החיים תחת רדיפה אכזרית חיזקו את אמונתי באלוהים

2019 דצמבר 31

מאת ז'או רואי, מחוז שאנשי

שמי ז'או רוי. הודות לחסדו של אלוהים, כל משפחתי החלה להאמין בישוע אדוננו בשנת 1993. בשנת 1996, כשהייתי בת שש-עשרה, נשביתי באהבתו של ישוע אדוננו והתחלתי לעבוד בכנסייה ולשאת דרשות. עם זאת, זמן קצר לאחר מכן, התחלתי לשים לב לדברים רבים בכנסייה שהותירו אותי מאוכזבת קשות: עמיתים לעבודה עסקו בתככים זה כנגד זה, הדירו זה את זה והתחרו ביניהם על כוח ורווח. זה היה כאילו שהוראתו של האל שעלינו לאהוב איש את רעהו כבר נשכחה מזמן. נראה היה שלנושאי הדרשות לא היה מה לומר ולא הייתה שום הנאה בחיי הכנסייה. אחיות ואחים רבים נעשו שליליים וחלשים ואף הפסיקו להשתתף במפגשים... לנוכח מצבה העגום וקודר של הכנסייה, הרגשתי מיוסרת וחסרת אונים ביותר. ביולי 1999, בזכות תזמור וסידור מופלאים של אלוהים, קידמתי בברכה את שובו של ישוע אדוננו - האל הכול יכול. באמצעות קריאה בדברי האל הכול יכול ומעורבות בחיי הכנסייה, נהניתי שוב מעבודתה של רוח הקודש. כשנכחתי במפגשים עם אחיי ואחיותיי, סגנון החיים הדתי שחייתי בעבר נעלם. כל אדם יכול היה לומר את שעל לבו, שיתפנו לאורה של ההארה שקיבלנו מרוח הקודש, ושוחחנו על האופן שבו חווינו את דברי אלוהים וכיצד עלינו להסתמך על אלוהים כדי להיפטר משחיתות. יתר על כן, האחים והאחיות חיו חיים אדוקים ומכובדים מאוד. הם גילו סלחנות וסובלנות כלפי החסרונות וגילויי השחיתות של כל אחד מהם וסייעו זה לזה באהבה. אם מישהו מהם חווה קושי, איש לא התנשא מעליו או זילזל בו, אלא סייעו לו לחפש יחדיו את האמת כדי למצוא פתרון לבעיותיו. אלה היו חיי הכנסייה שתמיד רציתי - הדרך האמיתית שחיפשתי במשך שנים רבות! סוף סוף חזרתי לפני האלוהים, אחרי שתעיתי במשך שנים רבות! גמרתי אומר בפני אלוהים: "אני אביא בפני אלוהים את הנשמות התמימות שעדיין חיות בחושך, אאפשר להן לחיות תחת ההנחייה והברכה של עבודתה של רוח הקודש ולזכות בהשקייה ממי החיים של אלוהים. זהו הייעוד שלי כיצירת האל וזו הדרך המשמעותית והערכית ביותר לחיות את חיי". כך התחלתי למלא את חובותיי במרץ.

אולם, הממשלה הסינית הקומוניסטית - אותה ממשלה השונאת את האל האמיתי, אותה ממשלה אתאיסטית שמתעבת את האמת - סירבה לאפשר לנו לעבוד את אלוהים, לשאת עדות או להפיץ את הבשורה של אלוהים, ועוד פחות מכך היא הסכינה עם קיומה של כנסיית האלוהים. באביב 2009, ערכה הממשלה הסינית הקומוניסטית מבצע מעצרים נרחב כנגד המנהיגים המובילים של כנסיית האל הכול יכול. מנהיגים מכנסיות בכל רחבי הארץ נעצרו והושלכו לכלא בזה אחר זה. ב-4 באפריל, סמוך לשעה 9 בערב, אני ואחות שאיתה עבדתי במילוי חובותינו יצאנו בדיוק מהבית שבו התארחנו וצעדנו לעבר הכביש, כאשר לפתע שלושה גברים בבגדים אזרחיים זינקו מאחורינו, גררו אותנו בכוח בזרועותינו וצעקו, "קדימה! אתן באות איתנו!" עוד לפני שהספקנו להגיב, הושלכנו לתא הנוסעים של רכב מסחרי שחור שחנה בצד הדרך. זה היה כמו בסרטים, כשגנגסטרים באים וחוטפים מישהו לאור יום. אלא שאז זה קרה לנו במציאות, וזה היה מפחיד מאוד. הייתי המומה לחלוטין וכל מה שיכולתי לעשות היה לקרוא בשקט אל אלוהים שוב ושוב: "אלוהים היקר! הצל אותי! הו אלוהים, בבקשה הצל אותי..." לפני שהתעשתי, המכונית נעצרה בחצר הראשית של המשרד העירוני לביטחון הציבור. רק אז הבנתי שנפלנו לידי המשטרה. זמן קצר אחר כך, הובאה לשם גם האחות מהבית שבו התארחנו. שלושתנו נלקחו למשרד בקומה השנייה ושוטר אחד החרים את תיקינו ואילץ אותנו לעמוד עם הפנים לקיר בלי שנתן לנו הסבר כלשהו. לאחר מכן, הוא הכריח אותנו להתפשט לגמרי וביצע עלינו חיפוש גופני, כשהוא מחרים תוך כדי כך חומרים אחדים אודות עבודתנו בכנסייה, קבלות על כספי הכנסייה ששמרנו, את הטלפונים הסלולריים שלנו, מעל 5,000 יואן במזומן, כרטיס בנק ושעון, ועוד אי-אלו חפצים אישיים שהיו בתיקינו. בזמן שכל זה קרה, שבעה או שמונה שוטרים נכנסו ויצאו כל הזמן, ושניים מהשוטרים שהשגיחו עלינו אף פרצו בצחוק והצביעו עליי ואמרו, "זאת קליבר רציני בכנסייה. נראה שלכדנו דג שמן היום". זמן קצר לאחר מכן, ארבעה שוטרים בבגדים אזרחיים אזקו אותי, כיסו את עיניי ולקחו אותי לסניף של המשרד לביטחון הציבור הרחק מחוץ לעיר.

כשנכנסתי לחדר החקירות וראיתי את החלון הגבוה והמסורג ואת "כיסא הנמר" המזוויע והמצמרר, עלו במוחי סיפורי הזוועה של האחים והאחיות שעונו בעבר. כשחשבתי על העינויים הלא מוכרים שהשוטרים הרשעים תכף יעוללו לי, פחדתי מאוד וידיי החלו לרעוד כנגד רצוני. במצב נואש זה, עלו בראשי דברי אלוהים: "אתם עדיין נושאים פחד בלבכם. לבכם עדיין מלא במחשבות מהשטן, הלא כן?" "מהו מתגבר? החיילים הטובים של המשיח חייבים להיות נועזים, ועליהם להסתמך עליי כדי להיות חזקים מבחינה רוחנית. הם חייבים להילחם כדי להפוך ללוחמים, ועליהם להיאבק בשטן עד המוות" ("פרק 12" ב'אמירותיו של המשיח בראשית' בספר 'הדבר מופיע בבשר'). ההארה שבדברי אלוהים הרגיעה אט-אט את לבי אחוז החרדה ואיפשרה לי להבין שמקורו של הפחד שלי הוא בשטן. חשבתי לעצמי: "השטן רוצה לענות את בשרי כדי שאכנע לעריצותו. אסור לי להתפתות לתחבולה הערמומית שלו. אין זה משנה מה יקרה, אני משוכנעת שאלוהים נמצא איתי בסתר, שומר ומגן עליי. אלוהים יהיה הגיבוי האיתן שלי בכל עת ומשעני לנצח נצחים. זהו רגע מפתח בקרב הרוחני, וחובה עליי לשאת עדות למען אלוהים בזמן זה. אני חייבת לעמוד לצד האל ואל לי להיכנע לשטן". לאחר שהבנתי זאת, התפללתי בשקט לאלוהים: "הו, אל כל יכול! בעזרת כוונותיך הטובות, נפלתי היום בידי השוטרים המרושעים האלה. עם זאת, שיעור קומתי דל מדי ואני אחוזת חרדה ומפוחדת. אני מתפללת שתעניק לי אמונה ואומץ, כדי שאשתחרר מהמגבלות של השפעת השטן, לא איכנע לו ואשא עדות למענך בנחישות!" אחרי שסיימתי את תפילתי, לבי נמלא אומץ ולא הרגשתי מפוחדת כל כך מאותם שוטרים מרושעים למראה.

