרק 1). "האמונה היא כמו גשר העשוי מקורה בודדת – מי שדבק בחיים באופן עלוב יתקשה לחצות אותו, אך מי שמוכן להקריב את עצמו יוכל לעבור ללא חשש. אם האדם חושב בביישנות ובפחד, משמע שהשטן משטה בו. השטן חושש שנחצה את גשר האמונה וניווכח באלוהים" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, אמירותיו של המשיח בראשית, פרק 6). באותו רגע, הכול התברר לי: "כן", חשבתי לעצמי. "חיי וחיי בתי נמצאים בידי אלוהים, ואלוהים אומר את המלה האחרונה בשאלה האם נחייה או נמות. לשדים אלה של השטן אין שליטה על גורלנו. ללא רשותו של האל, איש אינו יכול לחשוב אפילו ליטול את חיינו. השטן מנסה היום להשתמש בעקב אכילס שלי כדי לאיים עליי ולהפחיד אותי, בתקווה לגרום לי ליפול טרף לתוכניתו הערמומית ולהיכנע לו. אבל אסור לי להניח לו להוליך אותי שולל. בין אם אמות או אחייה, אני מוכנה לציית, כיוון שאעדיף למות מאשר לבגוד באלוהים". בחושבי כן, מצאתי בי מייד את הנחישות להילחם בשטן עד הסוף וכבר לא חשתי פחד או חרדה.

המשטרה לקחה אותי לבית המעצר. ברגע שהובלתי לחצר, הסוהרות ערכו עליי חיפוש בגסות והורו לי להסיר את נעליי ובגדיי. לאחר מכן, הן גרמו לי לעמוד בחצר הקרה כקרח קרוב ל-30 דקות. היה לי קר כל כך עד שבקושי הצלחתי לשמור על שיווי משקלי. כל גופי רעד בחוזקה ושיניי נקשו ללא הרף. כשהן ראו שלא מצאו עליי דבר, אחת הסוהרות לקחה אותי לתא והסיתה נגדי את האסירה הראשית ואת שאר האסירות בתא באומרה, "זו מאמינה באל הכול יכול..." ברגע שהיא אמרה זאת, האסירות התנפלו עליי וגרמו לי להוריד את מכנסיי לקרסוליי ואז להרימם שוב. הם גרמו לי לעשות זאת שוב ושוב בזמן שכולן לעגו לי. לאחר שקינטרו והעליבו אותי, האסירה הראשית לימדה אותי להכין דברים מפלומה של נוצות תרנגולת. אך כיוון שהמשימה דרשה מיומנות ותרגול מסוימים, עדיין לא שלטתי בה ביום השני, ועקב כך האסירה הראשית לקחה מקל במבוק והיכתה אותי בפראות בידיי. ספגתי מכות בידיי עד שהן איבדו כל תחושה מרוב כאב, ואפילו לא הצלחתי לאחוז את נוצות העוף באצבעותיי. כשהתכוונתי להרים את הנוצות שנפלו על הרצפה, האסירה הראשית דרכה על כף ידי והצמידה אותה לרצפה בעזרת כף רגלה, ומיד חשתי כאב חד באצבעותיי, כאילו הן מתפרקות זו מזו. אבל היא עדיין לא סיימה איתי, והיא הניפה שוב את מקל הבמבוק שלה והכתה בו בראשי כמה פעמים עד שראשי הסתחרר ועיניי התערפלו. לבסוף היא אמרה באכזריות, "העונש שלך יהיה לקבל הערב את משמרת הלילה. מחר תיחקרי במשטרה, אז תצטרכי לעשות את העבודה של מחר היום. אם לא תסיימי את הכול, מחר בערב אכריח אותך לעמוד על רגלייך כל הלילה!" באותו רגע חשתי צער ודיכאון בל יתוארו. חשבתי שכבר עכשיו אינני מסוגלת לשאת זאת, כאשר המשטרה המרושעת עושה יד אחת עם האסירות כדי לפגוע בי באופן זה. אז איך למען השם אני אמורה לעבור את הימים הבאים? במצוקתי, בכיתי על חוסר הצדק של כל זה, דמעות זלגו על פניי וחלקתי את מצוקתי בדממה עם אלוהים וסיפרתי לו על קשיי: "הו אלוהים! לנוכח הלעג והעינויים שספגתי מחבורת המפלצות הזו, אני מרגישה כל כך לבד, חסרת אונים ומפוחדת, ואני לא יודעת איך אעבור את זה. אנא הכוון אותי ואפשר לי להיות חזקה". לאחר שהתפללתי, אלוהים גרם לי לחשוב על פסקה מדבריו שהאירה את עיניי: "בני האדם שאלוהים מתייחס אליהם כאל מתגברים הם אלה שעדיין מסוגלים לשאת עדות, לשמר את ביטחונם העצמי ואת מסירותם לאלוהים כשהם תחת השפעתו של השטן ותחת מצור של השטן, כלומר כשהם מצויים בתוך כוחות החושך. אם אתם עדיין מסוגלים לשמור על לב טהור ועל אהבתכם האמיתית לאלוהים בלי קשר לנסיבות, אתם נושאים עדות בפני אלוהים, וזה הדבר שאלוהים קורא לו להיות מתגברים" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, עליכם לשמר את מסירותכם לאלוהים). שאבתי נחמה רבה מדברי אלוהים והם איפשרו לי להבין את רצונו. אלוהים משתמש במשטר הדיכוי