המשפחה שלי תמיד הייתה די ענייה, וחלמתי להיות מנהלת בבנק, שיהיה לי איזשהו מעמד בחברה, כך שלא נהיה לחוצים כל כך בעניין הכסף. כשסיימתי את לימודיי והתחלתי לחפש עבודה שלחתי המון קורות חיים, אבל זה היה מאוד קשה ולא הצלחתי למצוא עבודה מהסוג שרציתי. מצאתי רק עבודות רגילות בשכר נמוך.

בשנת 2019 קיבלתי את עבודת האל הכול יכול באחרית הימים. וזמן קצר לאחר מכן התחלתי למלא חובת השקיה בכנסייה. חשבתי, שאם אעשה כמיטב יכולתי עבור אלוהים, הוא בטח יברך אותי ויעזור לי למצוא עבודה טובה. אז המשכתי לשלוח קורות חיים תוך כדי מילוי החובה שלי. ביוני 2021 קיבלתי טלפון מנציג של חברה, שביקש ממני לבוא לריאיון. נכנסתי לאינטרנט לחפש מידע על הארגון, וראיתי שמדובר בחברה בינלאומית, שהמנכ"ל שלה עסק בהשקעות בכל רחבי העולם. הוא היה הבעלים של בנק ענק, בדיוק הבנק שבו קיוויתי לעבוד, אבל שום דבר לא יצא מהראיונות שעברתי שם קודם. אף פעם לא חשבתי שהחברה הזו תחפש אותי ותקרא לי לראיון. זו הייתה הפתעה נעימה. הרגשתי שאלוהים נותן לי הזדמנות, ואם אוכל לעבוד בחברה הבינלאומית ההיא, זה יהיה אלוהים שמברך אותי. אמרתי לעצמי שהפעם בטוח שאצליח, ושאקבל משכורת של מנהלת כי אלוהים יעזור לי. התרגשתי מאוד מזה שקיבלתי סוף כל סוף הזדמנות לעבוד בעבודת החלומות שלי ושהתואר השני שלי, שעבדתי עליו כל כך קשה, ישתלם. התחלתי לדמיין איך החיים שלי ישתנו בעתיד, שיהיה לי המון כסף, בית משלי, ושאוכל לקנות כל מה שארצה. חשבתי שאוכל לטייל בעולם ולטפל במשפחה שלי, במיוחד בהורים. חשבתי שמרגע שאתחיל לעבוד שם, הכול בחיים שלי ישתפר. ביום הריאיון ראיתי שהגיעו שלושה מועמדים, והתחלתי לחשוש שמא לא יבחרו בי, אבל אמרתי לעצמי "לא, העבודה הזו תהיה שלי. אני בת של אלוהים ובטוח שהוא יברך אותי. לא משנה מה, אלוהים ישמור את המקום הזה בשבילי." היה לי גם ביטחון מסוים ביכולות שלי-עצמי. בזמן הריאיון עניתי על כל השאלות והמראיין אמר לי שאם עברתי, הם יודיעו לי תוך חמישה ימים. הייתי בטוחה שיבחרו בי. כעבור חמישה ימים, חיכיתי על קוצים לשיחה, אבל במשך כל היום לא היה כלום. עבר שבוע ועדיין לא קיבלתי שום שיחה מהם. הבנתי שנכשלתי בריאיון. הלב שלי נשבר והתחלתי לשאול את עצמי מה לא בסדר איתי, ולמה נכשלתי. הסתמכתי על אלוהים והתפללתי אליו, אז למה לא הצלחתי? הרגשתי ממש שלילית וחלשה והתחלתי להאשים את אלוהים. הייתי מאמינה במשך למעלה משנתיים ומילאתי את חובתי כל הזמן הזה. אף פעם לא סטיתי מאלוהים ולא ויתרתי על מילוי החובה שלי. אז למה שהוא לא יעניק לי חסד וברכות? נעשיתי מדוכאת ואומללה יותר, עד כדי כך שבמשך שבוע שלם לא השתתפתי במפגשים ולא קראתי בדברי האל. כשאחים ואחיות יצרו איתי קשר, ממש התעצבנתי, ולא רציתי לענות או לדבר איתם. לא רציתי לעשות כלום, אפילו לא לצאת מהבית. הפסקתי למלא את חובת הפצת הבשורה שלי ולשתף את דברי האל עם אחים ואחיות. פשוט נשארתי בחדר שלי כל היום, בלי שום מוטיבציה או מטרה, אפילו בלי תיאבון. אחרי ימים ספורים כבר איבדתי משקל.

