בשנת 2013 קיבלתי על עצמי את עבודת האל הכול יכול באחרית הימים. באותה תקופה הייתי מאוד נלהבת. קראתי לעתים קרובות בדברי האל, הלכתי לפגישות ושיתפתי באופן פעיל. תוך זמן קצר, המנהיגה שלי הפכה אותי לאחראית על מספר קבוצות מפגש, וגם עודדה אותי לעתים קרובות לחפש את האמת, והתכוננה להדריך אותי להיות דיאקונית השקיה. באותו זמן נהניתי מההרגשה שמעריכים אותי, אז השקעתי את כל מאמציי בשיתוף על האמת ובפתרון הבעיות של אחים ואחיות. רציתי שכולם יעריכו אותי ויגידו שיש לי איכות טובה, שאף על פי שהייתי מאמינה רק זמן קצר, אני מסוגלת לשתף על האמת ולפתור בעיות, ושאני אדם שמחפש את האמת.

קצת לאחר מכן, האחות שיאוג'ן הועברה לכנסייה שלנו. בהתחלה אני הייתי אחראית להשקיה שלה ונפגשתי איתה. כעבור זמן מה הכנסייה ערכה בחירות, והאחרים ראו שהיא חיפשה היטב, שהייתה לה איכות טובה ושהיא קיבלה את האמת באופן טהור, אז הם בחרו בה בתור דיאקונית השקיה. באותו זמן ראיתי שהאחים והאחיות העריכו אותה, וכך גם המנהיגה, אז הרגשתי ששכחו אותי. קינאתי והייתי עצובה מאוד. חשבתי, "אם שיאוג'ן לא הייתה כאן, המנהיגה הייתה מטפחת אותי, אבל היא הגיעה וגנבה לי את אור הזרקורים. אם היא תיישם בפועל עוד קצת, היא תתעלה עליי, והאחים והאחיות יעריכו אותה יותר מאשר אותי." ככל שחשבתי על כך יותר, כך נעשיתי מוטרדת יותר, עד כדי כך שלא יכולתי לישון. כדי למנוע מהמנהיגה לטפח את שיאוג'ן, אמרתי כמה פעמים בפני המנהיגה: "שיאוג'ן מאמינה רק מעט זמן, אז היא לא מבינה את האמת ולא מסוגלת לפתור בעיות בעזרת האמת. היא לא מתאימה לחובת השקיה." המנהיגה שלי ראתה שאני במצב של קנאה, אז היא שיתפה איתי, הצביעה על הבעיות שלי ואמרה שאני חושקת במעמד, שאני מקנאת באחרים ושאני לא יכולה לסבול שאחרים מתעלים עליי, ושאלה היו ביטויים של אנושיות רעה. ידעתי שזה לא טוב לקנא בשיאוג'ן, שאלוהים שונא את זה ושאני לא יכולה להמשיך ככה. לאחר מכן, כלפי חוץ שלטתי בעצמי והפסקתי לדבר על שיאוג'ן, אבל לא יכולתי להשתחרר מהקנאה שלי בה. לפעמים היא לא ידעה משהו על ענייני עבודה ושאלה אותי, והיא הטילה עליי לתמוך במצטרפים חדשים. זה מאוד תסכל אותי. חשבתי: "אני השקיתי אותך בעבר, אבל עכשיו כשיש לך תפקיד, את מחלקת לי פקודות. אני חייבת לציית לפקודות שלך? אני אולי לא מנהיגה או עובדת, אבל אני לא פחות טובה ממך." חשבתי, "אני צריכה לשתף יותר על האמת כדי לפתור את הבעיות של האחים והאחיות שלנו. ככה הם יחשבו שאני יותר טובה משיאוג'ן. אז אני אזכה בנתח גדול יותר מהכבוד שלהם." אחרי זה, בכל פעם שראיתי את אחיי ואחיותיי נתקלים בקשיים או סובלים ממצבים, חיפשתי במיוחד בדברי האל בשביל לשתף איתם ולפתור את בעיותיהם. כולם אמרו שאני משתפת היטב, וזה שימח אותי מאוד.

פעם אחת, שיאוג'ן הצביעה על הבעיות של ליאנג ג'ינג. ליאנג ג'ינג לא קיבלה את זה, וחלקה באותה פגישה דעות ודעות קדומות לגבי שיאוג'ן, ואני הייתי מרוצה כששמעתי את זה: "טוב לראות שלכולם יש דעות כאלה עליה. ככה לא יהיה לה מקום בליבם של האחים והאחיות." מיהרתי להתערב אחרי ליאנג ג'ינג ואמרתי: "גם לי אין רושם טוב משיאוג'ן. עכשיו כשהיא דיאקונית השקיה, אני חושבת שהיא מתנהגת כמו איזו פקידה בכירה, תמיד מחלקת לי פקודות." כשסיימתי, ליאנג ג'ינג ועוד אחות הסכימו איתי. אמרתי שההתנסויות של שיאוג'ן היו שטחיות, שהיא לא מבינה דברים ושהיא מדברת יותר מדי בחריפות. אחרי שליאנג ג'ינג שמעה מה שאמרתי, הדעה הקדומה שלה נגד שיאוג'ן התחזקה עוד יותר. לאחר מכן, כששיאוג'ן שיתפה בפגישות, ליאנג ג'ינג הקשיבה בפרצוף עגום ולפעמים הייתה מתווכחת כל הזמן עם שיאוג'ן על דברים קטנים, מה שגרם לשיאוג'ן להרגיש מוגבלת, וגם שיבש את חיי הכנסייה והפריע להם. באותו זמן שיתפתי כבדרך אגב עם ליאנג ג'ינג שהיא צריכה להתייחס לשיאוג'ן בצורה נאותה, אבל למעשה הייתי מרוצה מאוד. ליאנג ג'ינג כל הזמן התווכחה עם שיאוג'ן, וכמובן שזה השפיע על מצבה של שיאוג'ן. אם היא תיעשה שלילית ולא תצליח למלא היטב את חובתה, יחליפו אותה, ואז האחים והאחיות לא יעריכו אותה כל כך. התפלאתי לראות שמצבה של שיאוג'ן התהפך במהירות. היא עדיין נשאה בעול במילוי חובתה, הגנה על עבודת הכנסייה והיה לה חוש צדק. כעבור חודשים ספורים, שיאוג'ן נבחרה להנהיג את הכנסייה. האחים והאחיות פנו אליה בכל נושא ועניין, ואני הרגשתי מאוד פגועה. חשבתי: "גם אני יכולה לפתור כמה בעיות, אני לא יותר גרועה ממנה. אבל עכשיו היא המנהיגה, ומעתה והלאה רק היא תהיה בליבם של האחים והאחיות, לא אני." כשחשבתי על זה הרגשתי קנאה והתנגדות. מאוחר יותר, בפגישות, לא רציתי לדבר איתה. כשראיתי שהשיתוף שלה לא היה ברור או שעבודה כלשהי לא התבצעה היטב, לא ניסיתי לפצות על כך או לתקן את זה. אפילו הצפתי בכוונה את הבעיות שלה והפכתי אותה למטרה, כדי לגרום לה להיראות רע.

