לפני שנתיים התפתח פתאום אצל הבן שלי כאב עז במותניים. הלכנו לבדוק את זה, והרופא אמר שתוצאות הבדיקות מעוררות דאגה, ושעלינו ללכת לבית החולים המחוזי הגדול לבדיקות נוספות. כשהוא אמר את זה, ליבי החסיר פעימה, וידעתי שיש סיכוי שבני חולה במחלה רצינית. אבל אז חשבתי שמילאתי את חובתי והקרבתי עבור אלוהים כל הזמן הזה, וסבלתי הרבה, אפילו כשהתמודדתי עם דיכוי נוראי ומעצרים של המפלגה הקומוניסטית, ולעג והשמצות מצד יקיריי, מעולם לא נרתעתי לאחור, אלא נשארתי איתנה בחובתי. הנחתי שבהתחשב בכל מה שעשיתי עבור אלוהים, הוא יגן על בני מדברים רציניים. התוצאות הראו שהיו לו סרטן בכבד ושחמת הכבד. הרופא אמר שנותרו לו רק שלושה עד שישה חודשים לחיות. זה נפל עליי משום מקום וישבתי שם משותקת. פשוט לא יכולתי לקבל את המציאות הזאת. הוא היה רק בן 37 – איך ייתכן שהוא חטף דבר כזה? החזקתי את תוצאות הבדיקות והידיים שלי רעדו. תהיתי אם הרופא ביצע אבחנה שגויה. ישבתי על קצה המיטה, המומה, ובמשך זמן ממושך לא חזרתי לעצמי. דמעות זלגו במורד פניי וחשבתי, "הוא כל כך צעיר – איך ייתכן שהוא חולה כל כך? כל אחד משני הדברים הוא סכנת חיים, אבל שניהם גם יחד? הוא עמוד התווך שלנו. מה המשפחה שלנו תעשה בלעדיו? הדבר הכי כואב בחייו של אדם הוא לקבור ילד." נעשיתי יותר ויותר אומללה. ידידים ובני משפחה גערו בי, ואמרו "איך הבן שלך חלה אם את מאמינה באלוהים? אלוהים הזה שלך לא הגן עליו, אז מי צריך אותו?" הם גם אמרו לי לשכוח מהאמונה שלי ולהישאר בבית כדי לטפל בבני. העובדה שהם גערו בי ככה גרמה לי להרגיש ממש מסכנה. הייתי כל הזמן על סף דמעות ומבולבלת. לא רציתי אפילו להתפלל או לקרוא את דברי האל. באמת הייתי באפלה. נשאתי תפילה, "אלוהים, כשבני כל כך חולה, אני באמת מתקשה, ולא מצליחה לעמוד בזה. אנא הנחה אותי כדי שאבין את רצונך."