והרדיפה של השטן כדי להפוך את האדם למושלם, כדי לאפשר לאדם להתחמק מהשפעת השטן, על מנת שנוכל להפוך למתגברים וניכנס לממלכתו. במדינה חשוכה ורעה זו שנשלטת על ידי הממשלה הסינית הקומוניסטית, אנשים מורשים ללכת רק בדרך הרוע ולא בדרך הנכונה. הממשלה הסינית הקומוניסטית עושה זאת במטרה להשחית אנשים עד כדי כך שהם כבר לא יוכלו להבדיל בין טוב לרע, בין צדק לאי-צדק. מטרתה לגרום לאנשים להטיף לרשע ולנטוש את הצדק, עד שלבסוף הם ייכחדו יחד איתה בשל התנגדותם לאלוהים. רק סירוב להיכנע למתקפות של כוחות האופל מכל עבר, דבקות באמונה, במסירות ובאהבה לאלוהים ונשיאת עדות בפני אלוהים - רק כך יוכל אדם להפוך למתגבר אמיתי, ורק כך ניתן להלבין את פניו של השטן ולאפשר לאלוהים לזכות בתהילה. אחר כך, נשאתי תפילה לאלוהים: "הו אלוהים! אתה משתמש בשדים אלה של השטן בשירותך, כדי לבחון את אמונתי ולתת לי הזדמנות להעיד בעבורך. בעשותך כן, אתה מרומם אותי, ואני מאמינה שכל מה שקורה לי עכשיו מתוזמר על ידיך, ושאתה בוחן את הכול בסתר. אני רוצה לשאת עדות בעבורך ולרצות אותך במבחן זה. אני רק מבקשת שתיתן לי אמונה וכוח ונחישות לעמוד בסבל, כך שיהא העינוי שעימו יהיה עליי להתמודד אשר יהא, אני לא אפול ודרכי לא תאבד!"

בשעה 9 בבוקר היום השלישי, השוטרים לקחו אותי לחדר החקירות. הם נופפו בטלפון הנייד של בתי והחלו לחקור אותי. "ההודעות בטלפון הזה נשלחו על ידייך. אמרת לבת שלך שאת מתכוונת לקנות בית, אז נראה שלא חסרים לך מזומנים". השוטרים הרשעים ההם היו ממש מתועבים. הם לא הותירו אבן על אבן במאמציהם לסחוט ממני כל פרוטה אחרונה. עניתי, "פשוט התבדחתי איתה". הבעת פניו של השוטר השתנתה בפתאומיות והוא לקח פנקס רשימות והחל להכות בעזרתו באלימות על ראשי ופניי עד שהרגשתי סחרחורת ופני בערו מכאב. הוא סינן בשיניים קפוצות, "גלי לנו! איפה הכסף שלך? אם לא תגלי לנו הכול, נגרור אותך החוצה ותוצאי להורג ביריה! אם לא זה, אז תישפטי לשמונה עד עשר שנות מאסר!" עניתי שאני לא יודעת דבר. שוטר אחר גבוה ומפחיד התרגז. הוא הסתער לעברי, אחז בחלק האחורי של חולצתי והשליך אותי כמה מטרים על הרצפה. לאחר מכן הוא התחיל לבעוט בפראות בראשי, בגבי וברגליי, באומרו תוך כדי כך, "זה עונשך על כך שאת לא מודה! את אומרת שאת לא יודעת דבר, אבל רק טיפש יאמין לך! אם לא תגלי לנו את מה שאנחנו רוצים לדעת, אני אכה אותך למוות עוד היום!" חרקתי את שיני ונשאתי את הכאב, בעודי קוראת לאלוהים כל הזמן בלבי: "הו אלוהים! השדים האלה מרושעים כל כך. אנא תן לי כוח להתגבר על מכותיהם והגן עליי כדי שאוכל לשאת עדות בעבורך". בדיוק אז חשבתי על דברי אלוהים שבהם נאמר: "החיילים הטובים של המשיח חייבים להיות נועזים, ועליהם להסתמך עליי כדי להיות חזקים מבחינה רוחנית. הם חייבים להילחם כדי להפוך ללוחמים, ועליהם להיאבק בשטן עד המוות" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, אמירותיו של המשיח בראשית, פרק 12). "אם יש לכם ולו נשימה אחת בלבד, אלוהים לא יניח לך למות" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, אמירותיו של המשיח בראשית, פרק 6). דברי אלוהים נסכו בי אמונה וכוח והעניקו לי אומץ להתגבר על האחיזה שהמוות אחז בי. באותו רגע, חשתי את אהבת האל והבנתי שאלוהים תמיד לצידי. חשבתי: "ככל שתכו אותי יותר באופן זה, כך תתברר לי יותר מהותכם האמיתית כאויבי האלוהים. גם אם אמות, לעולם לא אכנע לכם. אם אתם חושבים שאי פעם אבגוד באלוהים, תחשבו שוב!" משחשבתי זאת, חשתי מייד איך כל גופי נרגע. באותו בוקר הם עברו חליפות ממכות לחקירות, ואחרי הצהריים הם גרמו לי לכרוע ברך על הרצפה הקשה והקפואה. הם עינו אותי כל היום עד רדת הלילה, ולבסוף גופי הוכה כל כך עד שכולו דאב באופן בלתי נסבל ולא היה לי כוח לעמוד על רגליי. הם ראו שהם לא יוציאו ממני דבר באמצעות התשאול, ולכן ליוו אותי חזרה לבית המעצר.

