יום אחד באפריל שעבר, הרגשתי פתאום כאב גב נורא בצד ימין. חשבתי שאיך שהוא נתפס לי הגב, אז לא הקדשתי לזה מחשבה, הנחתי שאניח על זה מדבקה רפואית ושהכול יהיה בסדר. אבל המדבקה לא עזרה כלל. כאב הגב שלי רק החמיר. זה היה כאילו דוקרים אותי במחט – כאב משתק מהחזה ולאורך הגב. כשהוא החמיר, התחושה הייתה של טפרים שננעצים בבשר ובעצמות. הכאב היה כה עז עד שאי אפשר ממש לתאר אותו. כמה לילות כאב לי כל כך שלא יכולתי לישון. הרגשתי שאני לא מסוגלת לשאת את זה יותר ורציתי ללכת לרופא, אבל בדיוק קבעתי פגישה כדי להפיץ את הבשורה עם כמה אנשים. אם אגש לרופא, הפגישה ללא ספק תתעכב. חשבתי שאלך כמה ימים לאחר מכן, אחרי שאפגוש אותם, וחוץ מזה, הכול היה בידי אלוהים. פשוט הייתי צריכה למלא את חובתי, ואולי תוך כמה ימים ארגיש יותר טוב. חיזקתי את עצמי נגד הכאבים והלכתי לבית החולים אחרי הפגישה. הרופא שפגשתי אמר לי בעגמומיות רבה, "למה חיכית כל כך הרבה עד שבאת הנה? זה עניין רציני. זו שלבקת חוגרת שנגרמה כתוצאה מנגיף, והיא פנימית. כבר אפשר לראות אותה על העור. אם לא תקבלי טיפול מיד והנגיף יחדור אל מח העצם שלך, זה עלול להיות קטלני." הייתי המומה לגמרי. מעולם לא תיארתי לעצמי שזה רציני כל כך, שזה עלול לעלות לי בחיי. חשבתי, "הפצתי את הבשורה ומילאתי את חובתי בהתלהבות רבה בשנים האחרונות, אז איך ייתכן שזה קרה לי? גם השארתי מאחור את ביתי ואת הקריירה שלי כדי למלא את חובתי, סבלתי ושילמתי מחיר. מעולם לא בגדתי באלוהים, גם כשנעצרתי ועוניתי באכזריות על ידי המפלגה הקומוניסטית. המשכתי למלא את חובתי אחרי שהשתחררתי מהכלא. למה אלוהים לא מגן עליי?" ככל שחשבתי על זה, התעצבתי יותר. ניסיתי שלא לפרוץ בבכי, והרגשתי ריקנות בלבי. זה מצב כרוני, לכן הדרך היחידה לשלוט בו היא באמצעות תרופה. כמות העבודה בכנסייה הייתה גדולה, אז המשכתי למלא את חובתי בזמן שקיבלתי טיפול רפואי. כשרכבתי על האופניים שלי, כל מהמורה בדרך גרמה לי לכאב מייסר. לפעמים גופי היה מתכסה זיעה, ולעתים כאב לי כל כך שלא יכולתי אפילו לשבת. כשחזרתי הביתה מחובתי הייתי שוכבת, הרגשתי שאין בי שמץ של כוח ולא יכולתי לדבר בכלל.

