מאת ג'ואו צ'ינג, מחוז שנדונג

מנת חלקי בחיים האלה הייתה סבל רב מאוד. שנים מעטות לאחר שנישאתי, בעלי נפטר, ומאותו רגע נפל על כתפיי העול הכבד של הטיפול במשפחה. כילדה צעירה, חיי היו קשים. תמיד הייתי מטרה ללעג ולבוז מצד אחרים. הייתי חלשה וחסרת אונים, שטפתי את פני בדמעותיי בכל יום והרגשתי כאילו החיים בעולם הזה פשוט קשים מדי. בדיוק כששקעתי במעמקי הפסימיות והייאוש, אחות אחת שיתפה אותי בבשורת עבודתו של האל הכול יכול באחרית הימים. ליבי נמלא בחום כשקראתי את המלים האלה של האל הכול יכול: "כשאתם עייפים, וכשאתם מתחילים לחוש במידה מסוימת באומללות הקודרת של העולם, אל תאבדו ואל תבכו. האל הכול יכול, הצופה, יקבל את בואכם בכל עת" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, אנחתו של האל הכול יכול). אלוהים קרא לי כמו אם אוהבת, וחשתי שסוף סוף מצאתי את ביתי, מצאתי את התמיכה שלי ואת מקום המרגוע לרוחי. מאז ואילך, קראתי את דברי אלוהים בכל יום והגעתי להבנה שאלוהים הוא מקור כל החיים, שאלוהים שולט בגורלו של כל אדם, ושהאל הכול יכול הוא התמיכה והישועה היחידות והבלעדיות של האנושות. על מנת שאוכל להבין יותר אמיתות, השתתפתי באופן פעיל במפגשים בכנסייה, ובכנסיית האל הכול יכול הייתי עדה לכך שכל האחים והאחיות תמימי דרך ופתוחים זה עם זה. בחברתם, חשתי בנוח, חוויתי תחושת שחרור נהדרת בלבי, ונהניתי מאושר ושמחה שאף פעם לא חוויתי בעולמנו. עקב כך, נמלאתי ביטחון ותקווה באשר לעתידי. התחלתי למלא את חובתי בכנסייה כדי לגמול על אהבת האל. אולם, להפתעתי, הממשלה הסינית הקומוניסטית פשוט אינה מאפשרת לאיש להאמין באלוהים האמיתי או ללכת בדרך הנכונה, וחוויתי מאסר ורדיפה ברוטאליים ובלתי אנושיים מצד הממשלה הסינית הקומוניסטית רק בגלל אמונתי.

אחר צהריים אחד בדצמבר 2009, עשיתי כביסה בבית, כשלפתע התפרצו חמישה או שישה שוטרים בבגדים אזרחיים לחצר ביתי. אחד מהם צעק, "אנחנו ממחלק הפלילים של המשטרה שמשימתו המיוחדת היא לפעול ביד קשה כנגד המאמינים באל הכול יכול!" לפני שהתעשתי, הם התחילו להפוך את כל מה שהיה בביתי כמו חבורת שודדים. הם חיטטו בכל פינות הבית שלי, בפנים ובחוץ, והחרימו כמה ספרים על אמונה באלוהים, נגן DVD ושני נגני CD שמצאו. לאחר מכן, הובילו אותי לניידת ולקחו אותי לתחנת המשטרה. בדרך לשם, נזכרתי בתיאורים של האחים והאחיות על האופן שבו נעצרו ועונו באכזריות על ידי המשטרה המרושעת, ולבי הלם בפראות. פחדתי מאוד. ממעמקי יאושי, התפללתי לאלוהים בדבקות: "אל כל יכול! אני מרגישה חלשה כל כך ברגע זה. המחשבה על עינויים מעוררת בי פחד נוראי. אנא הענק לי אמונה וכוח וגרש את פחדיי". לאחר התפילה, חשבתי על שתי פסקאות מדברי אלוהים: "בעלי השררה נראים אולי אכזריים כלפי חוץ, אך אל תחששו, זה רק מפני שאין בכם אמונה רבה. כל עוד אמונתכם תגדל, דבר לא יהיה קשה מדי" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, אמירותיו של המשיח בראשית, פרק 75). "בכל תוכניותיי, התנין הגדול האדום כאש הוא הניגוד שלי, האויב שלי, וכן המשרת שלי. לכן מעולם לא הקלתי מ'הדרישות' שלי ממנו" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, דברי האל לתבל כולה, פרק 29). כשהרהרתי בדברי אלוהים, עלה בדעתי שאני פוחדת מעינוייו האכזריים של השטן כיוון שאין בי אמונה אמיתית באלוהים. "השטן הוא למעשה בבואה המשרתת את עבודת האל", חשבתי לעצמי. "אין זה משנה עד כמה פראי ואכזרי הוא יהיה, הוא עדיין בידי אלוהים, ואין לו ברירה אלא לציית לתזמוריו ולהסדריו של אלוהים. יתר על כן, ככל שהשטן פראי ואכזרי יותר, כך עלי להסתמך יותר על אמונתי כדי להעיד על אלוהים. ברגע קריטי זה, איני יכולה בשום אופן להיבהל מכוחו הרודני של השטן, אלא, במקום זאת, עליי להיאחז באמונה ובכוח שאלוהים נותן לי כדי להביס את השטן". בחושבי כן, כבר לא חשתי מפוחדת כל כך.

