לפני שהפכתי למאמינה, חשבתי ש"המעוניין בחברויות ארוכות וטובות לא ידבר על מגרעותיהם של חבריו הטובים", "לעולם אל תסטור לאנשים בפניהם ואל תנזוף בהם על מגרעותיהם", ו"מילה טובה מחממת את החורף הקר ביותר, מילה קשה מצננת את הקיץ החם ביותר", הם כולם משפטים שעל-פיהם צריך לחיות. מעולם לא הצבעתי על מגרעות של אנשים, ובדבריי ומעשיי תמיד התחשבתי ברגשות של אחרים והזדהיתי עם הקשיים שלהם. כל החברים וחבריי ללימודים חיבבו אותי והייתי מאוד מרוצה מעצמי מהאופן שבו הסתדרתי טוב כל כך עם כולם. התמדתי בגישה הזו אפילו אחרי שהצטרפתי לאמונה, ומעולם לא הצבעתי על בעיות שראיתי באחים ובאחיות. אפילו כשראיתי שמישהו גורם נזק לכנסייה בכך שהוא פועל בחייו מתוך שחיתות, עדיין לא אמרתי דבר. חשתי שאם אני סובלנית, סלחנית ואוהבת כלפי האחרים, אני בן אדם טוב. כך היו הדברים עד שעברתי שיפוט וייסורים בידי אלוהים, ואז ראיתי שמאחורי ה"אהבה" שלי הסתתרו כוונות רעות. ראיתי שלא הייתי בן אדם טוב כלל וכלל, אלא אנוכית, נתעבת וערמומית שהתחפשה לבן אדם טוב. הודות לשיפוט ולייסורים של אלוהים, ולהנחיה שבדבריו, למדתי את העקרונות של איך להיות בן אדם טוב.

זה התחיל ביולי 2018, כששירתי כמנהיגת כנסייה. גיליתי שהאחות ליו, שעבדה בהפקת וידאו, היתה רשלנית בחובתה ותמיד גררה רגליים, והייתה נטולת תחושת עול. במפגש, מצאתי דברי אל רלוונטיים וחלקתי כמה שיתופים פשוטים, והיא הכירה בכך שהייתה רשלנית בחובתה ואמרה שהיא רוצה להשתנות, אבל לאחר מכן המשיכה להתרשל בדיוק כמו מקודם. בזמנו חשבתי, שאם היא לא תשנה את היחס שלה לחובתה, זה בהחלט ישפיע על האפקטיביות של העבודה וגם לא יעזור להיווכחות בחיים שלה. הרגשתי שאני צריכה לחשוף ולשתף בבירור על מצבה ועל ההתנהגות שלה, ועל האופי וההשלכות של האופן שבו היא ממלאת את חובתה, כדי שהיא תוכל לראות את חומרת הבעיה ולעשות שינויים בעוד מועד. אבל אז חשבתי, "אם אשפוך אור על הבעיות שלה, האם היא תהיה מסוגלת לקבל את זה? האם היא תאמר שאני חסרת אהבה ותחשוב שאני סתם מקשה עליה? אם בסופו של דבר היא תתרעם עלי ותיהפך מוטה נגדי, יהיה קשה להסתדר איתה מאותו רגע ואילך. תשכחי מזה. אסור לי להיות כל כך ישירה בעניין הזה. אני רק אצביע על זה קצת, וזה יספיק כדי שהיא תראה את מצבה. ככה זה לא יהיה כל כך מביך עבורה, ודברים לא יהפכו בלתי-נעימים בינינו." אז רק רפרפתי על זה, ואמרתי, "אם לא נתייחס למצב של רשלנות, לא נהיה מסוגלים למלא את חובתנו היטב. ההזדמנות הזו למלא חובה היא יקרת ערך, אז אנחנו באמת צריכים לנצור אותה." היא המשיכה למלא את חובתה בלי תשומת לב, מה שלא רק עיכב את הפקות הווידאו שלנו, אלא גם השפיע באופן שלילי על האחים והאחיות האחרים. אנשים אחרים התחילו לעבוד לאט בחובתם בלי שום תחושת דחיפות, והם לא רצו להשקיע מאמץ בפתרון קשיים שנתקלו בהם. וכשאחות גזמה את האחות ליו וטיפלה בה מאוחר יותר, היא לא חזרה בתשובה ולא השתנתה. זה הלחיץ אותי קצת, וחשבתי, "האחות ליו נוטה לרשלנות ולא עשתה שום שינויים. היא לא משיגה כלום בחובתה. בהתאם לעקרונות, צריך לפטר אותה, אבל אם אני פשוט אפטר אותה, היא עלולה לומר שאין בי אהבה או סבלנות, ושחסרה בי אנושיות." אחרי הרהורים, החלטתי לא לפטר את האחות ליו, אלא לנסות כמיטב יכולתי להעביר אותה לחובה אחרת. ככה לא תהיה לה דעה שלילית עליי והיא עדיין תחשוב עליי כעל בן אדם אוהב. וכך, עם התירוץ שפיטורי האחות ליו יגרמו לה להיות שלילית ומדוכאת, ארגנתי שהיא תעבוד בסידור קטעי סרטים הדרושים להפקת וידאו. אבל מכיוון שלא היתה לה שום הבנה אמיתית של עצמה, היא הפכה יותר ויותר לא ממושמעת ורשלנית בחובתה החדשה. היא אפילו התחילה להתרשל בהתמסרויות ובתפילות שלה. מאחר שהיא לא נשאה בעול למען החובה שלה, קטעי הסרטים שהיא סידרה היו קצת מפוזרים והיה צורך שאנשים אחרים יסדרו אותם מחדש אחרי שסיימה לארגן אותם. פעם אחת היא אפילו מחקה בטעות קטעי סרטים מאוד חשובים.