ידעתי שאלוהים נתן אישור לכל מה שקורה לי. התפללתי וחיפשתי, ותהיתי מה עשיתי שלא תאם את רצונו, אבל עדיין נאחזתי בשמץ של תקווה ש, כל עוד אזהה את הטעות שלי ואמשיך למלא את חובתי, אולי אלוהים יבריא אותי. אבל חודשיים חלפו במהרה, ומצבי לא השתפר. הייתי מודאגת. הייתי חולה במשך זמן רב כל כך – מה אעשה אם לעולם לא אחלים? חוץ מזה, מעולם לא הפסקתי למלא את חובתי. המשכתי להפיץ את הבשורה גם כשהייתי חולה, אז למה אלוהים לא ריפא אותי? ככל שחשבתי על זה, הרגשתי שנעשה לי עוול והתעצבתי. אם לא אתאושש לעולם, יום יבוא וכבר לא אוכל למלא את חובתי. לא אהיה מסוגלת לעשות מעשים טובים, איך אוכל להיוושע אז? תהיתי אם כל מה שנתתי לאורך השנים היה לשווא. הנחתי שעליי לשמור את האנרגיה שלי לבריאותי ולראות איך הדברים יתפתחו. לאחר מכן לא השקעתי את כל כולי במילוי חובתי. במפגשים הקבוצתיים שלנו, שאלתי מתוך הרגל על מטרות אפשריות להפצת הבשורה, ואם איש לא נזקק לעזרתי, הלכתי הביתה לנוח. חששתי מאוד להתיש את עצמי ולהיות חולה יותר. במהלך הזמן הזה, המחלה שלי העסיקה אותי לחלוטין והייתי מדוכאת מאוד. דברי האל לא העניקו לי שום אור, והשיתופים שלי במפגשים היו יבשים מאוד. הרגשתי מרוחקת מאוד מאלוהים. בכאבי, התפללתי לאלוהים, "אלוהים! אני אומללה מאוד, ומרגישה כה חלשה. אין לי שום דחף למילוי חובתי ואני אפילו ממורמרת כלפיך. אנא הדרך אותי להבין מה רצונך. אני רוצה להתמסר, להרהר במעשיי וללמוד לקח."

בחיפושי, קראתי את הקטע הזה בדברי האל: "ראשית, כאשר אנשים מתחילים להאמין באלוהים, למי מהם אין מטרות, מניעים ושאיפות משלו? על אף שחלק אחד בהם מאמין בקיומו של אלוהים וראה את קיומו, אמונתם באלוהים עדיין מכילה את המניעים האלה ומטרתם הסופית היא להאמין באלוהים כדי לקבל את ברכותיו ואת הדברים שהם רוצים. ... כל אדם עושה חישובים כאלה בלבו באופן מתמשך ודורש דרישות מאלוהים בהתאם למניעיו, שאיפותיו והתפיסה שלו שכל דבר הוא עסקת חליפין. כלומר, בלבו, האדם תמיד בוחן את אלוהים, תמיד מתכנן תוכניות לגבי אלוהים, תמיד משמיע טיעונים בפני אלוהים לגבי סופו האישי, ומנסה לחלץ הצהרה מפיו של אלוהים, כדי לראות האם אלוהים יוכל למלא את רצונו. באותו הזמן שהוא מחפש אחר אלוהים, האדם אינו מתייחס לאלוהים כאל אלוהים. האדם תמיד ניסה לעשות עסקאות עם אלוהים, דרש ממנו דברים ללא-הרף ואף דחק בו בכל צעד, בניסיון לקחת את כל היד כשניתנה לו רק אצבע. בו-בזמן שהוא מנסה לעשות עסקאות עם אלוהים, האדם גם מתווכח עמו. יש אפילו אנשים שכאשר פוקדים אותם ניסיונות או כשהם נקלעים לסיטואציות מסוימות, הם לעתים קרובות נעשים חלשים, פסיביים ומרושלים בעבודתם, ומלאי תלונות נגד אלוהים. מרגע שהאדם החל לראשונה להאמין באלוהים, הוא חשב את אלוהים לקרן שפע ולכלי לכל מטרה. נדמה