מאת ז'נג מין, ספרד

בדברי האל נאמר: "נאמר בעבר שבני האדם האלה הם צאצאי התנין הגדול האדום כאש. למעשה, חשוב לחדד זאת – הם ביטוי של התנין הגדול האדום כאש" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, פירושים של מסתרי דברי האל לתבל כולה, פרק 36). למרות שבמילותיי הכרתי בכך שדברי האל הם האמת, וכי הם מגלים את מצבנו האמיתי, בליבי פנימה לא הסכמתי שאני מצאצאי התנין הגדול האדום כאש ולא שאני התגלמותו. למעשה, תמיד חשתי שאני מסוגלת ללכת בעקבות אלוהים ולהשקיע למענו את כל כולי; חשתי שאני מסוגלת להסתדר היטב עם רוב אחיי ואחיותיי, ושהסובבים אותי מעריכים אותי. למרות שהיו בי תכונות מושחתות, חשבתי שאין פירוש הדבר שאני מרושעת כמו התנין הגדול האדום כאש. רק לאחר שנחשפתי ראיתי לבסוף את האמת, כיצד השטן השחית אותי; נוכחתי שאני מלאה ברעליו של התנין הגדול האדום כאש ושאני מסוגלת בבירור לנהוג בדיוק כמו התנין הגדול האדום כאש.

חובתי בכנסייה היתה לאסוף מאמרים. יום אחד, מנהיג הקבוצה אמר לי שמכאן ואילך, אני והאחות שעמה עבדתי נהיה אחראיות לכל מלאכת איסוף המאמרים מכל הכנסיות, וכי אם למישהו תהיה בעיה, נוכל לדון בה כולנו ולערוך שיתוף בנושא. כשנודע לי הדבר, היה בי חשש מסוים וחשתי לחץ אדיר, ועם זאת חשתי שביעות רצון עצמית. חשבתי לעצמי: "ניטול חלק באיסוף כל המאמרים מכל הכנסיות. נראה שאני מסוגלת למלא את תפקידי, ושאני אדם בעל יכולת בכנסייה". תחושת "אחריות" גאתה בי לפתע, ולפני שהבנתי מה קורה – פעלתי ודיברתי מתוקף תפקידי כבודקת מאמרים. פעם אחת, בעת חילופי דעות עם אחים ואחיות מקבוצת העבודה שמטפלת במאמרים מכל הכנסיות, הבחנתי שאחד האחים בקבוצה מעורב מאד בעבודתנו. כל אימת שהתעוררה בעיה, הוא תמיד ניצל את ההזדמנות כדי להביע את דעותיו. לפעמים, כשאח או אחות אחרים שאלו שאלה ואני כבר עניתי בקבוצה המקוונת שלנו, הוא היה בכל זאת מתעקש להביע את דעותיו אחריי, ובכל פעם ללא יוצא מן הכלל דעתו היתה שונה מדעתי. בכל פעם שזה קרה, חשתי מעט אומללה והייתי חושבת: "הוא כל כך מעורב בקבוצה הזו ורבים מסכימים עם דעותיו. האם ייתכן שברצונו להתעלות מעליי? לא מוצא חן בעיניי! הוא לא יודע עליי הרבה, הוא לא יודע איזו חובה אני ממלאת, ובכל זאת הוא רוצה להתחרות בי. האם חסרה לו מודעות עצמית?" כשחשבתי על זה, התחלתי לחוש סלידה מהאח הזה מתעוררת בי.