פעם, בפגישה, היו לשתי אחיות חילוקי דעות בגלל נקודות המבט השונות שלהן, וזה הפריע לחיי הכנסייה. דיווחתי על כך לשיאוג'ן, אבל היא הייתה עסוקה בדברים אחרים ולא יכלה לשתף כדי לפתור את הבעיה בזמן, אז התמקדתי בבעיה הזאת ואמרתי בפני כולם שהיא לא ביצעה עבודה מעשית, מתוך תקווה שהאחים והאחיות יפסיקו להעריך אותה. כמה אנשים, אחרי ששמעו את זה, האשימו אותה שהיא לא פותרת בעיות, וזה גרם לשיאוג'ן להרגיש קצת שלילית ונבוכה. אחר כך, בפגישות, כששיאוג'ן הייתה נוכחת, תמיד התחריתי בה. כדי לגרום לה להיראות רע וכדי שכולם יעריכו אותי, אם למישהו הייתה בעיה, הייתי מגלה במהירות אילו קטעים בדברי האל יפתרו אותה, והייתי משתפת ראשונה. פחדתי מאוד ששיאוג'ן תעשה זאת לפניי, ושלא תהיה לי הזדמנות להתרברב. כששיאוג'ן ראתה שפתרתי את הבעיה, היא לא המשיכה לשתף. כיוון שהתרברבתי לעתים קרובות כל כך, כולם העריצו אותי. בפגישות של מנהיגי קבוצות, כל האחים והאחיות מיקדו את תשומת הלב שלהם בי, וציפו ממני לשתף ולפתור כל מצב או קושי שבו נתקלו. מנהיגה אחת הזכירה לי שאני רודפת אחרי מוניטין ותפקיד, ושאני הולכת בנתיב של צוררת משיח, אבל לא התייחסתי לזה ברצינות. מאוחר יותר, שיאוג'ן נעשתה יותר ויותר מוגבלת במילוי חובתה, שיתפה פחות בפגישות, והייתה במצב שלילי. היא אמרה שמוטב שאני אבצע את החובה שלה במקומה. היא אפילו הציעה מספר פעמים להתפטר. בסופו של דבר היא פוטרה בגלל שהייתה במצב רע ולא מילאה היטב את חובתה. כששמעתי על כך, שמחתי. חשבתי: "סוף כל סוף פיטרו את שיאוג'ן. עכשיו היא לא תיראה יותר טוב ממני, והאחים והאחיות לא יחשבו שאני יותר גרועה ממנה."

תוך זמן קצר, המנהיגה שלי שמעה על ההתנהגות שלי ובאה לשתף איתי. היא עימתה אותי עם כך שלא מילאתי תפקיד חיובי בכנסייה, התחריתי עם שיאוג'ן על מעמד ולעתים קרובות זלזלתי בה, שפטתי אותה והדרתי אותה, מה שגרם לה להרגיש שלילית ומוגבלת, הפך את מילוי חובתה לבלתי אפשרי ובסופו של דבר גרם לה לרצות להתפטר. זו הייתה התקפה עליה, וזה שיבש את עבודת הכנסייה. המנהיגה שלי גם ציינה שפתרון הבעיות של האחים והאחיות שלי גרם לי להיראות, כלפי חוץ, כאחראית, אבל למעשה זו הייתה התרברבות וניסיון להעביר אנשים לצידי. לסיום, המנהיגה שיחררה אותי מחובתי, שלחה אותי לקבוצה ב' ואמרה לי להרהר בעצמי. כלפי חוץ, קיבלתי את זה וצייתי, אבל בפנים הרגשתי שנעשה לי עוול. חשבתי שהמנהיגה שלי מנצלת את השחיתות שלי ועושה ממנה עניין כדי להעניש אותי. במפגשים ביטאתי את חוסר שביעות הרצון שלי, אמרתי שהמנהיגה שלי לא פועלת לפי עקרונות, מענישה אותי בשרירותיות וכן הלאה, וגרמתי לכולם לקחת את הצד שלי ולשפוט את המנהיגה שלי. כיוון שהתחריתי על מעמד, יצרתי קליקה ושיבשתי מאוד את עבודת הכנסייה, ולא הרהרתי בכלל בעצמי או חזרתי בתשובה אחרי שכמה פעמים נחשפתי וטופלתי על ידי מנהיגים, עובדים ואחים ואחיות, בסופו של דבר הדיחו אותי מהכנסייה.

כששמעתי על ההחלטה הזו, הייתי המומה. הכאב שלי היה עצום ובכיתי המון. חשבתי, "זה סוף הסיפור מבחינתי. לא אוכל לחיות חיי כנסייה ולמלא את חובתי, ולא אזכה בישועה." הרגשתי שהוציאו אותי מבית האל, אז הייתי חשופה ומושמדת. כשהתפללתי לאלוהים לא יכולתי להרגיש את נוכחותו, הרגשתי ממש כאילו מתתי. לנוכח העובדה שהאחים והאחיות שלי חשפו אותי, אז מעבר לכאב ולייאוש שלי, חשתי גם טינה והתנגדות חשבתי, "באמת עשיתי כל כך הרבה רע? זה באמת כל כך רציני? באיזה אופן התרברבתי? האם השיתוף שלי לא היה מבוסס על דברי האל? חוץ מזה, האמנתי באלוהים רק ארבע שנים, ועדיין לא הבנתי את האמת, אז אפילו אם גיליתי קצת שחיתות ועשיתי כמה מעשים מרושעים, אפשר לסלוח על כך ולא צריך להוציא אותי, נכון? העונש שלי לא היה חמור מדי?" ככל שחשבתי על כך יותר, כך הרגשתי שלילית יותר. חשבתי שאין שום תקווה לאמונה שלי באלוהים, ושאין לי שום סוף או יעד. הדמעות שלי זלגו בלי שליטה. במשך ימים לא יכולתי לאכול או לישון, והלב שלי כאב כאילו קרעו אותו לרווחה. הרגשתי אומללה וחסרת תקווה. חשבתי, "כיוון שהחיים מכאיבים כל כך, עדיף למות ולגמור עם זה."