כשהמנהיגה שלי גילתה את זה, היא טיפלה בי על שלא מילאתי את חובתי בהתאם לעקרונות ולא נהגתי לפי האמת, אלא רק הגנתי על התדמית והמעמד שלי, מה שבסופו של דבר השפיע על עבודת הכנסייה. הייתי מרוסקת כששמעתי את זה. זה היה מאוד מטריד. לאחר מכן קראתי פסקה מדברי האל שהעניקה לי קצת הבנה לגבי אופי הפעולה בדרך זו. דברי האל אומרים: "רוב האנשים רוצים לעסוק בחיפוש האמת ולהנהיג אותה, אך רוב הזמן יש להם רק החלטה ותשוקה לעשות זאת. האמת לא הפכה להיות חייהם. כתוצאה מכך, כאשר הם נתקלים בכוחות רשע או באנשים רעים ומרושעים העושים מעשים רעים, או במנהיגים מדומים ובצוררי המשיח שעושים דברים בניגוד לעקרונות ובכך פוגעים בעבודה של בית האלוהים ופוגעים באנשיו הנבחרים של האל – הם מאבדים את האומץ לקום ולדבר. מה זה אומר כשאין לך אומץ? האם זה אומר שאתה ביישן או חסר כושר ביטוי? או שמא אינך מבין לגמרי ולכן אין לך את הביטחון לדבר? זה אף אחד מהדברים האלה. הסיבה היא שאתה נשלט על ידי כמה סוגים של טבע מושחת. סוג אחד של טבע כזה הוא ערמומיות. אתה חושב קודם כול על עצמך ומהרהר, 'אם אדבר, איך זה יועיל לי? אם אדבר וארגיז מישהו, איך נסתדר בעתיד?' זו מנטליות ערמומית, נכון? האין זו תוצאה של טבע ערמומי? סוג נוסף הוא טבע אנוכי ומרושע. אתה חושב, 'מה לי ולפגיעה באינטרסים של בית האלוהים? למה שיהיה אכפת לי? אין לזה שום קשר אליי. גם אם אראה ואשמע שזה קורה, איני צריך לעשות דבר. זו לא אחריותי – אני לא מנהיג'. דברים כאלה מצויים בתוכך, כאילו שהם נבעו מתת ההכרה שלך וכאילו שהם קנו להם אחיזה קבועה בלבך – זהו הטבע השטני והמושחת של האדם. טבע מושחת זה שולט במחשבותיך וקושר את ידיך ורגליך ושולט בפיך. כשאתה רוצה לומר משהו שמצוי בלבך, המילים מגיעות לשפתיך אבל אינך אומר אותן, או שאם אתה מדבר, מילותיך סובבות סחור-סחור ומותירות לך מרחב תמרון – אינך מדבר ברורות כלל. האחרים לא מרגישים דבר לאחר ששמעו אותך ודבריך לא פותרים את הבעיה. אתה חושב לעצמך: 'בסדר, דיברתי. המצפון שלי שקט. מימשתי את האחריות שלי'. למען האמת, אתה יודע בלבך שלא אמרת את כל מה שהיה עליך לומר, שדבריך לא השפיעו כלל ושהפגיעה בעבודה של בית האלוהים נותרה בעינה. לא מימשת את האחריות שלך, אולם אתה אומר בגלוי שמימשת את אחריותך או שמה שקרה לא היה ברור לך. האם זה נכון? זה מה שאתה באמת חושב? האם אינך נתון אפוא לשליטה מוחלטת של הטבע השטני שלך?" ("רק לבו של מי שמנהיג את האמת הוא לב ירא אל" ב'שיחותיו של המשיח של אחרית הימים'). התביישתי מאוד לראות כיצד דברי האל חשפו את הטבע האנוכי והערמומי שלי. ראיתי שהאחות ליו היתה רשלנית בחובתה ולא השתנתה אחרי שקיבלה ביקורת פעמים רבות, אבל חששתי שהיא תאמר שאני לא בן אדם אוהב, אז רק הצבעתי על הבעיות שלה בעדינות רבה כדי להגן על התדמית והמעמד שלי בליבה, וכתוצאה מכך, זה לא עזר לאחות ליו כלל, והפקת הווידאו שלנו התעכבה. העקרונות דרשו שאפטר אותה מחובתה, אבל אני רציתי להיראות בן אדם טוב ואוהב, אז לא עשיתי זאת. במקום זה, ארגנתי שהיא תכין