כשהגענו לתחנת המשטרה, שני שוטרים הצמידו לי אזיקים בלי לומר מלה, בעטו בי והעבירו אותי לקומה השנייה בעודם נוהמים, "יש לנו 'יחס מיוחד' לאנשים כמוך, תיהני!" ידעתי בלבי ש"יחס מיוחד" זה פירושו עינויים. באותם רגעים, המשכתי להתפלל לאלוהים בלבי ולא העזתי לעזוב את אלוהים אפילו לרגע, מפחד שאאבד את הטיפול וההגנה שלו ואלקח למזימותיו הערמומיות של השטן. ברגע שנכנסתי לחדר החקירות, אחד השוטרים הרשעים אמר לי לכרוע ברך. משלא עשיתי זאת, הוא כיוון בעיטה מרושעת לחלק האחורי של ברכיי, ונפלתי על הברכיים בחבטה כנגד רצוני. אז הם הקיפו אותי והתחילו להכות אותי ולבעוט בי עד שראשי הסתחרר ועיניי טושטשו ודם זלג מאפי ומפי. אבל הם עדיין לא סיימו, הם הורו לי לשבת על הרצפה והעמידו לפניי כיסא. אחד השוטרים הרשעים התחיל להכות אותי בחוזקה בגב, ועם כל מכה, פניי וראשי נחבטו בכיסא. הראש שלי צלצל והכאב היה בלתי נסבל. אחד השוטרים חייך לעברי חיוך מרושע ואמר, "מישהו כבר מכר אותך. אם לא תתחילי לדבר, נכה אותך עד מוות!" אחרי שאמר זאת, הוא היכה אותי באגרופו בכוח בחזה. הכאב היה עז כל כך עד שלא יכולתי לנשום זמן רב. שוטר אחר צעק אז, "את באמת חושבת שאתה כמו ליו הולאן? במוקדם או במאוחר נוציא ממך את האמת במכות!" חבורת השוטרים הרשעים עינתה אותי בכל מיני דרכים, והפסיקה רק כשהם התעייפו. בדיוק כשחשבתי שאולי יותר לי לנשום קצת, הגיע שוטר בשנות החמישים לחייו וניסה להערים עליי בתרגיל "השוטר הטוב". "מישהו אמר לנו עכשיו שאת מנהיגת הכנסייה. את חושבת שלא נוכל להאשים אותך בדבר אם לא תדברי? אנו עוקבים אחרייך זמן רב ועצרנו אותך כיוון שעכשיו יש לנו מספיק ראיות נגדך. אז תתחילי לדבר!" הייתי המומה מששמעתי אותו אומר זאת: "הייתכן שזו האמת?" חשבתי. "אם מישהו באמת היה יהודה איש קריות והסגיר אותי, האם הם לא היו יודעים עליי כבר הכול? האם אוכל להתחמק בכך שלא אומר להם דבר? מה עליי לעשות?" ברוב ייאושי, עלו בראשי דברי האל הכול יכול: "אתם חושבים על כל החסד שזכיתם לו, ועל כל הדברים ששמעתם – האם יכולתם להאזין להם לחינם? בלי קשר לבני אדם אחרים שבורחים, אסור לכם לברוח. אחרים לא מאמינים, אבל אתם חייבים להאמין. אחרים נוטשים את אלוהים, אך עליכם לדבוק באלוהים ולשאת עליו עדות. אחרים משמיצים את אלוהים, אבל לכם אסור לעשות זאת. בלי קשר למידה שבה אלוהים יתאכזר אליכם, בכל זאת עליכם להתנהג אליו יפה. אתם צריכים לאהוב אותו בחזרה, וצריך להיות לכם מצפון, משום שאלוהים חף מכל פשע. העובדה שהוא ירד אל הארץ מהשמיים כדי לעבוד בקרב בני האדם היא השפלה אדירה בפני עצמה. הוא קדוש ונעדר כל טינופת. כמה השפלה הוא סבל מאז בכך שהוא בא אל ארץ של טינופת? העבודה בקרבכם נועדה למענכם" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, חשיבות ישועתם של צאצאי מואב). כל מלה מדבריו של אלוהים היכתה בלבי ההמום וחשתי את נקיפות מצפוני. חשבתי על האופן שבו הלכתי במשך שנים אחרי האל הכול יכול, כיצד נהניתי מאהבה וחום אין סופיים מצד אלוהים, קיבלתי בשפע ממזון החיים של אלוהים, הבנתי אמיתות שאיש לאורך ההיסטוריה לא הצליח להבין, הבנתי את משמעותם וערכם של החיים ונפטרתי מחיי העבר החשוכים הכואבים, השוממים ומלאי הייאוש. אלוהים העניק לי אהבה כה אדירה – איך אוכל לשכוח זאת כלל? איך אני מסוגלת להיות אובדת עצות ואפילו להרהר בבגידה באלוהים ברגע ששמעתי שמישהו אחר בגד בו? בעודי מהרהרת במחשבות אלה, בכיתי זמן רב ושנאתי את עצמי על כך שאין בי מצפון ואנושיות. בכל פעם כשמישהו גילה כלפיי טוב לב, חשבתי כיצד אוכל לגמול לו על חסדו. ואילו אלוהים העניק לי כל כך הרבה חסד וברכות