בדיוק אז, שני שוטרים דחפו אותי ל"כיסא הנמר" ונעלו את ידיי ואת כפות רגליי. אחד השוטרים, בריון גבוה וכבד, הצביע על כתובת על הקיר שבה נאמר, "אכיפה מהוגנת של החוק", ואז הוא דפק על השולחן וצעק, "את יודעת איפה את? המשרד לביטחון הציבור הוא סניף של ממשלת סין המתמחה באלימות! אם לא תתוודי על הכול, תקבלי את מה שמגיע לך! דברי! מה שמך? בת כמה את? מהיכן את? מה תפקידך בכנסייה?" אופיו התוקפני והתוודותו האישית הכנה באשר לטבעה האמיתי של סוכנות אכיפה לאומית זו, המשרד לביטחון הציבור, מילאו אותי זעם. חשבתי לעצמי: "הם תמיד טוענים שהם 'משטרת העם' ושהמטרה שלהם היא 'לשרש את הרוע ולאפשר לשומרי החוק לחיות בשלום', אבל במציאות הם פשוט חבורה של בריונים, שודדים ורוצחים שכירים מהעולם התחתון. הם שדים שמבצעים תקיפה ממוקדת כנגד הצדק ומענישים אזרחים הגונים וטובים! שוטרים אלה מעלימים עין מאנשים שעוברים על החוק ומבצעים פשעים, ומאפשרים להם לחיות הרחק מידו הארוכה של החוק. ואילו אנו שכל חטאנו הוא אמונה באלוהים, קריאה בדברי אלוהים והליכה בדרך הנכונה בחיים הפכנו ליעד העיקרי לאלימות של חבורת הפראים הזאת. הממשלה הסינית הקומוניסטית היא באמת ובתמים היפוך מעוות של הצדק". למרות ששנאתי את השוטרים המרושעים ההם בכל לבי, ידעתי כי שיעור קומתי דל מדי ולא אוכל לעמוד בפני העונשים האכזריים והעינויים שלהם, אז קראתי שוב ושוב לאלוהים והפצרתי בו להעניק לי כוחות. בדיוק באותו רגע, דברי אלוהים האירו אותי: "האמונה היא כמו גשר העשוי מקורה בודדת – מי שדבק בחיים באופן עלוב יתקשה לחצות אותו, אך מי שמוכן להקריב את עצמו יוכל לעבור ללא חשש" ("פרק 6" ב'אמירותיו של המשיח בראשית' בספר 'הדבר מופיע בבשר'). הנחמה והעידוד שבדברי אלוהים עזרו לי לקום על רגליי, וחשבתי לעצמי: "היום עליי להיות מוכנה להסתכן בכול - אם הגרוע מכול יתרחש ואמות, אזי יהי כן. אם חבורת השדים הזו חושבת שהם ישיגו ממני מידע על כספי הכנסייה, העבודה או המנהיגים שלנו, הם יכולים לחשוב שוב!" במחשבה זו, התפללתי לאלוהים: "אלוהים היקר! אתה השליט על כל הדברים, וגם השטן נמצא בידך וכפוף לתזמור שלך. היום אתה משתמש בשטן כדי לבחון את אמונתי ומסירותי. למרות שבשרי חלש עכשיו, אני לא מוכנה להתמוטט לרגליו של השטן. אני רוצה להסתמך עליך כדי להתחזק. אין זה משנה איך השטן יענה אותי, לעולם לא אבגוד בך או אגרום לך צער!" בזכות ההנחיה בדברי אלוהים, ככל שהם חקרו אותי או ניסו לסחוט ממני מידע, לא אמרתי מלה.