לאחר מכן, קיבצתי את האחים והאחיות בקבוצת העבודה המטפלת במאמרים בכל הכנסיות כדי להחליף דעות בנושא הבעיות במאמרים. רוב האחים והאחיות הסכימו עם הצעותיי, אך האח הזה נקט שוב עמדה שונה בנושאים שונים, והצביע על הליקויים בהצעותיי. ידעתי שזה דבר רגיל, שלאנשים יש הצעות שונות כשמתעוררת בעיה, ושעלינו לקבל כל הצעה שתאפשר לנו למלא את חובתנו בצורה טובה יותר, אך כשחשבתי כיצד האח הזה דחה את הצעתי בנוכחות אחים ואחיות כה רבים, נמלאתי בתחושת התקוממות ובאי שביעות רצון. חשבתי: "האחים והאחיות האחרים יכולים לקבל את הצעתי ללא כל הסתייגות, אבל אתה חייב למשוך אליך את כל תשומת הלב – אתה מנסה להקשות עליי בכוונה, כדי להראות כמה אתה אחראי בענייני עבודה וכמה אתה מבין דברים בבהירות? אתה כל כך יהיר וכל כך קשה להסתדר איתך!" ככל שחשבתי על כך יותר, כך גברה בי הסלידה כלפי האח הזה, עד כי אף לא רציתי לומר לו שום דבר. כעבור כמה ימים, האח הזה שלח לנו מאמר לקריאה. הוא אמר שהמאמר כתוב מצוין ושעלינו לשלוח אותו כדי שכולם יוכלו לעיין בו. כששמעתי אותו מדבר בביטחון עצמי כה רב, התחלתי לחוש אי נוחות וחשבתי: "כבר קראנו את המאמרים האלה. אם המאמר הזה עדיין לא נבחר, כנראה שמשהו בו לא בסדר. אתה חייב להיות עיוור לגמרי אם אפילו את זה אתה לא רואה". כך דיכאתי את אי שביעות הרצון שחשתי וקראתי את המאמר הזה פעם נוספת באי-רצון רב. לאחר מכן אמרתי לו את דעתי וציינתי כמה מהבעיות שלהרגשתי קיימות במאמר, אך הוא סירב לקבל את עמדתי אלא הזכיר לי להתייחס ברצינות לכל מאמר ומאמר, או שעליי לבקש מהממונים עליי לקרוא את המאמר שוב בעיון. ההתנגדות הפנימית שחשתי גברה באותו רגע, וחשבתי: "מאז שפגשתיך, כמעט אף פעם לא הסכמת עם הצעותיי וכמעט שלא פעלת לפיהן – אתה תמיד מעלה הצעות אחרות, כדי שכולם יתייחסו אליהן ויאמצו אותן. אתה מפגין את יכולותיך בכל הזדמנות ואתה כזה שחצן. אין בך שום כבוד כלפיי בכלל. איזה מטרד להתעסק עם אחד כמוך – זה כל כך מרגיז!" אפילו חשבתי: "איך הכנסייה מסוגלת לבחור בו למשימת איסוף המאמרים? אדם כמוהו עם טבע כל כך שחצני פשוט לא מתאים לעבודה הזאת. ייתכן שעליי לדווח על בעיותיו לממונה עליי, ולתת לו להחליט אם אותו אדם מתאים למלאכה הזאת. הכי טוב יהיה אם הממונה עליי יעביר אותו למקום אחר". כשחשבתי על זה הבנתי שהלך רוחי שגוי. חסרה לי הבנה ביחס לאותו האח, וידעתי שאסור לי לחרוץ עליו משפט בכזו קלות דעת וכי עליי להתייחס אליו בהגינות. אך אני רק חשבתי על הדברים האלה ולא העמקתי מעבר לכך בהתבוננות עצמית בנושא; גם לא חתרתי אל האמת שתביא מזור לשחיתות שהפגנתי בנושא, אלא המשכתי לחוש התמרמרות כלפי האח הזה.