יום אחד קראתי את זה בדברי האל: "במהלך ניסיונות, זהו דבר רגיל שאנשים חווים חולשה, שליליות או היעדר בהירות בנוגע לרצונו של אלוהים או בנוגע לנתיב הנוהג שלהם. אולם בכל מקרה, כמו איוב, עליך להאמין בעבודתו של אלוהים ולא להתכחש לאלוהים. על אף שאיוב היה חלש וקילל את יום היוולדו, הוא לא התכחש לכך שכל הדברים בחיי אנוש ניתנים על ידי יהוה, ושיהוה הוא גם זה שייקח את כולם בחזרה. בכל ניסיון בו הועמד, הוא שמר על אמונתו... אלוהים עושה את עבודת הפיכתם של בני האדם למושלמים, והם אינם יכולים לראות או לחוש את העבודה הזאת. בנסיבות כאלה, נדרשת ממך אמונה. אמונתם של בני האדם נדרשת כאשר לא ניתן לראות דבר מה בעין בלתי מזוינת, ואמונתך נדרשת כאשר אינך יכול להרפות מהתפיסות שלך. כאשר אינך מבין את עבודתו של אלוהים, מה שנדרש ממך הוא להאמין ולנקוט עמדה נחושה ולשאת עדות" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, בני האדם שיהפכו למושלמים חייבים לעבור זיכוך). מדברי האל יכולתי לראות שהחולי הקשה של הבן שלי היה מין מבחן עבורי, ושעליי להסתמך על אמונתי כדי לעבור אותו. חשבתי על איוב, שכל עושרו ומקנהו העצום נלקחו ממנו, ילדיו מתו, והוא עצמו כוסה בשחין. אפילו לנוכח ניסיון עצום כל כך, הוא העדיף לקלל את עצמו לפני שיאשים את אלוהים, ושיבח את שם יהוה. הוא נשא עדות יפהפייה לאלוהים. ובזמן שהוא עבר את כל זה, חבריו לעגו לו, אשתו העבירה עליו ביקורת, ואמרה לו פשוט לנטוש את אלוהים ולמות. על פני השטח זה נראה כאילו אשתו וחבריו נזפו בו, אך מאחורי זה ניצב השטן, שפיתה את איוב באמצעות דברי האנשים כדי שיכחיש את אלוהים ויבגוד בו. אבל איוב לא נפל בפח, הוא אפילו הוקיע את אשתו בתור שוטה. ידעתי שתכסיסי השטן היו מאחורי המתקפות של ידידיי ושל משפחתי. הייתי צריכה להיות כמו איוב ולשאת עדות לאלוהים. אסור היה לי להקשיב לשטויות שלהם. בשלב זה כבר לא הרגשתי כל כך אומללה וחסרת אונים.

מספר שבועות לאחר מכן הוא עבר ניתוח, והסרטן הפך להיות בשליטה. חשבתי שאולי אלוהים ירחם עליו בזכות אמונתי, שהוא עשוי להירפא אם אלוהים יציג איזה נס. קיוויתי שהוא יתאושש לגמרי, מתוך מחשבה כמה נהדר זה יהיה. ואז עלה בדעתי הקטע הזה מדברי האל: "אתה מבקש שלווה דרך אמונתך באלוהים, כדי שילדיך יהיו בריאים, כדי שלבעל תהיה עבודה טובה, כדי שהבן שלך ימצא אישה טובה, כדי שהבת שלך תמצא בעל הגון, כדי שהשוורים והסוסים שלך יחרשו את האדמה כראוי, כדי שתזכה בשנה של מזג אוויר טוב עבור יבולך. זה מה שאתה מחפש. מטרת החיפוש שלך היא כדי לחיות בנוחות בלבד, כדי שלא יקרו תאונות למשפחה שלך, כדי שהסערות יחלפו על פניך, כדי שחצץ לא יפגע בפניך, כדי שהיבולים של משפחתך לא יוצפו, כדי שלא תושפע משום אסון, כדי לחיות בחיק אלוהים, כדי לחיות בקן נעים וחמים. פחדן שכמותך שתמיד עוסק בבשר – היש לך לב, היש לך נשמה? האין אתה חיה? אני מעניק לך את הדרך האמיתית בלי לבקש דבר בתמורה, אך אתה לא מנסה ללכת בה. האם אתה אחד מאלה שמאמינים באלוהים? אני מעניק לך חיים אנושיים אמיתיים, אך אתה לא מנסה לחיות אותם. האם יש הבדל בינך לבין חזיר או כלב?" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, חוויותיו של פטרוס: הידע שלו על ייסורים ומשפט). דברי האל חשפו בחדות רבה את נקודות המבט הבעייתיות שלי על האמונה ואת המניעים שלי לברכות. התביישתי מאוד. כשהאמנתי באדוננו, חיפשתי ברכות וחסד, וקיוויתי שכל משפחתי תבורך. מאז שקיבלתי את עבודת האל הכול יכול באחרית הימים, לא העזתי פנים להתפלל לאלוהים בבקשה לחסדו, אבל לא חיפשתי את האמת ולא באמת הבנתי את אלוהים. טעיתי כשרציתי פי מאה בעולם הזה וחיי נצח בעולם הבא. חשבתי שכיוון שהקרבתי עבור אלוהים, הוא יציין אותי ויברך אותי, יגן על משפחתי מפני מחלות ואסונות, יהפוך את חיינו לנעימים וחופשיים מכל תאונה. אז עזבתי את ביתי ואת עבודתי כדי למלא את חובתי, ושמחתי לשאת כל סבל. אבל כשהתגלה אצל הבן שלי סרטן, שקעתי לגמרי בכאב שבלראות אותו חולה, ואיבדתי את המוטיבציה למילוי חובתי. עשיתי חישובים קטנוניים, כמה השקעתי וכמה סבלתי, התווכחתי עם אלוהים, האשמתי אותו שלא הגן על בני. המצב שאיתו התמודדתי, ודברי השיפוט והגילוי של אלוהים, הראו לי שנקודת המבט שלי על החיפוש באמונתי הייתה שגויה. לא ויתרתי על דברים עבור אמונתי במטרה לחפש את האמת ולהיפטר משחיתות, אלא בתמורה לחסד אלוהים ולברכותיו. ביצעתי עסקאות עם אלוהים, השתמשתי בו ורימיתי אותו. הייתי נחושה רק להשיג מאלוהים הגנה למשפחתי, שישמור אותנו מסערות, מחלות ואסונות. במה הייתי שונה מהדתיים האלה שאוכלים מככרות הלחם ושובעים? ראיתי עד כמה נקודת המבט שלי בנושא חיפוש הייתה מתועבת. בנקודה זו הרגשתי כל כך אסירת תודה לאלוהים, באתי לפניו בתפילה, מוכנה לשים את בריאותו של בני בידי אלוהים ולציית לשלטונו ולהסדריו.

בני עבר שלושה או ארבעה ניתוחים לאחר מכן, בזה אחר זה, ונראה היה שמצבו הולך ומשתפר. הוא אכל היטב והיה מסוגל לבצע פעילויות קלות. הייתי מאושרת עד הגג. במיוחד כשראיתי אותו שר ורוקד עם בנו, נראה בריא לגמרי. הרגשתי שיש לו תקווה. חשבתי שמנקודת מבט אנושית, המחלה שלו הייתה גזר דין מוות והוא לא ישרוד יותר משישה חודשים. אבל עבר זמן רב יותר ומצבו היה כל כך טוב. זו הייתה ברכת האל והגנתו. אם הדברים היו ממשיכים כך, הוא אמור היה להחלים לגמרי. אבל זה לא קרה כפי שציפיתי. פתאום הוא לא היה מסוגל לאכול דבר בלי להקיא, הבטן שלו הלכה והתנפחה, והיה לו קשה לשבת. הוא נבדק, ואף על פי שהסרטן לא התפשט, השחמת החמירה והוא פיתח מיימת בכבד. הרגשתי שהמוות סוגר עליו לאט לאט, ושוב שקעתי בייאוש. אחרי שראיתי איך מצבו של בני משתפר בבירור, לא הבנתי מדוע הוא שוב מחמיר. הוא היה כזה בן טוב, הסתדר מצוין עם כולם, אף פעם לא עשה שום דבר רע. חברים, משפחה, שכנים – לכולם היו דברים טובים לומר עליו. הוא לא השתגע על האמונה שלי, אבל גם לא עמד בדרכי. למה שהוא יקבל מחלה מסכנת חיים? מאוחר יותר חשבתי, בכל התקופה שהייתי מאמינה ושיתפתי את הבשורה, התייצבתי בראש לכל נושא שעלה בכנסייה. משפחתי התחילה להתנגד לאמונה שלי בגלל הדיכוי והמעצרים של המפלגה, אבל אף פעם לא נרתעתי, לא משנה בכמה התנגדות נתקלתי. המשכתי למלא את חובתי. ויתרתי על כל כך הרבה, אז למה הייתי צריכה להתמודד עם זה? האם זה מה שקיבלתי בתמורה לכל שנות ההקרבה שלי? לא אמרתי את זה, אבל התחושה שאלוהים לא היה צודק הכריעה אותי. הייתי פסימית, מדוכאת ומבולבלת כל הזמן. הרגשתי נטולת תקווה. סבלתי מאוד ובכיתי כל הזמן.