כשחזרתי לבית המעצר, הסוהרת הקשוחה מעולם לא איפשרה לי לאכול די צרכי, ולעומת זאת העמיסה עליי עוד מטלות. היא גרמה לי לעבוד יותר מ-15 שעות בכל יום, ואם לא הייתי מסיימת את כל העבודות, היא הורתה לאסירה הראשית לענות אותי. מאחר שרק התחלתי לעשות את העבודה הזו ולא ביצעתי אותה במהירות מספקת, האסירה לקח את פטיש הפלדה שבו השתמשתי בעבודתי והכתה בעזרתו בראשי. מייד נוצרה בראשי בלוטה גדולה, ואז היא בעטה בי והכתה אותי עד שחשתי כאב בלתי נסבל בכל גופי ודם זלג מפי. במהלך העינויים האכזריים האלו, לא יכולתי שלא לחשוב על בתי. מרגע שהיא נעצרה, לא היה לי מושג אילו עינויים השדים הרשעים עוללו לה, ועוד פחות מזה איך היא מסתדרת בבית הכלא. בדיוק אז, שמעתי צעקה פתאומית מהתא של הגברים הסמוך לשלי, ואחת הנשים בתא שלי אמרה, "כאן, להרוג מישהו זה כמו להרוג חרק. אחד האסירים הגברים לא יכול היה לסבול את העינויים, אז הוא ברח לגבעות שמאחורי הכלא. כשהשוטרים מצאו אותו, הם היכו אותו למוות, ואז אמרו למשפחתו שהוא התאבד. פשוט כך, הכול נגמר בטיוח". הסיפור הזה הפחיד אותי והרגשתי מודאגת עוד יותר בקשר לבתי. זה עתה מלאו לה 19 שנים ובכל ימי חייה היא לא נאלצה לסבול, ודאי לא מצוקה כזאת. השדים האלה, שיכולים לרצוח מישהו בלי להניד עפעף, מסוגלים לכל מעשה בזוי שניתן להעלות על הדעת, ולא ידעתי אם בתי תוכל לסבול את העינויים והאכזריות של השדים האלה. כיוון שלא היה לי מושג אם בתי חיה או מתה בכלל, חשתי מצוקה עמוקה, ואפילו בחלומותיי בלילה ראיתי תמונות איומות של אותם שדים מענים אותה. לעיתים קרובות התעוררתי מהחלומות האלה בבעתה, ואז הייתי נסערת כל כך עד שלא יכולתי להירדם שוב כל הלילה.