יום אחד, הממונה עליי הציע שנחליף דעות עם ממונים ועמיתים לעבודה מכל הכנסיות האחרות ונדון כיצד נוכל לשפר את הבנתנו בעקרונות כתיבת המאמרים, כדי להשתלט על העבודה הזו. הסכמתי, אך נעשיתי עצבנית במידה שלא תיאמן. זו עמדה להיות הפעם הראשונה שבה אני משתתפת באסיפה מקוונת לצורך חילופי דעות עם דרג הביניים הניהולי ועם העמיתים. חוץ מזה, לא הייתי כל כך טובה בהבעה עצמית וחששתי שלא אוכל לשתף בבהירות ושאביך את עצמי בפומבי. החשש הזה גרם לי לייסורים. ביום שלפני תחילת האסיפה המקוונת, קיבלתי פתאום הודעה מהאח הזה, ששאל אם יוכל להשתתף באסיפה. כשקראתי את הודעתו, כמעט איבדתי שליטה. חשבתי: "אתה כבר השתתפת כמה פעמים באסיפות לחילופי דעות, ואף פעם לא קיבלת אף אחד מהצעותינו, אז מה הטעם שתשתתף באסיפה הזאת? אני כבר מאד לחוצה מהאסיפה הזאת. אם תשאל אותי מחר שאלה קשה, אתה פשוט תהפוך את כל האירוע לעוד יותר בלתי נסבל מבחינתי". כשחשבתי על השתתפותו באסיפה למחרת, ידעתי שממש איני רוצה אותו שם, וניסיתי לחשוב מה אוכל לומר כדי שהוא לא ירצה להשתתף. חשבתי זמן מה כיצד להגיב, אך עדיין לא עלתה בדעתי סיבה מתאימה, ולכן אמרתי בחוסר תיחכום: "התכנים באסיפה הזאת יהיו פחות או יותר כמו באסיפה הקודמת. אתה לא צריך להשתתף". חשבתי שאם אענה לו כך, הוא ירפה מהעניין. להפתעתי הוא שלח הודעה נוספת, ובה כתב: "מחר יש לי זמן פנוי ואני רוצה לשמוע במה כולם ידונו". כשקראתי את הודעתו התרגזתי מאד, אך בכל זאת לא היתה לי סיבה שלא להרשות לו להשתתף. יכולתי רק להסכים באי-רצון, אך בכל זאת היססתי לצרף אותו לקבוצה. חשבתי לעצמי: "אתה כזה מטרד! למה אני לא יכולה להיפטר ממך אף פעם. האם נוכל להגיע למשהו באסיפה הזאת אם תשתתף? אתה מנסה להקשות עליי בכוונה?" המשכתי בנסיונותיי למצוא סיבה שתמנע ממנו להשתתף ואפילו חשבתי לבטל את החברות איתו – אך אז חשבתי: "בסדר, אתה יכול להשתתף. אם תיטפל לקטנות ותהיה לא נעים כמו באסיפה האחרונה, כולם יראו כמה אתה יהיר וגאוותני, ואז אף אחד לא יעריך אותך..." ובדיוק אז הבנתי שהדעות הקדומות שלי כלפיו הפכו לשנאה, ושאני פשוט מביעה את כוונות הזדון שלי. אם אאפשר למצב להתפתח הלאה, נחרדתי מהמחשבה כיצד אנהג באח הזה. ולכן מיהרתי להתפלל ולקרוא לאלוהים, וביקשתי ממנו שיגן על ליבי. לאחר שנרגעתי, התחלתי להרהר ולחשוב מדוע תגובתי היתה כה חזקה כשנתקלתי בדבר שאינו תואם את דעותיי, מדוע לא יכולתי לקבל קול שהתנגד לי ומדוע גיבשתי דעות קדומות כה מוצקות נגד האח הזה.