יום אחד שמעתי המנון של דברי האל: "דרך העמדת האדם בניסיונות אלוהים מבקש את ליבו האמיתי" "כאשר אלוהים מנסה אנשים, איזו מציאות הוא רוצה ליצור? הוא כל הזמן מבקש שאנשים יתנו לו את לבם. כאשר אלוהים מנסה אותך, הוא רואה אם הלב שלך מצוי איתו, עם הבשר או עם השטן. כאשר אלוהים מנסה אותך, הוא רואה אם אתה ניצב נגדו או נמצא בעמדה התואמת אותו והוא גם רואה אם הלב שלך מצוי לצדו. כאשר אינך בשל ואתה ניצב בפני ניסיונות, יש לך מעט ביטחון ואינך יכול לדעת בדיוק מה עליך לעשות כדי להגשים את כוונותיו של אלוהים, שכן הבנתך את האמת מוגבלת. עם זאת, אם אתה עדיין יכול להתפלל לאלוהים באמת ובתמים ואם אתה מסוגל להיות נכון לתת לו את לבך, לעשות אותו לריבון שלך ואתה מוכן להציע לו את כל הדברים שאתה מאמין שהם היקרים ביותר, אזי כבר נתת לאלוהים את לבך. ככל שתקשיב ליותר דרשות ותבין יותר מהאמת, גם שיעור קומתך יגדל בהדרגה. בשלב זה, הסטנדרט של דרישותיו של אלוהים לא יהיה זהה לזה שהיה כאשר היית לא בשל. הוא ידרוש ממך סטנדרט גבוה יותר. ככל שאנשים יתנו את לבם בהדרגה לאלוהים, לבם ילך ויתקרב אליו אט-אט. ככל שאנשים יוכלו באמת להתקרב לאלוהים, לבם יירא אותו יותר ויותר. מה שאלוהים רוצה הוא רק לב כזה" ('עקבו אחר השה ושירו שירים חדשים'). אז הבנתי שכאשר אלוהים מעמיד אנשים בניסיון, הוא מתבונן בליבם – מה מדאיג אותם, האם הם נשמעים לאלוהים בסביבה שהוא ארגן עבורם. במקום לתת לו את הלב שלי, חשבתי איך להשתמש בו כדי לספק את השאיפות שלי. כשלא קיבלתי את העבודה, את העושר ואת הנוחות החומרית שרציתי, נעשיתי חלשה, לא רציתי להשתתף במפגשים או למלא את חובתי. זו הייתה בגידה באלוהים, ובמצב ההוא איבדתי את העדות שלי לאלוהים. אז התפללתי, "האל הכול יכול, חשפת שאני לא נאמנה לך ולא אמיתית כלפיך. לא נשאתי עדות לך ולא נשמעתי לך. אלוהים, אנא רחם עליי. אני רוצה להכות על חטא."