למחרת. הסוהרת מצאה תירוץ כלשהו לומר שאני לא עובדת מספיק קשה ולהכות אותי בפניי ללא שום סיבה. היא הכתה אותי חזק כל כך עד שפניי בערו ואוזניי צלצלו. אבל היא לא הסתפקה בכך. היא צעקה עליי, "אני לא מאמינה שנצליח לתקן אותך כאן, אז אני אתן לך טעימה מ'בתולת הברזל' המפחידה!" לאחר מכן, היא נתנה הוראה וחמש או שש סוהרות נוספות הגיעו וחתכו כל כך הרבה מהשיער שלי עד שלא דמיתי לעצמי יותר. אחר כך, הן הצמידו אותי לרצפה והכריחו אותי ללבוש את מכשיר העינויים הנורא ביותר בכל הכלא - "בתולת הברזל". הן כרכו טבעת ברזל על ראשי, אחת בכל יד ואחת על כל רגל, והטבעות חוברו זו לזו במוטות ברזל. ברגע שנאזקתי במכשיר העינויים הזה, לא יכולתי אפילו לעמוד על רגליי ונאלצתי להישען על הקיר. הסוהרת גרמה לי לחבוש את מכשיר העינויים הזה בכל יום, מחמש בבוקר עד חצות (הוכרחתי לעמוד על רגליי במשך כל 19 השעות), והורתה לאסירה הראשית, "השגיחי עליה בשבילי. אם היא תנסה לישון, תבעטי בה!" מאותו רגע, האסירה הראשית השגיחה עליי בכל יום ולא נתנה לי לעצום עין לשנייה. כיוון שהטבעות היו עשויות מברזל והוצמדו לכל גופי, הרגשתי כאילו הן עוצרות את זרימת הדם בגופי. בסופו של דבר, כבר לא יכולתי לפקוח את עיניי, אז האסירה הראשית קיללה אותי, ופעם אחת היא גם בעטה בי. כל גופי החל לרעוד וכמעט שלא יכולתי לשאת עוד את הכאב. כשהגיעה שעת השינה, ארבע אסירות הרימו אותי והניחו אותי על לוח גדול שעליו עבדתי במהלך היום, ולמחרת בבוקר הן באו והורידו אותי בחזרה למטה. במקרה, במהלך אותם ימים, התחוללה סופת שלג נוראה בחוץ ומזג האוויר היה קר במיוחד. כדי לייסר אותי, הסוהרת השנואה גרמה לי לחבוש את טבעות הברזל האלה במשך שבעה ימים ושבעה לילות. לא יכולתי לאכול, לשתות או ללכת לשירותים בכוחות עצמי. כשהייתי צריכה ללכת לשירותים, אסירות אחרות שלא הספיקו לסיים את עבודתן נאלצו לעזור לי. כל האסירות היו עסוקות בכל יום, ולכן בכל פעם שהאכילו לי, הן עשו זאת ברשלנות, ולעתים רחוקות מאוד הן בכלל נתנו לי לשתות מים. סבלתי ממש מהרעב ומהקור, וכל יום דמה לתקופת חיים שלמה. בכל בוקר, כשהורידו אותי מהלוח הגדול, הרגשתי כואבת להחריד, ולא ידעתי איך אעמוד ביום נוסף. השתוקקתי רק שהלילה יגיע, ומבחינתי זה היה בסדר אם השמש לא הייתה זורחת שוב לעולם. מאחר שטבעות הברזל היו כבדות כל כך, ביום השני שנאלצתי לחבוש אותן, ידיי התנפחו והפכו שחורות וסגולות, ונדמה היה שהעור שלי עומד להיקרע. כל גופי היה נפוח כמו בלון, והנפיחות לא ירדה גם אחרי עשרה חודשים. העינוי היה כה נוראי עד שהמוות נראה לי עדיף על החיים, והגעתי לקצה גבול יכולתי לשאת את הסבל. וכך, התחננתי לאלוהים בתפילה: "הו אלוהים! אני באמת לא יכולה לשאת עוד את הייסורים האלה. אני לא רוצה לחיות, אבל אני גם לא מצליחה למות. אני רק מבקשת שתקח את נשמתי, כי אני לא רוצה לחיות עוד דקה נוספת". בעודי מבטאת בקשה בלתי סבירה זו מאלוהים וחושבת למות כדי להימלט ממכאוביי, נזכרתי בדברי אלוהים שבהם נאמר: "בימינו, רוב בני האדם לא יודעים זאת. הם סבורים שאין לסבל כל ערך... הסבל של בני אדם מסוימים מגיע לרמה מסוימת, והם מתחילים לחשוב על המוות. זו לא האהבה האמיתית של אלוהים. בני אדם כאלה הם פחדנים, אין להם כל התמדה, והם חלשים וחסרי אונים! ...לפיכך, במהלך אחרית הימים, אתם חייבים לשאת עדות על אלוהים. בלי קשר לגודל הסבל שלכם, עליכם להמשיך ממש עד הסוף, ואפילו בנשמת אפכם האחרונה, עליכם להיות נאמנים לאלוהים ובחסדו של אלוהים. רק זה נחשב אהבה אמיתית לאלוהים, ורק זה נחשב לעדות חזקה ומהדהדת" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, רק על ידי חוויית ניסיונות כאובים תוכלו להכיר את חביבותו של אלוהים). "כבני אנוש, עליכם להשקיע למען אלוהים ולסבול כל סבל. עליכם לקבל את מעט הסבל שאתם עוברים כיום בשמחה ובביטחון ולחיות חיים בעלי משמעות, כמו איוב ופטרוס. ...