היה קטע אחד שקראתי: "צדק אינו בשום מובן הוגן או הגיוני. הוא אינו שוויוני ואינו עוסק במתן מה שמגיע לך בהתאם לכמות העבודה שהשלמת או בתשלום לך על עבודה כלשהי שביצעת, או בנתינת המגיע לך בהתאם למאמץ שהשקעת. זה לא צדק. נניח שאלוהים היה מחסל את איוב אחרי שאיוב נשא עדות עליו: גם אז אלוהים היה צודק. למה זה נקרא צדק? מנקודת מבט אנושית, אם משהו תואם את תפיסותיהם של בני האדם, קל להם מאוד לומר שאלוהים צודק. אבל אם הם לא רואים שהדבר הזה תואם את תפיסותיהם – אם זה משהו שהם אינם מסוגלים להבין – אז יהיה קשה להם לומר שאלוהים צודק. לו אלוהים היה משמיד אז את איוב, בני האדם לא היו אומרים שאלוהים צודק. למעשה, בין אם בני האדם הושחתו או לא, האם אלוהים צריך להצטדק כשהוא משמיד אותם? האם עליו להסביר לבני האדם על סמך מה הוא עושה זאת? האם החלטתו צריכה להתבסס על הדבר הזה: 'אם הם שימושיים, לא אשמיד אותם. אם אינם כאלה, אשמידם'? אין כל צורך. בעיני אלוהים, יש לטפל במי שמושחת בכל דרך שאלוהים יחפוץ. כל דבר שאלוהים יעשה יהיה ראוי וכל הדברים הם הסדריו של אלוהים. ...מהותו של אלוהים היא צדק. אף שלא קל להבין את אשר הוא עושה, כל אשר הוא עושה צודק. אנשים פשוט אינם מבינים. כשאלוהים מסר את פטרוס לידי השטן, כיצד הגיב פטרוס? 'האנושות אינה מסוגלת לרדת לחקר מעשיך, אבל כל אשר אתה עושה מכיל את רצונך הטוב. יש צדק בכל זה. איך לא אשבח את מעשיך הנבונים?' כיום עליך לראות שאלוהים אינו משמיד את השטן כדי להראות לבני האדם כיצד השטן השחית אותם וכיצד אלוהים מושיע אותם. בסופו של דבר, מכוון שהשטן השחית יותר מדי את בני האדם, הם יחזו בחטא המפלצתי של השחתתם על ידי השטן וכשאלוהים ישמיד את השטן, הם יחזו בצדקתו של האל ויראו שהיא כוללת את טבעו של האל ואת חוכמתו. כל אשר אלוהים עושה הוא צודק. אף שאולי אינך יורד לחקר העניין, אל לך לשפוט אותו כרצונך. אם משהו שאלוהים עושה נראה לך לא הגיוני או אם יש לך תפיסות לגבי זה והדבר גורם לך לומר שהוא אינו צודק, הרי שאתה מתנהג בצורה לא הגיונית. אתה רואה שפטרוס מצא שדברים אחדים אינם מובנים אבל הוא היה בטוח שחוכמתו שאלוהים נוכחת ושרצונו הטוב נמצא בדברים אלה. בני אנוש אינם מסוגלים להבין הכול. יש כל כך הרבה דברים שאינם יכולים לתפוס. לכן, לא קל להכיר את טבעו של אלוהים" ("איך להכיר את טבעו הצודק של אלוהים" ב'שיחותיו של המשיח של אחרית הימים'). אלוהים הראה לי שצדקתו היא לא כמו שחשבתי – הוגנת לחלוטין ושוויונית, ואין פירושה שתקבל בדיוק מה שאתה משקיע. אלוהים הוא הבורא ועצם מהותו היא צודקת, אז כל מה שהוא נותן או לוקח, בין אם אנחנו מבורכים או סובלים בניסיונות, כל זה מכיל את חוכמתו. כל זה התגלות של טבעו הצודק. איוב הלך בדרכו של אלוהים, ירא את האל וסר מרע כל חייו. הוא היה אדם