אחרי התפילה הרגשתי הרבה יותר שלווה ועניתי להודעות של האחרים. אחות שאלה אותי לגבי המצב שלי וסיפרתי לה הכול על מה שעובר עליי. היא שלחה לי קטע מדברי האל: "איש אינו מבלה את כל חייו בלי סבל. אצל אחדים הסבל קשור למשפחה, אצל אחדים לעבודה, אצל אחדים לחיי הנישואין ואצל אחדים למחלה פיסית. כל אחד סובל. יש שאומרים, 'מדוע בני אדם חייבים לסבול? כמה נהדר יהיה זה לחיות את כל החיים בשלווה ובשמחה. האין זה אפשרי שלא נסבול?' לא – כולם חייבים לסבול. הסבל גורם לכל אדם לחוות את אינספור התחושות של החיים הפיסיים, בין אם מדובר בתחושות חיוביות, שליליות, פעילות או סבילות, הסבל גורם לך לרגשות שונים ולהערכות שונות, שכולם עבורך הם חוויות חיים. אם תוכל לבקש את האמת ולהבין את רצון האל מתוכם, אזי תתקרב עוד יותר לרף שאלוהים דורש ממך. זהו היבט אחד והוא נועד גם להפוך אנשים למנוסים יותר. היבט נוסף הוא האחריות שאלוהים נותן לאדם. איזו אחריות? עליך לחוות את הסבל הזה, לשאת את הסבל הזה, ואם תוכל לשאת אותו, אזי זוהי עדותך ולא משהו מביש" ("רק על-ידי תיקון תפיסותיך תוכל להיווכח בדרך הישר של אמונה באל (1)" ב'שיחותיו של המשיח של אחרית הימים'). מדברי האל למדתי, שלכולם יש מאבקים בחיים, בין אם הם מאמינים או לא, ושסבל הוא חלק מהחיים. הסבל אינו חסר משמעות, יש לו הרבה ערך. הוא יכול להעשיר את החוויה שלי ולקרב אותי אל אלוהים. אני יכולה לבוא בפני אלוהים כדי לחפש את האמת ואת רצונו. השטן השחית אותנו כל כך עמוק, שכולנו רודפי בצע, חומדים תהילה, רודפים אחרי מעמד ועתיד טוב, ולא אוהבים את האמת. אם יש לנו חיים קלים ונוחים אנחנו הולכים ומתרחקים מאלוהים ונעשים יותר ויותר מושחתים. הבנתי שאלוהים מאפשר לזה לקרות לי כדי לקרב אותי בפני אלוהים בתפילה, כדי שאחפש את האמת, כדי שאשיג אמונה אמיתית באלוהים ואתקרב אליו עוד יותר. אחרי שהבנתי את כוונותיו הכנות של אלוהים, לא רציתי עוד להילחם במצב הזה. לא משנה מה יקרה מעתה והלאה, רציתי שיהיה לי ציות מוחלט לאלוהים ושאישאר נאמנה לו.

אחרי זה קראתי עוד קטע. האל הכול יכול אומר, "בחוויות חייהם של אנשים, לעתים קרובות, הם חושבים לעצמם, 'ויתרתי על המשפחה והקריירה שלי למען אלוהים, ומה הוא נתן לי בתמורה? עליי לחשב ולאשר זאת – האם קיבלתי ברכות כלשהן לאחרונה? נתתי הרבה לאורך הזמן, רצתי וסבלתי הרבה – האם אלוהים גמל לי בהבטחות כלשהן? האם הוא זכר את מעשיי הטובים? מה יהיה סופי? האם אוכל לקבל את ברכותיו של אלוהים?'... כל אדם עושה חישובים כאלה בלבו באופן מתמשך ודורש דרישות מאלוהים בהתאם למניעיו, שאיפותיו והתפיסה שלו שכל דבר הוא עסקת חליפין. כלומר, בלבו, האדם תמיד בוחן את אלוהים, תמיד מתכנן תוכניות לגבי אלוהים, תמיד משמיע טיעונים בפני אלוהים לגבי סופו האישי, ומנסה לחלץ הצהרה מפיו של אלוהים, כדי לראות האם אלוהים יוכל למלא את רצונו. באותו הזמן שהוא מחפש אחר אלוהים, האדם אינו מתייחס לאלוהים כאל אלוהים. האדם תמיד ניסה לעשות עסקאות עם אלוהים, דרש ממנו דברים ללא-הרף ואף דחק בו בכל צעד, בניסיון לקחת את כל היד כשניתנה לו רק אצבע. בו-בזמן שהוא מנסה לעשות עסקאות עם אלוהים, האדם גם מתווכח עמו. יש אפילו אנשים שכאשר פוקדים אותם ניסיונות או כשהם נקלעים לסיטואציות מסוימות, הם לעתים קרובות נעשים חלשים, פסיביים ומרושלים בעבודתם, ומלאי תלונות נגד אלוהים. מרגע שהאדם החל לראשונה להאמין באלוהים, הוא חשב את אלוהים לקרן שפע ולכלי לכל מטרה. נדמה שהוא חשב את עצמו לנושה הגדול ביותר של אלוהים, כאילו הניסיון