קטעי סרטים לווידאו, מה שפגע באופן חמור בעבודת הכנסייה. הבנתי שלא היתה לי בעיה לשים אחים ואחיות במצב קשה ולפגוע באינטרסים של הכנסייה בתמורה למעמד שלי בלבבות האחרים. איך זה נחשב להיות בן אדם טוב? זה היה אנוכי, נתעב, ערמומי ומרושע. איך יתכן שזה לא יגעיל את אלוהים? לאחר מכן, לא בזבזנו זמן ופיטרנו את האחות ליו מחובתה, ואני שיתפתי איתה על דברי האל, וחשפתי את ההתנהגות העקבית בחובתה. לאחר זמן מה, היא השיגה הכרה עצמית מסוימת באמצעות חיפוש האמת, והייתה מסוגלת לשנות את מצבה. היא חזרה למלא את חובתה ונבחרה להיות אחראית על הצוות שלה. כששמעתי את החדשות האלה, שמחתי בשבילה מכל הלב, אבל גם הרגשתי מבוכה וחרטה. קודם לכן, היה אכפת לי רק להגן על הדימוי והמעמד שלי, ולא נהגתי לפי האמת, מה שעיכב את הגדילה שלה בחיים והזיק לעבודה של בית האל. זה היה רע מאוד! ידעתי שמאותו רגע והלאה, לא יכולתי להיות בן אדם מְרַצֶּה על חשבון האחים והאחיות ועבודת בית האל. אבל כשהגיעה השעה לנהוג לפי האמת, עדיין מצאתי את עצמי כבולה בידי השחיתות שלי.

באוקטובר 2020, הבנתי שהאחות ליו, שהייתה בחובת השקיה, לא השיגה שום תוצאות בגלל שחסרה לה איכות, אז עמדתי להסב אותה לחובה אחרת. ואז גיליתי שהיא היתה מאוד שחצנית, וכשלא הסכימה עם אחרים, במקום לחפש עקרונות אמת, רצתה שכולם רק יקשיבו לה. חשבתי, "אם הטבע השחצן שלה לא ייפתר, היא לעולם לא תוכל לעבוד טוב עם אחרים, ולא תמלא היטב שום חובה שתבצע. זה לא יהיה טוב עבורה ולא עבור עבודת בית האל. עליי לדבר איתה על הבעיה הזו שלה ולחלוק איתה שיתוף כמיטב יכולתי." אבל מאוחר יותר במהלך השיתוף שלי איתה, אמרתי, "מאז שאני מכירה אותך, ראיתי שיש לך בעיה של שחצנות. את לא מקבלת הצעות של אחרים ולא עובדת טוב עם אחרים, וזה משפיע על התוצאות בחובה שלך. מה את חושבת על זה?" ברגע שהמילים יצאו מהפה שלי, האחות ליו אמרה בדכדוך, "זה שאני לא עובדת טוב עם אחרים אומר שלא אהיה טובה בשום חובה. אני רוצה להניח בצד את החובה שלי ולהרהר במעשיי לזמן מה." כששמעתי אותה אומרת זאת, חשבתי, "היא מלכתחילה לא היתה במצב טוב. אם אחשוף ואנתח את הבעיה שלה, האם היא תחשוב שאני קשה איתה מידי ותוקפת אותה בכוונה? היא עלולה לומר שאני חסרת רגש ונטולת אהבה. זה אולי ישאיר אותה עם רושם רע עליי לפני עזיבתה. לא אהיה ישירה מידי, אלא רק אעודד אותה קצת. לא ארחיב בעניין הבעיה שלה, וזה יהיה מספיק טוב. אולי כשהיא תהרהר על הדברים היא תשיג הבנה כלשהי ותוכל להשתנות. זה לא ישאיר משקעים קשים, והיא תיראה אותי כמנהיגת כנסייה אוהבת וסובלנית." אז שניתי את הטון שלי וניחמתי אותה, כשאמרתי, "למעשה, שינוי החובה הזה הוא גם אהבתו של האל. את יכולה להמשיך לעבוד על עצמך, ואם תעשי כמה שינויים בשחצנות שלך, לאחר זמן מה תוכלי לחזור לחובת ההשקיה. אנחנו צריכים לגשת לזה כיאות." ואז מצאתי כמה דברי אל שמטיפים ומנחמים אנשים בשביל שיתוף, ובזמן שהיא הקשיבה, הדאגה נעלמה מפניה. היא אמרה שמאותו רגע ואילך, היא רוצה למלא את חובתה היטב ולהמשיך לשאוף להשתפר.