שהוא חשב את עצמו לנושה הגדול ביותר של אלוהים, כאילו הניסיון להשיג ברכות והבטחות מאלוהים היה זכותו וחובתו הטבעיות, בעוד שבאחריותו של אלוהים להגן על האדם, לדאוג לו ולספק את צרכיו. זו ההבנה הבסיסית של 'אמונה באלוהים' של כל מי שמאמין באלוהים וזו הבנתו העמוקה ביותר לגבי האמונה באלוהים" (הדבר, כרך שני: על הכרת אלוהים, עבודתו של אלוהים, טבעו של אלוהים ואלוהים עצמו ב'). הרגשתי אשמה מאוד כשהרהרתי בדברי האל. לא התייחסתי לאלוהים כאל באמונתי, אלא פשוט רציתי שיעניק לי ברכות. התייחסתי לאלוהים כאל אולר שוויצרי, כקרן שפע, מאז שהפכתי למאמינה, וחשבתי שכל עוד אשקיע למען האל, הוא ללא ספק יגן עליי מפני סכנות, ושלעולם לא אתמודד עם מחלות או טרגדיות, ואצליח לחמוק מכל אסון שהוא. בסופו של דבר איוושע ויהיה לי יעד יפהפה. השארתי מאחור את משפחתי ואת הקריירה שלי כדי למלא את חובתי במשך שנים, סבלתי והענקתי המון, ומעולם לא חזרתי בי, גם לא כשהמפלגה הקומוניסטית של סין עצרה ועינתה אותי. אבל כשחליתי, בייחוד כשראיתי שהבעיות הבריאותיות שלי לא נפתרות, האשמתי את אלוהים וניסיתי להתחשבן איתו. חישבתי את כל הסבל שלי, חשבתי שכל מה שנתתי היה לשווא, והתחלתי להתרשל במילוי חובתי. הבנתי שכל שנות האמונה שלי לא היו כדי לזכות באמת ולציית לאלוהים, אלא כדי להחליף את הסבל והעבודה הקשה שלי בחסדו של אלוהים ובברכותיו. רציתי לשוות לאלוהים השקפה עסקית אנושית. האם לא רימיתי את אלוהים וניצלתי אותו בכך? הייתי כה אנוכית ונתעבת! חשבתי איך אלוהים מושיע את האנושות. הוא העניק לנו מילים רבות כל כך כדי להזין אותנו, והוא אפילו יוצר לנו כל מיני מצבים כדי שנחווה את עבודתו ונוכל להיפטר מהשחיתות שלנו ולהיוושע. אבל לא ידעתי שאני צריכה לגמול לאלוהים על אהבתו. במקום זה פשוט ניצלתי אותו ותמיד הייתי מחושבת. כשהוא לא עשה מה שרציתי, התחלתי למלא את חובתי רק למראית עין ולא היה לי אכפת. לא הייתי אמיתית עם אלוהים כלל וכלל. לא היו לי מצפון או היגיון. באתי לפני אלוהים והתפללתי, "אלוהים, ניצלתי ורימיתי אותך באמונתי. אני כה אנוכית ובזויה. כמעט ואין בי צלם אנוש! אלוהים, אני רוצה לכפר לפניך. אנא הדרך אותי."

קראתי קטע מתוך "רק אם תהרהרו באמת לעתים קרובות תוכל להיות לכם דרך להתקדם בה": "במקרים רבים, הניסיונות של אלוהים הם עול שהוא מטיל על בני האדם. כבד ככל שיהיה העול שאלוהים מטיל עליך, זה נטל העול שעליך לשאת, כי אלוהים מבין אותך ויודע שתוכל לשאת אותו. העול שהטיל עליך אלוהים לא יחרוג משיעור קומתך או מגבולות הסיבולת שלך, כך שאין ספק שתצליח לשאת אותו. אין זה משנה איזה עול אלוהים מטיל עליך, איזה סוג של ניסיון, זכור דבר אחד: בין אם אתה מבין או לא מבין את רצונו של אלוהים ובין אם רוח הקודש העניקה לך נאורות והארה אחרי שהתפללת ובין אם לאו, בין אם הניסיון הזה הוא משמעת שאלוהים מטיל עליך או אזהרה לך, אין זה משנה אם אינך מבין. כל עוד אינך חדל למלא את החובה שעליך למלא ואתה מסוגל לציית בנאמנות לחובה שלך, אלוהים יהיה שבע רצון ואתה תישא עדות איתנה. ...