כשאחד השוטרים ראה שאני מסרבת לדבר, הוא התרגז ואחרי שהלם בשולחן, הוא הסתער לעברי, בעט ב"כיסא הנמר" שעליו ישבתי ואז דחף את ראשי וצעק, "גלי לנו את מה שאת יודעת! אל תחשבי שאנחנו לא יודעים כלום. אם לא היינו יודעים כלום, איך לדעתך הצלחנו לתפוס את שלושתכן באופן כה החלטי?" קצין משטרה גבוה אחר שאג לעברי, "אל תנסי את הסבלנות שלי! אם לא ניתן לך לטעום קצת כאב, את תחשבי שאנחנו סתם מאיימים. קומי!" ברגע שהוא גמר לדבר הוא גרר אותי מ"כיסא הנמר" אל מתחת לחלון, שהיה גבוה מאוד על הקיר ומסורג. הם השתמשו בזוג אזיקים עם דוקרנים לכל יד, כשקצה אחד הדוק סביב ידיי והקצה השני מחובר לסורג הברזל כך שנתליתי בידיי מהחלון ויכולתי לגעת ברצפה רק בכריות רגליי. אחד השוטרים הרשעים הפעיל את המזגן כדי להנמיך את הטמפרטורה בחדר ואז טפח באכזריות על ראשי בספר מגולגל. כשראה שאני עדיין שותקת, הוא צעק תוך התקף זעם: "את הולכת לדבר או לא? אם לא תדברי, ניתן לך 'סיבוב בנדנדה'!" משאמר זאת, הוא השתמש בחגורת אריזה צבאית ארוכה כדי לקשור את רגליי, ואז הידק את החגורה ל"כיסא הנמר". שני קצינים משכו אז את "כיסא הנמר" מהקיר כך שנתליתי באוויר. כשגופי נע קדימה, אזיקי הידיים החליקו לבסיס המפרקים שלי והדוקרנים שבאזיקים חדרו לגב ידיי. סבלתי כאבי תופת, אבל נשכתי חזק את שפתיי כדי למנוע מעצמי לצרוח, כי לא רציתי לאפשר לשוטרים הרשעים ההם לצחוק על חשבוני. אחד מהם אמר בחיוך מרושע, "נראה שזה לא כואב! אני אכוון את זה קצת בשבילך". כשאמר זאת, הוא הניף את רגלו ודרך בחוזקה על שוקיי, ואז נידנד את גופי מצד לצד. דבר זה גרם לאזיקים ללפות עוד יותר חזק את פרקי ידיי ואת גב היד, ולבסוף זה כאב כל כך עד שלא יכולתי שלא לצרוח מכאב, דבר שגרם לשני השוטרים הרשעים התקפת צחוק. רק אז הוא הפסיק ללחוץ על רגליי והשאיר אותי תלויה באוויר. כעבור כעשרים דקות, הקצין בעט לפתע את "כיסא הנמר" בחזרה לעברי וזה השמיע חריקה מחרידה, ואני צרחתי כאשר גופי צנח חזרה למצב שבו הייתי תלויה מהקיר כאשר רק כריות רגליי נוגעות ברצפה. בו בזמן, האזיקים החליקו חזרה לפרקי ידיי. ההתרופפות הפתאומית של האזיקים גרמה לדם להתפשט במהירות מכפות ידיי לזרועותיי וחשתי כאב חד כתוצאה מלחץ הדם החוזר. שני השוטרים הרשעים צחקקו ברשעות למראה הסבל שלי ואז המשיכו לחקור אותי ושאלו, "כמה אנשים יש בכנסייה שלך? איפה אתם מחזיקים את הכסף?" השאלה האחרונה חשפה לאשורו את המניע הבזוי של השטן: הסיבה שהם גורמים לי את כל העינויים והייסורים האלה, הסיבה שהם משתמשים בשיטות שטניות וחסרות רחמים כל כך, היא כדי שיוכלו לגנוב את כספי הכנסייה. תקוותם הבזויה וחסרת הבושה הייתה להשתמש בכספי הכנסייה למטרותיהם. כשהבטתי בפרצופיהם החמדניים והמרושעים, חשתי זעם והתחננתי ללא הרף לאלוהים שלא יאפשר לי להפוך ליהודה איש קריות ושיקלל את חבורת הפושעים והשודדים הזו. לאחר מכן, ככל שהם חקרו אותי, סירבתי לדבר, ולבסוף הם התרגזו כל כך עד שהתחילו להטיח בי גסויות: "לעזאזל! את אגוז קשה! נראה כמה זמן תחזיקי מעמד!" משאמרו זאת, הם שוב משכו את "כיסא הנמר" מהקיר ושוב תלו אותי באוויר. הפעם, האזיקים התהדקו בחוזקה על הפצעים בגב ידיי, שכבר היו פתוחים, וידיי התנפחו במהירות ונדחסו בדם, והרגשתי כאילו הן עומדות להתפוצץ. הכאב היה חד אפילו יותר מאשר בפעם הראשונה. השוטרים תיארו זה לזה בססגוניות את "מעללי העבר המפוארים" שלהם בעינויים ובענישה של אסירים. זה נמשך רבע שעה מלאה, עד שלבסוף הם בעטו בכיסא חזרה לעבר הקיר, וחזרתי למצב הקודם שבו נתליתי ישר מהחלון כשרק כריות רגליי נוגעות ברצפה. תוך כדי כך, שוב פילח בי כאב חד. בדיוק באותו רגע נכנס לחדר שוטר גוץ ושמנמן ושאל, "היא דיברה כבר?" שני הקצינים ענו, "זו ליו הולאן אמיתית!" השוטר השמן והמרושע ההוא ניגש ישר אליי וסטר לי בכוח על הפנים וסינן ברשעות, "בואי נראה עד כמה את קשוחה! נשחרר את הידיים שלך". הסתכלתי למטה על ידי השמאלית וראיתי שהיא התנפחה קשות ונעשתה שחורה-סגולה. בדיוק אז, השוטר הרשע תפס את אצבעות ידי השמאלית והתחיל לנער אותן קדימה ואחורה, לשפשף ולצבוט אותן, עד שחוסר התחושה התחלף שוב בכאב. אחר כך, הוא כיוון את האזיקים למצב ההדוק ביותר שלהם וסימן לשני השוטרים האחרים להניף אותי שוב באוויר. שוב הייתי תלויה באוויר ונותרתי בתנוחה הזו במשך עשרים דקות לפני שהורידו אותי. הם המשיכו להניף אותי באוויר ואז להוריד אותי, שוב ושוב. הם עינו אותי עד שייחלתי למות כדי להימלט מהכאב. בכל פעם שהאזיקים החליקו מעלה ומטה על ידיי, זה כאב יותר מאשר בפעם הקודמת. בסופו של דבר, האזיקים עם הדוקרנים חדרו עמוק לפרקי ידיי ואל תוך העור בגב ידיי וגרמו לדימום חזק. זרימת הדם לידיי נותקה לחלוטין והן התנפחו כמו בלונים. ראשי הלם בגלל מחסור בחמצן והרגשתי שהוא עומד להתפוצץ. באמת חשבתי שאני הולכת למות.