וישועה כה גדולה, ובכל זאת מצפוני נותר קהה. לא רק שהמחשבה לגמול לאלוהים לא עלתה בראשי, אלא שבמקום זאת מצאתי את עצמי במצוקה קשה, ואפילו חשבתי לבגוד באלוהים. גרמתי צער כה רב ללבו של אלוהים! באותו רגע הרגשתי חרטה עמוקה מאוד על כך שהיססתי. אם מישהו אחר באמת בגד באלוהים, אלוהים ודאי מרגיש עכשיו כאב וצער עצומים, והיה עליי כעת לנסות לנחם את לבו של אלוהים בנאמנותי שלי. למרות זאת, הייתי אנוכית ובזויה כל כך עד שלא רק שלא התייצבתי לצד האל, אלא אף חשבתי לבגוד באלוהים רק כדי שאוכל להמשיך ולהשתרך בחיים עלובים ונחותים. חשבתי רק על עצמי, ללא מצפון או היגיון כלשהם. הסבתי צער רב כל כך ללבו של אלוהים וגרמתי לו לשנוא אותי כל כך! בעודי מכה על חטא ומתחרטת, נשאתי בשקט תפילה לאלוהים: "אל כל יכול! אני כל כך חסרת מצפון ואנושיות! נתת לי רק אהבה וברכות, ולמרות זאת גמלתי לך רק בסבל ובכאב. הו אלוהים! אני מודה על הנחייתך שאיפשרה לי לדעת מה לעשות עכשיו. הפעם אני מבקשת לרצות אותך בעשייה אמיתית. אין זה משנה איך השטן ייסר אותי, אני מעדיפה למות מאשר לא להעיד בעדך, ולעולם לא אבגוד בך!" השוטר המרושע ראה שאני בוכה מאוד וחשב שאני מתחילה להישבר, אז הוא ניגש אליי ואמר ברכות מזויפת, "ספרי לנו את מה שאנחנו רוצים לדעת. ספרי לנו ואז תוכלי לשוב הביתה". נעצתי בו מבט ואמרתי בזעם, "בשום אופן לא אבגוד באלוהים!" כשהוא שמע אותי אומרת זאת, הוא רתח מזעם. הוא התחיל לסטור על פניי ולצעוק בהיסטריה, "אז את מעדיפה את המקל על הגזר, נכון? ניסיתי לתת לך מוצא מכובד, אבל את משליכה לי את זה בפרצוף. את חושבת שלא נוכל לעשות לך דבר? אם לא תתחיל להתנהג יפה ולהתוודות, אנחנו ננעל אותך בכלא לחמש שנים והילד שלך לא יורשה ללכת לבית הספר". עניתי לו, "אם אבלה חמש שנים בכלא, זה פשוט משהו שאצטרך לשאת. אתה יכול למנוע מהילד שלי ללכת לבית הספר, אך גורלו נותר גורלו. אני מתמסרת לריבונותו של אלוהים". חבורת השדים התעצבנה עוד יותר, ואחד מהם תפס אותי בצווארון וגרר אותי לעבר משטח בטון. אחר כך, הם הכריחו אותי לשבת על הרצפה כשרגליי פשוטות קדימה. שוטר אחד דרך על אחת מרגליי, ואילו אחר לחץ את ברכו בכוח כנגד גבי כשהוא מושך בפראות את שתי זרועותיי לאחור. מייד חשתי כאב בלתי נסבל בזרועותיי, כאילו שתיהן התרסקו, וראשי התנודד לא מרצוני קדימה ונגח את משטח הבטון, ומייד נוצרה בראשי בלוטה ענקית. זו הייתה תקופת אמצע החורף, עם רוחות מקפיאות-עצמות, וכל טיפת מים הפכה לקרח, ולמרות זאת, אותם שוטרים רשעים עינו אותי עד כדי כך שהזעתי דליים שלמים והספגתי את בגדיי לחלוטין. כשראו שעדיין לא נכנעתי, הם קרעו מגופי את ז'קט הכותנה המרופד ואילצו אותי לשכב עם הפנים כלפי מעלה על הרצפה הקפואה כשאני לבושה רק בבגדיי התחתונים הדקים, והם המשיכו לחקור אותי. כשעדיין סירבתי לענות על שאלה כלשהי, הם בעטו בי שוב. חבורת השדים הזו עינתה אותי עד הערב וכולם היו תשושים, אבל הם עדיין לא הוציאו ממני דבר. כשהם הלכו לאכול את ארוחת הערב, הם איימו עלי באומרם, "אם תמשיכי לסגור את הפה שלך הלילה, אנחנו פשוט נאזוק אותך ל'ספסל נמר' ונשאיר אותך לקפוא למוות!" לאחר שאמרו זאת, הם מיהרו החוצה בזעם. התחלתי לפחד אז וחשבתי לעצמי: "אילו עוד עינויים תענה אותי המשטרה המרושעת הזאת? האם אוכל להחזיק מעמד?" בעיקר כשחשבתי על פרצופיהם הפראיים והסצנות שבהם עינו אותי, חשתי עוד יותר מצוקה וחוסר אונים. פחדתי שלא אוכל לסבול את העינויים האכזריים ושאבגוד באלוהים, לכן המשכתי להתפלל לאלוהים. באותו הרגע, דברי אלוהים העניקו לי תזכורת: "אם האדם חושב בביישנות ובפחד, משמע שהשטן משטה בו. השטן