גם אני שקלתי את זה אחרי שהלכתי הביתה. חשבתי, "בכך שניחמתי אותה באופן הזה, היא לא הייתי שלילית באותו רגע, אבל האם היא השיגה הבנה אמיתית כלשהי של הטבע המושחת שלה? האם שינוי החובה שלה עוזר להמריץ אותה, לשנות אותה? היא עוברת הלאה לחובה אחרת בעוד יומיים. אם אותן בעיות יעלו שוב, האם לא תהיה לזה השפעה ישירה על האפקטיביות שלה?" לא הרגשתי לגמרי בנוח, אז שאלתי את האחות פאנג, שלצידה עבדתי, מה היא חושבת על זה. היא אמרה, "אני מסכימה איתך שלאחות ליו אין הבנה אמיתית של הטבע המושחת שלה. אין לה תחושות חרטה וחבות משמעותיות לגבי הנזק שגרמה לעבודת הכנסייה. ברגע ששמעת שהיא לא רוצה למלא יותר את חובתה, רק ניחמת אותה, אבל לא שיתפת בבירור על השחצנות שלה ועל שורש אי יכולתה לעבוד טוב עם אחרים. זה לא יעזור לה עם ההרהור וההיווכחות שלה בהמשך." האחות פאנג המשיכה ואמרה, "במשך הזמן שאני מכירה אותך, הרגשתי שאת 'אומנת'." כששמעתי אותה קוראת לי ככה, לא ידעתי אם לבכות או לצחוק. תהיתי איך היא מסוגלת לתאר אותי ככה. היא הבחינה באי הנוחות שלי, ומיהרה להסביר את כוונתה: "בכל פעם שאחים או אחיות משפיעים על החובה שלהם בגלל השחיתות, את באה להרגיע אותם, ולא מעזה לציין אפילו עובדה אחת שתחשוף אותם. את נותנת להם לחמוק מלתת דין על דברים, וזה לא מועיל לחיים שלהם כלל וכלל. עבדתי עם הרבה מנהיגי כנסייה, אבל אף פעם לא ראיתי מישהי כמוך..." אבל מה שהיא אמרה הצביע במדויק על משהו שתמיד היווה עבורי בעיה, וזה הזכיר לי כמה מהדברים שקרו קודם לכן. אחות אחרת הצביעה על כך בפניי בעבר, ואמרה, "אני עובדת איתך כבר זמן מה, אבל מעולם לא ציינת אף אחת מהבעיות או מהחסרונות שלי. מעולם לא באמת עזרת לי מהבחינה הזאת." ההערכות של שתי האחיות האלה היו מאוד נוקבות, והרגשתי אשמה למדי. עבדתי עם האחרים כבר זמן מה אבל מעולם לא סיפקתי להם משהו מועיל באמת. מדוע תמיד פחדתי להצביע על הפגמים של האחים והאחיות? התפללתי לאלוהים מתוך חיפוש: "אלוהים, רוב הזמן אני לא מעזה להצביע על בעיות של אחרים, מפחד שאפגע בהם. אנשים לא יכולים ללמוד שום דבר בדרך זו. אלוהים, אני לא רוצה להיות בן אדם כזה, אבל אני לא מבינה את שורש הבעיה. אנא הנחה אותי להכיר את עצמי וללמוד את הלקח הזה."

