האל תיעב אותם בשל התנגדותם לאל.

אך בלבו, דאגתו ורחמיו כלפי האנושות נותרו ללא שינוי.

אבל כשהאל השמידם, ליבו לא השתנה.

כשהאנושות היתה מלאת זוהמה, לא צייתה במידת מה,

האל נאלץ להשמידה בשל עקרונותיו ומהותו.

אך בשל מהות האל הוא עדיין ריחם על האנושות ורצה לגאול אותה בדרכים שונות,

כדי שבני האדם ימשיכו להתקיים.

אך בסירובו לישועת האל, האדם המשיך להמרות את פיו.

וסירב לקבל את ישועת האל, כלומר, סירב לקבל את כוונותיו הטובות.

זה לא שינה איך האל קרא והזהיר, איך האל סיפק ועזר,

האדם לא הבין, האדם לא העריך, ולא התייחס.

בכאבו, האל עדיין היה סובלני עד מאוד וחיכה שהאדם יתחרט.

כשהגיע לקצה גבול סבלנותו, הוא עשה את אשר היה חייב לעשות.

מהרגע בו תכנן להשמיד עד לרגע שבו פתח בתכניתו,

היה פרק זמן שבו האדם יכול היה לחזור בו.

זו הייתה ההזדמנות האחרונה שהאל העניק לאדם.

עיבוד של "עבודתו של אלוהים, טבעו של אלוהים ואלוהים עצמו א'" בספר 'הדבר מופיע בבשר'