להשיג ברכות והבטחות מאלוהים היה זכותו וחובתו הטבעיות, בעוד שבאחריותו של אלוהים להגן על האדם, לדאוג לו ולספק את צרכיו. זו ההבנה הבסיסית של 'אמונה באלוהים' של כל מי שמאמין באלוהים וזו הבנתו העמוקה ביותר לגבי האמונה באלוהים. ממהות אופיו של האדם ועד לעיסוקו הסובייקטיבי, אין דבר אשר מתייחס ליראת אל. מטרת האדם באמונתו באלוהים לא יכולה הייתה להיות קשורה לעבודת אלוהים. כלומר האדם מעולם לא הביא בחשבון ולא הבין שאמונה באלוהים מצריכה יראה מאלוהים וסגידה לו. לאור התנאים האלה, מהות האדם ברורה. מהי המהות הזו? המהות היא שלבו של האדם זדוני, מסתיר בוגדנות וערמומיות, לא אוהב הוגנות וצדק ודברים חיוביים ובזוי ותאב בצע. לב האדם לא יכול להיות סגור יותר בפני אלוהים. הוא לא מסר אותו לאלוהים כלל. אלוהים מעולם לא ראה את לבו האמיתי של האדם, והאדם מעולם לא עבד אותו. בלי קשר למחיר שאלוהים משלם, לעבודה שהוא עושה ולדברים שהוא מספק לאדם, האדם נותר עיוור ואדיש לכך לחלוטין. האדם מעולם לא נתן את לבו לאלוהים – הוא רק רוצה לשמור על לבו בעצמו, לקבל החלטות בעצמו. המשמעות הסמויה כאן היא שהאדם אינו רוצה ללכת בדרך של יראת אל והישמרות מרע, או להישמע לריבונותו של אלוהים ולהסדריו וגם אינו רוצה לעבוד את אלוהים כאלוהים. זהו מצב האדם כיום" (הדבר, כרך שני: על הכרת אלוהים, עבודתו של אלוהים, טבעו של אלוהים ואלוהים עצמו ב'). דברי האל חשפו את מצבי האמיתי וגרמו לי להרגיש כל כך מבוישת. האמונה שלי הייתה רק למען ברכות, ואף על פי שהקדשתי את עצמי לאלוהים, בסופו של דבר זה היה אך ורק כדי לקבל פרס מאלוהים. שירתי אותו בהתלהבות, והשקעתי כל כך הרבה זמן ואנרגיה במילוי חובתי, מתוך תקווה שאלוהים יברך אותי ויעריף עליי את חסדו, כדי שבסופו של דבר אשיג עבודה בשכר גבוה בתחום שאותו למדתי. אז יהיו לי חיים מאושרים ולא יחסר לי דבר, והמשפחה שלי ואני לא נסבול יותר. כאלה היו החשיבה והמטרה שלי. אבל אחרי יותר משנתיים של אמונה, הברכות שאחריהן רדפתי לא התגשמו. כשלא השגתי את העבודה שקיוויתי לה, הדחף שלי ללכת בעקבות אלוהים ולשרתו נעלם. העובדות הראו לי שרימיתי את אלוהים לאורך כל הדרך, ניסיתי לעשות איתו עסקאות. כלפי חוץ עבדתי קשה למען אלוהים, הלכתי למפגשים והייתי פעילה במילוי חובתי, אבל בפועל היו לי מניעים נסתרים – רציתי לקבל מאלוהים יותר חסד וברכות. הנאורות שבדברי האל הראתה לי את האנוכיות של עצמי, שחשבתי רק על עצמי ועל המשפחה שלי, כפיתי את הדרישות שלי על אלוהים והצגתי לו דרישות ראוותניות. לא התייחסתי אליו כאל אלוהים, ולא עבדתי בפועל את אלוהים באמונתי. דרשתי תשלום מאלוהים, כאילו הוא בעל חוב שלי, ציפיתי שיעניק לי טובות הנאה מיוחדות, השתמשתי בו כדי להגשים את שאיפותיי. אלוהים כבר העניק לנו חיים, ונתן לנו ללא תנאי כל כך הרבה אמיתות. אלוהים התגלם כבשר ודם וסבל כל כך הרבה כדי להושיע אותנו בני האדם, שהשטן השחית. כל זה כדי שנוכל להשיג את האמת, להשליך מעלינו את השחיתות ולהיוושע לגמרי בידי אלוהים. אהבתו של אלוהים אלינו אדירה, והוא העניק לנו כל כך הרבה חסד. אבל אני הייתי עיוורת לאהבתו של אלוהים ובכלל לא התייחסתי לרצונו. ידעתי רק איך להציב דרישות. לא היה לי שום מצפון או היגיון! דברי האל תמיד חושפים את המצבים האמיתיים שלי. אם אני משתמשת בקורבנות שלי כדי לתבוע מאלוהים את הברכות שאני רוצה, מתייחסת לחובתי כאילו היא חלק מעסקה, סוג כזה של אמונה ושל שירות הוא בדיוק כמו לעבוד תחת בוס בשוק העבודה. זה רק כדי לקבל משהו בתמורה, לגמרי נטול כנות.