חושש שנחצה את גשר האמונה וניווכח באלוהים" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, אמירותיו של המשיח בראשית, פרק 6). דברי אלוהים גרמו לי להרגיש צלולה ולהבין שהפחד שלי נבע מכך שהשטן הוליך אותי שולל, וכך איבדתי את אמונתי באלוהים. הבנתי גם שעליי באמת לחוות מצב כזה שיחשל וירומם אותי, אחרת לנצח לא אוכל לפתח אמונה אמיתית באלוהים. יתר על כן, הבנתי שאני לא נלחמת לבדי במצוקה זו, אלא שהאל הכול יכול מעניק לי גיבוי איתן. חשבתי אז על בני ישראל שיצאו ממצרים ונרדפו על ידי החיילים המצריים עד לים סוף. באותו רגע לא היה מוצא והם צייתו לדברי אלוהים והסתמכו על אמונתם כדי לחצות את ים סוף. להפתעתם, אלוהים חצה את ים סוף והפך אותו ליבשה. הם עברו בבטחה ונמלטו מסכנה, ובכך חמקו מהחיילים המצריים שרדפו אותם כדי לטבוח בהם. אני מתמודדת כרגע עם עינויים אכזריים של משטרת הממשלה הסינית הקומוניסטית. כל עוד יש בי אמונה ואני מסתמכת על אלוהים, לבטח אביס את השטן! וכך, לבי התחזק שוב וכבר לא הרגשתי כה חרדה ומפוחדת. נשאתי תפילה לאלוהים בלבי: "אל כל יכול! אני רוצה להילחם בשטן תוך הסתמכות עליך, ולא להיבהל שוב לעולם מכוחה הרודני של המשטרה המרושעת! אני אעיד בעבורך!" בשעת סכנה זו, לא רק שהאל הכול יכול גיבה אותי בעוצמה, אלא הוא גם הפגין רחמים וחמלה כלפי חולשתי. המשטרה לא חזרה לחקור אותי באותו ערב ועברתי את הלילה בשלום.

לפנות בוקר למחרת, הגיעו כמה שוטרים עם מבטים רצחניים בעיניהם והחלו להפחיד אותי, באומרם, "אם לא תשתפי פעולה, תשלמי על כך! ניתן לך לטעום מהו המוות! האל הכול יכול שלך לא יוכל להציל אותך עכשיו. לא היית עוברת את זה גם לו היית ליו הולאן! אם לא תתחילי לדבר, אל תצפי לצאת מזה בחיים" אחר כך הם גרמו לי לפשוט שוב את ז'קט הכותנה המרופד ולשכב על הרצפה הקפואה, בעודם חוקרים אותי. כשראיתי שכל אחד מהם נועץ בי מבט נוטף רשע, כל שיכולתי לעשות היה לזעוק בייאושי לאלוהים ולבקש ממנו לשמור אותי איתנה בעדותי. כשהם ראו שאני שותקת, הם נכלמו וזעמו. אחד השוטרים התחיל להכות באכזריות בראשי בעזרת אוגדן תיקים עד שהרגשתי סחרחורת ובלבול. בעודו מכה אותי, הוא קרא לי בשמות מטונפים ואיים עליי, באומרו, "בואו באמת ניתן לה לטעום מהגרדום היום. לאיזה בית ספר בנה הולך? הודיעו למנהל בית הספר והביאו לכאן את בנה. נגרום לה לייחל לכך שהייתה מתה". לאחר מכן, הם חקרו אותי על הדברים שמצאו בביתי, אבל כיוון שלא עניתי לשביעות רצונם, הם התחילו לחבוט את אוגדן הקבצים כנגד פי, עד שדם זלג בזוויות שפתיי. לאחר מכן הם היכו אותי בחוזקה בכל גופי והפסיקו רק כשהתעייפו. בדיוק באותו רגע נכנס לחדר שוטר אחר שראה שלא הודיתי כלל. אז ארבעה או חמישה מהם ניגשו אליי, הסירו את האזיקים מידיי ואז אזקו אותן שוב מאחורי גבי. הם גרמו לי לשבת מול שולחן גדול, כשראשי בגובה קצה השולחן ורגליי פשוטות קדימה. כשהם חשבו שרגליי לא ישרות, הם דרכו עליהן ולחצו על כתפיי. הם אחזו בזרועותיי ובאזיקים בגבי זמן רב וגרמו לי להישאר ללא תזוזה בתנוחה שכפו עליי. אם זזתי קדימה, ראשי היה נחבט בשולחן. אם זזתי שמאלה, ימינה או אחורה, נענשתי בחומרה. הטקטיקה המתועבת הזו שלהם גרמה לי כאב רב כל כך עד שרק רציתי למות ופלטתי שוב ושוב זעקות מקפיאות-דם. רק כשהם ראו שאני עומדת למות, הם הניחו לי ואיפשרו לי לשכב ישר על הרצפה. כעבור זמן קצר, חבורת השדים הלא-אנושיים החלה שוב לענות אותי ולהתעלל בי. ארבעה או חמישה שוטרים מרושעים דרכו על רגליי וזרועותיי כדי שלא אוכל לזוז, ואז הם אחזו באפי ולחצו את לחיי כדי לגרום לי לפתוח את פי, בעודם שופכים לתוכו זרם קבוע של מים