222 ראיתי את יפעת האל
I
שמעתי קול מוכר שקורא לי מפעם לפעם.
כאילו התעוררתי מחלום, הבטתי לראות מי קורא.
הקול היה עדין אך תקיף, דמות כה יפה.
המילים היו כמדקרת חרב חדה בליבי וברוחי.
הדברים חשפו את האמת בדבר שחיתותי. לא היה לי מקום להסתתר בו.
בגועל ומתוך מצוקה הרהרתי בכל מה שעשיתי.
התחרות מול אלוהים על המעמד חשפה את שפלותי.
אחרי הכל, אלוהים הוא אלוהים ואדם הוא עדיין אדם – ממש לא היה בי היגיון.
הייתי יהירה, טיפשה, בורה. לא הכרתי את עצמי.
לא היתה בי בושה, עשיתי דברים מבישים וליבי נמלא חרטה.
השטן השחית אותי עמוקות, נעשיתי כה שפלה.
השטן הרעיל אותי והייתי מוצפת במחשבות עליו. איבדתי את כל האנושיות.
נחשפה העובדה שאני מושחתת עד עמקי נשמתי ושאין בי צלם אנוש.
מבלי לבער את טבעי המושחת, השירות שאתן יהיה לשווא.
כיצד יכולתי שלא להתנגד לאל כשראשי מלא בתפיסות ואינו מכיר אותו כלל?
את הכל אני חייבת למשפט האל ולייסורים שהביא עליי, שטיהרו והושיעו אותי.
II
אני מוכה וסובלת כאב רב, אך יש יד אוהבת שמלטפת אותי.
אלוהים שופט אותי על מרדנותי וחוסר הצדק שלי.
אני שונאת את עצמי, חסידת האל מזה זמן רב, אשר לא הכירה אותו.
כשאני רואה שאלוהים הוא באמת צודק וקדוש, אני מתמסרת באופן מלא.
המשפט והייסורים הם אהבתו של אלוהים, זו ברכתו.
יש לי את היום הזה רק בזכות ישועתו באמצעות המשפט.
ממשותו וכל-יכולתו של אלוהים מתגלים במלואם לבני האדם.
אני חיה באור, מכירה את האל ורואה את יפעתו.
אלוהים הוא כה שובה-לב; אני אוהבת אותו בליבי ואעיד למענו לנצח.