אחרי כמה ימים הגיעה אחות לבקר אותי. היא ראתה את פניי החיוורות, שמעה את הקול החלש שלי, והבינה שאני עדיין במצב שלילי, אז היא שיתפה איתי. היא אמרה: "כשנסיבות כאלה מתרחשות, אלוהים רוצה שנהרהר בעצמנו, נבין את המקור לרוע שלנו, נחזור בתשובה ונשתנה. אבל אם אנחנו לא מבינים את רצון האל, לא מהרהרים בעצמנו כראוי, ועדיין מנסים להרוויח הון אישי ומתנגדים באופן פסיבי, אז אם נמשיך ככה, אלוהים באמת יתעב אותנו ויסלק אותנו." היא גם אמרה: "המעשים המרושעים של אנשי נינווה פגעו באלוהים, אבל כשהם התוודו בכנות על חטאיהם וחזרו בתשובה בפני האל, אלוהים הסיר מעליהם את זעמו והפגין רחמים." אחרי ששמעתי את השיתוף של האחות הרגשתי קצת הקלה.

אחרי שהלכה, פתחתי את הספר של דברי האל וקראתי את הקטע הזה: "אין זה משנה עד כמה כעס אלוהים על אנשי נינוה, מייד לאחר שהכריזו צום ולבשו שק ואפר, החל לבו של אלוהים להתרכך והוא החל לשנות את דעתו. כשהוא הכריז בפניהם כי ישמיד את עירם – הרגע שקדם לווידוי ולחרטה שלהם על חטאיהם – אלוהים עדיין כעס עליהם. לאחר שביצעו סדרה של פעולות חרטה, הפך כעסו של אלוהים על אנשי נינוה בהדרגה לרחמים ולסובלנות כלפיהם. ...בעזרת הגישה של אלוהים, הוא אמר לבני האדם את הדברים הבאים: אין זה כי אלוהים אינו סובלני כלפי בני אדם או אינו חפץ לגלות רחמים כלפיהם, אלא שרק לעיתים רחוקות הם מתחרטים באמת בפני אלוהים, ונדיר שבני אדם סרים באמת מדרכיהם הרעות ונוטשים את האלימות שבידיהם. במילים אחרות, כאשר אלוהים כועס על האדם, הוא מקווה שהאדם יוכל להתחרט באמת ומקווה לראות את חרטת האמת של האדם, ובמקרה כזה הוא ימשיך להעניק לאדם בנדיבות את רחמיו וסובלנותו. כלומר התנהגותו הרעה של האדם מעוררת את חרון אפו של אלוהים, ואילו רחמיו וסובלנותו של אלוהים מוענקים למי שמקשיב לאלוהים ומתחרט בפניו באמת, למי שיכול לסור מדרכיו הרעות ולנטוש את האלימות שבידיו. גישתו של אלוהים התגלתה בבירור רב ביחסו לאנשי נינוה: כלל לא קשה לזכות ברחמיו ובסובלנותו של אלוהים והוא דורש חרטת אמת מצד האדם. כל עוד בני האדם יסורו מדרכיהם הרעות ויינטשו את האלימות שבידיהם, אלוהים ישנה את דעתו ואת גישתו כלפיהם" (הדבר, כרך שני: על הכרת אלוהים, אלוהים עצמו, הייחודי ב'). אחרי שקראתי את דברי האל התרגשתי מאוד. אנשי נינווה עשו יותר מדי דברים רעים ופגעו באלוהים, ואלוהים התכוון להמיט עליהם אסונות כדי להשמידם. אך כשהם שמעו את דברי יונה, הם היו מסוגלים להתוודות בכנות על חטאיהם, לחזור בתשובה, לחדול מהאלימות ולהפסיק לעשות רע. בנקודה זו אלוהים שינה את דעתו והפגין כלפיהם סובלנות ורחמים. דברי האל העניקו לי תקווה. מעשיי הפריעו לעבודת הכנסייה, וזה פגע בטבעו של אלוהים, אז הדיחו אותי מהכנסייה. זה היה זעמו של אלוהים עליי, וכן הייסורים הצודק ממנו. אבל אלוהים לא ניסה להשמיד אותי, אלוהים רצה שאכיר את הטבע המושחת שלי ואחזור בתשובה בכנות. אבל מה אני עשיתי? לא הרהרתי בעצמי, לא התוודיתי על חטאיי בפני אלוהים ולא חזרתי בתשובה. עדיין הייתי שלילית והתנגדתי, ואפילו רציתי להילחם נגד אלוהים בעזרת מותי-שלי. לא ידעתי מה טוב עבורי. הייתי כל כך לא הגיונית! אף על פי שהכנסייה הדיחה אותי, עבודת הישועה של אלוהים טרם הסתיימה, אז אסור היה לי לוותר לעצמי. הייתי צריכה להרהר בעצמי, לחפש את האמת כדי לפתור את הטבע המושחת שלי, ולחזור בתשובה בפני אלוהים.