קרים. נחנקתי ונאבקתי מתוך ייאוש, אבל הם עדיין לא הרפו ממני ואיבדתי בהדרגה את ההכרה. אין לי מושג כמה זמן הייתי מחוסרת הכרה, אבל לפתע התעוררתי, נחנקת ממים והתחלתי להשתעל בפראות. מים יצאו לי מהפה, מהאף ומהאוזניים, והחזה שלי ייסר אותי. הדבר היחידי שחשתי היה חושך מוחלט מסביבי, והיה נדמה לי שעיניי יוצאות מחוריהן. נחנקתי כל כך עד שיכולתי רק לנשוף אוויר, לא לשאוף. עיניי היו ריקות והרגשתי שהמוות קרב. בדיוק כשחיי היו תלויים על בלימה, נתקפתי פתאום שוב בשיעול ועוויתות והצלחתי לירוק מעט מים. אחרי זה הרגשתי קצת יותר טוב. אחד השוטרים הרשעים גרר אותי אז בשיער לתנוחת ישיבה ומשך בגסות באזיקיי. לאחר מכן הוא הורה לאחד מפקודיו להביא שוקר חשמלי בשבילי. להפתעתי, כשהפקוד חזר, הוא אמר, "מצאתי רק ארבעה. שניים מהם לא עובדים והשניים האחרים צריכים להיטען". כשאותו שוטר שמע זאת, הוא שאג בזעם, "אתה טיפש מדי כדי לעשות משהו! תביא קצת מים עם פלפל צ'ילי!" התפללתי בלי הרף לאלוהים בלבי וביקשתי ממנו שיגן עליי כדי שאוכל להתגבר על כל העינויים האכזריים שאותם שוטרים מרושעים עוללו לי. בדיוק באותו רגע, קרה משהו לא צפוי: אחד השוטרים ממש אמר כך, "זה יותר מדי. כבר עינינו אותה קשות. אל תעשו את זה יותר". כאשר השוטר ההוא שמע את זה, כל מה שנותר לו לעשות היה לציית. באותו רגע, חזיתי באמת ובתמים בריבונותו של אלוהים השולט בכל הדברים, כיוון שאלוהים הגן עליי ונתן לי את האורכה הזאת. אבל השוטרים המרושעים עדיין לא היו מוכנים לשחרר אותי. הם שוב אזקו את ידיי מאחורי גבי, נעמדו על רגליי ומשכו את ידיי האזוקות כלפי מעלה בכל כוחם. הרגשתי כאב בלתי נסבל כאילו זרועותיי נשברות וצרחתי בלי הפסקה. בלבי המשכתי לקרוא לאל הכול יכול, ובלי לשים לב פלטתי "כול י..." אבל מייד הנמכתי את קולי ורק אמרתי, "כל מה שאני יודעת... אומר לכם את כל מה שאני יודעת". הכנופייה ההיא חשבה שאני באמת רוצה לספר להם הכול, לכן הם הרפו ממני וצעקו, "אנחנו חוקרים מקצועיים. אל תחשבי אפילו להערים עלינו. אם לא תתנהגי יפה ותספרי לנו הכול עכשיו, את יכולה לשכוח מלחיות עוד זמן רב או מלעזוב אי פעם את המקום הזה. ניתן לך קצת זמן לחשוב על כך!" הייתי במצוקה איומה לנוכח העינויים והאיומים שלהם, וחשבתי לעצמי: "אני לא רוצה למות כאן, אבל אני גם באמת לא רוצה לבגוד באלוהים או למכור את הכנסייה. מה עליי לעשות?" מה אם אספר להם רק על אח אחד או אחות אחת?" אבל לפתע הבנתי שלעולם לא אוכל לעשות זאת, וכי כל דבר שאומר להם יהיה בגידה באלוהים ויהפוך אותי ליהודה איש קריות. התפללתי לאלוהים בכאב: "הו אלוהים! מה עליי לעשות?" אנא האר את עיניי והדרך אותי, ואנא תן לי כוח!" לאחר התפילה, חשבתי על דברי אלוהים, "הכנסייה היא לבי", "אתם חייבים להקריב הכל כדי להגן על העדות שלי. זאת תהיה מטרת המעשים שלכם – אל תשכחו זאת" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, אמירותיו של המשיח בראשית, פרק 41). "כן", חשבתי לעצמי. "הכנסייה היא לבו של אלוהים. למכור אח או אחות פירושו לגרום להרס הכנסייה, וזה הדבר שיצער את אלוהים ביותר. אסור לי לעשות דבר שייפגע בכנסייה. אלוהים הגיע לארץ מהשמיים כדי להושיע אותנו, והשטן ממקד את עיניו החמדניות באלה מאיתנו שנבחרו על ידי אלוהים בתקוות שווא ללכוד את כולנו יחד ולהרוס את הכנסייה של אלוהים. אם אמכור את אחיי ואחיותיי, האין זאת אלא שאני מאפשרת למזימה הבוגדנית של השטן להצליח? אלוהים טוב כל כך וכל מה שהוא עושה למען האדם הוא עושה מתוך אהבה. אסור לי להכאיב ללבו של אלוהים. אינני יכולה לעשות דבר למען אלוהים היום, ולכן אני רק מבקשת להיות