אתם עוסקים בחיפוש הדרך הנכונה ושואפים להשתפר. אתם גדלים באומת התנין הגדול האדום כאש, ואתם בני האדם שאלוהים קורא להם צדיקים. אלה החיים בעלי המשמעות הרבה ביותר, הלא כן? " (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, נוהג (2)). דברי אלוהים נפלו על ליבי הצחיח כמו טל מתוק. "כן", חשבתי לעצמי, "זה הרגע שבו אלוהים צריך שאשא עדות למענו. אם אמות משום שאיני מוכנה לסבול כאב, האם זה לא יהפוך אותי למוגת לב? למרות שאני סובלת כעת אכזריות וייסורים מיידי השדים האלה, האין זה נכון שהדבר המשמעותי והראוי ביותר הוא להיות מסוגלת לשאת עדות למען אלוהים ולהיחשב צדיקה בעיניו? האמנתי באלוהים במשך כל השנים האלה ונהניתי מכל כך הרבה חסד וברכות ממנו, ולכן היום עליי להעיד למען אלוהים בפני השטן - זה לי לכבוד לעשות זאת. אני איאחז בחיים, אפילו אם אסבול מאוד ויהיה קשה לי מאוד, על מנת לשמח את לבו של אלוהים". דברי אלוהים עוררו הן את לבי והן את רוחי ואיפשרו לי להבין את רצונו. לא רציתי עוד למות. במקום זאת רציתי רק לשאת כל כאב ולהיכנע לתזמוריו ולעיבודיו של אלוהים. סוף סוף הסתיימו שבעת הימים והלילות של העונש הפיזי. עוניתי כמעט עד סף מוות. העור בעקביי התקלף, ושכבה אחר שכבה של עור התקלפה סביב פי. מאוחר יותר שמעתי אסיר גבר בתא הסמוך אומר: "אסיר חזק וקשוח כבן 30 מת כתוצאה מעינוי כזה". כששמעתי זאת, המשכתי להודות לאלוהים בלבי, כי ידעתי שלא שרדתי רק בגלל שהיה לי מזל, אלא בזכות הדרכתו והגנתו של אלוהים. דבריו של אלוהים החדורים חיוניות הם שאיפשרו לי לשרוד. אחרת, בהתחשב במבנה הגוף הנשי והשברירי שלי, הייתי מתה מהעינוי ההוא מזמן.

לאחר שעברתי את העינוי האכזרי ההוא, הייתי עדה באמת ובתמים לכול-יכולתו של אלוהים, ויותר מכך, הגעתי להבנה עד כמה אני חסרת אונים. במהלך הניסיון ההוא, לא יכולתי אפילו לדאוג לעצמי, ולמרות זאת דאגתי האם בתי תצליח להחזיק מעמד - האם לא הוטרדתי סתם מדברים שדמיינתי לעצמי? גורלה של בתי היה ביידי אלוהים והדאגה שלי בקשר אליה לא יכלה לעזור לה כלל וכלל. הדאגה שלי רק נתנה לשטן הזדמנות להגיע אליי ולהפוך אותי לפגיעה בפני ההונאה והנזק שהוא גורם. כל הדברים מתוזמרים ומאורגנים על ידי אלוהים, וידעתי אז שעלי להפקיד את בתי בידי אלוהים ולהביט אליו תוך ביטחון בכך, שכשם שאלוהים מנחה אותי במצוקתי, הוא גם ינחה את בתי בתקופה נוראה זו. וכך, נשאתי תפילה לאלוהים וחשבתי על דברי אלוהים שבהם נאמר: "מדוע אתם לא מפקידים אותם בידיי? האם אתם לא מאמינים בי די הצורך? או שמא אתם מפחדים שאתן לכם הסדרים לא ראויים? מדוע אתם תמיד מתגעגעים לביתכם? ומדוע אתם מתגעגעים לאחרים? האם יש לי מעמד כלשהו בלבכם?" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, אמירותיו של המשיח בראשית, פרק 59). דברי אלוהים שיפרו את מצבי. "נכון," חשבתי. "התלאות שאנשים עוברים והכאב שהם סובלים ממנו - כולם נקבעו מראש על ידי אלוהים. אלוהים איפשר את קיומו של הסבל שבתי עוברת. למרות שאולי אינני מבינה זאת ואינני יודעת מה קורה לה, אין ספק שאהבתו של אלוהים עומדת מאחורי כל זה. כי אהבתו של האל לאדם היא האהבה המציאותית ביותר והאמיתית ביותר. אני רוצה להפקיד את בתי ביידי אלוהים, כדי שהוא ישלוט עליה ויסדיר את העניינים בעבורה. ואני מוכנה לציית לכל דבר שמגיע מאלוהים". בדיוק כשהרפיתי מכל הדברים האלה והייתי מוכנה להיכנע לתזמור של אלוהים, ראיתי את בתי בבית המשפט. היא לחשה לי שאלוהים הנחה אותה להתגבר על התלאות והעינויים וכי היא הייתה עדה לברכותיו של האל: אלוהים גייס כמה אסירות אמידות לעזור לה. מקצתן נתנו לה בגדים, ואחרות קנו לה מזון ושתייה. כשהאסירה הראשית הגיעה להתעלל בה בתואנת שווא, מישהי התייצבה לעזרתה. אלה רק חלק מהברכות שאלוהים העניק לבתי בכלא. באמצעות התנסויות אלה, בתי זכתה במעט הבנה של עבודתו המופלאה והחכמה של אלוהים, והיא הבינה שלעולם לא ניתן לבטא במלים את אהבתו של האל. שמחתי עד מאוד לשמוע את הדברים האלה מפיה, ועיניי מלאו דמעות של הכרת תודה לאלוהים. באמצעות בתי, חזיתי שוב בריבונותו של האל הכול יכול ובמעשיו המופלאים, והבנתי שאלוהים תמיד הדריך אותנו והגן על שתינו, כדי שנוכל לשאת את המצוקה והרדיפות. באופן זה, אמונתי באלוהים התחזקה אף יותר.