אם באמונתך באלוהים ובעיסוק שלך בחיפוש האמת אתה מסוגל לומר, 'כל מחלה או אירוע לא נעים שאלוהים יאפשר להם לקרות לי – אין זה משנה מה אלוהים עושה – אני חייב להישמע ולהישאר במקומי כיציר נברא. לפני הכול, עליי ליישם בפועל את ההיבט הזה של האמת – ציות. אני מיישם אותו ומביא לידי ביטוי את המציאות של ציות לאלוהים. יתר על כן, אסור לי להשליך הצידה את מה שאלוהים הפקיד בידי ואת החובה שעליי למלא. אפילו בנשימתי האחרונה, עליי לציית לחובה שלי'. האין זו נשיאת עדות? כאשר אתה ניחן בסוג כזה של נחישות ובמצב מסוג זה, האם אתה עדיין מסוגל להתלונן על אלוהים? לא, אינך מסוגל" ('שיחותיו של המשיח של אחרית הימים'). כשהרהרתי בדברי האל, הצלחתי להבין את רצונו. לא משנה באילו קשיים אני נתקלת – אלוהים מאפשר את כולם, הוא נותן לי נטל שעליי לשאת בו, עליי לקבל אותו ולציית לו, ועליי לשאת עדות. חשבתי על פטרוס, שהיה מסוגל לציית לאלוהים ויהי מה. הוא סבל ממחלה וחי חיי מחסור, אבל הוא תמיד היה מסור לאלוהים ומעולם לא התלונן. הייתי צריכה לתפקד כיציר נברא כמו פטרוס, להתמסר לכל מה שאלוהים יוצר, ובאמת ללמוד לקח. המשכתי לקחת תרופות ובמקביל למלא את חובתי, ולא הרגשתי שהבריאות שלי מגבילה אותי. אחרי כמה חודשים של התאוששות הדרגתית, הבעיה הבריאותית שלי נעלמה. הייתי כה אסירת תודה לאלוהים.

בספטמבר. יום אחד חזרתי מהפצת הבשורה, והיה לו מין מבט כזה, כאילו משהו מעיק עליו. הוא סיפר לי שיום קודם לכן הוא היה בבדיקה שגרתית, והרופא אמר לו לחזור למחרת לבדיקת MRI. כששמעתי את זה נלחצתי מאוד, כי בדיקת MRI היא לא דבר שבשגרה. תהיתי אם יש לו משהו רציני. באותו לילה לא יכולתי להירדם. לא הצלחתי לישון. ניסיתי לנחם את עצמי וחשבתי שזה בטח לא רציני. גם הוא היה מאמין, ואני לא גרתי בבית מכיוון שמילאתי את חובתי, לכן אלוהים אמור להגן עליו. למחרת הלכתי איתו לבית החולים. למרבה ההפתעה, התברר שיש לו סרטן הלבלב. הייתי המומה כששמעתי את החדשות. הייתי בהלם שמדובר בסרטן, ועוד סרטן הלבלב. שמעתי שקשה מאוד לטפל בו ושהוא מתקדם במהירות רבה. נוסף לכך, שיעור התמותה גבוה מאוד וחלק מהחולים לא מחזיקים מעמד אפילו כמה חודשים. הוא נראה נמרץ מאוד, אבל אולי נותרו לו רק חודשים ספורים. הרגשתי כאילו השמיים נופלים עליי. חשבתי, "בקושי התאוששתי בעצמי ועכשיו לבעלי יש סרטן. למה אלוהים לא מגן עלינו?" בכל פעם שחשבתי על הסרטן של בעלי, בכיתי עוד ועוד. בכאבי, התפללתי לאלוהים, וביקשתי ממנו להשגיח על לבי ולהדריך אותי להבין את רצונו.