מסוגלת לשאת עדות כגמול על אהבתו של אלוהים – זה הדבר היחידי שאוכל לעשות". לאחר שהבנתי את רצון האל, נשאתי תפילה לאלוהים: "הו אלוהים! אין לי מושג איזה עינויים הם עדיין מכינים לי. אתה יודע ששיעור קומתי כה דל ושלעיתים תכופות אני חשה מפוחדת וחרדה. אבל אני מאמינה שהכול בידיך ואני רוצה לקבל החלטה בפניך לשאת עדות למענך, אפילו במחיר חיי". בדיוק באותו רגע, אחד השוטרים הרשעים צעק לעברי בכעס, "כבר חשבת על זה? אם לא תתנהגי יפה ותספרי לנו הכול, אני אוודא שתמותי כאן עוד היום! אפילו אלוהים הכול יכול לא יוכל להציל אותך!" עצמתי את עיניי בחוזקה ונאחזתי בהחלטתי הנחושה לשאת עדות במחיר חיי. לא אמרתי מלה. השוטרים חרקו את שיניהם בזעם, מיהרו לעברי, השפילו אותי ועינו אותי ללא הפסקה, בדיוק כמו קודם, באמצעות דריכה עליי ומכות. הם היכו בראשי באכזריות עד שזה התחיל להסתחרר. הכול השחיר לנגד עיניי וחשתי כאילו ראשי נבקע. בהדרגה התחלתי להרגיש שאני לא מסוגלת להזיז את עיניי, גופי התקהה לנוכח הכאב ולא יכולתי עוד לשמוע דבר בבירור. יכולתי רק להבחין בקולותיהם שנדמה היה שהגיעו ממרחק רב. עם זאת, מוחי היה צלול והמשכתי לחזור בשקט על המלים האלו: "אני לא יהודה איש קריות. אמות לפני שאהפוך ליהודה איש קריות..." אין לי מושג כמה זמן עבר, אבל כשהתעוררתי ראיתי שאני ספוגה במים וארבעה או חמישה שוטרים מרושעים השתופפו סביבי, כאילו בדקו אם אני חיה או מתה. כשהסתכלתי על כנופיית השוטרים הזו שלא היו טובים יותר מבהמות, התעוררה בי תחושת זעם עצומה: אלה היו "משטרת העם" ש"אוהבים את העם כמו את ילדיהם-שלהם"? אלה היו אוכפי החוק ש"מקיימים את הצדק, מענישים את הרשעים ועוזרים לטובים"? הם כולם פשוט שדים ומפלצות מהגיהינום! בדיוק אז, חשבתי על קטע אחד מתוך דרשה: "הדרקון האדום הגדול מתנגד לאלוהים ותוקף אותו בצורה אכזרית ומטורפת ביותר ופוגע בעמו הנבחר של אלוהים בצורה השטנית והנוראית ביותר – אלה העובדות. הדרקון האדום הגדול רודף את עמו הנבחר של אלוהים ולוחץ אותו, ומה מטרתו בעשותו זאת? הוא מעוניין לעקור משורש את עבודתו של אלוהים באחרית הימים ולמגר את חזרתו של אלוהים. זוהי הזדוניות של הדרקון האדום הגדול וזו תוכניתו הערמומית של השטן" ('דרשות ושיתופים על היווכחות בחיים'). בהתבונני בעובדות סביבי לנוכח המלים הללו, ראיתי בבהירות מוחלטת שהממשלה הסינית הקומוניסטית היא התגלמות השטן וכי היא זו הרשעית שמתנגדת לאלוהים מההתחלה. הסיבה לכך היא שרק השטן שונא את האמת, חושש מהאור האמיתי ומבקש למנוע את בואו של האל האמיתי. כיוון שרק הוא יכול לפגוע באכזריות ולענות באופן בלתי אנושי כל כך את אלה הנוהים אחר אלוהים והולכים בדרך הנכונה. אלוהים הפך כעת לבשר ודם והחל לעבוד בתוך המאורה שלו. הוא הסדיר בעבורי לחוות מצב כזה כדי שאני, ככל שהולכתי שולל, אוכל להבין שהשטן הוא זה אשר פוגע באנשים וטורף אותם, שיש אור מעבר לשלטונו האפל ושיש אלוהים אמיתי שמשגיח עלינו ומכלכל אותנו יומם וליל. ביאתו של האל הכול יכול הביאה לי אמת ואור ואיפשרה לי לראות סוף סוף את פניה השטניות של הממשלה הסינית הקומוניסטית, המתגאה מידי יום שהיא "דגולה, מכובדת וצודקת". שנאה מרה התעוררה בי כלפי הממשלה הסינית הקומוניסטית. ביאתו גם איפשרה לי להבין את המשמעות והערך של רדיפת האמת ולראות את דרך האור בחיים. ככל שהרביתי לחשוב על כך, כך הבנתי זאת יותר, וחשתי עוצמה גואה בתוכי ועוזרת לי להתמודד עם העינויים האכזריים של השוטרים. הכאבים הגופניים שלי פחתו גם כן, וידעתי עמוק בתוכי שמדובר באלוהים שמגן עליי ועוזר לי לעבור בשלום את ניסיונותיה של המשטרה לסחוט ממני וידוי בעינויים.