אז התפללתי לאלוהים וקראתי בדבריו כדי להרהר בעצמי. פעם, הבחנתי בשני קטעים מדברי האל: "יש אנשים שמעריצים במיוחד את פאולוס. הם אוהבים לצאת, לשאת נאומים ולעבוד, הם אוהבים להשתתף בכינוסים ולהטיף, והם אוהבים כשאנשים מקשיבים להם, סוגדים להם וסובבים סביבם. הם אוהבים לתפוס מקום בליבם של אחרים, והם מודים על כך כאשר אחרים מעריכים את התדמית שהם מציגים. הבה ננתח את טבעם על פי ההתנהגויות הללו. מהו טבעם? אם הם באמת מתנהגים כך, אז די בכך כדי להראות שהם גאוותנים ויהירים. הם אינם סוגדים לאלוהים כלל; הם מחפשים מעמד גבוה יותר ומבקשים להיות בעלי סמכות על אחרים, לשלוט בהם ולתפוס מקום בליבם. זהו צלמו הקלאסי של השטן. היבטי טבעם הבולטים הם גאוותנות ויהירות, חוסר נכונות לסגוד לאלוהים ורצון שאחרים יסגדו להם. התנהגויות כאלה יכולות לתת לכם מבט ברור מאוד לגבי טבעם" (הדבר, כרך שלישי: שיחותיו של המשיח של אחרית הימים, כיצד להכיר את טבע האדם). "לדוגמה, אם יש לך טבע יהיר ומתנשא, אין זה משנה אם ייאמר לך לא להתנגד לאלוהים. לא תוכל להתאפק. זה יהיה מעבר לשליטתך. לא תעשה זאת בכוונה תחילה, אלא בגלל שתהיה בשליטת אופייך היהיר והגאוותן. יהירותך וגאוותנותך יגרמו לך להתנשא על אלוהים, לחשוב כי הוא חסר חשיבות, לרומם את עצמך, להעמיד את עצמך כל הזמן לתצוגה; הם יגרמו לך לבוז לאחרים, הם לא ישאירו איש בלבך מלבד את עצמך. הם יגזלו את מקומו של אלוהים בלבך ובסופו של דבר יגרמו לך לשבת במקומו של אלוהים ולדרוש מאנשים להתמסר לך ואף יגרמו לך להעריץ את המחשבות, הרעיונות והתפיסות של עצמך כאילו היו האמת. כל כך הרבה רוע נעשה על ידי בני אדם הנשלטים על ידי אופיים היהיר והגאוותן!" (הדבר, כרך שלישי: שיחותיו של המשיח של אחרית הימים, רק אם האדם יעסוק בחיפוש האמת, הוא יוכל להשיג שינויים בטבעו). דברי האל חשפו את מעשיי. היה לי טבע יהיר וצדקני. נהניתי להתרברב במהלך השיתוף, נהניתי להיות במרכז תשומת הלב, ורציתי לתפוס מקום בליבם של אנשים ולגרום להם להעריך ולהעריץ אותי. מה שהבאתי לידי ביטוי היה אופי של שד, בדיוק כמו של השטן. בהתחלה, המנהיגה דאגה בעיקר לטפח אותי, ונהניתי מזה מאוד. אבל אחר כך, כשראיתי שהמנהיגה העריכה וטיפחה את שיאוג'ן, חוויתי תחושת משבר ודאגתי שהיא תתפוס את מקומי, אז קינאתי בה והתחריתי בה בכל הדברים, בתקווה להתעלות עליה. בפגישות של מנהיגי הקבוצות, בכל פעם ששיאוג'ן נכחה, ניסיתי לשתף לפני שהיא תספיק לעשות זאת, מחשש שהיא תגנוב לי את אור הזרקורים. כדי לגרום לאחיי ואחיותיי להעריך אותי, יזמתי שימוש בדברי האל כדי לשתף ולפתור בעיות או מצבים שאחים ואחיות נתקלו בהם, ובעצם התרברבתי שאני מבינה את האמת ונושאת בנטל עבור ההיווכחות בחיים שלהם. בנוסף, התרברבתי בכל הזדמנות, וכך הולכתי שולל את אחיי ואחיותיי כך שיעריכו ויעריצו אותי, וגרמתי להם לבוא אליי עם הקשיים והמצבים שלהם. בעצם הבאתי אנשים בפניי, לא? הבנתי שנעשיתי יהירה במידה כזו, שלא היה לי כבוד לאיש ולא היה אלוהים בליבי. לא התחריתי באף אדם על סטטוס, התחריתי באלוהים על אנשים, דבר שפגע בטבעו של אלוהים.

מאוחר יותר קראתי שוב בדברי האל. "אין זה משנה איזו חובה צוררי המשיח ימלאו, הם ינסו להציב את עצמם בעמדה בכירה ולתפוס פיקוד. הם לעולם לא יוכלו להסתפק בלהיות חסידים פשוטים. ומה מרגש אותם יותר מכול? לעמוד בפני אנשים, לחלק להם פקודות ולנזוף בהם, לגרום לאנשים לעשות כדבריהם. הם אף פעם לא חושבים איך למלא את חובתם כראוי – ובעת מילוי חובתם, הם יחפשו, עוד פחות מכך, את עקרונות האמת על מנת להנהיג את האמת ולרצות את אלוהים. במקום זאת, הם מייגעים את מוחם כדי למצוא דרכים להבליט את עצמם, כדי לגרום למנהיגים להעריך אותם ולקדם אותם, כדי שהם עצמם יוכלו להיעשות מנהיגים או עובדים ולהנהיג אנשים אחרים. זה הדבר שהם מבלים את כל היום במחשבה עליו ובתקווה לו. צוררי משיח אינם מוכנים שאחרים ינהיגו אותם ואינם מוכנים להיות חסידים רגילים. לא כל שכן הם מוכנים למלא בשקט את חובותיהם בלי רעש וצלצולים. אין זה משנה מהן חובותיהם, אם הם אינם יכולים להיות במרכז העניינים, אם הם אינם יכולים להיות מעל האחרים ולהנהיג, הם לא מוצאים שום טעם במילוי חובותיהם ונעשים שליליים ומתחילים להתרשל. ללא השבחים וההערצה של האחרים, הדבר מעניין אותם עוד פחות ויש להם עוד פחות רצון למלא את חובותיהם. אבל אם הם יכולים להיות במרכז העניינים בעת מילוי חובותיהם ולומר את המילה האחרונה, הם מרגישים מחוזקים והם יעמדו בכל קושי. בלבם, תמיד יש להם מניעים אישיים במילוי חובתם והם תמיד רוצים להתבלט מעל האחרים כאמצעי להשביע את הצורך שלהם להתעלות מעל אחרים ולהשביע את תשוקותיהם ושאיפותיהם. בעודם ממלאים את חובותיהם, בנוסף להיותם תחרותיים מאוד – תחרותיים בכל המובנים, על מנת להתבלט, להיות בפסגה ולהתעלות מעל האחרים – הם גם חושבים כיצד לבסס את