לאחר מכן קראתי קטע בדברי האל: "כשבני האדם מאמינים באלוהים, הם שואפים להשיג ברכות לעתיד. זו המטרה באמונתם. הכוונה והתקווה הזאת קיימות אצל כל בני האדם, אך את השחיתות שבאופיים יש לפתור באמצעות ניסיונות. כל היבט שבו אינכם עוברים טיהור הוא היבט שעליכם לזכך – זה ההסדר של אלוהים. אלוהים יוצר סביבה עבורך ובכך הוא מכריח אותך להזדכך, כדי שתכיר את השחיתות שלך. בסופו של דבר תגיעו לנקודה שבה תעדיפו למות ולוותר על המזימות והרצונות שלכם ולהישמע לריבונותו ולהסדריו של אלוהים. לכן אם בני אדם לא עברו מספר שנים של זיכוך ואם הם לא חוו מידה מסוימת של סבל, הם לא יוכלו להיחלץ מכבלי השחיתות של הבשר והדם במחשבתם ובלבם. בכל היבט שבו אתה עדיין כפוף לכבלי השטן, ובכל היבט שבו עדיין יש לך רצונות ודרישות משלך – אלו ההיבטים שבהם עליך לסבול. רק מתוך הסבל ניתן ללמוד לקחים, כלומר לזכות באמת ולהבין את רצונו של אלוהים. למעשה, אמיתות רבות מובנות באמצעות חוויית ניסיונות כואבים. איש לא יכול לתפוס את רצונו של אלוהים, לזהות את כול-יכולתו וחוכמתו או להעריך עד תום את טבעו הצודק של אלוהים כאשר הוא מצוי בסביבה נוחה או בנסיבות טובות. זה יהיה בלתי אפשרי!" ("כיצד להשביע את רצונו של אלוהים בעודך נתון בניסיונות" ב'שיחותיו של המשיח של אחרית הימים'). הרהרתי במעשיי לאור הדברים האלה. כשהייתי חולה, דרך השיפוט בדברי האל, הבנתי שההשקפה שלי הייתה מוטעית, ששאפתי לזכות בברכות, והייתי מוכנה להתמסר גם אם אחלים וגם אם לא. חשבתי שהרפיתי מהדחף לזכות בברכות, אבל כשבעלי חלה בסרטן, לא יכולתי שלא להאשים את אלוהים ולא להבין אותו. הרגשתי שאלוהים צריך להגן עלינו משום שאנחנו מאמינים. ראיתי כמה עמוק מושרשת השאיפה שלי לזכות בברכות. לעולם לא הייתי מבינה זאת אלמלא אלוהים חשף אותי בצורה כזאת. אז הבנתי שעליי ללמוד לקח ממחלתו של בעלי, ושעליי להפסיק להאשים את אלוהים. הרהרתי ברוגע למה לא הייתי מסוגלת להפסיק להתלונן ולא להבין את אלוהים כשבעלי חלה בסרטן, למה עדיין שאפתי לזכות בברכות ובחסד.

לאחר מכן צפיתי בסרטון קריאת דברי האל. האל הכול יכול אומר, "בעיניהם של צוררי המשיח, בשכלם ובאופן ראייתם, מוכרחות להיות תועלות מסוימות להיותם חסידי האל, הם לא יטרחו לזוז ללא תמריץ. אם לא ניתן ליהנות מתהילה, מרווח או ממעמד, אזי אין טעם להאמין באלוהים. התועלת הראשונה שהאדם צריך להפיק היא ההבטחות והברכות שעליהן דובר בדברי האל ועליו ליהנות גם מתהילה, מרווח וממעמד בכנסייה. המאמינים באלוהים חייבים להתבלט מעל האחרים ועליהם להיות מיוחדים. אסור לכופרים לקבל את הדברים הללו והמאמינים צריכים ליהנות מהם. אחרת, יש ספק אם האל הזה הוא האלוהים. האם ההיגיון של צוררי המשיח לא הופך לאמת את המילים, כי 'המאמינים באלוהים צריכים ליהנות מברכות האל ומחסדו'? (כן.) האם מילים אלו הן אמת? מילים אלו אינן אמת, הן מופרכות, הן ההיגיון של השטן ואין להן שום קשר לאמת. האם אלוהים אמר אי פעם, 'אם בני האדם יאמינו בי, אין ספק שהם יבורכו. זו האמת'? אלוהים מעולם לא אמר ולא עשה זאת.