בעודי מחפשת, קראתי קטע כשערכתי שיתוף: "איך אלה שמשרתים כמנהיגים מתייחסים לאחים ולאחיות שהם מוצאים בלתי נעימים, המתנגדים להם, ושמחזיקים בהשקפות שונות לגמרי משלהם – זהו עניין רציני מאוד ויש לטפל בו בזהירות. אם הם לא ייווכחו באמת, הם בוודאי יפלו לרעה ויגנו אנשים כאלה בהיתקלם בסוגיה שכזו. פעולה שכזו היא בדיוק ביטוי לטבעו של התנין האדום הגדול שמתנגד לאלוהים ובוגד בו. אם אלה שמשרתים כמנהיגים עוסקים באמת והם בעלי מצפון והיגיון, הם יבקשו את האמת ויטפלו בעניין כראוי. ...כאנשים, עלינו להיות ישרים והוגנים. כמנהיגים, עלינו לטפל בדברים על פי דברי האל כדי לשאת עדות. אם נעשה דברים על פי רצוננו, ונשלח כל רסן מעל טבענו המושחת, הרי שזה יהיה כישלון נורא" (שיתופיהם של בכירים). השיתוף הזה ריגש אותי עמוקות. חשבתי – מדוע יש בי כזו התנגדות וסלידה כלפי האח הזה, עד כדי כך שאף התחלתי לשנוא אותו – האין זה פשוט משום שהוא לא הסכים עם השיתופים שלי והעלה אי אילו הצעות אחרות, שגרמו לי להיראות רע? האין זה פשוט מפני שראיתיו מעורב כל כך בקבוצה שלנו ואהוד על הכול, ואז חשתי שהוא גזל ממני את מרכז הבימה? בהתחלה עבדנו ביחד, האחים והאחיות, כדי למלא את חובתנו, ובשל ההבדלים בינינו בשיעור הקומה ובהבנה, היה זה נורמלי שיהיו לנו דעות שונות בנושאים מסוימים. האח הזה בסך הכול הביע את דעותיו – לא היו בו כוונות זדון כלשהן. אך אני רציתי תמיד שהוא יאזין ויציית לי. רציתי שהוא יסכים איתי ויקבל את כל דבריי – ולא ייתכן שהואיחלוק עליי. כשמעשיו פגעו בהערכתי העצמית ובמעמדי, גברה בי הטינה כלפיו עד כדי כך שאפילו החרמתי אותו ולא רציתי שהוא ישתתף באסיפה. ואם אפשרתי לו להשתתף, זה היה רק מפני שרציתי שהוא יעשה מעצמו צחוק. ניתחתי את המחשבות והרעיונות האלה וראיתי שכל מה שהבעתי הוא טבע שטני מרושע ויהיר. מעשיי היו באמת כל כך בזויים ומכוערים!

ואז קראתי במהלך השיתוף: "לא משנה מי אתה – כל עוד אינך מסכים איתם, אתה ראוי מבחינתם לענישה – איזה מין טבע הוא זה? האין זה בדיוק כמו התנין הגדול האדום כאש? התנין הגדול האדום כאש שואף לעליונות על הכול ומתייחס אל עצמו כאל מרכז העולם: 'אם לא תסכים איתי, אעניש אותך; אם תעז להתנגד אליי, אשתמש בכוח צבאי כדי למעוך אותך'. אלו קווי המדיניות של התנין הגדול האדום כאש, וטבעו כטבע השטן, רב-המלאכים. ישנם אנשים שמתחילים להנהיג את קווי המדיניות של התנין הגדול האדום כאש כאשר הם הופכים לממונים או לעובדים. כיצד הם עושים זאת? 'עכשיו אני ממונה, וחובתי הראשונה היא לגרום לכך שכולם יצייתו לדבריי, וגם יצייתו לי בליבם – רק אז אוכל להתחיל בעבודתי הרשמית'" ("דרשות ושיתופים על היווכחות בחיים"). "אם אח או אחות נוקט עמדה, או שיש לו דעה על אדם שהאמת מצויה ברשותו ושמסוגל לקבל וליישם את האמת, או שהוא מגלה שלאותו אדם יש מגרעות ושהוא עושה שגיאות, והוא מוכיח אותו, מותח עליו ביקורת או גוזם אותו ומטפל בו – האם אותו אדם לא ישנא אותו בסופו של דבר? על אותו אדם להרהר תחילה באותו עניין ולחשוב: 'האם דבריך נכונים או לא? האם הם תואמים את העובדות? אם הם תואמים את העובדות, אקבל זאת. אם מה