בסופו של דבר, השוטרים ראו שלא יוציאו ממני דבר, אז הם האשימו אותי ב"הפרעה לסדר הציבורי" ולקחו אותי לבית המעצר. הממשלה הסינית הקומוניסטית מכריחה אסירים לעבוד כמו מכונות במקומות האלה. היא מאלצת אותם לעבוד ללא הפסקה כל היום. אפילו לא זכיתי לחמש שעות שינה עלובות בלילה, וביום הייתי מותשת כל כך עד שהרגשתי שכל גופי מתפרק לרסיסים. למרות זאת, הסוהרים מעולם לא נתנו לי לאכול די צורכי. בכל ארוחה קיבלתי רק שתי לחמניות מאודות קטנות וכמה ירקות, ללא טיפת שמן. במהלך התקופה שבה נכלאתי שם המשטרה המרושעת באה לחקור אותי כמה פעמים. בפעם האחרונה כשנחקרתי, הם אמרו שידונו אותי לשנתיים של חינוך מחדש בעבודת פרך. שאלתי אותם באומץ, "האם החוק במדינה אינו מתיר חופש אמונה? למה ידונו אותי לשנתיים של חינוך מחדש בעבודת פרך? אני חולה. אם אמות, מה יעשו ילדיי והוריי? אם איש לא ידאג להם, הם ירעבו". שוטר בשנות החמישים לחייו השיב בקשיחות, "תישפטי בגלל שהפרת את חוקי המדינה, והראיות אינן ניתנות להפרכה!" השבתי מייד, "אמונה באלוהים היא דבר טוב. אני לא מבצעת רצח, אני לא מבצעת הצתה, אני לא עושה שום דבר רע. אני רק מבקשת להיות בן אדם טוב. אז מדוע לא תניחו לי להחזיק באמונתי?" הם נכלמו וזעמו על התשובה שלי, ואחד מהם ניגש אליי, סטר לי והפיל אותי לרצפה. לאחר מכן הם הכריחו אותי לשכב שכיבת פרקדן. אחד מהם אחז בכתפיי ואילו האחר הצמיד את רגליי לרצפה. השלישי דרך בחוזקה על פניי בנעלי העור שלו וקרא ללא בושה, "במקרה, היום יום שוק. אנחנו נפשיט אותך עירומה ונצעיד אותך סביב השוק!" לאחר שאמר זאת, הוא דרך בחוזקה על פלג גופי התחתון ועל החזה שלי. הוא עמד ברגל אחת על החזה שלי והניף את כף רגלו השנייה באיום. ואז חזר על כך שוב ושוב, כאשר מידי פעם הוא דורך על ירכיי. כתוצאה מכך, מכנסיי נקרעו וגם איזור המפשעה נקרע. חשתי מושפלת כל כך שדמעות זלגו ללא הפסקה מעיניי, והיה נדמה לי שאתפרק לרסיסים. פשוט לא יכולתי לשאת השפלות כאלה מידי השדים ההם. הרגשתי שפשוט קשה מדי לחיות ככה, ושאני מעדיפה למות. בדיוק כשהייתי שרויה במצוקה נוראה זו, חשבתי על דברי אלוהים שבהם נאמר: "אני חושב שהגיע הזמן שנאהב את אלוהים בחזרה. על אף שאנחנו מקבלים לא מעט לעג, לעז ורדיפה משום שאנחנו צועדים בנתיב האמונה באלוהים, אני מאמין שזה דבר משמעותי. זה עניין של כבוד ולא של בושה, ויהיה אשר יהיה, הברכות שאנחנו נהנים מהן אינן זעומות כלל" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, הנתיב... (2)). "אַשְׁרֵי הַנִּרְדָּפִים בִּגְלַל הַצֶּדֶק" (מתי ה' 10). דברי אלוהים מייד רעננו את זיכרוני. "כן", חשבתי לעצמי. "הכאב וההשפלה שאני סובלת היום הם בעלי משמעות וערך אדירים. אני סובלת כי אני מאמינה באלוהים והולכת בדרך הנכונה, והסבל נועד כדי לזכות באמת ובחיים. סבל זה אינו מביש, אלא הוא ברכה מאלוהים. פשוט אינני מבינה את רצון האל, וכשאני סובלת מכאב והשפלה אלה, אני רוצה למות כדי לשים לכך קץ, ואינני רואה כלל את אהבתו או ברכותיו של אלוהים. איך ייתכן שלא ציערתי את אלוהים?" במחשבה על הדברים האלה, חשתי מחויבת מאוד לאלוהים וגמרתי אומר בשקט: "אין זה משנה איך השדים האלה יביישו ויענו אותי, לעולם לא אתרפס בפני השטן. אפילו בנשימת אפי האחרונה, עדיין אנצל אותה היטב ואשא עדות למען אלוהים ובשום אופן לא אאכזב אותו". אחרי שהם עינו אותי שני ימים ולילות, הם עדיין לא הוציאו ממני דבר, ולכן שלחו אותי לבית המעצר העירוני.

