הומין עיר ג'יאזו, מחוז חנאן

בכל פעם שראיתי או שמעתי על מישהו שהוחלף כמנהיג קהילה וחש דכדוך, חולשה או רגזנות, בזתי לו. חשבתי שאין כאן דבר מעבר לאנשים שונים הממלאים תפקידים שונים בכנסייה, שאין הבחנה בין גבוה לנמוך, שכולנו יצירי הבריאה של אלוהים ושאין סיבה להרגיש דכדוך. לכן, בין אם טיפלתי במאמינים חדשים ובין אם הייתי מנהלת מחוז, מעולם לא חשבתי שאני ממוקד מאוד במעמדי, לא חשבתי שאני אדם כזה. אפילו במשך מיליון שנה לא הייתי חושבת שאפגין התנהגות כה מבישה כשאוחלף בעצמי...

הואיל ועבודתי לא הניבה תוצאות מזה זמן מה, המנהיג שלי החליף אותי. באותם ימים אף חשבתי שאם באיכותי איני מתאימה להיות מנהיגה דגולה, בוודאי יותר לי עדיין לבצע עבודות השקיה. מעולם לא שהמנהיג שלי יטיל עליי לטפל בדברים השגרתיים. הופתעתי אז, כשחשבתי שמנהל מחוז מכובד כמוני יאולץ עתה לבצע שליחויות ושכל אחד מחברי הכנסייה שמסוגל לרוץ או שיש לו מעט אינטליגנציה יוכל לבצע עבודה זו. האם לא היה זה בזבוז ברור של כשרונותיי, להטיל עליי תפקיד זה? אך שמרתי את תחושותיי לעצמי; פחדתי שאחיותיי תאמרנה שאיני צייתנית, שאכפת לי מהמעמד שלי. אך מיד כשחזרתי הביתה, צנחתי ישר למיטה והרגשתי נורא. מילאו את ראשי מחשבות שמעתה ואילך אין לי מעמד ותהיות איך יראו אותי אחיי ואחיותיי, מילאו את ראשי. ולאלץ אותי לבצע שליחויות - כיצד אוכל שוב לחזור ולשגשג? ככל שחשבתי על כך הרגשתי נורא יותר.