בימים שלאחר מכן, הסוהרת התעלמה כליל מכך שגופי נפוח וכואב והמשיכה להכריח אותי לעבוד. תוך זמן קצר הייתי כל כך מותשת עד שספגתי עוד שורה שלמה של פציעות חדשות בנוסף לקיימות, והגב התחתון שלי כאב עד כדי כך שלא יכולתי לעמוד ישר. ברגע שזזתי או הסתובבתי, הרגשתי עוויתות כאב בכל עצם ומפרק בגופי, כאילו כולם נקרעים לגזרים, ובשל כך התקשיתי להירדם בלילה. למרות זאת, הסוהרת עדיין לא הרפתה ממני ובמקום זאת הורתה לאסירה הראשית להתעלל בי בכל הזדמנות. מאחר שלא היה לי כסף לקנות להן דברי מאכל, האסירה הראשית בעטה באלימות בפלג גופי התחתון, בעודי מנסה אינסטינקטיבית להתכופף ולהסתתר. התסכול שלה הפך לזעם והיא בעטה בי ודרכה עליי ללא רסן. מכיוון שהמנות שאכלנו לא תובלו בשמן, לעיתים קרובות הייתה לי עצירות, ואם ביליתי זמן רב בכריעה מעל השרותים, הן קיללו אותי והענישו אותי במטלה לרוקן את דלי האסלה במשך יותר מעשרה ימים. הן מצאו כל אמתלה שרירותית להעניש אותי בקבלת משמרות של אחרים ובעמידה על המשמר כל הלילה. הן גם אמרו שהשתמשתי ביותר מדי חומר גלם בעבודתי, ולכן קנסו אותי ב-50 יואן. הסוהרת ניצלה את ההזדמנות כדי לקחת אותי למשרד ולנסות לפתות אותי, באומרה, "אם תוכלי להגיד לי מי עוד מאמין באלוהים חוץ ממך, אבקש מנשיא בית המשפט להפחית את עונשך, ואנו גם לא נקנוס אותך ב-50 יואן". לשוטרים המרושעים ההם היו כל כך הרבה תחבולות ערמומיות בשרוול, כשהם מחליפים לסירוגין בין טקטיקות רכות וקשות, והם ניסו כל אסטרטגיה שיכלו להעלות בדעתם כדי לגרום לי לבגוד באלוהים. אך הכול היה לשווא! סירבתי להצעה שלה.

ב-25 באוגוסט 2008, הממשלה הסינית הקומוניסטית האשימה אותי ב"הצטרפות לארגון 'שיאו ג'יאו' ושיבוש הליכי אכיפת החוק" וגזרה עליי שלוש שנות חינוך מחדש בעבודת פרך. לאחר מכן, נלקחתי למחנה העבודה הנשי המחוזי כדי לרצות את גזר דיני. בתי נידונה לשנה של חינוך מחדש בעבודת פרך, לריצוי בבית המעצר המקומי.