מאוחר יותר קראתי עוד קטע, בחלק האחרון של "עבודת האל ונוהגו של האדם." "אין זה משנה כמה אלוהים ינסה את מי שנאמנותו של אלוהים בלבו, נאמנותו לא תשתנה. אולם עבור מי שאלוהים לא בלבו, ברגע שעבודת האל לא מביאה תועלת לבשרו ולדמו, הוא משנה את גישתו כלפי אלוהים ואפילו נפרד ממנו. אלה בני האדם שלא יעמדו איתן בסוף, שרק רוצים את ברכותיו של אלוהים אך אינם מעוניינים כלל להשקיע את חייהם עבור אלוהים ולהקדיש את עצמם לו. בני אדם שפלים כאלה יגורשו לכשתושלם עבודתו של אלוהים והם אינם ראויים כלל לאהדה. אלה שאין להם אנושיות אינם מסוגלים לאהוב את אלוהים באמת ובתמים. כשהסביבה בטוחה ושמורה, או כשניתן להפיק רווחים, הם נשמעים לאלוהים לחלוטין, אך ברגע שרצונם נתקל בקושי או בסופו של דבר נדחה, הם פותחים מיד במרד. אפילו בתוך לילה אחד בלבד הם יכולים להפוך מחייכנים ו'טובי לב' לרוצחים מכוערים ופראיים שרואים במי שאתמול תמך בהם אויבם המושבע היום, ללא סיבה נראית לעין. אם לא יגורשו השדים האלה שמוכנים לרצוח ללא היסוס, האם הם לא יהפכו לסכנה סמויה?" ('הדבר מופיע בבשר'). דברי האל אומרים לנו שרק אלה שיש לאלוהים מקום בליבם יכולים לשאת עדות במהלך הניסיונות שלו, ואילו אלה שאלוהים אינו בליבם חושבים רק על האינטרסים של עצמם. כשיש להם איזשהו רווח גשמי, הם מכריחים את עצמם לציית, אבל ברגע שהם לא מקבלים מה שהם רוצים, הם רואים באלוהים אויב, מאשימים אותו ובוגדים בו. זהו סוג האדם שאלוהים שונא ויסלק – אנשים כאלה הם כמו שדים. כשהרהרתי בדברי האל, הבנתי – אני בדיוק סוג כזה של אדם, לא? האמונה שלי הייתה למען ברכות. כל עוד בני משפחתי היו בריאים והייתה לי עבודה טובה, הייתי מוכנה לעבוד קשה עבור אלוהים. אבל כשהדברים האלה לא התנהלו כפי שרציתי, פצחתי בשביתה ופיתחתי תלונות כלפי אלוהים. לא הייתה לי שום מסירות לאלוהים ושום ציות לו. ראיתי שאמונתי באלוהים לא הייתה כנה, שרימיתי את אלוהים ועשיתי עסקאות, והוא לעולם לא יכיר בסוג כזה של אמונה. אלוהים משלים קבוצה של מתגברים באחרית הימים. הם יכולים להפנות את ליבם לגמרי אל אלוהים ולחיות אך ורק כדי להשביע את רצונו. יש להם את הנחישות לסבול למען אלוהים, והם מסוגלים לעמוד איתן אל מול קשיים, כמו איוב, להיות עדים. הם אלה שאלוהים יביא לכדי שלמות בסוף, ורק הם יהיו ראויים לאישורו של אלוהים ולברכותיו. איוב סבל כל כך הרבה בניסיונותיו, אבל הוא אף פעם לא האשים את אלוהים בסבל שלו. למעשה, אמונתו באלוהים אף פעם לא התערערה ולו במעט, וכשהוא איבד את כל ילדיו ורכושו הוא עדיין היה מסוגל לשבח את שם אלוהים ולציית לשלטון האל. הוא נשא עדות מהדהדת לאלוהים. אבל כשהסתכלתי על עצמי, הייתי רחוקה מאוד ממה שאלוהים דורש.

