I

כשאני חושבת על אמונתי באלוהים בעבר, יש בליבי כזו תחושה של חוב.

היות שלא חתרתי אל האמת, נותרו בי חרטות כה רבות.

אלוהים עורר אותי למלא את חובתי, אך לא ידעתי להתחשב ברצונו.

עבדתי ונשאתי דרשות אך ורק כדי להשוות עצמי לאחרים.

נהניתי מכך שנושאים אליי עיניים ומעריכים אותי.

שירתתי את אלוהים מהשפה ולחוץ, אך למעשה ביססתי לעצמי מעמד.

דברי האל הזכירו לי והזהירו אותי אך לא התייחסתי לכך.

לא ויתרתי והתרוצצתי אך ורק כדי לקבל פרס, רק בשביל הכתר.

נאבקתי על שם ומעמד, זה כל כך דוחה בעיני האל.

II

אלוהים הסתיר את פניו ואני שקעתי בחשכה, לא היה לי לאן ללכת.

כמו גווייה מהלכת עברתי ימים שהרגישו כמו שנים.

בנסיונות, בחנתי את מעשיי והתנהגותיי.

נהניתי כל כך הרבה מאהבת האל אך לא חשבתי לגמול לו.

השתמשתי בהזדמנויות למלא את חובתי כדי להציג עצמי לראווה.

טבעי, כמו טבעו של רב-המלאכים, ראוי לקללות מאלוהים.

השתטחתי לפני אלוהים בעודי רועדת מפחד וחשה כזו חרטה.

כל כך מרדנית ומתריסה בפני האל, כיצד אוכל להיות ראויה להיקרא אדם?

משאלתי היא לקבל את המשפט האלוהי ולזכות שטבעי ישתנה.

III

מתוך ההתנסות במשפט האלוהי למדתי להכיר את טבעו של האל, וראיתי כי הוא צודק.

בליבי אני יראה את אלוהים ונשמעת לו – ואני מביאה לידי ביטוי בחיי מידה מסוימת של צלם אנוש.

רק עכשיו אני יודעת שללא שינוי בטבעי, איני ראויה לשרת את אלוהים.

אני מודה לאלוהים על משפט שבא בעתו והכניס אותי תחת כנפי חסותו.

עכשיו טעמתי את טעם אהבת האל והיא כה אמיתית וממשית.

אלוהים, לעולם לא אמרוד בך שוב ולא אצער אותך.

אני רוצה רק להוקיר את השעות האחרונות האלה ולהפוך לאדם חדש,

לא לשאוף להערכה מאחרים אלא רק להשביע את רצונך,

לחיות לאור דבריך, לרומם אותך ולהעיד למענך בכל הנושאים.