כעבור שבועיים בכלא, הסוהרות רצו להפריד את האסירות לקבוצות עבודה שונות. שמעתי שהעבודה שהאסירות המבוגרות עושות קצת יותר קלה, וחשבתי כיצד גופי ניזוק קשות וכמעט נהרס בבית המעצר וכיצד כבר לא נותר בי כוח לעשות עבודה פיזית קשה. התפללתי לאלוהים בעניין זה וביקשתי שייפלס לי דרך. אם באמת נדרש לו שאמשיך להתנסות במצב כזה, אזי הייתי מוכנה לציית. תודה לאל על ששמע את תפילתי. הנה כי כן, נשלחתי לקבוצת העבודה של האסירות המבוגרות. הכול אמרו שלא נשמע כדבר הזה, אבל אני ידעתי היטב בלבי שכל זה מתוזמר על ידי אלוהים ושאלוהים מגלה חמלה כלפי חולשתי. בקבוצת האסירות המבוגרות, הסוהרות דיברו מאוד ברכות, "מי שתעבוד קשה ותתאמץ היטב, עונשה יופחת. לא נעדיף אף אחת..." האמנתי לדבריהן, בחושבי שהסוהרות שם היו קצת יותר טובות מהסוהרות בבית המעצר. וכך, נרתמתי במרץ לעבודה ובסיומה נמניתי על עשר העובדות היצרניות ביותר מתוך כמעט 300 נשים. אולם כשהגיע הזמן להכריז על רשימת הנשים שעונשן יופחת, הסוהרות דאגו להפחית את העונש רק לאלה שאהבו להתגושש וקנו להן מתנות. העונש שלי לא הופחת אפילו ביום אחד. אסירה אחת ממש התישה את עצמה בעבודה כדי להפחית את עונשה, אך להפתעתה הסוהרות רק אמרו, "אנחנו צריכות להשאיר מישהי מוכשרת כמוך כאן לכל החיים!" כששמעתי זאת, שנאתי את עצמי על טיפשותי, על שלא הבנתי את מהותה האכזרית והברוטלית של הממשלה הסינית הקומוניסטית, ועל כך שהלכתי שולל אחר שקריה. למעשה, אלוהים כבר אמר מזמן: "הרקיע מעל האנושות יורד. הוא קודר ואפל ואין בו שום ניצוץ של בהירות, והעולם האנושי שרוי בעלטה מוחלטת, ובעלטה כזו, בן אדם לא יכול לראות את ידו מול פניו, ולא יכול לראות את השמש כשהוא מרים את ראשו" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, מה פירושו להיות אדם אמיתי). משהשוויתי בין הגילויים בדברי אלוהים לבין העובדות במציאות, הבנתי לבסוף שהממשלה הסינית הקומוניסטית אינה אלא חושך וזוהמה מראשיתה ועד סופה, ושאין בה שמץ של הגינות או צדק. אותן שוטרות מרושעות יכלו רק לרמות ולהטעות אנשים בעזרת שקרים ופשוט לא היו מסוגלות להתייחס אלינו כאל בני אדם. עבורן, האסירות לא היו אלא אמצעי להרוויח כסף. ככל שהאסירות היו כשירות יותר, כך פחתו סיכוייהן לזכות בהפחתת עונשן. הסוהרות רצו שנשרת כל הזמן ושנעבוד כמו פרדות, כדי שיוכלו להפיק מאיתנו יותר כסף. כדי להגדיל את תפוקת העבודה, המשטרה המרושעת אפילו לא הרשתה לנו להשתמש בשירותים, וכמה פעמים פשוט לא יכולתי להחזיק מעמד והטלתי את מימיי במכנסיים. מאחר שהתבלטתי בכמות העבודות שהספקתי, צוות העבודה הראשי ארגן העברה שלי לשמש כ"נותנת קצב". כעת כבר זיהיתי את פניהם המכוערות בבירור וידעתי שאם יעבירו אותי, הם ודאי יפעילו עליי יותר לחץ לעבוד אפילו עוד יותר קשה. פחדתי מההעברה, ולכן קראתי כל הזמן לאלוהים: "הו אלוהים! אני יודעת שזו מלכודת שהשדים טמנו בעבורי, אבל אין דרך להימלט ממנה. אנא פתח לי מוצא". להפתעתי, לאחר שאמרתי את התפילה הזו, למרות מזג האוויר החם, ידיי התקררו ואצבעותיי נקפצו בחוזקה זו לזו ונעשו כחולות. הסוהרת של צוות העבודה הראשי אמרה שאני מעמידה פנים, והיא אילצה שתי אסירות אחרות לשאת אותי למעלה לעבודה. כל שיכולתי לעשות היה לבכות נואשות לאלוהים, והתוצאה הייתה שנפלתי למטה, מהקומה השלישית לשנייה. כשהן ראו זאת, הן נבהלו, וכך הוחזרתי לקבוצת העבודה המבוגרת. אחר כך הבחנתי שגופי לא נפגע כלל - שוב הייתי עדה לכך שאלוהים מגן עליי.