המעמד, את המוניטין ואת היוקרה שלהם. אם מישהו מאיים על מעמדם או על המוניטין שלהם, הם לא בוחלים בדבר ולא מגלים רחמים על מנת להפיל אותו ולהדיר אותו. הם אף משתמשים באמצעים בזויים כדי לתקוף את אלה שמסוגלים לעסוק בחיפוש האמת ושממלאים את חובתם בנאמנות ומתוך תחושת אחריות. הם גם מלאי קנאה ושנאה כלפי אחים ואחיות שמצטיינים במילוי חובתם. הם מלאי שנאה בייחוד כלפי אלה שהאחים והאחיות האחרים תומכים בהם ומאשרים אותם. הם מאמינים שאנשים כאלה מהווים איום רציני על מה שהם שואפים אליו, על מעמדם ועל יוקרתם, והם נשבעים בלבם ש'זה אתה או אני, אני או אתה, אין מקום לשנינו, ואם לא אפיל אותך ואפטר ממך, לא אוכל לחיות עם עצמי!' הם בלתי מתפשרים ביחסם לאחים ואחיות שדעתם שונה, שחושפים חלק מחסרונותיהם או שמאיימים על מעמדם: הם חושבים על כל מה שיוכלו לעשות כדי להשיג מידע נגדם, להשמיץ ולערער אותם, והם לא ינוחו עד שיעשו זאת" (הדבר, כרך רביעי: חשיפת צוררי משיח, פריט תשיעי: הם מבצעים את חובתם רק על מנת להבליט את עצמם ולהזין את האינטרסים והשאיפות האישיים שלהם. הם לעולם לא מתחשבים באינטרסים של בית האל והם אפילו מוכרים את האינטרסים הללו ותמורת תהילה אישית (חלק ז')). "לא משנה אילו שיטות צוררי משיח נוקטים כדי להטעות אנשים ולפתות אותם, דבר אחד בטוח: הם יעשו כל מאמץ וינקטו כל אמצעי נדרש למען כוחם ומעמדם. דבר ודאי נוסף הוא שלא משנה מה הם עושים, הם אינם עושים זאת כדי לבצע את חובותיהם, והם בהחלט לא עושים זאת כדי למלא את חובותיהם היטב; למעשה, הם עושים זאת כדי להשיג את מטרתם של אחיזה בעמדת כוח בתוך הכנסייה. יתרה מזו, לא משנה מה הם עושים, הם לעולם אינם מתחשבים באינטרסים של בית האל, קל וחומר באינטרסים של אנשיו הנבחרים של האל. שני השיקולים האלה לא קיימים בלקסיקון של צוררי משיח; חסרונם טבוע בהם באופן אינהרנטי. בלי קשר לרמת המנהיגות שלהם, הם אינם מגלים ולו שמץ דאגה לאינטרסים של בית האל או לאנשיו הנבחרים של האל. במחשבותיהם ובהשקפותיהם, עבודת הכנסייה והאינטרסים של בית האל הם מתחת לכבודם ואינם רלוונטיים. הם חושבים רק על המעמד שלהם ועל האינטרסים שלהם עצמם. מכך אפשר לראות שמהות הטבע של צוררי משיח, מעבר לכך שהיא מרושעת, היא אנוכית ובזויה במיוחד. הם פועלים אך ורק למען התהילה, הרווח והמעמד שלהם עצמם, בלי להקדיש ולו קמצוץ של יחס לחיים ולמוות של אחרים. כל מי שמהווה איום על מעמדם נתון לדיכוי חסר רחמים ולהרחקה, ונענש במלוא החומרה" (הדבר, כרך רביעי: חשיפת צוררי משיח, פריט חמישי: הם מטעים בני אדם, מפתים אותם, מאיימים עליהם ושולטים בהם). דברי האל קלעו ישר לליבי. הבנתי שהביטויים והטבע שלי היו זהים לאלה של צוררי משיח שאלוהים חושף. צוררי משיח הם אנוכיים, בזויים, וחושבים רק על המוניטין והמעמד של עצמם. הם אף פעם לא לוקחים בחשבון רגשות של אחרים או מגינים על עבודת משפחתו של אלוהים. אם מישהו מהווה איום על התפקיד שלהם, הם מקנאים, שונאים, ואפילו תוקפים ומדירים אנשים כאלה בלי נקיפות מצפון, והם לא נרגעים עד שאותם אנשים נעשים שליליים ומובסים. הבנתי שאני הייתי אותו הדבר. כששיאוג'ן נבחרה להיות דיאקונית ההשקיה, כשהמנהיגה העריכה אותה וכשהאחים והאחיות העריצו אותה, התייחסתי לשיאוג'ן כאל קוץ בבשרי ותמיד רציתי רק לדכא אותה. בנוסף, חשפתי שוב ושוב את חסרונותיה בפני המנהיגה, והשתוקקתי שהמנהיגה תחליף אותה כדי שהאחים והאחיות יתרכזו בי. בתור דיאקונית השקיה, זו הייתה זכותה של שיאוג'ן להטיל עליי מטלות, אבל לא יכולתי להביא את עצמי לציית. התנהגתי אליה לא יפה וסירבתי לשתף פעולה עם עבודתה, גרמתי לה להרגיש מוגבלת במילוי חובתה. חובתה כמנהיגה הייתה חדשה עבורה, אז זה היה טבעי שחלק מהעבודה לא יתבצע כראוי. אבל כדי לגרום לאחים ולאחיות שלי לדחות אותה ולא להקשיב לה, נטפלתי לחריגות ולשגיאות במילוי חובתה, חשפתי את החסרונות שלה, זלזלתי בה, שפטתי אותה בפני האחים והאחיות שלנו ויצרתי סכסוכים מאחורי גבה, ובכך עוררתי אצל חלק מהאנשים דעות קדומות כלפיה, גרמתי להם להתנגד לעבודתה, ובודדתי והדרתי אותה. זה לא רק הפריע לחיי הכנסייה, זה גם הביך אותה והפך אותה לשלילית, עד שבסופו של דבר היא רצתה לפרוש. כשראיתי ששיאוג'ן מרגישה שלילית ומדוכאת, לא רק שלא האשמתי את עצמי, אלא ממש שמחתי על גורלה האומלל, כי הרגשתי שברגע שהיא תפוטר, אני אוכל שוב להתבלט. הייתי כל כך אכזרית ובזויה! אף על פי ששיאוג'ן הייתה מאמינה רק זמן קצר, והיו לה כמה חוסרים וחולשות, היא ניחנה באיכות טובה ובחוש צדק והיא הייתה כנה. כשהיא ראתה שלאחרים יש בעיות וחריגות, היא הייתה מסוגלת להעניק הכוונה ועזרה, ויכלה גם לשמור על האינטרסים של בית האל. בתפקידה כמנהיגה היא תרמה לעבודת בית האל ולהיווכחות בחיים של אחינו ואחיותינו, והיה עליי לתמוך בה ולשתף פעולה. אבל כדי להגן על המוניטין והמעמד של עצמי, מתוך קנאה ומבלי