בבית המעצר חשבתי על כל מה שחוויתי במהלך הימים הקודמים ולאט לאט הבנתי שההתנסות ברדיפות ובמצוקה כאלה משמעותה בעבורי היא אהבה וישועה עמוקות יותר של אלוהים. אלוהים רצה לנצל מצב זה כדי לחשל את כוח הרצון שלי ואת נחישותי לסבול ולהנחיל בי אמונה ואהבה אמיתיים, כדי שאלמד להיות צייתנית במצוקה כה קשה ואהיה מסוגלת לשאת עדות למענו. לנוכח אהבתו של אלוהים, נזכרתי כיצד התמרדתי שוב ושוב בזמן שעוניתי באכזריות, וכך באתי בפני אלוהים בתשובה עמוקה: "אל כל יכול! אני עיוורת ובורה כל כך. לא זיהיתי את אהבתך וברכותיך, אלא תמיד חשבתי שסבל פיזי הוא דבר רע. עכשיו אני רואה שכל מה שקורה לי הוא הברכה שלך. אף על פי שברכה זו מנוגדת לתפיסותיי וכלפי חוץ נדמה שבשרי סובל כאבים והשפלה, למען האמת זהו אתה שמעניק לי את האוצר היקר ביותר של החיים. זו עדות לניצחונך על השטן, ויותר מכך, אתה מפגין כלפיי אהבה אמיתית ביותר. הו אלוהים! אין לי דרך לגמול על אהבתך וישועתך. כל שאני יכולה לעשות הוא לתת לך את לבי ולסבול את כל הכאב וההשפלה האלה על מנת לשאת עדות למענך!"

הדבר שהפתיע אותי לגמרי היה שברגע שהכנתי את עצמי לקראת הליכה לכלא והייתי נחושה לרצות את אלוהים, אלוהים פתח לי מוצא. ביום ה-13 שלי בבית המעצר, אלוהים רומם את גיסי שהזמין את השוטרים לבילוי ונתן להם כמה מתנות בעלות של 3000 יואן. הוא גם מסר למשטרה 5,000 יואן כדי שאשוחרר בערבות עד למשפט. כשהגעתי הביתה, ראיתי שהבשר על רגליי הפך לנמק מהדריכות של השוטרים המרושעים. הוא הפך לקשה ושחור ולקח לי שלושה חודשים להתאושש. העינויים שעינתה אותי המשטרה גרמו גם נזק קשה למוחי וללבי, ונותרתי עם תופעות לוואי. אני עדיין סובלת מכאבים קשים גם כיום. אלמלא הגנתו של אלוהים, הייתי עלולה להיות משותקת ומרותקת למיטה, והעובדה שאני יכולה כעת לנהל חיים נורמליים נובעת לחלוטין מאהבתו והגנתו העצומות של אלוהים.

לאחר שחוויתי את הרדיפה והמצוקה האלו, חזיתי באופן ממשי במהות השטנית, המתנגדת לאל של הממשלה הסינית הקומוניסטית. ראיתי גם בבירור שהיא מרושעת ואויבת בלתי מתפשרת של אלוהים. אני נוצרת במעמקי לבי שנאה מתמדת כלפיה. יחד עם זאת, הגעתי גם להבנה עמוקה יותר של אהבת האל מזו שהייתה לי לפני כן, והבנתי שכל העבודה שאלוהים עושה באנשים נעשית על מנת להצילם, מתוך אהבה אליהם. לא בלבד שאלוהים מפגין את אהבתו אלינו באמצעות חסד וברכות, אלא שהוא עושה זאת ביתר שאת באמצעות סבל ומצוקה. משיכולתי לעמוד איתנה לאורך כל העינויים האכזריים והעלבונות שהמשטרה עוללה לי ולצאת ממאורת השדים, רכשתי הערכה אמיתית לעובדה שהכול אירע בזכות דברי האל הכול יכול שנסכו בי אמונה וכוח. על אחת כמה וכמה, זה קרה בזכות ההשראה שקיבלתי מאהבתו של האל הכול יכול, אשר איפשרה לי לגבור על השטן, צעד אחר צעד, ולצאת לחופשי ממאורת השדים. תודות לאלוהים שאהב אותי והציל אותי, ושבח ותהילה לאל הכול יכול!

(Part of Bible verses: Copyright to the Bible Society, used with permission)