מושלם בעיני אלוהים, ובכל זאת אלוהים בחן אותו. האמונה ויראת הכבוד שלו לאלוהים התחזקו באמצעות סדרה של ניסיונות, ובסופו של דבר הוא היה עד מפואר לאלוהים, והתגבר לגמרי על השטן. אז אלוהים הופיע בפניו ובירך אותו הרבה יותר. זה חשף את טבעו הצודק של אלוהים. חשבתי גם על פאולוס. הוא סבל הרבה ונדד לכל מקום כדי להפיץ את בשורת אדוננו, אבל לא היה לו ציות או יראת כבוד אמיתיים לאלוהים. הוא רק רצה לקבל את ברכות האל תמורת עבודתו הקשה. אחרי שביצע הרבה עבודה, הוא אמר: "אֶת הַמִּלְחָמָה הַטּוֹבָה נִלְחַמְתִּי, אֶת הַמֵּרוֹץ הִשְׁלַמְתִּי, אֶת הָאֱמוּנָה שָׁמַרְתִּי. מֵעַתָּה שְׁמוּרָה לִי עֲטֶרֶת הַצְּדָקָה" (טימותיאוס ב' ד' 7-8). התרומות של פאולוס היו מלאות באמביציות ובתשוקות שלו, והן היו עסקאות. טבעו לא השתנה כלל והוא הלך בנתיב נגד אלוהים. בסופו של דבר אלוהים העניש אותו. אנחנו יכולים לראות שאלוהים לא מסתכל על כמות העבודה שאנשים עושים לכאורה, אלא בודק אם הם באמת אוהבים אותו ומצייתים לו, אם טבע החיים שלהם משתנה. זהו ביטוי טוב יותר של טבעו הקדוש והצודק של אלוהים. חשבתי שאקבל תגמול על בסיס מה שנתתי, שאקבל בחזרה דבר מה שווה ערך לתרומה שלי. זוהי נקודת מבט עסקית אנושית, ששונה לגמרי מצדקתו של אלוהים. כמאמינה הקרבתי כמה דברים ועשיתי כמה דברים טובים, אבל נקודת המבט שלי על החיפוש הייתה שגויה, ולא היה לי ציות אמיתי לאלוהים. עדיין האשמתי את אלוהים והתנגדתי לו כשבני חלה. הטבע שלי לא השתנה. במקום זה הייתי אדם שהתנגד לאלוהים והשתייך לשטן. לא הייתי ראויה בכלל לברכות האל. תפסתי שלא הבנתי את טבעו הצודק של אלוהים, אלא הרגשתי שכיוון שהקרבתי כמה דברים במילוי חובתי, אלוהים צריך להגן עליי ולהשגיח על בני. לא שפטתי ככה את עבודת האל בהתבסס על נקודת מבט עסקית אנושית? חשבתי על דברי האל האלה: "לכל אחד יש יעד מתאים. יעדים אלה נקבעים על פי מהותו של כל אדם ואין להם קשר כלשהו לאנשים אחרים. לא ניתן להשליך התנהגות מרושעת של הילד על הוריו וגם לא ניתן לחלוק את צדקתו של הילד עם הוריו. לא ניתן להשליך התנהגות מרושעת של הורה על ילדיו וגם לא ניתן לחלוק את צדקת ההורים עם ילדיהם. כל איש נושא את חטאו הייחודי וכל אחד מקבל את גורלו הייחודי. אף אדם אינו יכול להיות תחליף לאחר. זה צדק" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, אלוהים והאדם יבואו יחד למנוחה). חשבתי שכיוון שוויתרתי על דברים באמונתי, אלוהים צריך לרפא את בני. אחרת אראה אותו כחסר צדק. זה היה אבסורדי לחלוטין מצדי! לא משנה איזה מחיר אשלם, זו החובה שלי, זה הדבר שעליי לעשות כיציר נברא. אין לזה שום קשר למחלה של בני, לגורלו או לייעודו. אסור לי להשתמש בזה כמנוף למשא ומתן, לביצוע עסקאות עם אלוהים. ההבנה הזו גרמה לי לתחושת שחרור חזקה.