"כאשר מדובר בברכות ובמצוקות, יש לבקש את האמת. מהם דברי החכמה שבני האדם צריכים לדבוק בהם? איוב אמר, 'כְּדַבֵּר אַחַת הַנְּבָלוֹת תְּדַבֵּרִי גַּם אֶת־הַטּוֹב נְקַבֵּל מֵאֵת הָאֱלֹהִים וְאֶת־הָרָע לֹא נְקַבֵּל' (איוב ב' 10). האם דברים אלו הם אמת? אלו דבריו של בן אדם. אין לרומם אותם לרמה של האמת, למרות שחלק מהם אכן תואם את האמת. איזה חלק מהם תואם את האמת? בין אם בני אדם מבורכים או סובלים מצוקות, הכול נתון בידי האל, הכול מצוי תחת ריבונותו של אלוהים. זו האמת. האם בכך מאמינים צוררי המשיח? (לא.) מדוע הם אינם מאמינים בכך, מדוע אינם מודים בכך? כמאמינים באלוהים, צוררי המשיח רוצים להיות מבורכים ולהימנע ממצוקות. כאשר הם רואים מישהו שהתברך, שהרוויח, שזכה בחסד, שגרף רווחים גדולים ושקיבל נוחות חומרית רבה יותר, יחס חומרי משופר, הם מאמינים שזהו מעשה האל. אם לא, אלו אינם מעשי האל. המשמעות היא, 'אם אתה אלוהים, אתה יכול רק לברך בני אדם. אינך יכול להמיט עליהם אסון או סבל. רק אז יש ערך וטעם לאמונתם של בני אדם בך. אם בני אדם, אחרי שנהיו לחסידיך, עדיין סובלים ממצוקות, אם הם עדיין סובלים, אז למה שיאמינו בך?' הם אינם מודים שהכול בידי האל, שאלוהים פוקד על הכול. ומדוע אינם מודים בכך? מפני שצוררי המשיח פוחדים ממצוקות. הם רוצים רק להרוויח, להיות מועדפים, להיות מבורכים. הם אינם רוצים לקבל את ריבונות האל או את הסדריו, אלא רק לקבל הטבות מהאל. זוהי נקודת המבט האנוכית והבזויה שלהם" ('חשיפת צוררי המשיח'). "כל בני האדם המושחתים חיים למען עצמם. כל אדם ידאג לעצמו והשטן ייקח את האחרון – זהו סיכום האופי האנושי. אנשים מאמינים באלוהים למען עצמם. הם זונחים דברים, משקיעים עצמם למענו ונאמנים לו, אך הם עדיין עושים את כל הדברים האלה למען עצמם. לסיכום, כל זה נעשה על מנת לזכות בברכות עבור עצמם. בחברה האנושית, הכול נעשה למען התועלת האישית. מאמינים באלוהים אך ורק על מנת לזכות בברכות. כדי לזכות בברכות, אנשים נוטשים הכול ומסוגלים לשאת סבל רב: כל אלה הן עדויות אמפיריות לאופיו המושחת של האדם" ("ההבדל בין שינויים חיצוניים לשינויים בטבעו של אדם" ב'שיחותיו של המשיח של אחרית הימים'). דברי האל חושפים את השקפתם של צוררי משיח על ברכות וצרות. הם שואפים לזכות בברכות באמונתם, וחושבים שעליהם לזכות בברכות בגלל אמונתם. אם זה לא קורה, הם חושבים שלאמונה שלהם אין שום משמעות, ואפילו בוגדים באלוהים ועוזבים אותו בכל רגע נתון. הבנתי שהייתה לי השקפה דומה על אמונה. חשבתי שמשום שהקרבתי את כל הקורבנות האלה, אלוהים אמור לברך אותי ואת משפחתי בשלווה ובריאות טובה. אז כשאני או בעלי חלינו, האשמתי את אלוהים ולא הבנתי אותו. אפילו באתי אליו בדרישות לא הגיוניות כשרציתי שהוא ירפא את הנגיף שלי ואת הסרטן של בעלי. ברגע שאלוהים עשה משהו שלא מצא חן בעיניי, כבר לא רציתי להקדיש את כל כולי לחובתי. הבנתי כמה מגוחכת הייתה ההשקפה שלי על אמונה. האמת היא שאלוהים מעולם לא אמר שדברים רעים לא יקרו למאמינים. הוא חולש על הכול – לידה, מוות, מחלה ובריאות נמצאים כולם בידיו ומאמינים אינם יוצאי דופן בכך. קיבלנו מאלוהים לא רק ברכות, אלא גם צרות. מילוי חובה הוא הדבר הבסיסי ביותר שמוטל על יציר נברא ואין לזה שום קשר לקבלת ברכות. אבל השטן השחית אותי בצורה כה עמוקה שדברים כמו "כל אדם ידאג לעצמו והשטן ייקח את האחרון" ו"לעולם לא לנקוף אצבע ללא תמורה" היו רעלים שטניים שחייתי על פיהם. כל הזמן חשבתי על האינטרסים האישיים שלי וראיתי את אלוהים כמשהו שאני יכולה לנצל. רציתי לסחוט ברכות מאלוהים בתמורה לסבל ועבודה קשה. כשאלוהים עשה משהו שהיה מנוגד לאינטרסים האישיים שלי, התמלאתי תלונות ואי הבנה כלפיו, ואפילו התחשבנתי איתו והתנגדתי לו. איזו מין מאמינה הייתי? הייתי חסרת אמונה, אדם אנוכי, בזוי וקטנוני! כשהבנתי את זה פחדתי מאוד. הבנתי שאמונתי לא התמקדה בחיפוש האמת, אלא בשאיפה לזכות בחסד ובברכות. הייתי בדרך המנוגדת לאלוהים. לעולם לא אזכה באמת בצורה כזאת, וטבעי המושחת לא ישתנה. בסוף פשוט ייפטרו ממני! אז באמת הבנתי שאלוהים השתמש במצב הזה כדי לשפוט אותי ולחשוף אותי. אם אלוהים לא היה חושף אותי בצורה כזאת, לא הייתי מזהה את השחיתות שלי ואת אמונתי הפגומה. אין שום סיכוי שהייתי מטוהרת ומשתנה. אני מודה לאלוהים מעומק לבי על ישועתו.