כמה ימים מאוחר יותר ראיתי את האחות שסידרה לי את התפקיד. מיד כשראיתי אותה, היא שיתפה אותי ואמרה "העבודה הזאת נראית קלה, אך עדיין צריך לעשות אותה במסירות". היא המשיכה לדבר על האמת שבהיבטים כגון חכמה וצייתנות. מלמלתי באופן בלתי מחייב, אך ליבי רתח כמו לבה, חשבתי "את משתפת אותי? כאילו שאיני יודעת דבר! האם זה לא אני זו ששיתפה אותך בהתחלה? עכשיו את מספרת לי זאת בחזרה". לא הפנמתי דבר ממה שאחותי שיתפה אותי; במקום זאת, רק התנגדתי לגיבוב המילים שלה. בסוף אמרתי לה בחוסר סבלנות, "עוד משהו? אם לא, אני הולכת!" כשחזרתי, תהיתי מדוע הצגתי גישה כזאת בפני אחותי. אם מעמדה היה תמיד גבוה ממעמדי או שווה לו, האם הייתי מתייחסת אליה בצורה כזאת? לא. בהחלט לא. בפירוש לא! האין זאת מכיוון שתמיד הובלתי אותה וכעת היא מצביעה על דברים שאינם משכנעים אותי? האין הדבר מראה שהשתלטו עליי מחשבות של מעמד? פתאום הרגשתי נורא בשל התנהגותי המבישה, ודברי השיפוט של אלוהים עלו בדעתי: "ככל שאתם מחפשים כך יותר, כך אתם קוצרים פחות תוצאות. ככל שהרצון של אדם במעמד רב יותר, כך אלוהים יטפל בו יותר. במקרה כה, על האדם לעבור זיכוך אדיר. אדם כזה הוא יותר מדי חסר ערך! יש לטפל בו ולשפוט אותו באופן נאות כדי שהוא ירפה מכך באופן יסודי. אם תעסקו כך עד הסוף, לא תקצרו דבר. בני האדם שלא עוסקים בחיפוש חיים לא יכולים לעבור שינוי. בני האדם שלא צמאים לאמת לא יכולים לזכות באמת. אתם לא מתמקדים בעיסוק בהשגת שינוי אישי והיווכחות. אתם תמיד מתמקדים ברצונות ראוותניים ובדברים שמגבילים את אהבתכם לאלוהים ומונעים מכם להתקרב אליו. האם הדברים האלה יכולים לחולל בכם שינוי? האם הם יכולים להכניס אתכם אל המלכות? אם מטרת עיסוקכם היא לא לחפש את האמת, עדיף שתנצלו את ההזדמנות הזו ותחזרו אל העולם כדי להצליח שם. בזבוז זמן כזה באמת לא שווה את זה – מדוע שתענו את עצמכם?" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, מדוע אינך מוכן להיות ניגוד?). כשהגיתי בדברי אלוהים וחשבתי על עצמי, נוכחתי לדעת שמה שחיפשתי לא היה האמת כלל, וכי גם לא חיפשתי לרצות את אלוהים. אני חיפשתי תהילה, הישגים ומעמד. עם מעמד, הביטחון העצמי שלי גדל פי מאה; בלי מעמד, הייתי כעסנית ומדוכדכת עד כדי כך שלא עניין אותי לעבוד כלל. ממש נסחפתי עם המעמד שלי, "עפתי על עצמי" כל היום עם דברים חסרי חשיבות וערך אלה ובזבזתי כל כך הרבה זמן; ולאן הגעתי בסופו של דבר? להתנהגות המבישה שהפגנתי היום? כשאני חושבת על כל הדברים שאלוהים עשה למעני, לא רק שלא ניחמתי את ליבו של אלוהים באמון שהוא נטע בי, נהפוך הוא, התנגדתי לחובה שהוא נתן לי כשראיתי בה חובה נחותה מדי ולא רציתי לבצע אותה. האם חייתי על פי צו מצפוני? הודיתי לאלוהים על גילויו שאפשר לי לראות את הבושה שבחיפושי אחר תהילה, הישגים ומעמד משלי, ולהכיר בכך שהייתי מתנשאת מדי, יהירה מדי וייחסתי חשיבות רבה מדי למעמד. לאחר מכן נזכרתי בשיר של דברי האלוהים: "הו אלוהים! בין שיש לי מעמד או לא, כעת ביכולתי להבין את עצמי. אם מעמדי רם מדי, הסיבה לכך היא רוממותך, ואם מעמדי נמוך מדי, הסיבה לכך היא גזירתך. הכל נתון בידיך. אין לי ברירות או תלונות. ...עליי להיות צייתן לגמרי תחת ריבונותך, מפני שכל דבר הוא דבר שאתה גזרת. ...אם תשתמש בי, אני ברוא. אם תהפוך אותי למושלם, אני עדיין ברוא. אם לא תהפוך אותי למושלם, אני עדיין אוהב אותך, משום שאני אך ורק ברוא" ("אני רק ברוא קטנטן" ב'עקבו אחר השה ושירו שירים חדשים'). שרתי שיר זה שוב ושוב, דמעות זלגו מעיניי ובאתי כדי להתפלל בפני אלוהים: הו, אלוהים! באמצעות דבריך למדתי להבין את כוונותיך. בין אם מעמדי גבוה ובין אם הוא נמוך, אני יציר הבריאה שלך וחייב לציית לחלוטין להסדרים שאתה עושה, חייב לעשות את המרב כדי לבצע את החובה המצופה מאחד מיצירי הבריאה שלך ולא להיות בררן באשר לדברים שסמכת עליי שאעשה. הו, אלוהים! אני מבקש לציית להסדרים שלך, לעמוד לפניך, לעבוד כמו שור ולעמוד לרשותך, לעולם לא לעשות דברים שיגרמו לי סבל או שיכאיבו לך למען המעמד. הו, אלוהים! אני רק מבקש שתטפל בי ותשפוט אותי עוד יותר, להקנות לי את היכולת להקריב את המרדף שלי אחר המעמד, לוותר על אותם הדברים שמהווים סייג בפני התקרבותי אליך ואהבתי אליך, ולעשות את המרב כדי למלא את חובתי במלוא הכנות.