להתחשב בעבודת בית האל, השתמשתי בכל האמצעים להילחם נגדה ולדכא אותה. לא הפסקתי עד שהיא לא הייתה מסוגלת עוד למלא את חובתה. מה שעשיתי לא רק הכאיב והזיק לשיאוג'ן, אלא גם שיבש את עבודת בית האל והפריע לה. הבנתי שהייתה לי אנושיות רעה מאוד וטבע אכזרי. הייתי מוכנה לפגוע באחרים כדי להשיג מעמד. חשבתי איך התנין הגדול האדום כאש, במטרה לייצב את המשטר שלו, בכל פעם שאדם או כוח כלשהם מסכנים את מעמדו, הוא מנסה כל אמצעי להביס אותם ולמתוח עליהם ביקורת, ואפילו מוכן להרוג. הבנתי שהאופי שלי היה אכזרי ומרושע בדיוק כמו זה של התנין הגדול האדום כאש! מרגע שהבנתי זאת, חשתי חרטה ושנאה עצמית. אלוהים נתן לי הזמנות למלא חובה, אז יכולתי לחפש את האמת, להסיר מעצמי שחיתות, לשתף פעולה עם אחיי ואחיותיי, ללמוד מהחוזקות שלהם ולהגן על עבודת הכנסייה. במקום זאת, פגעתי בעבודת הכנסייה ועשיתי עוד ועוד מעשים רעים שהפריעו לעבודת בית האל. לא היו לי שום מצפון או אנושיות, ולא הייתי ראויה להיקרא בת אנוש. אחיי ואחיותיי הזכירו לי זאת שוב ושוב כדי לעזור לי, אבל המוניטין והמעמד שלי הסיחו את דעתי ולא התייחסתי אליהם ברצינות כלל, ואפילו התנגדתי וסירבתי לחזור בתשובה. אחרי שפוטרתי, לא הרהרתי בעצמי אלא התלוננתי על העוול שנעשה לי, הפצתי את חוסר שביעות הרצון שלי מהמנהיגה, גרמתי לאחיי ואחיותיי לשפוט את המנהיגה והמשכתי לשבש את חיי הכנסייה. התעקשתי להמשיך בנתיב הזה ללא מוצא, והתחלתי להרהר בעצמי ולהכיר את עצמי רק אחרי שהוצאתי מהכנסייה. הטבע שלי היה עקשן מדי, ותיעבתי את האמת. אף על פי שטיפלו בי והטילו עליי משמעת פעמים רבות, לא חזרתי בתשובה. המשכתי בעקשנות להיות עוינת לאל, השתמשתי באמצעים בזויים כדי להפיל ולהביס אישה טובה שחיפשה את האמת, גרמתי לעיכובים ולריבים בבית עבודת האל, הפרעתי לעבודת בית האלוהים, והרסתי את ההזדמנות שאלוהים העניק לי לזכות באמת ולהיוושע. הסילוק שלי מהכנסייה היה ביטוי לצדקתו של אלוהים. זו הייתה אשמתי בלבד. לא נעשה לי שום עוול.

מאוחר יותר קראתי שני קטעים מדברי האל. "עשיתי כה הרבה עבודה ואמרתי דברים כה רבים בקרבכם – כמה מהם נכנסו באמת לאוזניכם? לכמה מהם צייתם אי פעם? כאשר עבודתי תסתיים, זה יהיה המועד שבו תפסיק להתנגד לי, שבו תפסיק לצאת נגדי. בזמן שאני עובד, אתם מתנגדים לי ללא הפסק ולעולם אינכם מצייתים לדבריי. אני עושה את עבודתי ואתם עושים את ה'עבודה' שלכם ומקימים את הממלכה הקטנה שלכם. אינכם אלא להקת שועלים וכלבים, שעושים הכול כדי להתנגד לי! ...צלמכם גדול אפילו יותר מזה של אלוהים, מעמדכם גבוה אפילו יותר מזה של אלוהים, ויוקרתכם בקרב בני האדם גדולה אף יותר – הפכתם למושא הערצתם של בני האדם. האם לא הפכתם למלאך הראשי? כאשר יתגלה סופם של בני האדם, שהיא גם העת בה תתקרב עבודת הישועה אל סופה, רבים מכם יהיו גופות שלא ניתן להושיען ושיש לסלקן" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, נוהג (7)). "אטיל את עונשי על כל אלו שעוררו את זעמי, אמטיר את כל חמתי על חיות אלה, שפעם רצו לעמוד לצדי כשוות לי, אך לא עבדו אותי ולא התמסרו לי. המטה שבו אכה את בני האדם ייפול על החיות האלו שבעבר נהנו מיחסי הטוב שנהנו מהתעלומות שחלקתי איתם, ושניסו לקחת ממני הנאות חומריות. לא אסלח לאף אדם שינסה לתפוס את מקומי. לא אחוס על איש מאלה שמנסים לקחת ממני בכוח מזון ובגדים. לעת עתה, אתם מוגנים מפגיעה ואתם ממשיכים לצאת מגדרכם בדרישות שאתם מציבים לי. בבוא יום חרון אפי, לא תציבו לי עוד דרישות. ביום ההוא, אניח לכם 'ליהנות' כאוות נפשכם, אדחוף את פניכם בכוח לתוך האדמה, ולעולם לא תוכלו לקום שוב!" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, מי שטבעו אינו משתנה צורר את אלוהים). המילים המלכותיות והזועמות של אלוהים הציתו את ליבי. הרגשתי את זעם האל, והבנתי שטבעו של אלוהים צודק ושאי אפשר לפגוע בו. אלוהים שונא את כל אלה שמתחרים בו על תפקיד. אנשים כאלה יקוללו וייענשו בידי אלוהים, אף אחד לא יכול להימלט מזה. כדי לזכות במעמד, התחריתי עם אחרים על תהילה ועושר, ותקפתי ודחיתי את אלה שחיפשו את האמת. גם התרברבתי בכל מקום והבאתי אנשים לפניי. התחריתי עם אלוהים על תפקיד ועל אנשים, וזה פגע מאוד בטבעו של אלוהים. הרגשתי שחוללתי רוע גדול וביצעתי חטא בלתי נסלח. כאילו פתחתי בכוח את שערי הגיהינום. הייתי כל כך מבועתת, שהיה לי קשה אפילו לנשום. לא ידעתי אם עדיין אוכל לזכות ברחמי האל. יכול להיות שאלוהים לא יסלח לי. האם בכל רגע הוא עלול להרוג ולהשמיד אותי? בכאבי באתי בפני אלוהים שוב ושוב כדי להתפלל, להתוודות על חטאיי ולחזור בתשובה. אמרתי: "אלוהים, עשיתי רע, התנגדתי לך ופגעתי בטבע שלך. אני חיה בפאניקה מדי יום, מחשש שבכל רגע עלול ליפול עליי עונש ואני אקולל. אלוהים, אני רוצה לחזור בתשובה. אנא הושע אותי." אחרי שהתפללתי הרגשתי קצת יותר רגועה.