בדיוק כשחשבתי שלא אעמוד בזה יותר, הידהד לפתע בראשי פסוק מדברי אלוהים: "בדרך לירושלים, ישוע חש יגון כאילו סכין סובבה בלבו, ואף על פי כן לא הייתה לו כל כוונה שהיא להפר את הבטחתו. תמיד היה בו כוח רב עוצמה שדחף אותו קדימה אל המקום שבו הוא עתיד להיצלב" ("איך לשרת בהרמוניה עם רצון האל" ב'הדבר מופיע בבשר'). דברי אלוהים העניקו לי פרץ כוחות פתאומי וחשבתי איך ישוע אדוננו סבל על הצלב: החיילים הרומאים הצליפו בו, לעגו לו והשפילו אותו, והיכו אותו עד זוב דם. ולמרות זאת, הם עדיין הכריחו אותו לשאת את הצלב הכבד, אותו צלב שבסופו של דבר הוא נצלב עליו חי. הוא נתלה מהצלב תוך כאבי תופת למשך 24 שעות, עד שטיפת הדם האחרונה זלגה מגופו. איזה עינוי אכזרי! איזה סבל בלתי נתפס! ובכל זאת, ישוע אדוננו נשא את הכול בשתיקה. אף על פי שהכאב ודאי היה עצום באופן בל יתואר, ישוע אדוננו מסר את עצמו מרצון לידי השטן על מנת לגאול את האנושות כולה. חשבתי לעצמי: "לאחרונה, אלוהים התגלם בשנית בבשר ודם והגיע לסין האתאיסטית. כאן הוא נתקל בסכנות חמורות הרבה יותר מאלו שבפניהן ניצב בעידן החסד. מאז שהאל הכול יכול הופיע והחל לבצע את עבודתו, הממשלה הסינית הקומוניסטית השתמשה בכל האמצעים האפשריים כדי להשמיץ, לנאץ, לרדוף כמטורפת את המשיח וללכוד אותו, בתקוות שווא להחריב את עבודת האל. הסבל שהאל עבר בשתי התגלמויותיו הוא מעבר לכל מה שמישהו מסוגל לדמיין, ועל אחת כמה וכמה לשאת. בהשוואה לסבל שעבר אלוהים, הסבל שעימו אני מתמודדת עכשיו אינו ראוי אפילו לציון. יתר על כן, הסיבה לכך שהשדים האלה רודפים אותי כך היום היא משום שאני מאמינה באלוהים. לאמיתו של דבר, אלוהים הוא זה שאותו הם שונאים ומנסים לרדוף. בהתחשב בכך שאלוהים סבל כל כך הרבה למעננו, עליי להיות יותר בעלת מצפון. אני חייבת לרצות את אלוהים ולנחם אותו, גם אם משמעות הדבר שאמות". באותו רגע, חלפו בראשי סבלותיהם של כל הקדושים והנביאים לאורך הדורות: דניאל בגוב האריות, פטרוס שנתלה הפוך על הצלב, יעקב שראשו נערף... כל הקדושים והנביאים הללו, ללא יוצא מן הכלל, נשאו עדות מהדהדת למען אלוהים על סף המוות, והבנתי שעליי לשאוף לחקות את אמונתם, את מסירותם ואת הכנעתם בפני אלוהים. לכן, התפללתי בשקט לאלוהים: "אלוהים היקר! אתה חף מפשע, אולם נצלבת למען ישועתנו. אחר כך, התגלמת בבשר ודם בסין כדי לבצע את עבודתך, תוך סיכון חייך. האהבה שלך כל כך גדולה, עד שלעולם לא אוכל לגמול לך. זה לי לכבוד הגדול ביותר לסבול לצדך היום, ואני מוכנה לשאת עדות ולנחם את לבך. אפילו אם השטן ייטול את חיי, לעולם לא אשמיע מלת תלונה אחת!" כשמוחי התמקד באהבת האל, נראה היה שהכאב בגופי פוחת באופן משמעותי. במחצית השנייה של אותו לילה, המשיכו השוטרים הרשעים לענות אותי במשמרות. רק בסביבות השעה 9 למחרת בבוקר, הם התירו סוף סוף את רגליי והשאירו אותי תלויה מהחלון. שתי זרועותיי קהו לחלוטין והיו חסרות תחושה, וכל גופי התנפח. באותו זמן, האחות שאיתה מילאתי את חובתי הוכנסה לחדר החקירות הסמוך. פתאום, שמונה או תשעה שוטרים נכנסו לחדר החקירות שלי, ושוטר נמוך ומוצק נכנס זועף לחדר ושאל את השוטרים הרשעים שהתעסקו בי: "היא דיברה כבר?" "עדיין לא", הם ענו. ברגע שהוא שמע את תשובתם, הוא התכופף לעברי, סטר על פניי פעמיים וצעק עליי בזעם, "את עדיין לא משתפת פעולה! אנו יודעים מה שמך ואנחנו יודעים שאת מנהיגה חשובה בכנסייה. שלא יהיה לך רושם שגוי שאיננו יודעים דבר! איפה שמת את הכסף! איך העבודה שלכם מתוזמנת ומאורגנת?" כשראה שאני ממשיכה לשתוק, הוא איים עלי ואמר, "אם לא תתוודי, מצבך יוחמר עוד יותר כשנגלה זאת בעצמנו. בהתחשב בעמדתך בכנסייה, תישפטי לעשרים שנות מאסר!" המשטרה המרושעת ההיא הייתה בטירוף מוחלט להניח את ידה על כספי הכנסייה. כשחזיתי באופי האכזרי שלהם, דמי רתח מזעם ולא יכולתי אלא להפציר באלוהים שיקלל וידון אותם לתופת הגיהינום האפלה ביותר. בהמשך, הם הניפו את כרטיס הבנק שלי וביקשו לדעת את השם בכרטיס ואת הקוד הסודי. חשבתי לעצמי, "שייראו, למי אכפת? המשפחה שלי בכל מקרה לא העבירה הרבה כסף לחשבון הזה. אולי אם הם ייראו זאת, הם לא ימשיכו להציק לי על כספי הכנסייה". משהחלטתי זאת, מסרתי להם את השם ואת הקוד הסודי.

אחר כך, ביקשתי ללכת לשירותים, ורק אז הם הורידו אותי סוף סוף. באותה עת איבדתי כבר לחלוטין את השליטה על רגליי, אז הם נשאו אותי לשירותים ועמדו בחוץ לשמור. אבל בינתיים איבדתי כל תחושה בידיי, והפקודות ממוחי פשוט לא הגיעו אליהן. אז פשוט עמדתי שם ונשענתי על הקיר, חסרת כל יכולת לפתוח את מכנסי. כאשר לא יצאתי אחרי זמן מה, אחד השוטרים פתח את הדלת וצעק עליי בחיוך תאוותני, "עוד לא סיימת?" כשהוא ראה שאני לא יכולה להזיז את ידיי, הוא ניגש אליי ופתח את מכנסיי, ואז סגר אותם שוב כשסיימתי. קבוצת שוטרים התאספה מחוץ לשירותים והעירה מיני הערות מעליבות והשפילה אותי בשפתם המלוכלכת. חוסר הצדק של הבריונים והשדים ההם המשפילים ילדה חפה מפשע כמוני, בת עשרים וקצת, הכריע אותי לפתע והתחלתי לבכות. עלתה בי גם גם המחשבה שאם ידיי באמת שותקו ולא אוכל לטפל בעצמי בעתיד, מוטב היה לי למות. אם הייתי מסוגלת אז לצעוד כהלכה, הייתי קופצת מהבניין ומסיימת את חיי בו ברגע. בדיוק בשיא החולשה שלי, נזכרתי במזמור כנסייתי "הלוואי שאזכה ליום תפארת האל": "אתן לאלוהים את אהבתי ונאמנותי ואשלים את שליחותי כדי לפאר את האל. אני נחושה לעמוד איתן כשאעיד למען אלוהים, ולעולם לא להיכנע לשטן. ראשי אולי יישבר ודמי אולי יזרום, אך אסור לאנשי האל לאבד את התושיה. כשתוכחות האל בליבי, אני נחושה להשפיל את השטן. אלוהים קבע מראש את הכאב והתלאות, אני אסבול השפלות כדי להיות נאמנה לו. לעולם לא אגרום לאלוהים להזיל שוב דמעות, או לדאוג" ('עקבו אחר השה ושירו שירים חדשים'). אורו והארתו של אלוהים שוב נסכו בי אמונה, ורוחי התחזקה. חשבתי לעצמי: "אסור לי ללכת שולל אחר תחבולותיו של השטן ואסור לי לסיים את חיי בגלל דבר כזה. הם משפילים ומקניטים אותי כדי שאעשה מעשה שיפגע באלוהים ויבגוד בו. לו מתי, הייתי פשוט נופלת ישירות לתוך המזימה הערמומית שלהם. אסור לי לאפשר לקשירת הקשר של השטן להצליח. גם אם באמת אהיה נכה, כל עוד נותרה נשימה אחת באפי, אני חייבת להמשיך לחיות כדי לשאת עדות למען אלוהים".