יום אחד קראתי את הקטע הזה מדברי האל, הקטע האחרון ב"למי אתם נאמנים?" "אילו הייתי מניח עכשיו כסף לפניכם ומעניק לכם את החופש לבחור – ואילו לא גיניתי אתכם על בחירתכם – רובכם היו בוחרים בכסף וזונחים את האמת. הטובים שבכם היו מוותרים על הכסף ובוחרים באי-רצון באמת, ואילו אלה שבאמצע היו תופסים את הכסף ביד אחת ואת האמת ביד השנייה. אם כך היה קורה, אופייכם האמתי היה מתגלה, הלא כן? בבחירה בין האמת לבין דבר כלשהו שאתם נאמנים לו, כולכם תקבלו את ההחלטה הזו, וגישתכם תישאר כשהייתה. לא כך? יש רבים בקרבכם שהיטלטלו בין טוב ורע, הלא כן? בתחרויות בין חיובי ושלילי, בין שחור ולבן, אתם ודאי מודעים לבחירות שבחרתם בין משפחה ואלוהים, בין ילדים ואלוהים, בין שלום ופילוג, בין עושר ועוני, בין מעמד גבוה ומעמד רגיל, בין קבלת תמיכה ודחייה וכן הלאה. בין משפחה שלווה לבין משפחה הרוסה, בחרתם באפשרות הראשונה ללא כל היסוס; בין עושר לבין חובה, שוב בחרתם באפשרות הראשונה, ואפילו אין בכם רצון לשוב אל החוף;^[א] בין מותרות לבין עוני, בחרתם באפשרות הראשונה; בין בנים, בנות, רעיות ובעלים לביני, בחרתם באפשרות הראשונה; ובין תפיסה לבין האמת, בחרתם שוב באפשרות הראשונה. לנוכח כל מעשיכם הרעים, איבדתי לחלוטין את אמוני בכם. אני נדהם לחלוטין מכך שלבכם כה מתנגד לריכוך. נראה ששנים רבות של מסירות ומאמץ הביאו לי רק דחייה וייאוש מצדכם, אך תקוותיי למענכם גדלות בכל יום שחולף, מפני שיומי כבר נחשף בפני כולם. עם זאת, אתם ממשיכים לחפש את הדברים החשוכים והרעים ומסרבים להרפות את אחיזתכם בהם. אם כן, מה תהיה תוצאתכם? האם אי-פעם חשבתם על כך בכובד ראש? אילו הייתם מתבקשים לבחור בשנית, מה הייתה אז עמדתכם? האם עדיין תהיה זו עמדתכם הקודמת? האם עדיין תגרמו לי אכזבה וצער מר? האם לבכם יהיה עדיין מקור החמימות הזעומה היחיד? האם עדיין תהיו חסרי מודעות בנוגע למה שעליכם לעשות כדי לנחם את לבי? ברגע זה, מהי בחירתכם? האם תישמעו לדבריי או שמא תתייגעו מהם? יומי נחשף לנגד עיניכם, ואתם ניצבים בפני חיים חדשים ונקודת מוצא חדשה. עם זאת, חשוב לי לומר לכם שנקודת המוצא הזו היא לא ההתחלה של עבודה חדשה שעברה, אלא סיום העבודה ישנה. כלומר זו המערכה האחרונה. אני מאמין שכולכם תבינו מה יוצא דופן בנקודת המוצא הזו. אולם יום אחד בקרוב תבינו את המשמעות האמיתית של נקודת המוצא הזו, ולכן בואו נצעד יחד ונחלוף על פניה ונברך את בואו של הסיום הבא!" ('הדבר מופיע בבשר'). דברי האל ריגשו אותי מאוד, והבנתי שבאמת יש לאנשים אופי שבוגד באלוהים. אנחנו אוהבים רק רכוש חומרי וכסף, מעמד ותהילה, לא את האמת. אף על פי שהאופי שלנו נתעב בעיני אלוהים, הוא מתעלם מהמרדנות ומהשחיתות שלנו, ובודק אם אנחנו מחפשים כרגע את האמת, אם היכינו על חטא ואם השתנינו. אלוהים רוצה להושיע אותנו לגמרי מההשפעה של השטן ולהביא אותנו אל מלכותו. אבל