אני מקווה שבני האדם מסוגלים להבין את רצונו של אלוהים, שהם יכולים לעבוד ביחד כדי לְרַצות את אלוהים למען האידיאלים המשותפים שלהם, ושהם יוכלו להתקדם יחד במסלול אל המלכות. לשם מה צריך להמציא תפיסות לא הכרחיות? קיומו של מי עד עצם היום הזה לא נועדה למען אלוהים? ומשום שכך המצב, מה הטעם בצער, אבל ואנחות? זה לא מועיל לאיש. כל חייהם של בני האדם נתונים בידיו של אלוהים, ואלמלא החלטותיהם הנחושות בפני אלוהים, מי היה מוכן לחיות לשווא בעולם הריק הזה של האדם? מה הטעם? הם מתרוצצים אל תוך העולם ואל מחוץ אליו. אם הם לא יעשו דבר למען אלוהים, כל חייהם יהיו לריק, הלא כן? אפילו אם אלוהים לא חושב שמעשיהם ראויים לציון, האם לא תחייכו בשמחה ברגע מותכם? עליכם לעסוק בהתקדמות חיובית ולא בנסיגה שלילית – האין זה נוהג טוב יותר?

עיבוד של "פרק 39" מ'פירושים של מסתרי דברי האל לתבל כולה' בספר 'הדבר מופיע בבשר'