לאחר מכן קראתי פסקה מדברי האל שחושפים צוררי משיח המטפחים רצון טוב. היא כל כך עזרה לי. דברי האל אומרים: "מנהיגי כנסייה אחדים אינם נוזפים באחים או באחיות כשהם רואים שאלה ממלאים את חובתם ברשלנות וכלאחר יד, למרות שעליהם לעשות זאת. כשהם רואים דבר שפוגע בבירור באינטרסים של בית האלוהים, הם מתעלמים מכך ואינם עורכים בירור כדי לא לגרום לפגיעה קלה שבקלים באחרים. המטרה והיעד האמיתיים שלהם אינם להתחשב בחולשות של אחרים – הם יודעים היטב מהי כוונתם: 'אם אמשיך כך ולא אפגע באף אחד, הם יחשבו שאני מנהיג טוב. תהיה להם דעה טובה וחיובית עליי. הם יכירו בי ויחבבו אותי'. אין זה משנה כמה נזק נגרם לאינטרסים של בית האלוהים ואין זה משנה עד כמה ההיווכחות בחיים של אנשיו הנבחרים של האל משתבשת או עד כמה חיי הכנסייה שלהם משתבשים, אנשים כאלה ממשיכים בפילוסופיה השטנית שלהם ואינם פוגעים באיש. לעולם אין בלבם תחושה של תוכחה עצמית. לכל היותר, הם עלולים להזכיר סוגייה כלשהי, בדרך אגב, ואז לסיים עם העניין. הם אינם משתפים את האמת ואינם מציינים את מהות הבעיות של האחרים ועוד פחות מכך מנתחים את מצבם של אנשים. הם אינם מובילים אנשים להיווכח במציאות האמת ולעולם אינם מתַקשֶרים מהו רצון האל או אילו עוולות אנשים מבצעים לעתים קרובות או איזה סוג של טבע מושחת אנשים מגלים. הם אינם פותרים בעיות מעשיות כגון אלה. במקום זאת, הם מגלים סובלנות אין קץ כלפי החולשות והרגשות השליליים של האחרים ואף כלפי רשלנותם ושטחיותם. הם מניחים בעקביות למעשים ולהתנהגויות של אנשים אלה לחלוף בלי שיתויגו כמות שהם ובדיוק משום שהם עושים זאת רוב האנשים חושבים, 'המנהיג שלנו הוא כמו אמא עבורנו. הוא מגלה הבנה כלפי החולשות שלנו אפילו יותר מאשר אלוהים. שיעור קומתנו אולי דל מכדי לעמוד בדרישות האל, אך די בכך שנוכל לעמוד בדרישות של המנהיג שלנו. הוא מנהיג טוב בשבילנו. אם יבוא יום שבו מלמעלה יחליפו את מנהיגנו, עלינו להשמיע את קולנו ולהציג את הדעות והרצונות השונים שלנו. עלינו לנסות לנהל משא ומתן עם אלה שלמעלה'. אם יש לאנשים מחשבות כאלו – אם יש להם קשר כזה עם המנהיג שלהם והתרשמות כזאת ממנו, ואם הם פיתחו בלבם תחושות של תלות, הערצה, כבוד ואהבה רבה כלפי מנהיגם – כיצד, אם כן, המנהיג צריך להרגיש? אם הוא חש תוכחה עצמית בנושא הזה, אי נוחות מסוימת, וחש מחויב לאלוהים, אל לו להיות מקובע בנושא מעמדו או הדימוי שלו בלבם של אחרים. עליו לשאת עדות לאלוהים ולרומם אותו, כך שיהיה לאלוהים מקום בלבבות האנשים וכדי שאנשים יהיו יראי אלוהים בזכות גדולתו. רק כך יזכה לבם בשלווה אמיתית, ואדם שעושה זאת הוא אדם שעוסק בחיפוש האמת. אולם, זו לא המטרה שעומדת מאחורי פעולותיהם של צוררי משיח ובמקום זאת הם משתמשים בשיטות ובטכניקות אלה כדי לפתות אנשים לסטות מהדרך האמיתית ולבגוד באמת, עד כדי כך שהם תמיד מאפשרים את האופן השטחי והרשלני שבו אנשים ממלאים את חובתם, במטרה לכבוש לעצמם מקום מסוים בלבבות האנשים ולזכות ברצונם הטוב. האין זה ניסיון לזכות בהערצתם של אנשים? והאין זה דבר מרושע ומתועב? זה מעורר שאט נפש! כאשר צוררי משיח אלה עושים זאת באופן זה במשך זמן מה, נוצר אצל אנשים רושם חיובי עליהם, אנשים בוטחים בהם ומתחילים לסמוך עליהם – אולם מה תהיה התוצאה של הדבר? האנשים לא יוכלו להבין את האמת ולא יתקדמו כלל בהיווכחותם בחיים. להיפך, אותם אנשים יתחילו לראות אותם כמקור פרנסתם, כתחליף לאלוהים. הם גוזלים את מקומו של אלוהים בלבותיהם של בני האדם" ('חשיפת צוררי המשיח'). הבנתי ממה שחשפו דברי