אני לא נצרתי את חסד האל ולא חיפשתי את האמת. הייתי ממוקדת במציאת עבודה טובה עם משכורת גבוהה, וייחלתי לעושר ולכל סוגי הנוחות הגשמית. הייתי כזו שוטה! רק האמת יכולה להושיע אנשים, לטהר את השחיתות שלנו, לאפשר לנו להבדיל בין טוב לרע ולהימלט מההטעיה ומהנזק של השטן. הבנה של האמת יכולה לעזור לנו להכיר את אלוהים, לדעת כיצד לחיות, כיצד למצוא משמעות כבני אדם. הרדיפה אחרי כסף ותענוגות גשמיים רק תרחיק אותי יותר מאלוהים, תהפוך אותי למושחתת יותר, חמדנית ומפונקת, ואני אאבד את הסיכוי שלי לישועה. ממש כמו שישוע אדוננו אמר: "וְעוֹד אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם, נָקֵל לַגָּמָל לַעֲבֺר דֶּרֶךְ נֶקֶב מַחַט מֵהִכָּנֵס עָשִׁיר אֶל מַלְכוּת הָאֱלֹהִים" (מתי י"ט 24). להיות עשיר מדי, להרגיש יותר מדי בנוח, זה לא בהכרח דבר טוב. בספר משלי נאמר: "וְשַׁלְוַת כְּסִילִים תְּאַבְּדֵם" (משלי א' 32). ישוע אדוננו הזהיר אותנו, "לָכֵן אַל תִּדְאֲגוּ לֵאמֺר: מַה נֺּאכַל? מַה נִּשְׁתֶּה? וּמַה נִּלְבַּשׁ? הֵן אֶת כָּל אֵלֶּה מְבַקְּשִׁים הַגּוֹיִים, וַהֲרֵי אֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם יוֹדֵעַ שֶׁצְּרִיכִים אַתֶּם לְכָל אֵלֶּה. אַתֶּם בַּקְּשׁוּ תְּחִלָּה אֶת מַלְכוּתוֹ וְאֶת צִדְקָתוֹ, וְכָל אֵלֶּה יִוָּסְפוּ לָכֶם" (מתי ו' 31-33). האסונות מתגברים כל הזמן. מה שהכי חשוב כעת זה לצייד את עצמנו באמת ולעבוד קשה במילוי חובותינו. בחובות שלנו, עלינו לרצות להיפטר מהשחיתות ולהישמע לאלוהים, להפוך לראויים להיות יצירים נבראים בעיניו של אלוהים. לשום דבר אחר אין ערך או משמעות. למדתי גם שאם אמצא עבודה טובה או לא, זה לגמרי בידיו של אלוהים. הייתי מוכנה לציית להסדריו של אלוהים ולהפקיד את עצמי לגמרי בידיו.

מאוחר יותר קראתי עוד קטע מדברי האל: "אין כל מתאם בין חובת האדם לבין היותו מבורך או מקולל. חובה היא הדבר שעל האדם לעשותו. זהו הייעוד שניתן לו משמיים והוא אינו אמור להיות תלוי בתמורה, בתנאים או בסיבות. רק אז הוא ממלא את חובתו. להיות מבורך פירושו כאשר אדם מובא לידי שלמות ונהנה מברכות האל לאחר שחווה שיפוט. להיות מקולל פירושו כאשר טבעו של אדם אינו משתנה לאחר שהוא חווה ייסורים ושיפוט, כאשר הוא אינו חווה את הפיכתו למושלם אלא נענש. אולם בין אם הם מבורכים או מקוללים, על יצירים נבראים למלא את חובתם, לעשות את מה שעליהם לעשות ואת מה שביכולתם לעשות. זה המינימום שאדם, אדם המבקש את אלוהים, צריך לעשות. אל לך למלא את חובתך רק כדי לזכות בברכה ואל לך לסרב לפעול מחשש שתקולל. אומר לכם רק את הדבר הזה: מילוי חובתו של האדם הוא מה שעליו לעשות ואם הוא אינו מסוגל למלא את חובתו, אזי זו המרדנות שלו" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, ההבדל בין כהונת האל בהתגלמותו כבשר ודם לבין חובתו של האדם). מהקטע הזה למדתי