1 האנושות חוותה את חמימותי, היא שירתה אותי בכנות, והיא נשמעה לי בכנות ועשתה הכל למעני בנוכחותי. אולם בני האדם כיום לא מצליחים להגיע לדרך הקיום הזו משום מה, והדבר היחיד שהם יכולים לעשות הוא להתאבל על אובדן ברוחם כאילו התעלל בהם זאב משחר לטרף. הם יכולים רק להביט בי בחוסר אונים, ולקרוא אליי לעזרה ללא-הרף, אך בסופו של דבר, הם לא יכולים להיחלץ ממצבם הקשה.

2 אני נזכר בהבטחות שבני האדם הבטיחו בנוכחותי בעבר, ובשבועות שהם נשאו בנוכחותי על השמיים והארץ שהם יכירו לי תודה על חסדי בגילוי חיבה. הם בכו בצער בפניי, וקול בכיים היה שובר לב וקשה מנשוא. לעתים קרובות עזרתי לאנושות הודות לנחישות שלה. בני האדם התייצבו בפניי אינספור פעמים כדי להישמע לי, והתנהלותם שובת הלב הייתה בלתי נשכחת. אינספור פעמים הם אהבו אותי באמונה איתנה, ורגשותיהם הכנים היו ראויים להערכה.

3 אינספור פעמים, הם אהבו אותי עד כדי כך שהם הקריבו את חייהם לשם כך, הם אהבו אותי יותר מאשר הם אוהבים את עצמם, ולנוכח הכנות שלהם קיבלתי את אהבתם. הם העלו את עצמם כקורבן מנחה בנוכחותי אינספור פעמים, למעני ובאדישות לנוכח המוות, ואני מחיתי את הדאגה מפניהם ובחנתי את ארשת פניהם בקפידה. היו אינספור פעמים שבהן אהבתי אותם כבבת עיני, והיו אינספור פעמים שבהן שנאתי אותם כאויביי. למרות זאת, האדם עדיין לא יכול לתפוס את דעתי.

4 כשבני האדם עצובים, אני בא לנחם אותם, וכשהם חלשים אני בא לעזור להם. כשהם אובדים בדרך, אני מכוון אותם. כשהם בוכים, אני מוחה את הדמעות. עם זאת, כשאני עצוב, מי יכול לנחם אותי בלבו? כשאני מודאג מאוד, מי מתחשב ברגשותיי? כשאני עגמומי, מי יכול לכפר על הפצעים שבלבי? כשאני זקוק למישהו, מי מוכן להציע לפעול בתיאום איתי? האם ייתכן שהיחס שהיה לבני האדם כלפיי בעבר נמחק כלא היה? מדוע בקושי נותר דבר בזיכרונם? איך ייתכן שבני האדם שכחו את כל הדברים האלה? כל זה קרה משום שאויב האנושות השחית אותה, נכון?

עיבוד של "פרק 27" מ'דברי האל לתבל כולה' בספר 'הדבר מופיע בבשר'