מאמינים באל הכול יכול מתויגים בכלא כאסירים פוליטיים, והשדים של הממשלה הסינית הקומוניסטית צופים בנו כל הזמן. כלומר, אין לנו אפילו זכות דיבור. אם דיברתי עם מישהי, הסוהרות היו רואות זאת ואז חוקרות אותנו על מה דיברנו. בלילה הם הורו לאסירה הראשית להתבונן בי ולראות אם אני דנה עם אנשים אחרים על ענייני אמונה. בכל פעם כשמישהו ממשפחתי בא לבקר אותי, הסוהרות אילצו אותי ללמוד לומר כמה משפטים המכפישים את אלוהים, ואם לא הייתי אומרת אותם, הם שיבשו בכוונה את השיחות שלי עם משפחתי (ומשמעות הדבר הייתה שהיה לי פחות זמן לדבר איתם). מאחר שידעתי שאמירת דברים כאלה תפגע באלוהים, בכל פעם כשנקלעתי למצב זה, התפללתי בשקט לאלוהים ואמרתי: "הו אלוהים! זהו השטן שמנסה לפתות אותי. אנא הגן עליי ומנע ממני לומר כל דבר שעלול לפגוע בטבעך". מכיוון שמעולם לא אמרתי דבר כלשהו שרצו שאגיד, בסופו של דבר, הסוהרות לא יכלו עוד לעשות דבר בעניין.

שלוש שנות המאסר איפשרו לי לראות בבירור את מהותה האמיתית של הממשלה הסינית הקומוניסטית. היא מציגה פן אחד כלפי האנשים, ואז פועלת בדרך אחרת מאחורי גבם. כלפי העולם היא מתהדרת ב"חופש דת", אבל מאחורי הקלעים היא רודפת ומשבשת את עבודת האל בכל דרך אפשרית. והיא אוסרת בקדחתנות את המאמינים באלוהים, סוחטת מהם הודאות באמצעות עינויים ומתעללת בהם באכזריות. היא משתמשת באמצעים הבזויים ביותר שניתן להעלות על הדעת כדי לאלץ אנשים לדחות את אלוהים, לבגוד בו ולהיכנע לכוחה הרודני, זאת כדי להשיג את מטרתה הרעה להכניע אנשים ולשלוט עליהם לנצח. המין האנושי נוצר על ידי אלוהים והוא אמור לעבוד את האל. ואילו הממשלה הסינית הקומוניסטית עושה כל שביכולתה כדי להרחיק את בואו של אלוהים. היא מונעת מאנשים להאמין באלוהים, להטיף את הבשורה ולשאת עדות בפני אלוהים, ועל ידי כך היא חושפת לחלוטין את מהותה המרושעת, שהיא גם סוטה וגם מנוגדת לרצון השמיים. לאחר שחוויתי את הרדיפות והמצוקות הללו, למרות שגופי סבל עדיין מכאבים, אין לי כל תלונה או חרטה, מאחר שזכיתי בכל כך הרבה מאלוהים. כשהרגשתי חלשה וחסרת אונים, אלוהים הוא זה שהעניק לי אמונה וכוח פעם אחר פעם, והדבר איפשר לי למצוא בי את הנחישות להילחם עם השטן עד הסוף. כאשר הרגשתי צער ודיכאון, עצב וייאוש, היה זה אלוהים שהשתמש בדבריו כדי לנחם ולעודד אותי. כשהייתי על סף המוות, דברי אלוהים הם שהעניקו לי את המוטיבציה לשרוד ואת האומץ להמשיך לחיות. בכל פעם כשהייתי בסכנה, אלוהים הושיט לי את ידו לישועה ברגע האחרון, הגן עליי, עזר לי להימלט מהסכנה וחילץ אותי למקום מבטחים. באמצעות התנסות זו, לא רק שראיתי בצורה ברורה יותר את מהותו של השטן המנוגדת לאלוהים ושנאתי אותו עוד יותר, אלא בה בשעה גם הגעתי להבנה אמיתית של מעשיו המופלאים של אלוהים, כמו גם של האהבה והישועה שלו. רחשתי הערכה אמיתית לטוב ולענווה של ישוע ולסבל שהוא סבל על מנת להציל את האנושות, ואמונתי ואהבתי לאלוהים התחזקו.

אחרי ששוחררתי מהכלא, מכיוון שהשדים מהממשלה הסינית הקומוניסטית תקעו טריז ביני לבין חבריי ובני משפחתי, כולם דחו אותי והתעלמו ממני. לעומת זאת, כל אחיי ואחיותיי בכנסייה דאגו לי וטיפלו בי, והם העניקו לי את כל שהיה דרוש לי כדי להתחיל את החיים מחדש - בעשותם כן, הם העניקו לי תחושת חמימות שלא יכולתי למצוא בשום מקום אחר. תודה לאל שהציל אותי. תהא הדרך הלאה קשה ככל שתהא, אני אדבוק באלוהים עד הסוף ואשאף לחיות חיים מלאי משמעות כדי לגמול לו על אהבתו.