שבין אם אלוהים נותן לנו עושר או ממיט עלינו אסון, עלינו למלא את חובתנו ולהשלים את המינוי של אלוהים. זוהי המחויבות שלנו, שאינה תלויה בדבר. במחשבה לאחור, אחרי שחוויתי כמה כישלונות בחיפושיי אחר עבודה יציבה ומכובדת, נעשיתי ממש מדוכאת ושלילית, ולא רציתי להמשיך למלא את החובה שלי. זו לא הייתה הגישה הנכונה כלפי החובה שלי. אלוהים אומר לנו שכיצירים נבראים, יש לכולנו אחריות לבצע את חלקנו. לא משנה דרך מה אלוהים מעביר אותנו, אם אנחנו מרגישים חולשה או לא מבינים את רצון האל, אנחנו חייבים להמשיך למלא את חובתנו. אנחנו יצירים נבראים שחייבים להישמע לאלוהים ללא תנאים. אין לנו שום זכות לדרוש ממנו דבר, או לעשות איתו עסקאות. כיצירים נבראים, מילוי התפקיד שלנו הוא חובה מצפונית ואסור לזהם את זה על ידי עסקה מכל סוג שהוא! זה נכון וראוי, זהו הסדר הטבעי של הדברים, ממש כמו הקשר של ילדים להוריהם.

אחרי זה לקחתי את החובה שלי ברצינות רבה יותר וממש השקעתי את עצמי בשיתוף הבשורה. כשחייתי באופן זה הרגשתי כל כך שלווה. יום אחד הוזמנתי לריאיון בבית ספר. מוסד מאוד יוקרתי, אז ידעתי שאם אקבל את העבודה, השכר יהיה גבוה. אבל במהלך הריאיון אמרתי לאלוהים בליבי "אלוהים, הכול מאורגן על ידך. בין אם אצטיין בראיון הזה או לא, אינני דורשת ממך את העבודה הזו. אני רק רוצה לציית לתזמורים שלך. גם אם לא אצליח להשיג את העבודה הזו, עדיין אהלל אותך ואמשיך למלא את חובתי." פרסמו את תוצאות המבחן בכתב, ואני הייתי בין חמשת המועמדים המובילים. הייתי כל כך שמחה. מספר ימים לאחר מכן, אחרי הראיונות בעל-פה, גיליתי שלא בחרו בו. ידיד סיפר לי שהוא קיבל את התפקיד, ואף על פי ששמחתי בשבילו, הרגשתי קצת מאוכזבת. ביקשתי מאלוהים שייתן לי שלווה פנימית וישגיח על ליבי כדי שאוכל לציית לשלטונו. אחרי התפילה הרגשתי שלווה מאוד, והלכתי למלא את חובתי כרגיל אחרי הצהריים. ידעתי, שאם אלוהים היה רוצה שאעבוד באותו בית ספר הייתי מקבלת את התפקיד, אבל אם לא, שום כמות של עבודה קשה לא הייתה מכניסה אותי לשם. ידעתי בביטחון שהכול היה בידיו של אלוהים, ושאיש לא יכול לשנות את החלטת האל. כשחשבתי על זה כך, הרגשתי מין כוח מניע פנימי, וממש רציתי למלא את חובתי ויהי מה, להוציא לפועל את תחומי האחריות שלי.

זה באמת לימד אותי שהנסיבות הקשות ההן היו למעשה החסד והברכה של אלוהים. אלוהים גרם לי לעבור את כל זה כדי לבחון את אמונתי, וכדי לבדוק אם אוכל להישאר נאמנה לאלוהים גם בזמנים קשים. כשהוצבתי כך לנוכח העובדות, זה הראה לי עד כמה אמונתי הייתה דלילה, עד שהייתי מסוגלת לרמות את אלוהים. ההנחיה של דברי האל עזרה לי להבין את עצמי ולהפוך את השאיפות השגויות שלי על פיהן. לעולם לא הייתי משיגה את כל זה בתקופה של נוחות. אני מודה כל כך על אהבת האל!

הערות שוליים:

א. לשוב אל החוף: ניב סיני שפירושו "להפנות גב לאורחות הרעות שלכם."