יום אחד קראתי קטע נוסף מדברי האל, שעזר לי להבין את המהות של נקודת המבט השגויה שלי. האל הכול יכול אומר, "אין זה משנה כמה דברים קורים למישהו שהוא צורר משיח, הוא לעולם לא ינסה להתמודד עימם באמצעות חיפוש האמת בדברי אלוהים ועוד פחות מכך ינסה לראות את הדברים באמצעות דברי אלוהים – זאת משום שהוא אינו מאמין שכל שורה מדברי אלוהים היא האמת והוא אינו מקבל את הגישה הנכונה שאלוהים מורה לבני האדם לאמצה בכל דבר ועניין. הוא מאמין רק בסוג אחד של אלוהים: באל העל-טבעי אשר מציג אותות ומופתים, בדומה לאלילי שקר כמו גואן-יין ובודהה שהציגו אותות ומופתים שוליים. ...בעיני צוררי המשיח, יש לעבוד את אלוהים כאשר הוא מסתתר מאחורי המזבח, אוכל את המזונות שבני האדם מקריבים לו, נושם את הקטורת שהם מבעירים, מושיט להם יד לעזרה כשהם בצרה, מציע סיוע ומגשים את בקשותיהם – ככל יכולתו – בתנאי שאם תחינותיהם כנות. בעיני צוררי המשיח, רק אל כזה הוא אלוהים. לעומת זאת, כל מה שאלוהים עושה כיום נתקל בבוז מצד צוררי המשיח. מדוע? בהתאם לאופיים ולמהותם של צוררי המשיח, מה שהם דורשים אינו עבודת ההשקיה, הרעייה והישועה שהבורא מבצע על יצירי האל, אלא שגשוג והצלחה בכל הדברים, לא להיענש בעולם הזה ולהגיע לגן העדן לכשימותו. נקודת המבט והצרכים שלהם מאוששים את מהותם העוינת את האמת" ('חשיפת צוררי המשיח'). כל מילה מאלוהים פוגעת בול במטרה. כשהרהרתי בכך, הבנתי שתמיד הרגשתי שאלוהים צריך לגמול לי, לברך אותי על כל מה שעשיתי באמונתי, שהוא צריך לשמור על משפחתי בטוחה ובריאה. אז כשראיתי איך מצבו של בני השתפר אחרי הניתוחים, הרגשתי שזו ברכת אלוהים, והייתי אסירת תודה ומלאה שבחים. אבל כשמצבו של בני שוב התדרדר, רציתי שאלוהים יעשה נס כדי לרפא אותו. כשאלוהים לא עשה מה שרציתי, עברתי מחיוכים לכעס, זעמתי על אלוהים שלא לקח בחשבון את כל ההקרבה שלי והגן על בני וריפא אותו. אפילו התחרטתי על כל מה שנתתי. מצבי הרוח שלי נקבעו לפי הרווח או ההפסד שלי. באמונתי לא עבדתי אל אלוהים וצייתי לו כבורא, אלא ראיתי בו אמצעי להשגת הדרישות שלי ולברכה עבורי. במה זה שונה מכופרים שעובדים את בודהה או את גואן יין? זה לא נקרא להיות מאמין אמיתי! אלוהים התגלם כבשר ודם, בא לארץ פעמיים וסבל השפלות איומות, גינוי מצד בני אדם, התנגדות, מרד ואי-הבנות. כל זה כדי לתת לנו את מילותיו ואת האמת, כדי שאלה יהפכו לחיינו, כך אנו חיים לפי דברי האל ונמלטים משחיתות, ובסופו של דבר אנחנו נושעים. אלוהים שילם מחיר גדול כל כך עבור האנושות. נהניתי מכל כך הרבה מחסד האל וברכותיו בשנות האמונה שלי, זכיתי להשקיה ולהזנה של כל כך הרבה אמיתות. אבל לא הייתי כנה כלל כלפי אלוהים. זה כל כך פוגע ומאכזב עבורו! התחלתי להרגיש יותר ויותר שאני חייבת לאלוהים, וכרעתי ברך בפניו, דמעות של חרטה ואשמה זולגות