כשחזרתי לחדר החקירות, התמוטטתי על הרצפה מרוב תשישות. כמה שוטרים כיתרו אותי, צעקו עליי וציוו עלי לקום. הקצין הנמוך והשמן שסטר לי התכופף אליי, בעט בי בעיטה אכזרית והאשים אותי בהעמדת פנים. באותו רגע, גופי החל לרעוד, חוויתי קוצר נשימה והתחלתי לסבול מנשימת-יתר. רגלי השמאלית והצד השמאלי של החזה שלי החלו להיטלטל ולהתכווץ זה כלפי זה. כל גופי התקרר והתקשה, וככל ששניים מהשוטרים משכו אותי בכוח, הם לא הצליחו ליישר אותי. ידעתי במוחי שאלוהים משתמש בכאב ובנגע האלה כדי לפלס עבורי דרך מוצא. אחרת, הם היו ממשיכים לענות אותי באכזריות. רק לאחר שהשוטרים הרשעים הבחינו במצבי הרעוע, הם הפסיקו סוף סוף להכות אותי. לאחר מכן, הם נעלו אותי ב"כיסא הנמר" וניגשו לחדר הסמוך לענות את אחותי לכנסייה, כשהם משאירים שני שוטרים להשגיח עליי. כששמעתי את אחותי זועקת שוב ושוב בצווחות מקפיאות דם, רציתי כל כך להסתער על אותם שדים ולהילחם בהם עד מוות. אבל במצבי הנוכחי הייתי מרוסקת ומותשת לגמרי. אז כל שיכולתי לעשות היה להתפלל לאלוהים ולהתחנן שיעניק לאחותי כוחות ויגן עליה כדי שתוכל לשאת עדות. בו בזמן, קיללתי בשנאה את אותה מפלגה רעה ומרושעת שמשליכה את בני עמה למעמקי הסבל וביקשתי מאלוהים להעניש את חיות האדם האלו. מאוחר יותר, כשהם ראו שהתמוטטתי ושאני נושמת, ככל הנראה, את נשימותיי האחרונות, הם לא רצו להתמודד עם מישהי שמתה במשמרת שלהם וסוף סוף שלחו אותי לבית החולים. כשהגעתי לבית החולים, הרגליים והחזה שלי התחילו להיטלטל ולהתכווץ זה כנגד זה, ונדרשו כמה אנשים כדי למשוך את גופי למצב ישר. שתי ידיי התנפחו כמו בלונים והיו מכוסות בדם קרוש. ידיי היו נפוחות ממוגלה והם לא הצליחו להתחיל בעירוי תוך-ורידי, כי ברגע שהחדירו את המחט, הדם זרם החוצה מהווריד, ריסס את הרקמה סביבו ודימם ממקום ההזרקה. כשהרופא ראה מה קורה, הוא אמר, "אנחנו חייבים להסיר את האזיקים האלה!" הוא גם המליץ למשטרה לשלוח אותי לבית החולים העירוני לבדיקות נוספות, כיוון שהוא חשש שאני סובלת מאירוע לב. השוטרים המרושעים ההם לא רצו לעשות דבר כדי לעזור לי, אבל לאחר מכן הם כבר לא אזקו אותי, וידעתי שאלוהים עבד באמצעות הרופא כדי לפלס לי דרך מוצא. למחרת, השוטר שחקר אותי רשם הצהרה מלאה בחילול קודש והכפשות אודות אלוהים, שתשמש כתצהיר מילולי שלי, ודרש ממני לחתום עליה. כשסירבתי לחתום על ההצהרה, הוא התרגז, תפס את ידי ואילץ אותי להטביע את טביעת האצבע שלי על ההצהרה.

ב-9 באפריל, לפנות ערב, מפקד המחלק ושני שוטרים נוספים לקחו אותי לבית המעצר. כשהרופא בבית המעצר ראה שכל גופי נפוח ושאינני מסוגלת ללכת, שאין לי שום תחושה בזרועותיי ושכנראה חיי תלויים על בלימה, הם סירבו לקבל אותי מחשש שאמות שם. לאחר מכן, מפקד המחלק נשא ונתן עם מפקד בית המעצר במשך כמעט שעה והבטיח שאם יקרה לי משהו, בית המעצר לא יישא באחריות, ורק אז מפקד בית המעצר הסכים לקבל אותי למעצר.

יותר מעשרה ימים אחר כך, יותר מתריסר שוטרים מרושעים הועברו ממחוזות אחרים והוצבו באופן זמני בבית המעצר כדי לחקור אותי במשמרות כל היום והלילה. ישנן מגבלות באשר למשך הזמן שבו ניתן לחקור אסיר, אך המשטרה אמרה כי מדובר פה במקרה גדול וחשוב בעל אופי חמור מאוד, כך שהם פשוט סירבו להניח אותי לנפשי. מאחר שהם פחדו שבשל מצבי השברירי, אם יחקרו אותי יותר מדי זמן, אני עלולה להיקלע למצב חירום בריאותי כלשהו, הם נהגו לסיים את החקירה שלהם בסביבות השעה 1 לפנות בוקר ולהחזיר אותי לתא שלי, ושוב נלקחתי לחקירה עם עלות השחר. הם חקרו אותי כ-18 שעות ביום, במשך שלושה ימים ברציפות. ובכל זאת, ככל שהם שבו וחקרו אותי, לא אמרתי מלה. כשהם ראו שהטקטיקות הקשוחות שלהם לא עובדות, הם עברו לטקטיקות רכות. הם התחילו להפגין דאגה לפציעות שלי וקנו לי תרופות ומרחו משחות על פצעיי. לנוכח מצג פתאומי זה של "טוב לב", הסרתי את ההגנות שלי וחשבתי: "אם רק אומר להם משהו חסר משמעות על הכנסייה, זה ודאי יהיה בסדר...." בו ברגע, דברי אלוהים הבליחו בראשי: "אל תטעו – התקרבו אליי יותר כשדברים קורים לכם. היו זהירים ושקולים מכל בחינה כדי להימנע מפגיעה בייסורים שאני ממיט, וכדי לא ליפול קורבן למזימות הערמומיות של השטן" ("פרק 95" ב'אמירותיו של המשיח בראשית' בספר 'הדבר מופיע בבשר'). הבנתי פתאום שהלכתי שולל אחר מזימתו הערמומית של השטן. האם לא היו אלה אותם אנשים שעינו אותי רק לפני כמה ימים? הם יכלו לשנות את התנהגותם, אולם אופיים הרע נותר ללא שינוי - פעם שד, תמיד שד. דברי אלוהים עוררו את מודעותי לעובדה שהם אינם אלא זאב בעור כבש ושתמיד יש להם מניע נסתר. מעתה והלאה, אין זה משנה איך הם יפתו אותי או יחקרו אותי, לא אומר מלה נוספת. זמן קצר לאחר מכן, אלוהים חשף את פרצופם האמיתי. קצין שכונה בפיהם סרן וו חקר אותי בתקיפות: "את מנהיגה בכנסייה, ובכל זאת את לא יודעת איפה הכסף? אם לא תספרי לנו, יש לנו דרכים לגלות זאת!" שוטר מבוגר וכחוש התפרץ בשטף של עלבונות וצעק, "לעזאזל, אנחנו נותנים לך אצבע ואת לוקחת את כל היד! אם לא תדברי, נשלח אותך מכאן ונתלה אותך שוב. אז נראה אם את עדיין רוצה להיות ליו הולאן ולהסתיר מאיתנו מידע! יש לי המון דרכים להתמודד איתך!" ככל שהוא דיבר בצורה זו, הייתי נחושה יותר לשתוק. לבסוף, הוא התרגז, ניגש אלי ואמר, "עם התנהגות כזו, עשרים שנה יהיו גזר דין קל!" אחר כך, הוא עזב את החדר בסערה, מתוסכל. לאחר מכן, שוטר מהמחלקה המחוזית לביטחון הציבור, הממונה על ענייני ביטחון לאומי, הגיע לחקור אותי. הוא השמיע התבטאויות רבות התוקפות את אלוהים ומתנגדות לו והתרברב ללא הרף בניסיונו ובבקיאותו, דבר שגרם לשאר השוטרים להרעיף עליו שבחים. כשהתבוננתי בפרצופו המכוער, הזחוח והמרוצה מעצמו, וכששמעתי את כל עיוותי האמת, את השקרים מבוססי השמועות ואת האשמות השקר שלו, חשתי הן שנאה והן גועל כלפי השוטר הזה. אפילו לא יכולתי לשאת את המראה שלו, ולכן פשוט הבטתי ישר אל הקיר שמולי והפרכתי את כל טענותיו בראשי. נאום התוכחה שלו נמשך כל הבוקר, וכשסוף סוף הוא סיים, הוא שאל אותי מה אני חושבת. עניתי בקוצר רוח: "אני לא משכילה, אז אין לי מושג על מה אתה מלהג". הוא זעם ואמר לחוקרים האחרים, "היא חסרת תקווה. אני חושב שהיא כבר מחוברת לאלוהים. היא גמורה!" אחר כך, הוא יצא בשקט במפח נפש. הייתי מאושרת והודיתי לאלוהים על שהנחה אותי להתגבר על משבר אחר משבר.