במהלך ההקדשים הרוחניים שלי, הבחנתי בדברי האל האלה: "כיום אלוהים שופט אתכם, וממיט עליכם ייסורים ומגנה אתכם, אך דעו לכם שהגינוי שלכם נועד כדי שתוכלו להכיר את עצמכם. האל מגנה, מקלל, שופט, ומייסר אתכם כדי שתוכלו להכיר את עצמכם, כדי שהטבע שלכם יוכל להשתנות, ויתרה מזאת, כדי שתוכלו לדעת מה אתם שווים ולהבין שמעשיו של אלוהים צודקים, ושהם בתיאום מושלם עם טבעו ועם צורכי עבודתו שהוא עובד בהתאם לתוכנית שלו לישועת האדם, ושהוא אל צודק שאוהב את האדם, ומושיע את האדם, ואשר שופט את האדם וממיט עליו ייסורים. אם אתם רק יודעים שמעמדכם עלוב ושאתם מושחתים ומרדנים, אך אתם לא יודעים שאלוהים רוצה לחשוף את הישועה שלו באמצעות המשפט והייסורים שהוא עושה בכם היום, הרי שאין לכם שום דרך לצבור ניסיון, ובוודאי שאינכם מסוגלים להמשיך קדימה. אלוהים לא בא כדי להרוג או להשמיד, אלא כדי לשפוט, לקלל, להמיט ייסורים ולהושיע. לפני סיום תוכנית הניהול שלו בת 6,000 השנים – לפני שהוא חושף את סופה של כל קטגוריית בני אדם – עבודתו של אלוהים על פני האדמה נעשית למען הישועה, על מנת להשלים לחלוטין את בני האדם שאוהבים אותו ולגרום להם להיכנע לריבונותו. ...חשבו על כך: אם כוונתי בבואי הייתה לגנות ולהעניש אתכם, ולא להושיע אתכם, האם ייתכן שהייתם מאריכים ימים עד היום? האם ייתכן שיצירי בשר ודם חוטאים שכמותכם היו שורדים עד היום? אם המטרה היחידה הייתה להעניש אתכם, מדוע התגלמתי כבשר ודם ופתחתי במיזם כה אדיר? ניתן להעניש בני תמותה כמותכם במילה אחת בלבד, הלא כן? האם עדיין הייתי רוצה להשמיד אתכם אחרי שגיניתי אתכם? האם אתם עדיין לא מאמינים בדבריי האלה? האם יכולתי להושיע את האדם רק באמצעות אהבה וחמלה? לחלופין, האם הייתי יכול להשתמש רק בצליבה כדי להושיע את האדם? צביוני הצודק מתאים יותר להפיכת האדם למסור לגמרי, הלא כן? הוא מסוגל להושיע את האדם באופן יסודי יותר, הלא כן?" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, עליכם להניח בצד את ברכות המעמד ולהבין את רצונו של אלוהים בנוגע לישועת האדם). דברי האל האלה נגעו מאוד לליבי. הבנתי גם שאלוהים השתמש במילים קשות כדי לחשוף ולשפוט אותי, אפילו לגנות ולקלל אותי, אבל הוא לא עשה זאת כדי לחרוץ את גורלי. במקום זאת, הן נועדו לגרום לי להבין את עצמי ולראות בבירור את האופי השטני שלי שמתנגד לאלוהים, וכדי שאוכל לחזור בתשובה ולהשתנות. זה גם איפשר לי להבין את טבעו הצודק של אלוהים. כשאנשים מתחרים על מעמד או מפריעים לעבודת בית האל והורסים אותה, אלוהים שונא את זה, וזה בלתי נסבל עבורו. אלוהים הוא המקור לכל הדברים החיוביים, ואלוהים אינו סובל נוכחות של דברים שליליים ורעים. הכנסייה היא המקום שבו אנשיו הנבחרים של האל עובדים אותו ומחפשים את האמת. היא גם המקום שבו רצונו של אלוהים מתקיים ללא הפרעה. אבל אני, לא מילאתי תפקיד חיובי בכנסייה. כל מה שעשיתי היה להפריע ולהרוס דברים, אז זעם האל בא עליי וסולקתי מן הכנסייה, וזו הייתה צדקתו של אלוהים. כל השנים האלה לא חיפשתי את האמת, חיפשתי רק תהילה ומעמד. כשמישהו סיכן את התפקיד שלי, נעשיתי קנאית ולא מרוצה, והפרעתי לעבודה של בית האל, וזהו הנתיב של צורר המשיח. עשיתי כל כך הרבה רע, והגיע לי להיענש בידי אלוהים, אבל אלוהים לא התייחס אליי בהתאם לרע שעשיתי. כשהייתי כאובה ומיואשת, וחשבתי על מוות, אלוהים חשש שאפול למלכודות של השטן, אז הוא השתמש בשיתוף של האחות ובדבריו כדי להעניק לי נאורות, להנחות אותי ולחלץ אותי מהשליליות שבי. עמוק בלב הרגשתי שכל זה היה ביטוי לאהבתו של אלוהים ולישועתו.