האל, שצוררי משיח לא פוגעים באנשים ולא חושפים שחיתות של אחרים כדי למצוא חן בעיניהם ולמצב את עצמם בלבבות האחרים. האם לא הייתי בדיוק כזו? בדרך כלל, כשראיתי אחים ואחיות עושים משהו שלא עלה בקנה אחד עם האמת, ושהיה עלול לפגוע בעבודה של בית האל, לא העזתי להצביע על מהות הבעיה, מפחד שאהרוס את הדימוי שהיה להם עליי כבן אדם מתחשב והגיוני. משום כך תמיד עקפתי את עיקר העניין והכלתי את השחיתויות והחולשות של האחרים. הולכתי אנשים שולל וטיפחתי רצון טוב עם נעימות שטחית כדי לשמור על המעמד שהיה לי אצל האחרים. זה הזיק להיווכחות בחיים של האחים והאחיות ולעבודה של בית האל. זה לא עזר לאחרים אבל הם עדיין דיברו עליי טובות. האם זה לא הביא אליי אחים ואחיות? מה ההבדל בין מהות הפעולות שלי לבין זו של צורר משיח? לאור ההבנה הזו, לא יכולתי אלא להרגיש מבוהלת. אלוהים רומם אותי למעמד של מנהיגה כדי שאוכל ליישם בפועל שיתוף על האמת לפתירת בעיות וקשיים של אחרים בהיווכחות בחיים שלהם, לחפש את האמת ולהכיר את עצמי לנוכח בעיות, ואז לחזור בתשובה לאלוהים, לנהוג לפי האמת, ולהישמע לאלוהים. אבל במקום זה, הייתי כמו שודדת דרכים, והשתמשתי באמצעים מתועבים כדי למצוא חן בעיני אחרים ולבסס את המעמד שלי בקרבם. האם זה לא בדיוק מה שצורר משיח היה עושה? התחריתי עם אלוהים על האנשים שלו, מה שפגע אנושות בטבעו! ראיתי כמה מפחידות המהות וההשלכות של להיות בן אדם מְרַצֶּה, ושאם לא אחזור למוטב, אהיה בסכנת השמדה. כשהבנתי זאת, באתי לפני אלוהים בתפילה: "אלוהים, כעת אני רואה שאני לא בן אדם טוב כלל, רק מישהי שרוצה שכולם יאהבו אותה. אני תמיד מנסה להגן על התדמית שלי בעיני אחרים, מוליכה שולל ומתעתעת באחים ובאחיות. זה מגעיל אותך. אלוהים, אני רוצה לחזור בתשובה בפניך, למרוד בעצמי, ולהפסיק להיות בן אדם מְרַצֶּה."

לאחר מכן, האחות פאנג ואני דיברנו על הבעיה של האחות ליו, ואז הלכנו לשתף איתה ולעזור לה. דיברנו על הבעות השחצנות שלה וההתעקשות שלה על דעותיה. גם מצאנו דברי אל שטיפלו בהשלכות המסוכנות של אורך חיים שחצני ובדרך של היווכחות ויישום בפועל. היא לא כעסה עלינו אחרי השיתוף, וגם לא היתה שברירית כמו שדמיינתי שהיא תהיה. היא אמרה בכנות, "שתיכן צודקות לחלוטין בקשר לבעיות שלי. בעתיד אני אנסה להתמקד בהתייחסות לטבע השחצני שלי..." כל כך שמחתי לשמוע אותה אומרת את זה. ראיתי שהתייחסות לאנשים בהתאם לעקרונות האמת, והבאתם בפני אלוהים הן אהבה וטוב לב אמיתיים. נהגתי לחשוב שלעזור לאחים ואחיות מתוך אהבה משמעו להזכיר ולהטיף להם, לתמוך בהם ולהזין אותם, ולא להיות בוטה בקשר לשחיתות שלהם. חשבתי שהם יתקשו לקבל את זה ויהפכו שליליים. כעת אני מבינה, שיחס אוהב אמיתי משמעו לעזור בפתירת השחיתות של האחרים, בעיותיהם, והקשיים שלהם בהתאם לאמת ולדברי האל. תמיכה והזנה הן גישה אחת, אבל גיזום וטיפול הן גישה אחרת. לדוגמה, לפעמים כשלמישהו יש שחיתות ממש חמורה בהיבט מסוים והוא לא משתנה אחרי הרבה שיתופים, יש לנתח את המהות, השורש, וחומרת ההשלכות בהתאם לדברי האל, כך שהוא יוכל לבוא בפני אלוהים כדי להרהר ולהכיר את עצמו. ואז בסופו של דבר הוא יוכל לחזור באמת בתשובה. זו הדרך היחידה להשיג תוצאות. האהבה-לכאורה שלי את האחרים התבססה על פילוסופיה גשמית שנשאה איתה את המניעים המתועבים שלי. רציתי רק להגן על התדמית שהייתה לאחרים עליי. לא לקחתי שום אחריות על חייהם של האחים והאחיות – לא היה שום סיכוי להיות אוהבת באמת. כל כך התביישתי כשהבנתי את זה ונהייתי מוכנה לתקן את התנהגותי הפגומה.

