סיאוסיאו, שיצ'ואו סיטי, מחוז ג'יאנסו

בשל צרכי העבודה בכנסייה, הועברתי למקום אחר כדי למלא את חובתי. באותה תקופה, עבודת הבשורה באותו מקום היתה בשפל קשה, ומצבם של האחים והאחיות ככלל לא היה טוב. אך היות שרוח הקודש נגעה בי, עדיין טיפלתי בכל מה שנמסר לידיי בביטחון מלא. לאחר שקיבלתי את המינוי חשתי מלא באחריות, מלא בנאורות, ואף חשבתי כי יש בי מידה נאה של נחישות. האמנתי כי אני בעל יכולת, וכי אוכל למלא תפקיד זה היטב. לאמיתו של דבר, באותם ימים לא ידעתי דבר על עבודתה של רוח הקודש או על טבעי שלי. חייתי בתחושה מוחלטת של שביעות רצון עצמית והערצה עצמית.

בדיוק כאשר שפעתי גאווה עצמית, פגשתי אח במשפחה מארחת, שהיה ממונה על העבודה. הוא שאל אותי אודות מצב עבודתי, ואני השבתי על שאלותיו אחת אחת, וחשבתי: "אין ספק שהוא יעריץ את יכולת העבודה שלי ואת תובנותיי הייחודיות." עם זאת, לא ציפיתי שלאחר שהאזין לתשובותיי, לא זו בלבד שהוא לא הנהן בראשו לאות הערכה – הוא אמר שעבודתי נופלת מהרמה הנדרשת, שאנשי הסגל לא הופעלו כראוי, שלא השגתי כל תוצאות וכן הלאה. כאשר הבטתי בהבעת פניו המאוכזבת והאזנתי לאופן שבו הוא העריך את עבודתי, חשתי פתאום קור בלבי. חשבתי: "הוא אומר שעבודתי אינה מספקת? אם לא השגתי כל תוצאות, מה עוד עליי לעשות כדי שהדבר ייחשב כתוצאות? הוא צריך להסתפק בכך שלא התמרמרתי על המשימה העלובה הזאת ושהסכמתי לקחת אותה, ועדיין הוא אומר שלא עשיתי עבודה טובה." התקוממתי מאד בלבי, חשתי שנעשה לי עוול כה גדול, עד שהדמעות כמעט והחלו לרדת. אותם הדברים המתריסים, המאוכזבים והמרדניים שבקרבי זינקו היישר אל פני השטח: שיעור הקומה שלי מסוגל להשיג רק עד רמה מסוימת; עשיתי את הטוב ביותר מבחינתי בכל מקרה, לפיכך אם איני עומד בדרישות, הם יכולים גם למצוא מישהו אחר... חשתי אי נוחות עזה בלבי, ולא ידעתי כיצד עליי להבין זאת. בסופו של דבר לא הייתי מסוגל לשמוע מילה ממה שהוא אמר לאחר מכן. באותם ימים ספורים, הלך רוחי השתנה – מאדם שופע גאווה עצמית הפכתי לאדם מדוכדך ומיואש; משביעות עצמית רבה, נמלאה בטני תלונות. תחושת אובדן עטפה אותי... בתוך כל החושך, נזכרתי בדבריו של אלוהים: "פטרוס רצה להביא לידי ביטוי בחייו את צלמו של אדם שאוהב את אלוהים, להיות אדם שנשמע לאלוהים, להיות אדם שמקבל טיפול וגיזום..." ('הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, הדרך שבה האדם צועד קובעת את הצלחתו או כשלונו). מה לגביי? כל מה שקרה הוא שקיבלתי מעט ביקורת, מישהו אמר שעבודתי לא היתה טובה דיה, וכבר אני חש נסער ורוצה להתפטר מעבודתי. האם זהו אדם המוכן לקבל על עצמו טיפול וגיזום? האם כך נראה