כשנרדפתי באכזריות בידי השדים ההם, סבלי המחיש לי מה פירושו של גיהינום של חיים ללא כל זכויות אדם במדינה זו, הנשלטת על ידי המפלגה הרעה של הממשלה הסינית הקומוניסטית. המאמינים באלוהים הם לצנינים בעיניה של הממשלה הסינית הקומוניסטית ועצם בגרונה. הם השתמשו בכל תחבולה אפשרית כדי להעניש ולענות אותי בתקוות שווא להרוג אותי. אולם אלוהים הוא משעני האיתן וישועתי. הוא הציל אותי ממלתעות המוות פעם אחר פעם, ואיפשר לי לחוות את אהבתו האמיתית ולראות את נדיבותו וטוב ליבו. כשהמשטרה הרעה גררה אותי לתא בבית המעצר וראיתי שאחותי מהבית המארח נמצאת באותו תא, לבי נמלא חום למראה האישה האהובה הזו. ידעתי שזהו התזמור והסידור של אלוהים ושאהבתו של אלוהים שומרת עליי. ידעתי שאלוהים עשה זאת כיוון שבאותו רגע הייתי ממש נכה - זרועותיי וידיי היו נפוחות ממוגלה באופן נוראי, לא הייתה לי שום תחושה באצבעותיי, שהיו עבות כמו נקניקיות וקשות למגע, בקושי הצלחתי להזיז את רגליי, וכל גופי היה חלש ומיוסר מכאב. במשך שישה חודשים, כמעט שלא קמתי ממיטת הלבנים שלי ולא הצלחתי לטפל בעצמי. רק אחרי חצי שנה חזרה לי שליטה מסוימת בידיי, אך עדיין לא הייתי מסוגלת לאחוז דברים (עד היום, אם אני מנסה להחזיק צלחת ביד אחת, היד כואבת, חלשה וחסרת תחושה, ואם אינני תומכת בה בידי השנייה, אני לא מצליחה אפילו להחזיק את הצלחת ישר). בתקופה ההיא, אחותי דאגה לי בכל יום - היא צחצחה את שיניי, ניקתה את פניי, רחצה אותי, סירקה את שיערי והאכילה אותי... חודש לאחר מכן, אחותי שוחררה והודיעו לי שאני עצורה באופן רשמי. אחרי שאחותי שוחררה, כשחשבתי על חוסר יכולתי לטפל בעצמי וללא מושג עוד כמה זמן אהיה כלואה, הרגשתי חסרת אונים ומדוכאת מאוד. לא יכולתי שלא לקרוא לאלוהים: "הו אלוהים, אני מרגיש כמו נכה - איך אני אמורה להמשיך כך? אני מבקשת ממך לשמור על לבי, כדי שאוכל להתגבר על המצב הזה". בדיוק כשעמדתי לצאת מדעתי והרגשתי אבודה לגמרי, דברי אלוהים הנחו אותי עמוק בתוך-תוכי בבהירות רבה מאוד: "האם אתם יכולים לדמיין שיום יבוא ואלוהים ישים אתכם במקום לגמרי לא מוכר? האם אתם חושבים על שום שבו אולי אחטוף מכם הכל? מה יקרה לכם אז? האם המרץ שלכם ביום הזה יהיה כמו שהוא כעת? האם האמונה שלכם תחזור?" ("עליכם להבין את העבודה – אל תהיו חסידים מבולבלים!" ב'הדבר מופיע בבשר'). דברי אלוהים היו כמו משואה זוהרת שהאירה את לבי ואיפשרה לי להבין את רצונו. חשבתי לעצמי: "הסביבה שאיתה אני מתמודדת כעת היא הכי פחות מוכרת לי. אלוהים רוצה שאחווה את עבודתו בסביבה מסוג זה כדי לשכלל את האמונה שלי. למרות שאחותי עזבה אותי, אלוהים בהחלט לא עזב! כשאני חושבת על הדרך שעברתי, אלוהים הדריך אותי על כל צעד ושעל! כאשר אלוהים נוכח, אין שום קושי שלא ניתן להתגבר עליו. עם אלוהים, יש תמיד מוצא. בהתחשב בעובדה שאני פחדנית וחסרת אמונה, איך אוכל לצפות להבין את חוכמתו ואת כול יכולתו של אלוהים בהתנסויות שלי?" לכן התפללתי לאלוהים: "אלוהים היקר, אני מוכנה להפקיד את עצמי לחלוטין בידיך ולהיכנע לתזמור שלך. אין זה משנה עם אילו מצבים אני עשויה להתמודד בעתיד, אני יודעת שתפלס לי דרך קדימה. אציית לך ולא אתלונן עוד". משסיימתי להתפלל, הרגשתי תחושת שלווה ורוגע, אך עדיין לא ידעתי מה אלוהים תיכנן או כיצד הוא ינחה אותי. בשעות אחר הצהריים של יום המחרת, הסוהרת הביאה אסירה חדשה. כשזו ראתה את מצבי, היא החלה לטפל בי, בלי שביקשתי אפילו. בכך חזיתי בנפלאותיו ובנאמנותו של אלוהים. אלוהים לא נטש אותי - כל הדברים בשמיים ובארץ נתונים בידי האל, כולל מחשבותיו של האדם. אלמלא תזמוריו ועיבודיו של אלוהים, מדוע שאישה זו שמעולם לא פגשתי תהיה נחמדה כל כך אליי? בהמשך, הייתי עדה לאהבה רבה עוד יותר מצד אלוהים. כאשר אותה אישה שוחררה מהמעצר, אלוהים רומם אישה אחת אחרי השנייה, שמעולם לא פגשתי, כדי שיטפלו בי, והן העבירו את הטיפול בי מאחת לשנייה כאילו העבירו מקל במירוץ שליחים. אסירות אחדות אפילו הפקידו כסף בחשבוני אחרי ששוחררו. במהלך תקופה זו, למרות שגופי אכן סבל במידת מה, הצלחתי לחוות ממקור ראשון את כנות אהבתו של האל לאדם. אין זה משנה לאיזו סיטואציה האדם נקלע, אלוהים לא נוטש אותו לעולם, אלא משמש עזר כנגדו תמיד. כל עוד האדם אינו מאבד את האמונה באלוהים, הוא יוכל בהחלט לחזות במעשיו של אלוהים.