היה עוד קטע שקראתי אחר כך, בפסקה החמישית של "בני האדם שיהפכו למושלמים חייבים לעבור זיכוך". "אתה עשוי לחשוב שהאמונה באלוהים משמעה סבל או עשיית דברים רבים למענו. אתה עשוי לחשוב שמטרת האמונה באלוהים היא שבשרך יידע שלווה, או כדי שכל פרט בחייך יתנהל באופן חלק, או כדי שיהיה לך נוח ושתהיה רגוע בכל דבר ועניין. אולם, אף אחד מהדברים האלה אינו מהווה מטרה שראוי לשייכה לאמונה באלוהים. אם אתה מאמין למען המטרות האלה, אזי נקודת המבט שלך שגויה, ופשוט אין זה אפשרי להפוך אותך למושלם. פעולותיו של אלוהים, טבעו הצודק של אלוהים, חוכמתו, דבריו ומופלאותו והיותו בלתי נתפס הם כולם דברים שבני האדם צריכים להבין. השתמש בהבנה זו כדי לסלק מלבך את כל הדרישות, התקוות והתפיסות האישיות שלך. רק על-ידי סילוק הדברים האלה תוכלו לעמוד בתנאים שאלוהים דורש, ורק על ידי כך יוכלו להיות לך חיים ותוכל לְרַצות את אלוהים. אמונה באלוהים נועדה לְרַצות אותו וכדי להביא לידי ביטוי את הטבע שהוא דורש, כדי שפעולותיו ותהילתו יוכלו להתבטא באמצעות קבוצה זו של בני אדם בלתי ראויים. זו נקודת ההשקפה הנכונה לאמונה באלוהים, וזה גם היעד שעליך לשאוף אליו" ('הדבר מופיע בבשר'). דברי האל הראו לי למה עליי לשאוף. אני לא אמורה לשאוף לברכות או הטבות כלשהן באמונתי, אלא עליי לחפש איך להכיר ולרצות את אלוהים, להיות כמו איוב, ולא לבקש ולדרוש דברים מאלוהים. איוב האמין שאלוהים נתן לו את כל מה שהיה לו, אז בין אם אלוהים נתן או לקח, בין אם הוא קיבל ברכה או צרה, הוא ציית לאלוהים ללא תנאים והילל את צדקתו. אז כשהשטן ניסה את איוב, כל רכושו נגנב, ילדיו מתו, כל גופו התכסה שחין והוא ישב בערמת עפר וגירד את גופו בעזרת אריחים, הוא מעולם לא התלונן על אלוהים, אלא המשיך להלל את שמו. לא משנה מה אלוהים עשה, איוב שמר על עמדתו כיציר נברא, התמסר לאלוהים והעריץ אותו. אז אמונתו של איוב הייתה ראויה לשבחים של אלוהים. ההבנה הזאת העניקה לי דרך יישום. אם בעלי יחלים ואם לא, הייתי מוכרחה להתמסר לאלוהים בלי להתלונן.