ואז התחלתי לחשוב מדוע היה לי כל כך קשה לומר ולו מילה כנה אחת כשגיליתי את המגרעות והשחיתות של האחרים, והייתי צריכה לנהוג לפי האמת כדי לחשוף אותם. זה כאילו הפה שלי היה נעול, ולא היתה לי שום דרך לפתוח אותו. לפעמים משהו עמד לי על קצה הלשון, ואז בלעתי אותו ואמרתי משהו מנומס. בכל פעם שאמרתי משהו שלא התיישב עם המציאות חוויתי תחושת גועל, משום שהדברים שהרגשתי והדברים שאמרתי היו לא מסונכרנים לחלוטין. זייפתי נועם עם האחים והאחיות, אבל פשוט לא יכולתי לנהוג לפי האמת. קראתי כמה פסקאות של דברי האל, שהראו לי את שורש הבעיה. האל הכול יכול אומר, "כולכם משכילים. כולכם מקפידים להיות מעודנים ומאופקים בלשונכם, כמו גם באופן דיבורכם: אתם מתחשבים ולמדתם לא לפגוע בכבודם העצמי וביוקרתם של אחרים. אתם מותירים לאחרים מרחב תמרון בדבריכם ובמעשיכם. אתם עושים ככל יכולתכם לגרום לאנשים לחוש בנוח. אינכם חושפים את הצלקות או החסרונות שלהם ואתם מנסים לא לפגוע בהם או להביך אותם. כזה הוא העיקרון שלפיו מרבית האנשים פועלים. ואיזה סוג של עיקרון זה? זהו עיקרון ערמומי, חלקלק, בוגדני וחתרני. מאחורי פניהם המחייכות של בני האדם מסתתרים הרבה דברים זדוניים, חתרניים ובזויים. ...ולכן, האם ניתן לסמוך על דבריהם של בני האדם? האם הם אמינים? בני האדם יותר מדי לא אמינים ולא ניתן לסמוך עליהם, זאת משום שחייהם ופעולותיהם ודבריהם, כל מעשה שלהם וכל מחשבה פנימית שלהם מבוססים על אופיים השטני, על מהותם השטנית ועל הטבע המושחת של השטן" ("שישה סימנים להתקדמות בחיים" ב'שיחותיו של המשיח של אחרית הימים'). "ישנם עדיין רעלים שטניים רבים בחייהם של בני האדם, בהתנהלותם ובהתנהגותם. לדוגמה, פילוסופיות החיים שלהם, הדרכים שבהן הם עושים דברים והעקרונות שלהם מלאים כולם ברעליו של התנין הגדול האדום כאש, וכולם נובעים מהשטן. אם כן, כל הדברים שזורמים בעצמותיהם ובדמם של בני האדם הם דברים של השטן. לכל הפקידים ההם, לבעלי הסמכות, ולאלה שהשיגו דבר מה – יש נתיבים וסודות משלהם איך להצליח. האין סודות כאלה מהווים ייצוג מושלם של אופיים? הם עשו דברים כה גדולים בעולם, ואיש אינו יכול לזהות את המזימות והתככים שהסתתרו מאחוריהם. הדבר מוכיח עד כמה אופיים חתרני וארסי. השטן השחית את האנושות לעומק. הארס של השטן זורם בדמו של כל אדם, וניתן לראות שאופיו של האדם מושחת, מרושע וראקציוני, גדוש בפילוסופיות של השטן ושקוע בהן – זהו אופי שבוגד באלוהים באופן מוחלט. זו הסיבה לכך שבני האדם מתנגדים לאלוהים ומתקוממים נגד אלוהים" ("כיצד יש להכיר את טבע האדם" ב'שיחותיו של המשיח של אחרית הימים'). למדתי ממה שגילו דברי האל שחוסר העזה לחשוף את השחיתות של האחים והאחיות נובע משליטתם המזיקה של רעלים שטניים. חשבתי על דברים כמו "כל אדם ידאג לעצמו והשטן ייקח את האחרון", "המעוניין בחברויות ארוכות וטובות לא ידבר על מגרעותיהם של חבריו הטובים", "לעולם אל תסטור לאנשים בפניהם ואל תנזוף בהם על מגרעותיהם", "מילה טובה מחממת את החורף הקר ביותר, מילה קשה מצננת את הקיץ החם ביותר", ו"חשוב לפני שתדבר, ואז דבר באיפוק", ושחייתי על-פי הפילוסופיות השטניות האלה. תמיד דאגתי לדימוי ולמעמד שלי. אחרי שהשגתי את אמונתי, המשכתי לחיות על-פי חוקי השטן האלה, וטיפלתי במערכות היחסים שלי בכפפות של משי, לא פגעתי באף אחד, וחשבתי שכך אוכל למצב את עצמי ולתפוס לעצמי מקום בליבם של האחרים. נשלטתי בידי הרעלים הללו של השטן, ולנוכח בעיות תמיד שקלתי סיכונים ורווחים, תוך התחשבות בשם ובמעמד שלי. אם ראיתי שיש סיכוי לעשות נזק לדימוי האישי שלי, שמתי את האינטרסים של בית האל בצד והגנתי על האינטרסים שלי. אפילו טענתי שאני מנסה למנוע מאחרים להפוך שליליים, והטעיתי אנשים לחשוב שאני אוהבת ואחראית. ראיתי כמה היה זה אנוכי וערמומי מצדי לחיות על-פי הפילוסופיות השטניות האלה. הייתי מישהי אחת בפרצופם של אנשים, ומישהי אחרת מאחורי גבם. לא עמדתי בפני אלוהים עם לב כן, ולא הייתי אמיתית ולו במעט עם האחים והאחיות. הייתי כל כך שטנית. גרמתי נזק לאחרים ולעבודה של בית האל. האמנתי במשך שנים וקראתי את דברי האל, אבל לא נהגתי לפי האמת ביחסים שלי, ולא שמרתי על עבודת הכנסייה. נהגתי על-פי הרעיונות המופרכים והשקרים של השטן, נשכתי את היד שהאכילה אותי, והתפלשתי בבוץ עם השטן. האם לא הייתי אחת מאלה שמאמינים באלוהים אבל מתנגדים לו? אם לא הייתי משתנה, ידעתי שאגעיל את אלוהים ואיענש על-ידו. לאור ההבנה הזו, החלטתי להפסיק לחיות על-פי הפילוסופיות השטניות הללו, ואל מול בעיות לנהוג באופן מודע לפי האמת.