במורד פניי. התפללתי והיכיתי על חטא בפני אלוהים, באומרי: "אלוהים, הייתי מאמינה כל השנים האלה בלי לחפש את האמת. לא יכולתי לשאת לך עדות במחלה של בני, ובמקום זה אכזבתי אותך. אלוהים, אני אסירת תודה לך. אני רוצה להכות על חטא בפניך, ובין אם בני יחלים או לא, אני מוכנה לציית לשלטונך ולהסדריך. אנא תן לי אמונה והישאר איתי." אחרי התפילה הרגשתי כאילו הוסרה מעליי משקולת ענקית. הרגשתי כל כך קלילה, וכבר לא הייתי מודאגת מהמחלה של בני כמו קודם.

יום אחד קראתי עוד קטע מדברי האל שהעניק לי הבנה חדשה של כל זה. "אין כל מתאם בין חובת האדם לבין היותו מבורך או מקולל. חובה היא הדבר שעל האדם לעשותו. זהו הייעוד שניתן לו משמיים והוא אינו אמור להיות תלוי בתמורה, בתנאים או בסיבות. רק אז הוא ממלא את חובתו. להיות מבורך פירושו כאשר אדם מובא לידי שלמות ונהנה מברכות האל לאחר שחווה שיפוט. להיות מקולל פירושו כאשר טבעו של אדם אינו משתנה לאחר שהוא חווה ייסורים ושיפוט, כאשר הוא אינו חווה את הפיכתו למושלם אלא נענש. אולם בין אם הם מבורכים או מקוללים, על יצירים נבראים למלא את חובתם, לעשות את מה שעליהם לעשות ואת מה שביכולתם לעשות. זה המינימום שאדם, אדם המבקש את אלוהים, צריך לעשות. אל לך למלא את חובתך רק כדי לזכות בברכה ואל לך לסרב לפעול מחשש שתקולל. אומר לכם רק את הדבר הזה: מילוי חובתו של האדם הוא מה שעליו לעשות ואם הוא אינו מסוגל למלא את חובתו, אזי זו המרדנות שלו. באמצעות התהליך של מילוי החובה, האדם משתנה בהדרגה ובאמצעות תהליך זה הוא מפגין את נאמנותו. לפיכך, ככל שתהיה מסוגל יותר למלא את חובתך, כך תקבל יותר אמת וכך הביטוי שלך ייעשה אמיתי יותר" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, ההבדל בין כהונת האל בהתגלמותו כבשר ודם לבין חובתו של האדם). זה הראה לי שלמילוי חובתנו אין שום קשר להיותנו מבורכים או מקוללים. כיציר נברא, עליי למלא את חובתי כדי לגמול לאלוהים על אהבתו. זה נכון וראוי. זה כמו הורים שמגדלים את ילדיהם עד לבגרות – על הילדים לכבד אותם. זה לא צריך להיות קשור לירושה, זה לא צריך להיות תלוי בדבר. זה הדבר הבסיסי ביותר שעל אדם לעשות. אבל לא חשבתי איך לגמול לאלוהים על אהבתו במילוי חובתי. במקום זאת רציתי להשתמש בחובה שאלוהים נתן לי כמנוף לעשיית עסקאות איתו. ביקשתי מאלוהים חסד וברכות תמורת המעט שנתתי. בלי זה, האשמתי את אלוהים. לא היה לי שום מצפון, וממש אכזבתי את אלוהים. אחרי שבני חלה, הייתי מלאה בדרישות, ותמיד האשמתי את אלוהים ולא הבנתי אותו. המחשבה הזו גרמה לי ממש לשנוא את עצמי. גמרתי בדעתי בשתיקה שלא משנה אם בני יחלים או לא, לעולם לא אאשים שוב את אלוהים. אחרי זה, מצבו של בני הלך והתדרדר. הבריאות שלו נחלשה בבירור מדי יום. זה הכאיב לי וסבלתי, אבל בליבי הרגשתי חופשיה יותר.