הייתי עצורה שנה ושלושה חודשים, ואז הממשלה הסינית הקומוניסטית האשימה אותי ב"פעילות באמצעות ארגון שיאו ג'יאו כדי להכשיל את אכיפת החוק" ונידונתי למאסר של שלוש שנים ועוד שישה חודשים. לאחר הרשעתי, הועברתי לכלא הנשים המחוזי לרצות את עונשי. בכלא סבלנו מיחס בלתי אנושי אף יותר. נאלצנו לעשות עבודות כפיים מדי יום, ודרישות עומס העבודה היומיות שלנו עלו בהרבה על מה שמישהו יכול היה להשלים באופן סביר. אם לא הצלחנו להשלים את העבודה, ספגנו עונש גופני. כמעט כל הכסף שהרווחנו בעבודתנו נכנס לכיסן של סוהרות הכלא. אנו קיבלנו רק כמה יואן בכל חודש, כביכול לדמי מחיה. הקו הרשמי של הנהלת הכלא היה שהיא מחנכת מחדש את האסירות באמצעות עבודה, אבל במציאות לא היינו אלא מכונות הכסף שלה, משרתות ללא שכר. למראית עין, הכללים של הכלא להפחתת עונשי האסירות נראו הומניים מאוד - אסירות שעמדו בתנאים מסוימים יכלו להיות זכאיות להפחתה הולמת של עונשן. אבל למען האמת, זו הייתה רק הצגה כלפי חוץ. במציאות, המערכת האנושית-כביכול לא הייתה אלא מלים ריקות על נייר: ההוראות שנמסרו באופן אישי על ידי הסוהרות היו החוקים האמיתיים היחידים בשטח. הנהלת הכלא שלטה באופן קפדני על כלל הפחתות העונש השנתיות כדי להבטיח יכולת "עבודה" מספקת ולוודא שהכנסות הסוהרות לא יפחתו. "רשימת הפחתת העונש" הייתה טכניקה שבה הנהלת הכלא השתמשה להגברת תפוקת העבודה. מבין כמה מאות אסירות בכלא, "רשימת הפחתת העונש" מנתה רק כעשר אסירות, וכך אסירות העבידו עצמן בפרך ועסקו בתככים זו כנגד זו כדי לזכות במקום ברשימה. עם זאת, מרבית האסירות שבסופו של דבר נכנסו לרשימה היו בעלות הקשרים במשטרה, שלא היו חייבות לבצע עבודת כפיים מלכתחילה. לאסירות לא הייתה ברירה אלא לשמור את טינתן על כך בלבן. אסירות אחדות התאבדו במחאה. אולם לאחר מעשה, הנהלת הכלא נהגה להמציא באקראי סיפורים כדי לפייס את משפחות הקורבנות, כך שמותן היה לשווא. הסוהרות בכלא מעולם לא התייחסו אלינו כאל בני אדם. אם רצינו לדבר איתן, היה עלינו להשתופף לרצפה ולהביט אליהן כלפי מעלה. ואם משהו לא היה לרוחן, הן גערו בנו והעליבו אותנו בשפה גסה. אם הגיעו פקידים בכירים לבצע בדיקות, נאלצנו לשתף פעולה עם העמדת הפנים שלהן, כיוון שהן איימו עלינו לפני כן ואמרו שאנו חייבות לומר דברים טובים על הכלא, כגון: "הארוחות שלנו טעימות מאוד, הסוהרות תמיד מגלות אכפתיות כלפינו, לעולם איננו עובדות יותר משמונה שעות ביום, ולעיתים קרובות מוצע לנו ערב בידור..." במצבים כאלה, כעסתי כל כך עד שכל גופי רעד. השדים האלה היו צבועים כל כך: הן בפירוש לא היו יותר מאשר מפלצות טורפות אדם, אך הן התעקשו להעמיד פנים שהן הנשים הכי נדיבות ובעלות החמלה שישנן. אילו רשעות, ביזיון וחוסר בושה! כאשר שלוש השנים וחצי הארוכות של גזר הדין הסתיימו סוף סוף וחזרתי הביתה, המשפחה שלי לא הצליחה להסוות את המצוקה שחשה למראה השלד האנושי שהייתי - שברירית ומרוקנת כל כך עד שבקושי ניתן היה לזהות אותי. דמעות רבות זלגו. עם זאת, לבותינו מלאו הכרת תודה לאל. הודינו לאלוהים על כך שאני עדיין חיה ועל כך שהגן עליי, כך שאצליח לצאת שלמה מאותו גיהינום עלי אדמות.