חודשיים לאחר מכן, למדתי שהאחות ג'או, שהייתה בחובת אירוח, פיתחה מחסום בינה לבין כמה מהאחרים בגלל כמה דברים פעוטים. כשמישהו עשה משהו שלא מצא חן בעיניה, היא החמיצה אליו פנים, וזה יצר תחושת אילוץ אצל האחרים. זה השפיע על כמה מהם בחובה שלהם, והיא נזקקה לשיתוף מיידי. האחות פאנג שאלה אותי אם אני רוצה לטפל בזה, וחשבתי, "אני מכירה את האחות ג'או חמש שנים. יש לה רושם די טוב ממני, אז אם אחשוף אותה כשחצנית עם אנושיות ירודה, האם היא לא תכעס עלי? האם זה לא יהרוס את היחסים שלנו? אולי כדאי שהאחות פאנג תלך לבד." אבל אז נזכרתי בפסקה מדברי האל: "חייב להיות רף לאנושיות טובה. לא מדובר על הליכה בנתיב המתינות, אי היצמדות לעקרונות, ניסיון לא לפגוע באיש, למצוא חן בכל אשר תלך, להיות חלק וחלקלק עם כל מי שאתה פוגש ולגרום לכולם להרגיש טוב. זה לא הרף. מהו, אם כן, הרף? הוא כולל התייחסות לאלוהים, לאנשים אחרים ולמאורעות בלב אמיתי, יכולת לקחת אחריות ועשיית כל הדברים האלה באופן ברור כך שכולם יוכלו לראות ולהרגיש זאת. יתר על כן, אלוהים חוקר את לבם של אנשים ומכיר אותם, כל אחד ואחד מהם" ("תנו את לבכם האמיתי לאלוהים ותוכלו להשיג את האמת" ב'שיחותיו של המשיח של אחרית הימים'). המשמעות של אנושיות טובה היא לא להיות תמיד נינוח ולהסתדר עם כולם, אלא להיות מסוגל לקבל את ביקורת האל בדברים ובמעשים שלך, להיות מסוגל לנהוג לפי האמת ולהיות בן אדם כן. זה לגשת גם אל אלוהים וגם אל האחים והאחיות עם לב ישר. רק זה מהווה אנושיות טובה באמת. הרהרתי: האם התייחסתי לאחים ולאחיות באהבה? האם נהגתי לפי האמת? ידעתי שהאחות ג'או לא ראתה את הבעיה שלה, ושכואב להציב מחסום ולחוות רגשות קשים עם אחרים. אם הייתי מעמידה פנים שאני לא רואה את זה ומתנהגת לגמרי בנועם ובחנפנות, האם אלה לא חיים על-פי טבע שטני חלקלק וערמומי? לאור המחשבה הזו, התפללתי לאלוהים: "אלוהים, אני בן אדם מְרַצֶּה עם אנושיות לוקה בחסר. אני רואה אחות שחיה עם שחיתות ושהשטן משתעשע בה, אבל אני מעלימה עין. זה לא נקרא לאהוב. אלוהים, אני רוצה למרוד בעצמי ולא לחיות עוד על-פי הטבע הערמומי שלי, אלא לפתוח בשיתוף כדי לעזור לאחות ג'או עם הבעיה שאני רואה שיש לה. אנא הנחה אותי." במהלך השיתוף, הבאתי כמה מדברי האל כדי להצביע כיצד נחשפו השחצנות וחוסר האנושיות שלה, ושיתפתי איתה על ההשלכות המסוכנות של המשך התנהלות כזאת. היא יכלה לראות שהיא היתה שחצנית ושהיא תמיד רצתה לעשות דברים רק בדרך שלה, דבר שהגביל מאוד את האחים והאחיות. היא גם אמרה שסוג כזה של שיתוף היה מאוד מועיל עבורה. אני כל כך אסירת תודה לאלוהים שהנחה אותי להשתחרר מכבלי השחיתות שלי, ועל כך שחוויתי שהנהיגה לפי האמת והחיים על-פי דברי האל הם הדרך היחידה להראות אהבה באמת לאחים ולאחיות. זו הדרך ההגונה והרגועה היחידה לחיות.