ויום אחד קראתי את זה בדברי האל: "האל תכנן כבר באופן מלא את הבריאה, ההופעה, תוחלת החיים, סופם של כל ברואי האל, כמו גם מטרת חייהם והתפקיד שהם ממלאים באנושות כולה. איש אינו יכול לשנות את הדברים הללו. זוהי סמכותו של הבורא. הופעתו של כל יצור, תוחלת חייו, מטרת חייו – כל החוקים הללו, כל אחד ואחד מהם, נקבעים על-ידי האל, בדיוק כשם שהאל קבע את מסלולו של כל גוף שמיימי. המסלול שבו נעים הגופים השמיימיים הללו, מספר השנים, אופן תנועתם, החוקים שהם מצייתים להם – את כל אלו קבע האל מזמן והם לא השתנו במשך אלפי ועשרות אלפי שנים. כך קבע האל וזוהי סמכותו" ("ניתן להכיר את מעשי האל רק על ידי חיפוש האמת" ב'שיחותיו של המשיח של אחרית הימים'). זה נכון. אלוהים הוא הבורא, ואורך החיים שלנו נתון בידיו. כמה אנחנו חיים, כמה אנחנו סובלים, כמה ברכות אנחנו מקבלים, כל זה בידי אלוהים. אלוהים לא יאריך למישהו את החיים רק כי הוא עשה דברים טובים, והוא לא יקצר למישהו את החיים כי הוא עשה הרבה דברים רעים. בין אם אדם טוב או רע, כשזמנו הקצוב ייגמר, אלוהים ייקח את חייו. איש לא יכול לשנות זאת. אלוהים קבע לפני זמן רב כמה יארכו חייו של בני. כל מה שהוא עושה צודק, ואני חייבת פשוט לציית לשלטונו ולהסדריו. ההבנה של זה הקלה מעט מהכאב שלי. ידעתי שלא משנה מה מצבו של בני, עליי למלא את החובה של יציר נברא ולגמול אלוהים על אהבתו.

במרץ השנה נפרדתי מבני בפעם האחרונה. אבל הודות להנחיה של דברי האל, יכולתי להתמודד עם פטירתו באופן נכון וסבלתי הרבה פחות. בשנתיים האלה, מאז שבני נעשה חולה, סבלתי לא מעט, אבל דרך כל זה ראיתי את המטרות הבזויות ואת השחיתות שלי ברדיפה אחרי ברכות באמונתי. ראיתי עד כמה עמוק השטן השחית אותי, ושאם השחיתות הזו לא תיפתר, אמשיך להאשים את אלוהים ולהתנגד לו. ההתנסות הזו ממש הראתה לי עד כמה הקושי הזה הועיל לי בחיי. ככל שמעשי האל סוטים יותר מהתפיסות שלנו, כך יש יותר אמת לחפש בהם, וזה תורם יותר לישועתנו.