רק לאחר ששבתי הביתה, נודע לי כי בזמן שנעצרתי, המשטרה המרושעת פשטה על ביתי פעמיים וערכה בו חיפוש ובזזה אותו בתאווה. הוריי, ששניהם מאמינים באלוהים, ברחו מביתם ובילו כמעט שנתיים במנוסה כדי לחמוק ממעצר בידי הממשלה. כשהם שבו לבסוף הביתה, העשב בחצר גדל לגובה הבית עצמו, חלקים מהגג קרסו והמקום כולו היה נתון בבלגן נוראי. המשטרה גם הסתובבה בכפר שלנו והפיצה שקרים אודותינו: הם אמרו כי הוצאתי ממישהו ברמייה סכום של מיליון עד למעלה ממאה מיליון יואן (בערך 150,000-15,000,000 דולר) וכי הורי הוציאו ממישהו ברמייה כמה מאות אלפי יואן כדי לשלוח את אחי הקטן למכללה. עדת השדים הזו הייתה חבורה של שקרנים מקצועיים מוסמכים, הטובים ביותר שישנם! למעשה, מאחר שהורי ברחו מהבית, אחי הקטן נאלץ להשתמש בכספי מלגות ובהלוואות כדי לשלם את שכר הלימוד שלו ולסיים את לימודיו במכללה. יתר על כן, כשהוא נסע מהבית לעבודה, הוא נאלץ בהתחלה לחסוך מעט בכל פעם להוצאות הנסיעה, על ידי מכירת גידולי התבואה שמשפחתנו גידלה ועל ידי ליקוט ומכירה של גרגרי עוזרד. ולמרות זאת, אותם שדים פעלו בחוסר מצפון והפלילו את משפחתי בהאשמות שווא, ואותן שמועות ממשיכות להיות מופצות גם כיום. אפילו כעת עדיין בזים לי בכפרי בשל המוניטין שלי כעבריינית פוליטית מורשעת ונוכלת. חבורת השדים הזו שרוצחת בלי להניד עפעף, הממשלה השטנית הזו שמגלה אך מעט התחשבות בחיי אנוש, משרתי השטן הללו שמפיצים האשמות שווא ומשלהבים את דעת הקהל - אני בזה להם! אף שהשטן מפליל אותנו לשווא, משמיץ ורודף אותנו, הדבר רק איפשר לי לראות באופן ברור יותר את אופיה המרושע, הסוטה, המתנגד לאלוהים והמתריס כנגד השמיים ואת פניה האמיתיות הדוחות של הממשלה הסינית הקומוניסטית. הדבר גם איפשר לי לחוות את אהבתו ואת ישועתו של אלוהים. ככל שהשטן רודף אותנו, כך הוא מחזק את החלטתנו להאמין באל הכול יכול עד יומנו האחרון. לולא חוויתי את הרדיפה האכזרית בידי השדים ההם, מי יודע מתי הייתה רוחי מתעוררת או מתי הייתי באמת ובתמים מצליחה לבוז לשטן ולנטוש אותו אחת ולתמיד. כשאני חושבת על אותן שנים שבהן האמנתי באלוהים, הרי שקיבלתי את דבריו של אלוהים החושפים את אופיה ומהותה השטניים של הממשלה הסינית הקומוניסטית רק ברמה התאורטית, אך מעולם לא הבנתי אותם באמת. מאחר שמגיל צעיר הוטמעו בי עיקרי "החינוך הפטריוטי", אשר התנו אותי והונו אותי באופן שיטתי לחשוב בצורה מסוימת, אפילו חשבתי שדברי אלוהים הם הגזמה - פשוט לא יכולתי לגרום לעצמי לנטוש את ההאלהה של ארצנו, בחושבי שהמפלגה הקומוניסטית תמיד צודקת, שהצבא מגן על מולדתנו, וכי המשטרה מענישה ומרחיקה גורמים שליליים מהחברה ושומרת על האינטרס הציבורי. רק משנרדפתי בידי אותם שדים, הגעתי להכרה באשר לפניה האמיתיות של הממשלה הסינית הקומוניסטית. היא מתעתעת וצבועה להפליא, והיא מוליכה שולל את העם הסיני ואת העולם כולו בשקרים זה שנים. היא מתיימרת שוב ושוב להשליט "חופש אמונה וזכויות דמוקרטיות חוקיות", אולם במציאות היא רודפת בלהט את המאמינים בדת. כל שהיא באמת משליטה הוא עריצות, שליטה בכפייה ורודנות. המאמינים באל האמיתי בסין צריכים להיזהר מאוד, ואם לא יעמדו על המשמר לרגע קט, סביר להניח שימצאו עצמם בכלא. כתוצאה מכך, כדי לא להיתפס ולהיעצר על ידי המשטרה, עלינו להסתתר או לברוח כל הזמן, ולעולם איננו יכולים להישאר במקום אחד זמן רב מדי. גם אם אנו רק מקשיבים למזמורים בבתינו, עלינו לעשות זאת בעוצמת קול נמוכה. גם כאשר אנו משתפים את דברי אלוהים עם בני המשפחה, עלינו לדבר בשקט. וכשאנו קוראים את דברי אלוהים, עלינו לנעול תחילה את הדלת, מחשש שהמשטרה תעקוב אחרינו ותצותת לנו ואולי תפרוץ את הדלת בכל רגע. יתר על כן, בבתי הכלא בסין, ככל שאתם מאמינים באלוהים, כך גדל הסיכוי שירדפו אתכם, יתעמרו בכם וילעגו לכם. לעומת זאת, הגנגסטרים, הרוצחים, הגנבים והמועלים מקיימים לעיתים קרובות מערכות יחסים מיוחדות עם המשטרה ומשמשים כמחסלים בשירותה וכ"אסירים הראשיים". עובדות אלה חשפו זה מכבר את סין כמדינה שמעריצה את הרוע ומסייעת לו, בעודה תוקפת ומדכאת את הצדק. ככל שמישהו רע יותר, כך גדל הסיכוי שהוא יזכה בשבחים מצד הממשלה הסינית הקומוניסטית. לעומת זאת, ככל שמישהו מוסרי יותר וככל שהוא הולך יותר בדרך הנכונה, כך הממשלה הסינית הקומוניסטית תדכא ותרדוף אותו. כשאלוהים בא לעשות את עבודתו ולהציל את המין האנושי, השטן בפירוש לא היה מרוצה לאפשר לנו להאמין באלוהים וללכת בדרך הנכונה. לכן הוא השתמש בכל שיטה אפשרית כדי להכשיל ולרדוף אותנו. למרות שגופי נפגע קשה מרדיפתו האכזרית של השטן, אני מבינה שהייתי אמורה לשאת את הסבל הזה כיוון שאני בתו של השטן, רעליו הרבים זורמים בעורקיי, והייתי נתונה להונאה ולייסורים שלו לאורך כל הדרך. בדיוק בגלל שלא הייתי מסוגלת לזהות את מהותו של השטן ואת מזימותיו הערמומיות, אלוהים התיר לו לרדוף אותי. וכך, באמצעות סבלי, איפשר לי להבין מהו פרצופה האמיתי של הממשלה הסינית הזו, שתמיד חשבתי שהיא "המושיעה" שלי. כך נתחוורה לי האמת הפנימית הבסיסית, המתועבת והמושחתת מאחורי הצהרותיה על "גדולה, תהילה והגינות". בה בשעה, הדבר איפשר לי גם לחזות בגדולתה של הגאולה בחסדי האל, אשר בתורה הניעה אותי להמשיך לדבוק בשקידה באמת, להתכחש לשטן לחלוטין ולכוון את לבי אל אלוהים.

באותה תקופה, הקשה והמיוסרת ביותר בחיי, אהבת אלוהים הייתה איתי תמיד, גם כשהייתי חלשה ודואבת. כאשר הרגשתי חלשה, דברי אלוהים האירו אותי, העניקו לי אמונה וכוח ואיפשרו לי להשתחרר מכבלי החשכה והמוות. כאשר השטן רקם את מזימותיו, אזהרותיו של אלוהים עוררו אותי בתזמון הנכון מאובדן עשתונות, ואיפשרו לי לזהות את מזימותיו ותחבולותיו של השטן, כדי שאוכל לשאת עדות למען אלוהים. כשהשדים ההם עינו אותי באכזריות עד שייחלתי למות, התזמור המופלא של אלוהים הוא אשר פילס בעבורי מוצא וגרם לי להיראות כאילו אני מצויה על סף המוות, ובכך גרם לשדים ההם להפסיק לחדול מהאלימות שלהם כלפיי. כאשר סבלתי, הייתי חסרת אונים ולא יכולתי לטפל בעצמי, אלוהים רומם בעבורי אסירה אחר אסירה כדי שידאגו לצרכיי היומיומיים במשך שישה חודשים, כאילו העבירו את מקל הטיפול בי במירוץ שליחים מאחת לרעותה, עד אשר חזרה אליי תחושה מסוימת בידיי ויכולתי לבצע עבודות קלות. התנסות ייחודית זו העניקה לי תחושה עמוקה של האהבה והחסד של אלוהים, ואיפשרה לי לראות בבירור את המהות של השטן כאויב האלוהים. באמצעות התנסויות אלה, אלוהים העניק לי עושר חיים יקר ביותר, ובכך חיזק את נחישותי להקדיש את חיי לנטוש את השטן ולהאמין באלוהים עד יומי האחרון. בדיוק כנאמר בדברי האל הכול יכול: "עכשיו הוא הזמן: האדם אזר את כוחותיו זה מכבר, הוא הקדיש את כל מאמציו ושילם כל מחיר לשם כך – כדי לקרוע את פרצופו הדוחה של השד הזה ולאפשר לבני האדם שהתעוורו ואשר עברו כל סבל ומצוקה, להתעלות על כאבם ולהפנות עורף לשטן המרושע הזה" ("עבודה והיווכחות (8)" ב'הדבר מופיע בבשר'). כיום, שבתי אל הכנסייה והצטרפתי שוב לשורותיהם של אלה הממלאים את חובתם. אני ממלאת את חובתי על ידי הטפה והפצה של בשורת מלכות האלוהים, ומייחלת רק לכך שרבים יותר יימלטו מעינויו של השטן ויקבלו את ישועתו הנצחית של אלוהים.

אם יש לכם אי-אילו קשיים או שאלות בנוגע לאמונתכם, אנא צרו עמנו קשר בכל עת.
צרו קשר ב-Whatsapp
צרו קשר ב-Messenger

תוכן דומה

בעת צרה, דבר האל עודד את רוחי

מאת צ'ן חְוִּ'י, חבל זְ'יאנגסו גדלתי במשפחה סינית רגילה. אבי היה איש צבא, ומכיוון שהוא עיצב את אישיותי והשפיע עליי מגיל צעיר, הגעתי לאמונה...