שאתה אומר נכון למחצה, או שבעיקרי הדברים הוא תואם את העובדות, אקבל זאת. גם אם מה שאתה אומר אינו תואם לעובדות, אך ביכולתי לראות שאינך אדם מרושע וכי אתה אח, אנהג בסובלנות ואתייחס אליך בהגינות'" ("דרשות ושיתופים על היווכחות בחיים"). השיתוף הראה לי שמאז שהתנין הגדול האדום כאש עלה לשלטון, הוא מעולם לא התחשב באינטרסים של אנשים רגילים ואינו חושב אף לרגע כיצד לנהל את המדינה על הצד הטוב, או כיצד לאפשר לעם הסיני לחיות באושר. כל מעשיו נעשים בסך הכול כדי לגונן על עמדתו ועל כוחו. כדי למשול בעם לצמיתות וכדי להחזיק בשליטה הדוקה על האוכלוסייה, הוא מנהיג מדיניות של אידיאולוגיה מאוחדת וקול אחד, הוא אוסר על אנשים להחזיק בדיעות מנוגדות ולומר לו לא. כל עוד הוא מציג רעיון מסוים ותומך בו – כולם חייבים לקבל אותו, בין אם הוא אמיתי או שקרי, וכולם חייבים לפעול לפיו ללא סייג. אם מישהו אינו מסכים לאותו רעיון או מתנגד לו, התנין הגדול האדום כאש ייטול את חייו או יטיל עליו עיצומים, על פי החוק השטני: "שאלו שנשמעים לי ישגשגו ואלו שמתנגדים לי יגוועו". כל מי שמציג התנגדות נחשב לסרטן שאותו יש לחתוך ולהסיר – התנין הגדול האדום כאש להוט להרוג את כל מי שמתנגד לו בהקדם האפשרי, להשמיד ולבער אותו כליל. טבח תלמידי המכללות בכיכר טיאננמן ב-4 ביוני 1989 הוא דוגמא טיפוסית. אותם תלמידי מכללות בסך הכל מחו נגד השחיתות והביעו תמיכה בדמוקרטיה – אך הממשל הקומוניסטי בסין ראה בהם אויבים. הממשל הקומוניסטי כינה את תנועת הסטודנטים 'מרידה נגד המהפכה' והחליט לדכא ברצחנות את הסטודנטים. כאשר השוויתי את התנהגותי להתנהגותו של התנין הגדול האדום כאש, הבנתי שהבעתי בדיוק את טבעו של התנין הגדול האדום כאש. הייתי אדם מושחת וטבעי לא השתנה כלל. גם לא היה בי שמץ מממשותה של האמת, והעמדות שהצגתי לא היו בהכרח נכונות תמיד. תמיד רציתי שאחרים יקשיבו לי ויצייתו לי ללא שאלות – ואם לא, הם נמאסו עליי והייתי מתרחקת מהם במידה כזו, שלא ניתן היה לערוך בינינו פיוס. הייתי חושבת על כל אמצעי אפשרי כדי להיפטר מהם – הייתי כה מרושעת וחסרת אנושיות! חשבתי כיצד הכנסייה ארגנה שהאחים ואחיות ימלאו יחד איתי את חובותינו ביחד, כדי שנוכל ללמוד האחד מרעיונותיו של רעהו, לעבוד יחדיו בהרמוניה ולמלא ביחד את חובותינו לשביעות רצון האל. אך כלל לא חשבתי על הדברים האלה – רק חשבתי אם אוכל להמשיך ולהחזיק בעמדתי, אם הדימוי העצמי שלי וכבודי העצמי ייפגעו, ואם אדם אחר יציית לי. באשר לאלו שדעותיהם שונות משלי – הייתי מרחיקה ומדכאת אותם – ממש פעלתי כשודד המושל על הגבעה שלו. בהתנהגותי זו, כיצד הייתי מסוגלת להשביע את רצון האל במילוי חובתי? בסך הכל עשיתי מעשים רעים והתנגדתי לאלוהים! כשחשבתי על הדברים הללו, התביישתי עוד יותר: ראיתי שאני כה יהירה וגאוותנית, שטבעי הוא כטבעו של התנין הגדול האדום כאש ושאין ספק כי אני מסוגלת לעשות את כל שעושה התנין הגדול האדום כאש. רק אז ראיתי שאני אכן מצאצאי התנין הגדול האדום כאש ושאני מלאה ברעליו. אם לא אחתור לשינוי בטבעי, גם מבלי להתכוון לכך אעשה דברים שיפריעו לעבודת האל ויקלקלו אותה – ובסופו של דבר איענש