מי ששואף לאהוב את אלוהים כמו פטרוס? האין אלו, אותם דברים שחשפתי, הדברים שכנגדם מוחה אלוהים? אי הרצון שאחרים יאמרו שלא הגעתי לתוצאות הרצויות, הרצון לקבל רק שבח והכרה מאחרים – האין אלו השאיפות הנמוכות והשפלות ביותר? באותו הרגע קרן אור האירה את לבי. פתחתי את "הדבר מופיע בבשר" וראיתי את הקטע הבא: "הדבר הטוב ביותר בשבילכם יהיה להשקיע מאמץ רב יותר בהכרת העצמי. מדוע לא מצאתם חסד בעיני אלוהים? מדוע הטבע שלכם כה נתעב בעיניו? מדוע דבריכם מעוררים סלידה בעיניו? מדוע הדיבור שלכם מעורר את תיעובו? ברגע שמפגינים מעט נאמנות, אתם משבחים את עצמכם ודורשים גמול על התרומה המועטה שלכם. אתם מתנשאים על אחרים בכל עת שאתם מראים שמץ ציות, ואתם בזים לאלוהים ברגע שאתם מבצעים משימה זערורית כלשהי. ...כשמדברים או שומעים על אנושיות כשלכם, היא מעליבה ממש. האם יש משהו ראוי לשבח בדבריכם ובמעשיכם? ...האין הדבר נלעג בעיניכם? אתם יודעים היטב שאתם מאמינים באלוהים, ובכל זאת אינכם יכולים להיות תואמים לאלוהים. אתם יודעים היטב שאינכם ראויים כלל, ובכל זאת אתם ממשיכים להתרברב. אינכם מרגישים שההיגיון שלכם הידרדר עד למצב שבו אין לכם עוד שליטה עצמית? עם היגיון כזה, איך ייתכן שתהיו כשירים לקשר עם אלוהים? אתם חוששים על נפשכם בשלב הזה, הלא כן? טבעכם כבר הידרדר עד כדי כך שלא תוכלו להיות תואמים לאלוהים. מכיוון שכך, האין אמונתכם נלעגת? האין אמונתכם מגוחכת? איך תתמודדו עם עתידכם? איך תבחרו את הנתיב שבו תלכו?" ('הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, כל מי שלא מכיר את אלוהים מתנגד לאלוהים). דבריו של אלוהים פילחו את מהותי והותירוני ללא אומר. התביישתי עמוקות, וחשתי מוצף במבוכה. הנימוקים והמאבקים הפנימיים שלי נגוזו כעשן באוויר היום. באותו הרגע, חשתי בעמקי לבי את עוצמת דברי האל ואת סמכותם. דרך התגלויות דברי האל, סוף כל סוף הכרתי את עצמי: במילוי חובתי, לא תמיד שאפתי לשלמות כדי להשיג את מיטב התוצאות ולנשוא חן בעיני אלוהים, אלא הייתי שבע רצון מהסטטוס קוו, וחשתי מאד שבע רצון מעצמי. לא הצלחתי להבין שמצבי הרגשי לא יישא חן בעיני אלוהים, וגם חשתי שנגרם לי עוול כאשר מישהו מתח עליי ביקורת. אכן, הייתי בור וחסר היגיון! תמיד שאפתי לקבל שבחים עבור עבודה מועטה, וכאשר לא קיבלתי אותם, כל האנרגיה שלי היתה מתנדפת; הייתי נרגן ורגזן כאשר הטילו ספק במאמציי, במקום שהעריכו אותם. באותו הרגע ראיתי את פניי הצבועים. ראיתי כי מילאתי את חובתי תוך הצבת דרישות וציפייה לעסקאות – באופן מאד לא טהור. מטרתי לא היתה להשביע את רצונו של אלוהים או לגמול לו על אהבתו, אלא היו לי מניעים כמוסים.