לאחר מכן קראתי את הקטע הזה בדברי האל: "האל תכנן כבר באופן מלא את הבריאה, ההופעה, תוחלת החיים, סופם של כל ברואי האל, כמו גם מטרת חייהם והתפקיד שהם ממלאים באנושות כולה. איש אינו יכול לשנות את הדברים הללו. זוהי סמכותו של הבורא. הופעתו של כל יצור, תוחלת חייו, מטרת חייו – כל החוקים הללו, כל אחד ואחד מהם, נקבעים על-ידי האל, בדיוק כשם שהאל קבע את מסלולו של כל גוף שמיימי. המסלול שבו נעים הגופים השמיימיים הללו, מספר השנים, אופן תנועתם, החוקים שהם מצייתים להם – את כל אלו קבע האל מזמן והם לא השתנו במשך אלפי ועשרות אלפי שנים. כך קבע האל וזוהי סמכותו" ("ניתן להכיר את מעשי האל רק על ידי חיפוש האמת" ב'שיחותיו של המשיח של אחרית הימים'). מדברי האל הבנתי שהגורל שלנו, אורך החיים שלנו והתוצאה שלנו נמצאים כולם בידי הבורא. אלוהים מחליט מתי נמות, ואיש מאיתנו לא יכול לחמוק מזה. לפני שהזמן הזה יגיע, גם אם נחלה בסרטן, עדיין לא נמות. זוהי סמכותו של אלוהים ואיש לא יכול לשנות את זה. ההבנה הזאת הרגיעה אותי מעט. ידעתי שבריאותו של בעלי הייתה בידי אלוהים, ויכולתי רק לציית להסדריו ולמלא את חובתי. הוא קיבל טיפולים כימותרפיים בבית החולים במשך זמן מה, ולמרבה ההפתעה, לא היו תאים סרטניים בדם שלו. כל הסימנים היו תקינים. חצי מהגידול נעלם גם הוא. הרופא אמר שנדיר מאוד לראות מקרה כמו שלו, שהיה כה מבוקר. הבן שלנו אמר שאביו של בן כיתתו חלה בסרטן מאותו הסוג. הוא קיבל טיפול כימותרפי פעם אחת ולא עמד בו, ומת כמה חודשים לאחר מכן. הייתי כה אסירת תודה לאלוהים כששמעתי את זה. הדבר שהכי גרם לי אושר היה העובדה שבעלי תמיד היה מאמין בשם בלבד, ותמיד הלך בעקבות כסף, אבל אחרי שחלה בסרטן, הוא הבין טוב יותר את כל יכולתו ואת ריבונותו של אלוהים, ואז הוא חלק את עדותו על מעשיו של אלוהים עם חברים וקרובי משפחה. ראיתי כמה מעשית היא עבודתו של אלוהים להושיע את האנושות. לעבור את כל זה היה מכאיב מאוד בזמנו, אבל למדתי לקח ולמדתי גם על עצמי, ותיקנתי את השאיפות שלי באמונתי. אלה הן אהבת אלוהים וברכתו! בדיוק חשבתי על מזמור של דברי האל, "עליך לשאוף לחוש אהבה ספונטנית לאל." "היום, כדי להאמין באל המעשי, עליכם לעלות על הנתיב הנכון. אם אתם מאמינים באלוהים, אל לכם לחפש רק ברכות אלא לשאוף לאהבת אלוהים ולהכרת אלוהים. באמצעות הנאורות שבאה ממנו, באמצעות עיסוקכם שלכם, אתם יכולים לאכול ולשתות את דברו, לפתח הבנה אמיתית של אלוהים ולהחזיק באהבת אמת לאלוהים שנובעת מלב לבכם. במילים אחרות, כשאהבתכם לאלוהים אמיתית מאוד, ואיש לא יכול להשמיד את האהבה שאתם רוחשים לו או להפריע לה, אז אתם מצויים על הנתיב הנכון באמונתכם באלוהים. זוהי הוכחה לכך שאתם שייכים לאלוהים, שכן לבכם כבר נמצא בידיו של אלוהים ושום דבר אחר לא יכול לכבוש אתכם" ('עקבו אחר השה ושירו שירים חדשים').