ואלוהים יקלל אותי על שפגעתי בטבעו. באותו הרגע התחלתי להבין את רצון האל ואת כוונותיו הטובות. אלמלא נקלעתי למצב הזה, לא הייתה לי שום יכולת להכיר בכך שיש בי הן את מהותו של התנין הגדול האדום כאש – מהות יהירה וגאוותנית, ששואפת לעליונות מעל לכול – והן טבע שטני המתנגד לאלוהים. בתוך כך, התגבשה בקרבי ההבנה, שהעובדה שאלוהים ארגן מין מצב כזה היה באמת ההגנה הטובה ביותר עבור אדם כמוני, יהיר וגאוותני, שמחשיב את עצמו לעליון כל כך. אילו כל האחים והאחיות היו תומכים בי ושבעי רצון ממני, ואיש לא היה מעלה התנגדות כלשהי, הייתי נעשית אף יותר יהירה וגאוותנית, גורמת לאחרים ללכת בעקבותיי ולציית לי מכל הבחינות, תופסת את מקומו של אלוהים מבלי שאף אהיה מודעת לכך, מושלת בממלכתי שלי ולבסוף פוגעת בטבעו של האל – עד כי אלוהים היה מתעב ודוחה אותי. כאשר הבנתי את הדברים האלה, הודיתי לאלוהים והיללתי אותו מקרב לב. הרפיתי גם מדעותיי הקדומות ביחס לאותו אח. לא משנה איך תתנהל האסיפה הזו, שנועדה לחילופי דעות – אני הייתי מוכנה לנטוש את טבעי השטני ולהתמסר לתזמוריו ולהסדריו של אלוהים. לרגע לא העליתי בדעתי שתוצאתה של האסיפה הזו תהיה מעבר לכל ציפיותיי. באותו היום, בהנחיית האל וכאשר עסקתי בחילופי רעיונות עם האח ההוא, הצלחנו למצוא מכנה משותף וכל אחד מאתנו סייע לרעהו להתגבר על חולשותיו. הסתמכנו על ההכוונה האלוהית וניהלנו את האסיפה באופן חלק, עד סופה.

הודות לכך שאלוהים חשף אותי, הגעתי להבנה שאני אכן מצאצאי התנין הגדול האדום כאש, ושרעליו כבר מזמן הפכו לחיי. אם לא אוכל להשיל מעליי את התכונות המושחתות הללו, בסופו של דבר אלוהים רק יתעב אותי וידחה אותי; אלוהים ישרש אותי, ואני אאבד לנצח את הסיכוי לישועה. חשבתי על דברי האל, שבהם נאמר: "בהיותכם בני עמי שנולדו בארצו של התנין הגדול האדום כאש, ודאי יש בכם לא מעט ואף חלק ניכר מארס התנין. לפיכך, השלב הזה בעבודתי מתמקד בכם בראש ובראשונה, וזה היבט אחד של חשיבותה של התגלמותי כבשר ודם בסין" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, דברי האל לתבל כולה, פרק 11). "נאמר בעבר שבני האדם האלה הם צאצאי התנין הגדול האדום כאש. למעשה, חשוב לחדד זאת – הם ביטוי של התנין הגדול האדום כאש" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, פירושים של מסתרי דברי האל לתבל כולה, פרק 36). מדבריו של אלוהים התגבשה אצלי ההבנה שעבודתו של אלוהים להושעת בני האדם היא עבודה מאד מעשית וחכמה. אלוהים מביע את דבריו כדי לחשוף את רעלי התנין הגדול האדום כאש ואת הטבע השטני השוכן בקרבנו. בכך שגילה את העובדות, אלוהים אפשר לי להגיע למידה של הבנה וכושר הבחנה באשר לרעלי התנין הגדול האדום כאש המצויים בקרבי, וכך לדחות ולנטוש אותם כדי שהם לא יוכלו להשחיתני או לפגוע בי לעולם. ידעתי שבקרבי מצויות עדיין הרבה פילוסופיות ואקסיומות שטניות, וגם הרבה מרעלי התנין הגדול האדום כאש. אך מאותו יום ואילך, רציתי רק לחתור לאמת בכל מאודי, לקבל את השפיטה והייסורים שבדברי האל, לשאוף להשתחרר מכל רעלי התנין הגדול האדום כאש בהקדם האפשרי, ולחיות בצלם אנוש כדי להביא נחמה לליבו של האל!