בעבר, כאשר ראיתי כיצד חשפו דברי האל את השפלות שבאנושיות האדם, הדברים מאולם לא בהקו בלבי, וחשדתי כי אלוהים הפריז בדבריו. רק כאשר אלוהים הפך את הדברים לגלויים, חוויתי התעוררות: היותי מסוגל למלא את חובתי היום, היא נשגבותו האדירה של אלוהים ואהבתו העצומה. אך אני לא הוקרתי זאת ולא ייחסתי לכך ערך רב, אלא רדפתי אחר דברים חסרי כל ערך ומשמעות – שאנשים ישבחוני ויעלוני על נס, שיבחינו בי ושיהיה לי מקום בלבם. איזו משמעות יש לדברים האלו? אלוהים אומר שקיומו של האדם אינו נסמך אך ורק על מזון, אלא גם על הדברים שנאמרים דרך ישוע. אך על מה נסמכו חיי? אני חייתי על סמך גישתם של האנשים כלפיי והדרך שבה ראו אותי, ולכן לעתים קרובות הייתי טרוד ברווחים ובהפסדים אישיים. כמה מילות הכרה או שבח, או כמה מילות ניחומים או התחשבות, היו מכפילות את האנרגיה שלי. כמה מילות ביקורת או הבעת פנים שלילית היו מרפות את ידיי, והייתי מאבד את העוצמה ואת תחושת הכיוון בעיסוקיי. אם כך, מדוע בסופו של דבר מאמין אני באלוהים? הייתכן כי זה רק בשביל לקבל אישור מאנשים? כפי שחשפו דברי האל, מה שהיה חשוב לי הוא לא האמת, לא העקרונות המהווים את האדם, ולא עבודתו הקפדנית של אלוהים – אלא מה שאהב בשרי, דברים שאינם מביאים לחיי שום תועלת. האם התלהבותו של אדם אחר כלפיי יכולה להוכיח כי אלוהים משבח אותי? אם איני יכול לתאום את אלוהים, האם איני עדיין עוסק בעיסוקיי לשווא? תודה לאל על שהוא הופכני לנאור! מתוך התגלויותיי חשבתי אז על ישותו של ישוע – כיצד ישוע בא לעבוד על פני האדמה כדי להושיע את האנושות. אך מהו יחסה של האנושות כלפי אלוהים? אלוהים הוא קדוש ונכבד, נשגב ואדיר, אך מי באמת מוקיר את אלוהים, שומר לו מקום בלב ובאמת מהלל אותו? מלבד מרדנות והתנגדות, כל שהאדם מציע הוא כפירה ודחייה, ועם זאת, ישוע לעולם אינו עושה עניין מהגישה האנושית ואינו נוהג עם בני האדם מידה כנגד מידה על חטאיהם. הוא סובל בשקט את כל הקשיים ומשקיע בחוסר אנוכיות למען האנושות, אך האם מישהו בכלל מהלל מעמקי לבו את צניעותו של ישוע, את טוב לבו או את נדיבותו? לשם השוואה, הבחנתי יותר ויותר בצרות האופקים שלי, כיצד עשיתי עניין מדברים, כיצד תמיד קיוויתי לשבחים או להערכה מאנשים, ואיך התנהגתי בעוד אופנים אנוכיים, בזויים וחסרי בושה. אפילו עם אופי כה שפל, עדיין חשבתי שאני שווה זהב. אין פלא שאלוהים אומר שההיגיון האנושי הגיע לרמה שבה קשה לבני האדם לשלוט בו. דבריו של אלוהים שכנעו אותי לחלוטין. בנקודה זאת, התעוררה בעמקי לבי תחושה של כמיהה וחיבור לישוע – אדון כל הדברים. לא יכולתי לעצור בעד עצמי מלהתפלל לאלוהים: "הו אלוהים! טבעך, מהותך וטוב לבך מעוררים בי קנאה ללא קץ. מי יוכל להשתוות אליך? מה שאתה ביטאת וגילית בקרבנו, וכל מה שהראית לנו הם מופעים של יופייך, של מידותיך הטובות, של צדקתך ומלכותיותך. הו אלוהים! אתה פתחת את לבי וגרמת לי להתבייש בעצמי, גרמת לי להנמיך את פניי לקרקע. אתה מכיר לעומק את יהירותי, את גאוותנותי הריקה. ללא תזמוריך וסידוריך המופלאים, ללא האח ששלחת כדי לטפל בי, הייתי שוכח מי אני כבר מזמן. גנבתי את תפארתך ועם זאת חשתי גאה בעצמי – באמת שלא ידעתי בושה! הו אלוהים! תודה על התגלויותיך ועל הגנתך, הצלחתי לראות את עצמיותי האמיתית בבהירות, ולגלות את יפעתך. הו אלוהים! איני רוצה עוד להיות שלילי, ואיני רוצה עוד לחיות עבור הדברים הנקלים האלו. שאיפתי היחידה היא שדרך ייסוריך ושיפוטך, מכותיך והמשמעת שלך, אכיר אותך, אבקש אותך, וכן שדרך טיפולך וגיזומך אמלא את חובתי כדי שאוכל לגמול לך!".