מרגע שהבנתי את רצונו של אלוהים, לא רציתי להמשיך להיות מדוכאת. אחרי זה קראתי קטע אחר מדברי האל: "כאחד הברואים, על האדם לשמור על מקומו, להתנהג באופן מצפוני. לשמור תוך מילוי חובתו על הדברים שהופקדו בידיו על ידי הבורא. אל תנהג לא כשורה ואל תעשה דברים שהם מחוץ לטווח יכולתך או שהם מתועבים בעיני אלוהים. אל תנסה להיות דגול או סופרמן או מעל לאחרים ואל תשאף להיות אלוהים. כך אסור לבני אדם לשאוף להיות. השאיפה להיות דגול או סופרמן מגוחכת. השאיפה להיות אלוהים מבישה עוד יותר. היא מגעילה ונתעבת. הדבר הראוי לשבח, והדבר שעל הברואים לאחוז בו יותר מכול דבר אחר, הוא להיות לברייה אמיתית. זוהי המטרה היחידה שעל בני האדם לחתור אליה" (הדבר, כרך שני: על הכרת אלוהים, אלוהים עצמו, הייחודי א'). דברי האל גרמו לי להרגיש מבוכה ובושה. אני בסך הכול יציר נברא זעיר, אדם מזוהם ומושחת, ולמרות זאת רציתי שאחרים יעריכו ויעריצו אותי. התרברבתי בכל הזדמנות, ניסיתי לגנוב את אור הזרקורים בכל מקום, והשתמשתי בדברי האל כדי לשתף עם אחרים. לא היה לי שום היגיון בכלל! לא החזקתי באף אחת ממציאויות האמת, ולא הייתה לי שום הבנה ממשית של עצמי. רק חזרתי שוב ושוב על אותיות כתובות בדיו ועל דוקטרינות. המהות של דבריי הייתה לבלבל. לא הייתה לי שום הבנה של עצמי, ובכל זאת התקפתי והדרתי את שיאוג'ן. הייתי יהירה מעבר לכל היגיון. הייתי כל כך מכוערת, כל כך מגעילה! הייתי צריכה להניח לשאיפות ולרצונות שלי, להתנהג באופן הולם, להישאר במקומי הראוי, ולמלא את חובתי באופן מעשי. זהו ההיגיון שצריך להיות ליציר נברא. נשבעתי שלא משנה מה תהיה התוצאה שלי, אמלא את חובתי היטב. כל עוד אני חיה, ידעתי שאני חייבת לחפש את האמת, להימלט מהשחיתות שלי ולהביא לידי ביטוי צלם אנוש כדי לנחם את לבו של אלוהים. לאחר מכן התפללתי לאלוהים מדי יום וביקשתי ממנו שינחה אותי בהרהור עצמי, כדי שאוכל לחזור בתשובה ולהשתנות. כשקראתי את דברי האל התמקדתי בהשוואה של עצמי אליהם, בהרהור על הדברים שחשפתי מדי יום ובבחינה מדוקדקת שלהם. לאט לאט, השגתי הבנה מסוימת של הטבע היהיר שלי, ושל המעשים הרעים והזהות והמעמד שלי. עשיתי גם כמיטב יכולתי להפיץ את הבשורה לקרובים, חברים ומכרים, עזרתי לכנסייה בעבודתה במקומות שבהם יכולתי לתת כתף, ולעתים קרובות אירחתי את אחיי ואחיותיי. הרגשתי מאושרת מאוד והחלטתי שלא משנה איך אלוהים יתייחס אליי, או אם יש לי יעד טוב, לא אנסה לעשות עסקאות או להציב דרישות, ואמלא את חובתי היטב.

באופן לא צפוי, יום אחד בדצמבר 2020, המנהיגה שלי הודיעה לי שהתקבלתי בחזרה לכנסייה, ואוכל לחזור לחיות חיי כנסייה. כששמעתי את החדשות התרגשתי עד כדי כך שעיניי נמלאו דמעות. חשבתי לעצמי: "עשיתי כל כך הרבה רע, אבל כשחזרתי בתשובה באמת, התקבלתי בחזרה לכנסייה. אלו הם באמת אהבתו ורחמיו של אלוהים." במבט לאחור, תמיד הרגשתי שאני מחפשת כמו שצריך, שאני נושאת בעול במילוי חובתי ושאני אוהבת את אחיי ואחיותיי. רק אחרי שדברי האל חשפו אותי, ניקו, שפטו וגילו אותי הבנתי שהשטן השחית אותי עד כדי כך שנעשיתי חסרת אנושיות ושכל המחשבות שלי היו רעות. אלמלא השיפוט והייסור של אלוהים, הייתי ממשיכה לרדוף אחרי מעמד כדי לספק את השאיפות והרצונות שלי, לא הייתי מהרהרת בעצמי ולא הייתי מתעוררת לעולם. באמת חוויתי את מה שאלוהים אומר: "דע שהייסורים והשיפוט של אלוהים הם האור, האור של ישועת האדם, ואין ברכה, חסד או הגנה טובים יותר מזה לאדם" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, חוויותיו של פטרוס: הידע שלו על ייסורים ומשפט). אחרי שחוויתי את הדברים האלה, ראיתי את טבעו הצודק של אלוהים. ראיתי גם את הגנתו של אלוהים ואת ישועתו עבורי. אף על פי שהטבע המושחת שלי עדיין חמור מאוד, אני מוכנה לעבוד קשה כדי לקבל את השיפוט והייסור של אלוהים, לקבל את הגיזום ואת הטיפול מצד אחיי ואחיותיי, לחפש שינוי בטבעי ולהביא לידי ביטוי צלם אנוש.